תחת שמיים סגולים

פתח דבר

דניאלה

2015

אני ניצבת מול דלת הבית כמו פולשת לא רצויה ורעד חולף בגבי. היא כמו חומה בצורה המתריעה בפניי שאחשוב היטב לפני שארים את ידי ואקיש עליה. הלב שלי מאיים לצאת ממקומו והנימול בכפות ידיי כופה על ציפורניי לחפור עמוק בעורי כדי להשתיק את השדים שמכרסמים ללא הרף בשארית השפיות שעוד נותרה בי.

אני מסיטה את שערי לאחור כשפרץ רוח חותך את שביל הגישה, ומייצבת את המשקפיים על גשר אפי. אני יודעת שזה עכשיו או לעולם לא, אחרת לא אסלח לעצמי. אנחה כאובה נפלטת מגרוני. על מי אני עובדת? אני לעולם לא אסלח לעצמי. אין לי מושג איך הוא יגיב, וחוסר הידיעה מגביר את החששות שלי. אני רק יכולה לקוות שהוא יראה בעיניי את החרטה העמוקה והכנה.

אני מנידה בראשי כדי לגרש את התהיות והפחדים, זוקפת את גבי ונוקשת על הדלת. פעימות ליבי מאיטות עם כל שנייה שעוברת, עד שלבסוף, הדלת נפתחת. הוא נגלה לפניי ועיניו השחורות כולאות את עיניי, ואני משחררת משב שקט ומעונה של אוויר מריאותיי. הוא לא זז, אפילו לא ממצמץ, והריק בעיניו הופך לי את הבטן. הוא עדיין יפה עד כאב ונראה שאיבד מעט ממשקלו, אך זה לא גורע מהנוכחות המרשימה שתמיד הייתה לו. ההבעה החלולה על פניו מבשרת לי שזה הולך להיות כואב, וכשהשניות חולפות והוא לא אומר דבר אני שוברת את הדממה השורטת.

"היי."

"מה את עושה כאן, דני?" קולו העמוק והטבול בחספוס קשוח גורם לבהונותיי להתקפל בתוך נעלי הסניקרס שלי. שישה חודשים עברו מאז שראיתי אותו באותה הלוויה ארורה. הייתי בטוחה ששמעו את זעקות השבר שלו עד לכוכבים הרחוקים שבשמיים הקודרים, ולא אשכח לעולם את העצב שנשקף מעיניו. הוא היה מרוסק ואבוד, אבל יותר מכול, הוא כעס.

"אני יכולה להיכנס?" אני שואלת בזהירות. הוא זז בשתיקה ומפנה לי את הדרך, מחווה בידו בתיאטרליות שאיכנס. אני מכניסה את ידיי לכיסי המכנסיים שלי ונכנסת פנימה. הארגזים המפוזרים בסלון ובמטבח הם הדבר הראשון שעליו עיניי נחות. הבית ריק לחלוטין מרהיטים, למעט מספר כיסאות שפזורים מסביב. ביקרתי בבית הזה לא מעט, לפעמים מחוסר ברירה ולפעמים כי ממש רציתי. "אתה עובר מכאן?"

"נראה ככה." הוא נשען על קצה השיש במטבח, משכל את רגליו ומשלב את ידיו. עיניי מחליקות אל נעלי העבודה המאובקות שלו ולשרוכים הפרומים, שאף פעם לא טרח לקשור. תמיד אהבתי להסתכל עליהן, הן תאמו כל כך את הנפש החופשייה, הפראית והלא מתפשרת שלו.

"למה?" אני מתחרטת מייד כשהשאלה נפלטת לי מהפה, אבל זה מאוחר מדי. הוא זוקר לעברי גבה ואני ממהרת להרכין את ראשי. "סליחה, זה היה חצוף מצידי... הממ —" אני מכחכחת בגרוני. לא חשבתי שזה יהיה קשה כל כך. "לאן אתה עובר?"

"למקום רחוק מאוד," הוא מתיז.

אני לא צריכה להיות מופתעת, אבל אני כן. מעולם לא חשבתי שהוא יעזוב את המקום שבו נולד וגדל. התרחיש שקיוויתי שיתממש הוא, שיום אחד יובל ייקח על עצמו את ניהול העסק המשגשג של משפחתו — את היקב הגדול והמרשים של משפחת קאן, החולש על אחד ממורדותיו הדרומיים של הכרמל. אין אף אחד שמתאים יותר ממנו להמשיך את המורשת של סבתא וסבא שלו, דמי ואביגדור קאן.

