עין משוטטים

הקדמה

בנחל שיח שבכרמל המערבי נובע מעיין בשם — עין משוטטים. זאב וילנאי העיד כי כאשר היה חבר בוועדת השמות הממלכתית בחר למעיין את השם העברי כאות הוקרה לחוג המשוטטים, שכן המעיין היה אחד המקומות החביבים על חברי החוג. החוג נוסד בחודש מאי 1916 על ידי המורה פנחס כהן, מקרב תלמידי בית הספר הריאלי בחיפה. וילנאי היה אחד מחניכי הקבוצה. יומיים לאחר ייסוד החוג הם יצאו לטיולם הראשון. הם טיפסו מחיפה (תחתית) לכרמל, ירדו מערבה בנחל שיח דרך המעיין לחוף הים, והלכו לאורך החוף סביב הכרמל חזרה לעיר. כעבור שלוש שנים התאחדו המשוטטים עם קבוצה דומה מקרב תלמידי גימנסיה הרצליה בתל אביב וייסדו את הסתדרות הצופים העבריים.

בחרתי את עין משוטטים כמקום המייצג בנוף את ראשיתם של טיולי תנועות הנוער בישראל, המעיין ממנו נבעו אין ספור טיולים של תנועות נוער מאז ועד היום. אלא שקבוצת המשוטטים בחיפה לא התהוותה יש מאין. היא הייתה פרי התפתחות של תרבות טיולים ופעילות גופנית, והתפתחות החינוך הפעלתני־חווייתי בבתי הספר ובחוגים מחוץ לבית הספר. על כן פותחים את הספר ארבעה טיולים שמייצגים את אותה התפתחות. הטיול הראשון בישראל הוא טיול למצדה משנת 1912, ומכאן ששנה זו נבחרה לכותרת הספר.

אל מצדה הגיעו תנועות הנוער העובד, המחנות העולים והשומר הצעיר בשנת 1942. טיולים אלה היו לסמל של התגייסות הנוער למאבק הציוני לקראת עצמאות יהודית בארץ ישראל. עצם ההגעה למצדה, במסע מדברי ממושך ומפרך, הייתה סמל לעוצמה, ליכולת הארגון ולעוז הרוח של חניכי תנועות הנוער.

בין עין משוטטים למצדה נפרס ספר זה.

מטרת המחקר היא להציג בפני הקורא את הטיולים הראשונים של תנועות הנוער, ולהצביע על מגוון החוויות והמשמעויות שהחניכים והתנועות ייחסו לטיולים. לשם כך סקרתי מקורות ראשוניים, שבהם ראשוני התנועות (חניכים ומדריכים) תיארו את טיוליהם במועד קרוב ככל שניתן לטיול. הסיבה לכך היא שהזמן שעובר עלול לתעתע בזיכרונות. כאשר מטייל נזכר בטיול שהיה לפני שנים רבות סביר שיזכור דברים שרלוונטיים וחשובים לו במועד הכתיבה, ולא רק דברים שנחשבו בעיניו במהלך הטיול או מיד לאחריו.

את תיאורי הטיולים מצאתי בעלוני התנועות ובספרי הזיכרונות (ביוגרפיות) שכתבו מי שהיו חניכים או מדריכים בתנועות. עבור כל אחת מתנועות הנוער חיפשתי את המקור שהוא הקדום ביותר בתולדות התנועה, וכן מקור שהוא עשיר דיו בתיאור הטיול. כלומר, שניתן ללמוד מהמקור לא רק על מסלול הטיול ומועדו, אלא גם על החוויות המרכזיות שחוו בני הנוער בטיול.

