אל ה-פתוח

פתיחה ומבוא

בספטמבר 2024, רגע לפני שנהיה הכרח לו לחורף להגיע, נמזג הסתיו אל הקיץ, הלחות כבשה אוושה של רוח שהייתה עשויה להקל. ריח ריקבונן של גמזיות פיקוס השקמה נדחק להפריע את ריחם החזק של שיחי יסמין שפרחו בסמיכות, והריחות, השונים כל כך, הציפו תחושות של דחייה ומשיכה, של ייאוש ותקווה, של חוסר אונים ואונות מרומם רוח, גם אם מדומה. הכול נוכח בעוצמות שקוטביותן מודגשת בחוץ ובפנים, בכל מקום.

ובתוך דחיסות התחושות, בתוך המועקה שאינה מרפה, בתוך הדאגה שגבולותיה נדחקים עוד ועוד, בתוך החיפוש החיוני כל כך בביסוס ההתכוונות המייחלת, המבקשת שיוטב ומחזיקה אמונה, בתוך כל אלה נדרשת התבוננות נוקבת, אחראית ומחויבת. נדרשים הרהור וחשיבה שיאפשרו הבנות חדשות, אולי ממקום אחר, שיחשפו דרכים תודעתיות ופרגמטיות להתכוונות ולריפוי. התבוננות מסוג זה, חיוני שיהיה בה גם כדי להיטיב.

הכתוב בספר זה מציע מבט נוסף, פסיכואנליטי[1], על "עצמי־יחד" יהודי ישראלי. מבט על שכּוּנן ועל שהשתבש, על חוויה נוכחת של עצמי משותף, שכיום, עוד יותר מאי פעם, הוא שבור, מתייסר ומייסר, המחזיק כאב ודאגה מתמשכים, חוסר ודאות ואין־אונים. בה בעת הוא עשייה שמקורהּ בקצתו אימה וחרדה קיומית ובקצתו מסוגלות ואף סולידריות מעוררת התפעלות. כל אלה משקפות את מקורות התהוותו של "עצמי־יחד" שהוא שלנו – בני אברהם אבינו, צאצאי שבט יהודה, הוגי הציונות, מקימי מדינת ישראל ויושביה. העצמי המשותף הזה זועק ביטויים משובשים של נרטיב ארוך שנים, שנבנה ברצף שנות הקיום של העם היהודי בכלל זה התמקמותו בארץ ישראל.

מאפייניו של העצמי־יחד מחייבים התבוננות עומק במציאות חיינו העכשווית ובהתרחשויות העבר. אלו יסייעו באפיון מקורות התהוותו ויאפשרו להבין מהו הדבר המשתבש עלינו כל כך גם בזמן הזה, ובעיקר כיצד נוכל, מתוך הבנה פסיכואנליטית זו, לנסות ולסמן את שעשוי להביא מרפא. התבוננות פסיכואנליטית זו מכוונת אל האפשרי, אל המיטיב, מתוך התבוננות פנימה וראייה בהירה שיש בה כדי לאפשר תובנות; התבוננות השוזרת יחדיו את העבר, ההווה והעתיד כדי להציע עתיד ראוי, שאינו המשכו האוטומטי של הרצף הנרטיבי, על שלל היבטיו הגלויים והסמויים. נראה הכרחי לבקש הבנות שימסגרו את הסבל הנוכחי, ובוודאי לגלות מתוכן את האפשר השקוע בעת הזאת בעננות כבדה ובדאגה עמוקה, עד שקשה, קשה לראותו בבהירות ולמצוא בו תקווה ונחמה.