"מה זאת אומרת רחוק מאוד?" אני שואלת בזהירות.

"למה זה חשוב?"

אני רוצה לומר לו שזה חשוב מאוד, אבל הוא צודק, לא נראה לי שהדברים שאומר עכשיו ישכנעו אותו להישאר, על אחת כמה וכמה כשגם לי אין כוונה להישאר.

"שחררו אותך או שיצאת לחופשה?" לפתע הוא שואל.

"אף אחד לא היה צריך לשחרר אותי כי מעולם לא כלאו אותי," אני עונה ובולעת את הרוק, "נכנסתי לשם מרצוני החופשי וכך גם יצאתי." אני משפילה את מבטי במבוכה. הוא יודע את זה, מדוע הוא שאל?

"ובאת מייד אליי?"

אני ממהרת לנענע בראשי. "לא, הלכתי לשיראז1 קודם." הוא מניד בראשו ניד קטן, כמעט בלתי מורגש, ונמנע מקשר עין איתי. אלוהים יודע עד כמה כואב לי לראות אותו ככה. אני לא בטוחה שהוא אי פעם יתגבר על המוות שלה. "יובל, באתי כי אני רוצה להתנצל."

"אף אחד לא עוצר אותך." הוא מושך בכתפו.

אני נעה באי־נוחות ושוקלת מאיפה להתחיל. המבט המאיץ שהוא נועץ בי מצליח לבלבל אותי לרגע, אבל אני ממהרת להתעשת.

"שבועיים אחרי שאשפזתי את עצמי קיבלתי הודעה שמשחררים אותי. נבהלתי מאוד. לא הבנתי למה הם אומרים לי דבר כזה."

"למה, היה לך כל כך טוב שם?" הציניות שלו מכווצת אותי, אבל אני לא נותנת לה לעצור אותי.

"לא. פחדתי פחד מוות, שאם רק אעז להוציא את הראש החוצה אתמוטט. הם אמרו לי שמבחינתם זה כמו שנותחתי בהצלחה, ומעכשיו מתחיל תהליך של החלמה ושיקום שיהיה ארוך ומאתגר. שאלתי אותם איך אני יכולה להחלים אם הם משחררים אותי, לא הייתי מוכנה להתמודד עם מה שחיכה לי בחוץ." המוות של שיראז, ההורים שלה, ההורים שלי ואתה, אני משלימה בראשי, אבל לא אומרת לו את זה. אני עוצרת כדי לתת לו להגיב, אבל במקום זה הוא נועץ בי מבט חלול ולא אומר דבר. "פגעתי בכל כך הרבה אנשים. ידעתי שבשביל לבקש מכם סליחה אצטרך קודם כול לטפל בעצמי ולהבריא בכל מובן אפשרי, כדי שאוכל לעמוד כמו שאני עומדת עכשיו, מולך. לכן זה לקח זמן."

"אני יודע."

"הם סיפרו לי על מקום שיקומי שעוזר לאנשים שחוו חוויה דומה לשלי, ושאלו אם אני מעוניינת שהם יגישו בשמי בקשה להיכנס לשם. אהיה שם כמה זמן שצריך עד שאהיה חזקה מספיק, פיזית ונפשית, לעמוד על הרגליים. ברגע שהסכימו לקבל אותי לא חשבתי פעמיים ונסעתי לשם כדי שיתקנו אותי."

"יתקנו אותך?" הוא זוקר גבה בספקנות.

"כן, יתקנו אותי. לא הייתי בריאה, הייתי בעיקר שבורה. האם אני בריאה לחלוטין עכשיו? לא. אבל אני מקווה שאני בדרך לשם."

הוא מתבונן בי כאילו הוא לא מכיר אותי, ואני רוצה לצעוק לו שאני לא אותה הבחורה שהוא ראה בפעם האחרונה באותה הלוויה מייסרת וכואבת. אני לא מעיזה כי לא משנה מה אומר, זה לא יחזיר אותה ולא ימחק את מה שעשיתי.

"אני מצטערת כל כך, יובל." כל שערותיי סומרות מהבושה ורעד שוב חולף בגופי. חלקיקי תמונות כמו מרחפים סביבי ומזכירים לי איך התנהגתי. "באמת, אני מצטערת כל כך. אני יודעת שאכזבתי אותך —"

"אכזבת אותי?" הגיחוך המריר שנפלט מגרונו צורב את חזי. "לא אכזבת אותי. זה לא אני שהייתי חולה, או זה ששאל עלייך כל הזמן ולא הבין איפה את ולמה את לא באה. אומר לך יותר מזה, אני גם לא כועס עלייך, אני פשוט... מרחם עלייך."