בחירת מקורות המידע מעוררת אתגר מתודולוגי שחשוב להבהיר. אין לנו מידע איזה מכלל הטיולים שנערכו תועדו בכתב, וגם אין לנו מידע בדבר השאלה לאיזה מכלל הטיולים שתועדו הגיע המקור לרשותנו. מכאן שהמחקר לא מתיימר לתעד את כל הטיולים שנערכו בתנועות הנוער. יתרה מכך, גם במקורות שהגיעו לידינו אין לנו דרך לדעת מה בחר הכותב לתאר מתוך שלל האירועים שהתרחשו בטיול. כלומר, גם עבור הטיולים שמוצגים בספר אין ודאות שכך הם היו, אלא רק שכך הם תועדו בידי מי שתיאר אותם. בהחלט ברור שהיו עוד טיולים רבים שלא מצאתי עבורם מידע, והיו עוד אין ספור חוויות בטיולים שהכותבים לא התייחסו אליהן בכתיבתם.

עם זאת, המידע הרב והמגוון שמצאתי מאפשר להאיר את ראשית הטיולים בתנועות הנוער בצורה רחבה ושלמה.

ועוד הערה חשובה בטרם קריאה: לכל תנועת נוער נבחר טיול אחד מרכזי המתואר בפירוט ובשם הפרק, ועוד כמה טיולים המוזכרים בקצרה. הבחירה הייתה מתוך העניין בטיולים ולאו דווקא בתנועות. כלומר אין בבחירה כדי להעיד שזהו הטיול החשוב ביותר שנערך בכל אחת מהתנועות. בנוסף, המבט הינו על־תנועתי. כלומר, אם נבחר היבט מסוים לניתוח באמצעות טיול בתנועה אחת, אין זה אומר שהיבט זה אינו מופיע גם בטיולי תנועות אחרות.

תודה גדולה לנעם אבן עבור הליווי הצמוד ולקוראי הטיוטה הנוספים: ניר מיכאלי, רקפת הימן זהבי ושלמה אבן. תודה לזאב בורגר, מרים סמט ואסף זלצר שסייעו להגיע אל חלק מהמקורות. תודה מיוחדת לריקי מלמד ואלונה מנדלסון בארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה, לרומיה אדרי בספריית רמת אפעל ולרוני עזתי וצוות ארכיון יד טבנקין. תודה לצוותים בארכיון השומר הצעיר, ארכיון מכון ז'בוטינסקי, ארכיון המכבי, ארכיון טירת צבי, הארכיון הציוני והספרייה הלאומית.

די בהקדמה זאת כדי לצאת לדרך. קריאה מהנה.

1. "צאו אל הטבע הפראי, העולם הפתוח, בלבבות מוארים"
טיול הנוער הגרמני, וואנדרפוגל, להר ברוקן, 1897

במהלך המאה ה־19 התפתחה באירופה תרבות של תיירות, כזו של הנאה ותענוגות וגם תיירות של מסעות הליכה בטבע הפראי. במקביל אליה, ובנסיבות שיתוארו להלן, התפתחה גם תרבות ייחודית לגיל הנעורים, בין ילדות לבגרות. המפגש של שתי התופעות הוליד את תנועת הנוער המשוטט, הוואנדרפוגל, הנחשבת כמקור תנועות הנוער.

ראשיתה של התנועה בשנת 1896 בברלין. הרמן הופמן היה סטודנט באוניברסיטה ולפרנסתו עבד כמורה לספרות ולשון גרמנית בחטיבת הביניים בשטיגליץ, פרבר כפרי בדרום־מזרח העיר. הוא היה מורה צעיר, בן 21, וקרוב ברוחו לגיל התלמידים. בהתאם, האווירה בכיתה הייתה נוחה וחופשית, בשונה מהמשמעת הנוקשה שבה התנהלו שיעורים אחרים.¹ באחד השיעורים סיפר הופמן לתלמידיו על טיולים שערך כמה שנים קודם לכן:

המסע מברלין לפסגת ברוקן בהרי הרץ
זה היה בשנת 1890 כשהייתי בכיתה י'. אחד מהתלמידים התבקש לקרוא בקול רם מתוך המקראה, קטע שכותרתו "מסע ברגל". שאר התלמידים הקשיבו בחצי אוזן. חלק קראו בהיחבא דבר מה אחר מעניין יותר או פתרו תרגילים במתמטיקה. לפתע, היכה המורה באגרופו על השולחן: "תלמידים! מה אתם כה ישנוניים! אתם לא יכולים להפגין אדישות גדולה יותר כלפי מה שאתם שומעים! כאשר אנחנו היינו ילדים חסכנו כל פני, ובמהלך חופשת האביב או הקיץ היינו יוצאים לטיולי צעידה (hiking). אבל אתם? אתם מעדיפים פשוט לשכב בטלים באוויר הקיץ!