ההתרחשויות בשנים האחרונות, מאז הרפורמה המשפטית או המהפכה החוקתית, ובוודאי מאז מאורעות 7 באוקטובר וכל שנכרך בהם, הובילו למציאות שביטוייה נאמרו ונאמרים, נזעקו ונזעקים, פורשו ומפורשים עדיין בדרכים כה רבות, כה מגוונות, עד שנדמה כי אין, לכאורה, דבר שישכיל לתאר אותה עוד. ועם זאת אי אפשר להניח לה להמשיך כפי שהיא. בלתי אפשרי לשאת ולתאר עצמי־יחד שהוא כאוטי כבהתקף פאניקה, ספוג בתחושת חוסר אונים כאילו היה במרחב נטול חמצן, שהנשימה בו מתקשה, מחזיק דריכות ואימה, תסכול נטול מענה ודכדוך עמוק. אין כיווּן. אין אופק. העצמי־יחד מבקש להיאחז, נע בין זעקה לאילמות כאילו היה תינוק נטוש בועט ברחוב צדדי...

סביב כולנו ניכרים מבטיהם התוהים והמרצדים של נשים ואנשים התרים אחר מידע, מייחלים למי או למה שיוכלו לסמוך עליו, נזעקים בבהלה מכל אמירה אקראית שנדמית חדשותית או נוטים לאסקפיזם מגוון, שותקים בבושה או צועקים בזעם. אזורים רחבים מפויחים ומוכתמים בשחור; מה שהיה בית, שכונה, יער, קהילה או עיר שוקקת חיים נראה כעת כחורש חרוך, כהרי בטון שבור. פח מכוניות מעוך ועליו תלויים פנים ושלטים ומילים רבות והשתקפותם במבט עיניים של אין־אונים וכאב. הכול אפור, מפוחם ומאובק, נטול חיים. אלפי מפגינים נושאים שלטים הקוראים את זעקתם: "סליחה", "למה הם עדיין בעזה", "הצילו", "על מה ילדינו מתים בשדות קרב" "עד מתי", "די" "עכשיו", ומיצגים של נשים ואנשים מכוסי עיניים ופה, או מצבה צהובה, שוכבים על אספלט בכביש מהיר או ניצבים בין גדרות מתכת. כאב עוטה ציניוּת וצועק: "אנחנו הילדים, הבטחתם להחזיר אותנו, הבטחתם אביב", "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה, לא אוותר לה. אזכיר לה ואשיר כאן עד שתשיב, עד שתשוב", "אחי הצעיר יהודה, האם אתה שומע? האם אתה יודע שהופקרת?", "טרפוד = רצח", ושוב "סליחה, אחותי", ועוד קריאות של כאב ופירוק וזעם, והן כתובות בכול ונחוות בכול. הרבה מדי נרמס באלימות, בהגנה מתאכזרת ומאמללת; הרבה מדי נשרף, חָרֵב סביב, קורס. בוודאי כל המתרחש במשפחות שמספרן גדל והן מתבוססות בכאב – עמוק, צורב, שלא ייסלח – כאב על יקיריהן ששילמו בחייהם ועל כל מי שנאלצים להמשיך ולחיות לאחר שאיבדו גפיים או את מאור עיניהם; ורבים־רבים אחרים זועקים בלי קול – ודממתם היא קול חזק שאין לו שומע – כשהם שקועים בחרדה ובמשאלת לב לשלומם של בנים ובנות הלוחמים בזירות השונות או המסכנים את נפשם בנסיעה בכבישי הארץ, בריצה למרחבים ממוגנים או בהימלטות למחוזות זרים. עקורים, כפופי גב וכואבים. לאן, למי וּלְמָה לשאת עיניים? הרס וחריכה הם ביטויים לא פואטיים של לבבות אנושיים המשוועים למוצא. הטראומה שגורה על אף ביטוייה הנסתרים בין סדינים וכריות בשעות לילה, בין אוהלים ומחסות סמוך למוזיאון, בין כותלי קליניקות וקירות בתים, והיא אוחזת יודעי קרב, הורים, ניצולים, לוחמים, קטועי גפיים, קרועי עיניים, שבורי לב. ילדים ואנשים מתאמצים לשוות שגרה לחיים שניכר בהם שהם על פי תהום, והם נטולי קרקע, נטולי מפלט, ביטחון או ידיעה באשר למחר. האמון התפרק והתקווה נסדקת. תחושת הרדיפה מתרחבת ומעמיקה, והחשש והחשד פושים בכול. כולנו כלואים בחוויה המשותפת: בקושי העצום להחזיק נוכחות יציבה, היודעת ערך וביטחון בתשתיות הבסיס. שבר בהיות יחד של אומה שלמה המבקשת ימים שקטים, גם בפגָמיה[2].