אפי מעקצץ ודמעות דוקרות את עיניי.

"היא הייתה החברה הכי טובה שלך." התוכחה במילותיו טבולה ברסיסים של זעם, ואני נלחמת לשמור על העמידה שלי יציבה.

"אני יודעת."

כתפיו נשמטות ואנחה כבדה משתחררת מגרונו.

"תראי, דני, אני באמת רוצה שיהיה לך טוב. אני יודע שיש לך עוד דרך ארוכה ואני מקווה מאוד שתמשיכי לטפל בעצמך. אני בטוח שכל יום שעובר הוא מאבק עבורך. אל תוותרי לעצמך, אם לא בשבילך אז בשביל שיראז. היא אהבה אותך אהבת נפש."

"גם אני אהבתי אותה מאוד, היא הייתה כמו אחותי."

"אם את אומרת."

"סליחה?" גופי נהדף לאחור.

"אם היא הייתה כמו אחותך, לא היית בוחרת לעשות את מה שעשית."

"לא בחרתי לא להיות איתה, אני הייתי —" אני משתנקת, לא מסוגלת לסיים את המשפט.

"אבל זה מה שקרה, כי לא יכולת להתמודד עם הרגשות שלך."

"אתה אומר את זה כאילו זה פשע להרגיש את מה שהרגשתי."

"זה ממש לא מה שאמרתי, ואני לא חושב שאת פושעת כי כך הרגשת," הוא אומר בקול יציב שלא מסגיר שום רגש. "החלטת לשים את הצרכים שלך במקום הראשון, נכנסת לסחרור שסירבת לצאת ממנו, יצרת לך עולם אלטרנטיבי, סגרת את עצמך בתוכו ולא נתת לאף אחד להיכנס. אפילו לא עצרת לרגע להבין שיש אנשים שבאמת צריכים אותך וזקוקים לך. לא הייתה ברירה, מישהו היה צריך לשלוף אותך מאיפה שרק אלוהים יודע איפה היית, ולתת לך כאפה כדי שתתעוררי על החיים שלך."

דמעה עקשנית נופלת על לחיי ואחריה עוד אחת ועוד אחת. הן מכסות את פניי ללא רחמים וכמו מנסות לנחם אותי, אך ללא הועיל. הוא צודק. הוא צודק כל כך.

"סליחה," אני לוחשת, חנוקה.

"פאק, דני." הוא מזדקף ומצמצם את המרחק בינינו, ולפני שאני מבינה מה קורה הוא עוטף אותי בזרועותיו. כף ידו נחה על ראשי וגופי נמס מייד אל תוך המגע. העומס הרגשי הוא יותר ממה שאני יכולה לשאת ויבבה מעונה נפלטת מגרוני. הוא מהדק את אחיזתו ולחיו נחה על מצחי. הפעם האחרונה שהוא חיבק אותי ככה הייתה לפני כל כך הרבה זמן, ששכחתי בכלל איך זה להרגיש אותו. ייחלתי וערגתי למגע שלו אין־ספור פעמים. אני עוצמת את עיניי והולכת לאיבוד תחת מגע ידיו. האם הוא אי פעם יחבק אותי שוב, או שזו הפעם האחרונה? דופק ליבו היציב מצליח להרגיע אותי ואני ממהרת להתנתק ממנו. החיבוק הזה לא מגיע לי. הוא צועד לאחור וניגש למקרר, מוציא בקבוק מים ומסובב את הפקק. "קחי, תשתי קצת."

אני מושיטה את ידי ולוקחת את הבקבוק, לוגמת כמה לגימות ומאפשרת לנוזל הצלול לשטוף את העצב ואת הכאב רק לכמה רגעים. הם תמיד יחזרו, הם לעולם לא ייעלמו.

"אני מקבל את ההתנצלות שלך, ותהיי בטוחה שגם שיראז הייתה מקבלת אותה."

"תודה, זה חשוב לי מאוד." הוא מהנהן וחוזר להישען על קצה השיש. "אתה באמת חושב... הממ... שהיא הייתה סולחת לי?"

"אני לא חושב, אני יודע, ונראה לי שגם את יודעת."