דבריו אחזו, לפחות בחלק מאיתנו. במהלך חופשת הקיץ הבאה אחַי הצעירים ממני, חבר ללימודים ואני צעדנו עם תרמילים על גבינו [...] צעדנו ארבעים קילומטרים מדי יום להרי הרץ (Harz), ולאחר שמונה עשר ימים חזרנו הביתה באותה הדרך.²

בהמשך לסיפוריו ארגן הופמן קבוצת מטיילים מקרב התלמידים. זה היה כמובן בידיעת מנהל בית הספר, שבנו היה בין חברי הקבוצה, ובהסכמת הורי התלמידים. בשנה הראשונה הם טיילו בסופי שבוע בסביבה הקרובה. אחד מהם כתב בזיכרונותיו:

מסעות מאומצים, באורח חיים בסיסי ובמינימום הוצאות. בישול על גבי תנור ספירט מאולתר [...] לינה באכסניות כפריות, אסמים, אוהלים מתקפלים, ולעתים מתארחים בבתים של בני המעמד הבינוני; ותמיד בשירה (שירי עם ושירי ילדים).³

באחד ממפגשי הקבוצה הם קראו בספר "יומן מסע להרי הרץ" (Die Harzreise) מאת המשורר היינריך היינה. בשנת 1821 למד היינה, יהודי שהתנצר מאוחר יותר, באוניברסיטת גטינגן, השוכנת ממערב להרי הרץ. הוא ערך מסע רגלי אל פסגת הר ברוקן (Brocken,‏ 1,141 מטר), הגבוה בהרי הרץ. בספר הוא תיאר את מסלול ההליכה, שיבץ שירים שכתב וכן קטעי פרוזה והגות. הנה למשל דברים שכתב בפסגת ההר:

הר ברוקן הוא גרמני. בדומה לאופי היסודי הגרמני הוא מגדיר לנו, בצורה חדה ומדויקת, את התמונה השלמה: מאות ערים, עיירות וכפרים אשר נמצאים בעיקר מצפונו, וכל פסגות ההרים, היערות, הנהרות והמישורים השוכנים עד לאין סוף, במרחקים סביבו. אולם בדיוק מסיבה זאת, הכול נראה כאילו תוכנן בדייקנות ושורטט בשלמות כמפה צבעונית, ובשום כיוון העין אינה שבעה ממראה הנופים היפים. ממש כשם שאנחנו הגרמנים המהודרים מרגישים חובה כלפי הדייקנות המכובדת, כאשר אנחנו מייחסים משמעות של יופי לתמונה השלמה של הכול מכול, ולעולם לא לחלקים הנפרדים.

ההר, כתוצאה מכך, משרה רוגע גרמני, תדמית של סובלנות וחוכמה. פשוט משום שהוא יכול לראות דברים כה רחוקים, ועם זאת כה מובהקים.⁴

הדברים עוררו בקבוצה את הרצון לשחזר את הטיול. ואכן, בחופשת הקיץ של השנה הבאה, שנת 1897, יצא הופמן עם קבוצת התלמידים למסע הארוך הראשון, מהלך שלושה שבועות, מברלין להרי הרץ ובחזרה.