היות ישראלי, יהודי, בעת הזאת הוא התקיימות של עצמי־יחד באפיסת כוחות; הוא קריסה לתוך הַטְבּעות ארכאיות, שבגינן משתלטים צרכים קדומים שאינם נענים, והיעדר המענה להם יוצר מציאות רווית כעס ואף זעם, פיצול שהתהום בין חלקיו עמוקה ומתרחבת. צדדים בַּכּול וביניהם ניכור, עוינות וביטויים מגוונים של חשד וחשדנות, של צדקנות מבוצרת ונוקשות דחוסה. קיום עצמי משותף רדוף ורודף, מבוהל ומבהיל, קורבן ותוקפן, זקוק לתקווה וחסר אמון, מייחל לרוגע אך נדחף לתוקפנות רדופה שמעמיקה חרדה ודיכאון. העצמי־יחד הנתון בגרנדיוזיות פצועה, האפוף חוסר אמון, חשדנות ותחושת קורבנות ונרדפות שפניה כפרנויה, יוצר הכרח לפישוט המצבים והעמדות, ומתוך כך לפיצוליות היודעת "טוב" או "רע" דיכוטומיים, "הם" או "אנחנו": יהודי או לא יהודי, משלנו או נגדנו, דתי או חילוני, ימני או שמאלני ועוד. פיצול עמוק וגורף זה שולל את מי או מה שאינו "אני" הפרטיקולרי, מי ששלילתו היא המאפשרת לי, כביכול, להחזיק בזהות ייחודית. הפיצול מאפשר נוכחות חלקית בלבד וחסרה; העצמי־יחד אומנם אוחז ביכולותיו – בוודאי אלו הפוטנציאליות – ויודע, לכאורה, את עצמו, אבל רק מתוך התבדלות והוקעה של האחר מבפנים ומן החוץ. עצמי־יחד היודע ביטויים של בידול פוגע מכיר אשליה של כוח ואיתה חרדה קיומית. גם כשנשמעות מחשבות ועולים רעיונות, עדיין אי אפשר להרפות מדפוסי החרדה, האיום, ההיאחזות והתוקפנות ההישרדותית. אי אפשר לכוון מבט אל האחר, לראות זולת. נותרנו בסבל גדול ובעקשנות איתנה, ואיננו יכולים להביט אל הרצוי, אל הראוי בתוכנו ומעבר לנו. איננו יכולים לשוב אל האמונה, אל האידאליוּת – אל השאיפה ליחד משותף ובטוח המושתת על עקרונות של אהבת אדם, של אנושיות פועמת, של חיים המחזיקים את המציאות השלמה של כולם; מציאות שמתכוננת מתוך התהוות גומלין בלתי נמנעת, שמאמינה באֶחָדיוּת (oneness) ושאין בה כדי למחוק את הזהות הפרטיקולרית. מציאות שלמה כזאת המושתתת על אָחַאוּת אוניברסלית, על סולידריות המדגישה הן את איכויות היחד הן את איכויות היחיד והייחודי, שהרי שלל ההתקיימויות הללו הן השתקפויות הדדיות, והן שזורות זו בזו.