אני מרכינה את ראשי, קשה לי להסתכל עליו. בכל פעם שאני מעיזה להישיר מבט הוא בולע אותי בנוכחות שלו. אין לי מושג מה עוד לומר לו, הוא קיבל את ההתנצלות שלי.

אנחנו עומדים זה מול זה כמו מחכים למשהו שיקרה. הוא לא אומר דבר והשקט מסביב מתלפף סביב גרוני כמו גדר תיל. לבסוף, הוא מביט בשעון שעל מפרק כף ידו ואומר, "תקשיבי, המובילים תכף מגיעים ויש לי עוד כמה דברים לעשות."

"כן, בטח. אני מבינה." אני מזדקפת ומחפשת מקום להניח את בקבוק המים. "לא התכוונתי להפריע." הוא לוקח את הבקבוק ממני וגואל אותי מעוד רגע מביך.

"בהצלחה, דני."

"תודה, גם לך." אני לא מזכה אותו במבט נוסף, לוחצת מטה את ידית הדלת ויוצאת אל האוויר הקר. אני מרימה את עיניי לשמיים התכולים שנראים שלווים מתמיד ונושמת נשימה עמוקה, בניסיון להרגיע את הלמות ליבי שרוקעת בחוזקה. היא כמו מודיעה לי שלאן שלא אלך ליבי תמיד יחפש אותו.

הלב שלי תמיד יבחר בו.

פרק 1

יובל

2022

"אחי, יש כאן איזו אחת, מחפשת אותך," צועק יניב לעברי, בזמן שאני מסביר לכמה חבר'ה צעירים איך לנתק נכון את האשכול מהגפן.

"תכף אני אראה לך איזו אחת אני."

"אאוץ', למה ככה?" גיחוך נפלט מפיו של יניב. "צוחקים איתך, את יודעת שהיקב שלי זה היקב שלך."

אני לא צריך לראות אותה כדי לדעת מי היא, ובכל זאת אני מסיט את מבטי לכיוונה כאילו אין לי ברירה. את המכה שסבתא שלי נתנה ליניב אפשר היה לשמוע עד הכרם המרכזי שנמצא קילומטר מכאן. אני מתאפק לא לצחוק מכיוון שזו לא הפעם הראשונה שיניב בוחר להתלוצץ איתה. לך תסביר לו שההומור של מי שנולד בשנות השלושים של המאה הקודמת לא כל כך דומה להומור של היפי שגדל כל חייו במדבר והעריץ את מיסטר בין ואת משפחת סימפסון, בעיקר את מארג' סימפסון. יניב הוא כמו הנכד הרביעי שמעולם לא היה לה, אבל זה אף פעם לא מנע ממנה לתת לו מנה הגונה בתחת כשהגיע לו.

אני נותן את המזמרה לאחד המדריכים שעומד לידי ומבקש ממנו שיחליף אותי. החיוך שלי גדל בכל צעד שאני צועד לעברה, כאילו היא מפריחה קסם באוויר שגורם לשרירי הפנים שלי לזוז. חיוכים לא באים לי בקלות, אבל כשמדובר באישה הזאת, הם בנמצא בשפע. היא מטר ושישים ושבעה סנטימטרים של אצילות, עוצמה ויופי. גם ברגעים הכי קשים שלה, שבחלקם נכחתי ובחלקם לא, היא תמיד ידעה לקום ולצעוד קדימה.

סבתא שלי, דמי קאן, קיבלה את שמה על שם אלת החקלאות, 'אימא אדמה׳ בהולנדית. אני מצמצם את המרחק בינינו ואוסף אותה אליי. היא נבלעת תחת זרועותיי אך מרימה את ראשה ומביטה בי. עיניה מתרחבות והיא גומעת את דמותי כאילו אני כל עולמה. אני נושק על לחייה וסורק את פניה המאופרות ואת שערה השחור האסוף והמהודק לאחור, שהיא מקפידה לצבוע. אני שמח מאוד לראות אותה, אבל אני לא אוהב את העובדה שהיא נסעה עכשיו כשלוש שעות רק כדי לראות אותי.

"למה לא אמרת שאת באה? הייתי דואג שמישהו יסיע אותך לכאן." אני מלטף את פניה ושותל נשיקה נוספת, הפעם על קודקוד ראשה. היא לבושה במכנסיים ובחולצה מחויטים, על כתפה תלוי תיק מעוצב ועגילי הפנינה הנעוצים באוזניה ממסגרים את פניה היפות.

"הגעתי בטקסי, זה אותו הדבר."