בתוך כך, הכניס הופמן סדר בקבוצה. לעצמו העניק את התואר Oberhauptling, ראש הקבוצה. "הפטלינג" הוא גם הכינוי בגרמנית לצי'ף, ראש שבט ילידי באמריקה, ויש בכך רמז למודל חיי הטבע שהופמן ביקש לחקות. תחתיו היו שני ראשי צוותים, אחיו ארנסט הופמן וקרל פישר, הבכיר מבין התלמידים. שאר הקבוצה חולקה לזוגות: "טיילים" (wander) שהם הבכירים יותר ו"שועלים" (fox), שהם חסרי הניסיון. הם הלכו בזוגות כך שכל שועל צמוד לטייל, שמסייע לו ככל שנדרש.

חוג המטיילים של הופמן היה הגלגול הראשון של טיולי תנועות הנוער בגרמניה.

וואנדרפוגל Wandervogel
בשנת 1900 סיים הופמן את לימודיו באוניברסיטה ועבר לעבוד בשירות החוץ הגרמני. בטרם עזב את בית הספר הוא כתב לתלמידיו:

צאו אל הטבע הפראי, העולם הפתוח, בלבבות מוארים. שחררו את עצמכם מהמתח והלחץ של בתי הספר, מהדאגות אודות העתיד, מהפיקוח על כל צעד שלכם. היו אדונים לעצמכם ומצאו את הדרך שלכם.

הצעידה תהיה לרווחת הצעירים אשר מעבירים את הפנאי שלהם בערים, חנוטים בכפפות ובגדים אלגנטיים, במקום לרענן את גופם ואת נפשם בטבע החופשי.

באמצעות הצעידה, נער העיר שובר את ההרגל לראות בכל משב של רוח, בכל מטר של גשם, בכל שלולית של בוץ, כאילו הם מסמרים בארון הקבורה שלו. במקום זאת הוא פורץ החוצה, בשמחה, אל תוך הרוח והגשם. על כן צאו אל היערות והשדות, ילדי גרמניה, פיתחו את עיניכם לחַיוּת ולפעלתנות של הטבע. יחי המשוטטים, המחדדים את חושיהם ושומרים את רוחם טהורה ורעננה.⁵

הופמן בחר בקרל פישר, התלמיד הבכיר בקבוצה, כמחליפו, והנחה אותו, כפי שכתב לימים: "לקדם סוג זה של טיולי נוער בקרב הנוער הגרמני מעבר לגבולות שטיגליץ".⁶

פישר הצליח לגייס לקבוצות המטיילים כמאה תלמידים וכן תריסר הורים בעליי עניין שישמשו כמלווים ומפקחים לקבוצות. הוא אף אסף מספר מבוגרים, לשמש כוועדה המלווה את חוגי המטיילים. ב־4 בנובמבר 1901 התקיים מפגש היסוד של הוועדה. בחפשם אחר שם לארגון נזכר אחד מהם בכתובת הנצחה החקוקה על אחד הקברים בבית העלמין של ברלין: "מי נתן לך, ציפור נודדת, את הידע שלא לסטות מדרך הישר?"⁷ השותפים אהבו את הרעיון שבמשפט ומכאן נלקח שם הארגון — Wandervogel (וואנדרפוגל. בעברית — ציפור נודדת).

הדימוי של מטיילים כציפורים נודדות מופיע בשירה הרומנטית הגרמנית עוד קודם לכן. למשל, בשיר "אגדה על הנהר ריין, יין וטיולים" של המשורר Otto Roquett משנת 1851:

אתם הציפורים הנודדות שבאוויר

בזוהר האוויר הצלול, בריח המתוק של השמש

בגלים הכחולים שבשמים

אני מברך אתכם כשותפים לדרך.

גם אני ציפור נודדת,

נשימה צלולה של החיים מובילה אותי

ושיריי כמתנות

הם האוצר היקר שברשותי.⁸

קרל פישר היה מנהיג קפדן, והוא מיסד את הקבוצות על ידי תקנות שונות. במיוחד התבטא הדבר באופיים של הטיולים: מסעות של הליכה מאומצת וממושכת. לא כל החברים קיבלו את מנהיגותו הנוקשה, ובשנת 1904 הוא הודח מתפקידו.