למרות הפגיעות, הסובייקטיביות המשותפת ידעה גם ידעה ימים אחרים. ימים של גאווה רבה, של לכידות, של הליכה ובנייה בתלם היודע את מאפייניו הפרודוקטיביים וספוגי החיים – עַם השעוּן על אמונה, על אידאות עמוקות ותשתיתיות, שנועד לשמֵש אור לגויים, אור של אנושיות, מצפן ומופת להתנהלות שביסודה רוח, אהבת אדם והומניזם אוניברסלי. הצבת הביטוי "ואהבת לרעך כמוך" כהנחת יסוד באשר לטבעו הפנימי של האדם ושל יהודיות משקפת התקיימות מונחית אנושיות משותפת ומכלילה[3], ויש בה כדי להוביל לעצמי־יחד שכוּנן מנרדפות, מהכרח, מידיעת הסבל, מטרגיות ולא פחות מכך – מאמונה ומאידאליוּת. אך ההתכוונות למימוש רוח אדם מיטיבה ומכוננת טוב משובשת תדיר, והפירוק נוכח מאי פעם. השיבוש והפירוק האלה, כאמור, מקורותיהם קדומים, הם חפוּנים במבני נפש הגנתיים וניתנים להבנה, ולו חלקית, מתוך תשומת לב ובחינה פתוחה של מנעד התרחשויות ההיסטוריה היהודית[4]. התבוננות אינטרוספקטיבית אל תוך העצמי־יחד תאפשר, אולי, תובנות, ומתוכן יתבהר ויתאפשר ריפוי. ייתכן כי נדרשת היקשרות מאדירה לאידאליוּת, להישענות על אידאה שאינה רק אנושית, אלא היא עצמה ה־אנושיוּת, ה־פתוח. היא בהכרח משותפת ואפשר לסמוך עליה[5], ומתוכה אפשר לממש את המהות הגולמית, את הגרעיניוּת של עצמי־יחד, של נשמת העם ושל טבעו הסגולי: אנושיות אחת, אוניברסלית.

תיאור אנליטי של העצמי־יחד במציאות העכשווית יושתת להלן על ההסבר לשאלה מהו "עצמי" משותף, מהו עצמי־יחד יהודי וישראלי, מהם מקורותיו ואיך הם מגלים את דרכי התהוותו. באמצעות פריסת תבניות העומק למצבנו העכשווי ובאמצעות תיאור משמעות ומאפייניו, תונח התשתית לדרך האפשר – לעתיד מיטיב שאינו רק שחזור דפוסי ההיות העכשוויים – מלחמה, הישרדות, כיליון וכאב – אלא בעיקר התכוונות למימוש הפוטנציאל הבסיסי, מימוש העצמיות הגרעינית[6] השעונה על אותה מסוגלות פנימית של קיומנו המשותף. הקיום האוניברסלי הזה, האנושי הזה (שחלקים בו ניכרים גם בעת הזו בסולידריות, בכמיהה לראות פני אדם) ואף במורת הרוח, הוא ההתחלה האפשרית של החלמה משותפת וריפוי.

אומנם מקובל לפרוס את מאפייני הכאב ולבחון אותם טרם מניית דרכי הריפוי, אך כאן יוצג הריפוי לפני תיאור היבטיו של הסבל ומקורותיו – הן מכיוון שהוא חיוני ודחוף, הן מכיוון שברוח פסיכולוגיית העצמי העכשווית[7] מאפייניו עשויים להיות מטריצה אמפתית שתקל עלינו לראות את היבטיו הפגועים של העצמי־יחד ולהכיר בהם. בכתוב אדון אפוא בהיבטים המתארים את המצוי ומניעיו ואת ההכרחי להמשך קיום משותף, וזאת בכמה כותרות:

- כיוונים לריפוי רעיוני של העצמי־יחד – ניסיון להציע עקרונות רעיוניים לריפוי משותף[8]

- מקורות התהוותו של העצמי־יחד היהודי, כבני אברהם ושבט יהודה – התבוננות בסיפורים המייצגים את האופן שבו כונן העצמי־יחד היהודי

- העצמי־יחד היהודי והישראלי – במבט פסיכואנליטי.