"לא, זה לא אותו הדבר." אני תופס בכף ידה ומוביל אותה לשבת באחת הכורסאות הפזורות בלובי של מרכז המבקרים של היקב שבו אני עובד. "אני לא אוהב שאת עולה על מונית עם מישהו שאני לא מכיר."

"מה כבר יכולים לעשות לי? אני בת שמונים וארבע, גם אם הוא ממש ירצה לעשות לי משהו רע הוא יגלה חזה נפול ועור מדולדל. חוץ מזה, שילמתי לו כפול מראש."

אני מפסיק לנשום.

"לא אמרת את זה עכשיו."

"יובלי, תפסיק לדאוג לי. אני יודעת לדאוג לעצמי."

אין לי סיכוי לנצח אותה בוויכוח הזה, לכן אני מרפה. זה לא אומר שאם אשמע שיש לה כוונה לחזור הביתה באותה הדרך שבה היא הגיעה אני אסכים.

"מה להביא לך לשתות?"

"מים קרים, בבקשה."

עוד לפני שאני מתרומם, יניב אומר לי שאישאר לשבת ושהוא ידאג שיביאו לה לשתות.

"רוצה לספר לי מה את עושה כאן חוץ מהעובדה שהתגעגעת אליי? כי את זה אני כבר יודע."

"אני רוצה שתחזור הביתה." זאת סבתא דמי, ישר ולעניין. שבע שנים חלפו מאז שעזבתי את המקום שבו גדלתי וגרתי, והיא לא ביקשה ממני לחזור הביתה אפילו פעם אחת. לא ככה, בכל אופן.

"למה?" כלומר, ידעתי למה, רק לא ידעתי למה עכשיו, וגם לא הבנתי למה היא לא נעזרת באחותי הגדולה, עינב, או באחי הקטן, אדם. שניהם עובדים ביקב ועושים עבודה מדהימה.

"היקב במצב לא טוב. ההחלטות הניהוליות שאבא שלך קיבל בשנים האחרונות, במיוחד אחרי שארנון נפטר והוא גייס במקומו איזה יינן דמיקולו, היו... איך אומר זאת בעדינות, לא שוות לירה."

"התכוונת שקל."

היא נועצת בי מבט שגורם לי לזקוף את גבי ולכלוא חיוך.

"מתברר שאבא שלך הביא איזה מומחה קרקעות, אם אפשר לקרוא לו מומחה, שיבדוק מספר שטחים באזור השרון. הם קיבלו החלטה לקנות שלושים דונמים ליד הים ולנטוע בהם פטי2 ורדו ויונייה3."

"ויונייה? ממתי התחלתם להתעסק בזן הזה? תקופת ההבשלה שלו ארוכה והתפוקה נמוכה, ומי שותל אותו במישורים של אזור השרון? ארנון ידע מזה לפני שהוא נפטר?"

"לא. אבא שלך לא סיפר לארנון על כל התוכניות שלו. הוא ידע שאם יספר לו הוא ינסה לעצור אותו ויערב אותי."

"גם את לא ידעת?" הגבות שלי מזנקות.

"לא, אך אם אהיה הוגנת, ההסכם בין אבא שלך לביני היה שאני לא מתערבת, מלבד במקרים שבהם הוא בוחר לערב אותי. במקרה הזה, הוא בחר לא לערב אותי." האכזבה על פניה של סבתא שלי צובטת לי את הלב. היקב הוא מפעל חייה, ואני יודע כמה לא היה לה קל להודות שהגיע הזמן להעביר את המושכות לדור הבא. כשהיא הפקידה בידי אבא שלי את היקב, הדבר האחרון שהיא רצתה לעשות זה להיכנס לו בין הרגליים, אך עם זאת, בסתר ליבה היא קיוותה להיות מעורבת כדי שתוכל להמשיך להשפיע. "הפקדתי בידיו את היקב באופן זמני לפני עשר שנים עד שאחליט אחרת. הוא אף פעם לא היה הבחירה הראשונה שלי, מעולם לא הסתרתי את זה. לצערי, ההחלטות שהוא קיבל בשנה האחרונה הביאו לכך שתנובת הבציר לא הייתה טובה."

"כמה לא טובה?"

"בוא נאמר שאפילו לתאילנדים אצלנו, שיכולים לשתות גם שתן של חמור אם הם ממש צמאים, לא הייתי נותנת לשתות מהבציר הזה."

אני פורץ בצחוק, ויניב, שבדיוק מגיע ומניח בקבוק של מים מינרלים וכוס על השולחן שלפנינו, משחרר צחוק גס מפיו.

"מה הנזק?" אני שואל ומוזג מבקבוק המים אל תוך הכוס שלה.

"הרבה, שני מיליון, אבל לא רק על זה רציתי לדבר איתך." היא מרימה את הכוס.

"יש עוד?" עיניי מתרחבות, לא יודע אם אני מוכן לעוד בשורות רעות.

"אבא שלך לקח קשה את התוצאות והחליט להטביע את יגונו בהימורים."

"הימורים? ממתי אבא מהמר?" אבא שלי שחה בכסף. הוא לא היה צריך עוד, ובטח לא במחיר של סיכון מה שכבר היה לו.

"כן, יובלי, הימורים. המוות של ארנון הכה את כולנו בהפתעה, ואם אתה שואל אותי, הוא בעיקר הכה באבא שלך."

"ממה שאני זוכר ויודע, אבא לא אהב לעבוד איתו."

"חלק לא מבוטל מההחלטות שאבא שלך נאלץ לקבל היו על סמך חוות הדעת שארנון נתן לו. ארנון עצר אותו לא פעם והוא לא אהב את זה, בעיקר כשארנון צדק. אז מה אבא שלך עשה? הוא התחיל לקבל החלטות בלי ליידע אותו ונכנס לסחרור כשהתחיל להבין שהיקב מפסיד. זה הלך והחמיר כשארנון נפטר. פתאום אין מי שישאל שאלות ויפתור בעיות. אבא שלך חשב שלהקשיב ליועצים אווילים ולהמר יפתור את הבעיות. מה שקרה הוא, שנוסף על ההפסדים האדירים שלו, גם היקב הפסיד אחרי שחלק לא מבוטל מהבציר האחרון נזרק לפח." היא לוגמת שוב מהמים ומניחה את הכוס. "בתקופה שלי, מי שהיה רוצה לשכוח מהצרות פשוט היה שותה יין או ויסקי. מי הולך להמר על הכסף שלו אצל איזו חבורה של פושטקים? בקיצור, אני צריכה אותך כדי שתשתלט על כל הבלגן שיצר אבא שלך."

אני מתעלם לרגע מכל המידע שהיא הפילה עליי עכשיו, כי יש עוד משהו שמעניין אותי לדעת.

"אימא יודעת מכל זה?"

"אימא שלך החליטה שמגיע לו פרס ולקחה אותו לחופשה בפיליפינים."

"אני לא מבין."

"מה יש פה להבין? מבחינתה, אבא שלך זקוק למנוחה כדי להתאושש מכל הבלגן שנוצר, בלגן שהוא יצר, להזכירך."

זה כל כך מתאים לאימא שלי. הדחקה לצד חוסר יכולת להתמודד עם המציאות הולכים איתה יד ביד מהיום שאני זוכר את עצמי.

"דיברת עם עינב ועם אדם?"

"לא הגעתי עד לכאן כדי שתרגיז אותי, אתה רוצה שאתרגז?" עיניה הקטנות והירוקות כזית נדלקות, כמו שני זיקוקים שנורו ממדורה שיצאה מכלל שליטה.

"חס וחלילה, הדבר האחרון שאני רוצה זה שתתרגזי." אני לא טורח להסוות את הטון המעושה שלי.

"הם אולי טובים במה שהם עושים, אבל מכאן ועד לנהל את היקב, המרחק הוא אינסופי."

ראשי נהדף לאחור. לא הייתי מוכן לשמוע את זה. "את רוצה שאנהל את היקב?!" כל גופי מתקשח.

"זה לא מה שאמרתי."

"אני לא מבין, אם זה לא אבא ולא אני, מי ינהל את היקב?"

"יופי ששאלת, מכיוון שעכשיו אני מגיעה סוף־סוף לעיקר." היא זוקפת את גבה ומחליקה את אצבעותיה על שערה המתוח.

"לעיקר?"

"כן, לעיקר. זה לא מי ינהל, זאת מי תנהל."

"תנהל?"

"כן, תנהל. אני מדברת על דניאלה."

"דניאלה."

"יובלי, יש סיבה שאתה כל הזמן חוזר על מה שאני אומרת? יכול להיות שהשמיעה שלי לא מה שהייתה פעם והראייה שלי נדפקה אי־שם בסוף שנות התשעים, אבל לדבר בצורה ברורה אני עדיין יכולה. כן, דניאלה שביט, הבת של ארנון שביט."

"דני?!"