למרות ובגין התיאור שלעיל, כל הנכתב כאן נובע מגעגוע עמוק למשותף התשתיתי ורווי התקווה – היותנו בני אנוש, בני אדם יודעי סבל, כאב וחמלה, המייחלים לביטויה של אהבת אדם, של אנושיות גולמית, שאינה מבחינה בין אדם לאדם ושאף מטפחת את היות אדם לאדם – אדם. זהו היסוד והגרעין של עצמיותנו האוניברסלית: טוּבו השלם הראשיתי של אדם; זהו מימוש של אנושיותו, היודעת הן את השבר הן את האמרה ממנו, הרואה בראיית הזולת ובהינתנות לו אידאליוּת והבוחרת בה כאמת, מתוך אמון ואמונה.

טרם המעבר למאפייני הריפוי ולמקורות ההתהוות של עצמי־יחד יהודי וישראלי ראוי להבהיר מהו "עצמי־יחד", שהרי כבר יותר ממאה שנים מעיד "עצמי" (self) בפסיכואנליזה על נוכחותו הנפשית הסובייקטיבית של היחיד. המונח "עצמי־יחד" (common self), כעצמי משותף של משפחה, קבוצה, תרבות או עם, דורש אפוא עיון והבהרה. כדי לא לקטוע את רצף החיבור, עיון זה מופיע בנספח 1: נספח תאורטי הפורס את הרקע הרעיוני ואת משמעויות קיומו של "עצמי" שאינו רק של היחיד, אלא גם של היחד, בין שמדובר במשפחה, בקבוצה, בעם, בתרבות או בעולם כולו[9].

אכן, הגיונית עד מאוד התהייה: כיצד ייתכן שלאורך עשרות שנים כישראלים ומאות שנים, אלפי שנים, כיהודים, תחושת הסבל והנרדפות בגין היותנו מיעוט שונה ומותקף אינה פוסקת? נראה כי תפיסתנו המשותפת כמיעוט נבדל ומודר היא חלק מהיותנו יהודים, בני יהודה ובנימין, ובכלל זה שנותינו כמבקשים מקום בשטחי ישראל להתכנס בו בבטחה ולהתיישב בו כאומה, כמדינה. במשך אלפי שנים אנו חפצי חיים ואחוזים בתחושה כי אחרים באים עלינו לכלותנו, משלמים את מחירה הבלתי ייאמן של התשוקה לקיום על אף – ואולי בשל – ידיעת הסבל, המאבק, החרדה והמוות, המקבלים פעם אחר פעם ביטויים ממשיים. נשיאת ה"גורל", לכאורה, מקבלת ביטוי הן בעולו של הסבל והן בביטוייה חפצי החיים של תשוקת החיים, וגם לה שלל ביטויים מוחשיים כגון פיתוחים מדעיים במנעד תחומים ופיתוחים טכנולוגיים, ובהם יכולות הגנתיות והתקפיות ויכולות דקלרטיביות מופלאות.

אף שתחושת האיכויות העילאיות וההצלחות המפליאות שבה ונשנית – כמו הסבל, זה שנגרם לנו וזה שאנו גורמים לאחרים – אין בה כדי למנוע מתקפות ותגובות מסלימות. הסבל, שנדמה כי הגיע לשיאו, מתפשט עוד, גובר ומתרחב. אימת פגיעה ומוות נמשכת, ונמשכים נזקיהם בהרס ובחיים. מיליונים נעקרים מבתיהם, אלפי צעירים וצעירות, אם לא עשרות אלפי צעירים וצעירות, מאבדים את חייהם בכל מקום – במסיבה, בביתם, ברחובות הערים, בצומתי הכבישים ובשדות הקרב, וכאמור, אלפים מאבדים גפיים והופכים נכים לכל חייהם, אחרים מתעוורים ועוד רבים מנשוא טובלים בכאב בלתי אפשרי של אובדן, של חרדה, של איבוד היכולת להחזיר תחושת שליטה ורווחה נפשית ופיזית לחייהם. ניסינו הכול, לרבות ויתורים והסכמים שגם בהם היה סבל רב ושגם הם לא מנעו את האובדנים הנוספים וכפי הנראה את הבאים. שַׁבְנוּ לתחיה אך נותרנו אסירי עולם.

אז מה נוכל לעשות כדי שישתנה?