עם זאת הצליח פישר לממש את חזונו של הופמן, הרבה מעבר למצופה. טיולי הוואנדרפוגל עוררו מורים ובני נוער בכל רחבי גרמניה, ואף בארצות נוספות, לעשות כמותם: לטייל בקבוצות נוער. בתוך עשר שנים כבר היו כ־24 אלף בני נוער וסטודנטים חברים בהתארגנויות שונות תחת השם וואנדרפוגל. רובם (כ־90 אחוז) היו בנים, ממשפחות פרוטסטנטיות מהמעמד הכלכלי הבינוני־גבוה.⁹

הקבוצות, כפי שעוד יודגם, לא היו דומות, לא בגישה הרעיונית באשר למטרות הטיולים וגם לא בתרבות הטיולים ודרכי ביצועם. אבל התפשטות הרעיון לכל רחבי אירופה מצביעה על עובדה פשוטה: הטיולים ענו על צורך אמיתי של בני הנוער באותה תקופה. בפרסום משנת 1913 נכתב:

מי יודע מהיכן הגיע הוואנדרפוגל? אף אחד. דחף גדול נורה מתוך האנשים, וכל אחד מהם הרגיש מעורר ונמשך, גם אם לא ידע ממה.¹⁰

חשוב להדגיש את ההבדל בין טיולי הצופיות (שיתוארו בפרק 2) לבין טיולי הנוער הגרמני. הצופיות הציגה תכנית רעיונית־חינוכית מגובשת, שטיולים היו דרך מתאימה להפעלתה. לעומת זאת הנוער הגרמני התלהב לטייל. רק בדיעבד שוקדים החוקרים להסביר את התופעה, כלומר לברר מדוע התפשט מנהג הטיולים בקרב בני הנוער בגרמניה של אותן שנים, ועל איזה צורך הטיולים נתנו מענה.

התשובה היא שהעת הייתה בשלה לדבר, הן מבחינת תרבות הטיולים והן מבחינת תרבות הנוער, כפי שיוסבר להלן.

תיירות וטיילות
תיירות וטיילות הן תופעות חדשות יחסית בתרבות האנושית. בעת העתיקה אנשים לא טיילו בחיק הטבע לשם עונג, בעיקר משום שהטבע היה מרחב מסוכן ובלתי מוכר. אפילו התפיסה שהטבע הוא יפה לא הייתה קיימת. הנה למשל, בחיבור פילוסופי משנת 1685 מתואר נוף פסגות הרי האלפים במילים הבאות:

אלה אינם יכולים להיות מעשי הבריאה הראשונית של בורא עולם, אלא שרידי הרס של העולם הראשון, אשר במהלך המבול נשבר לכל כך הרבה חלקים חסרי צורה וסדר.¹¹

במהלך המהפכה המדעית נעשה הטבע נושא למחקר ולהתעניינות. מכאן התפתחה התפיסה שהטבע הוא מעשי ידי אלוהים ולכן הוא חייב להיות שלם ומושלם. כך למשל נכתב בראשית המאה ה־18:

נחקור תחילה את טבע המקום, בניסיוננו לתפוס לפחות שמץ מתוך הגאונות של הבורא והיופי השמימי [...] הו טבע נהדר! תצוגה עילאית של אלוהים שליט עולם! הכול אהוב, הכול יפה והכול שמימי! הו טבע אדיר! ייצוג מושלם לבורא עולם!¹²

מלבד טיולי התענגות על יפי הטבע התפתחה גם תרבות של ספורט טיולי, שעיקרה צעידה למרחקים (hiking). תופעה זאת קשורה למהפכה התעשייתית, אשר בעקבותיה נעשו הערים צפופות ומזוהמות. היציאה אל הטבע אפשרה שהות במרחבים פתוחים, באוויר הצח, בשילוב של פעילות גופנית שנחשבה מבריאה. בהמשך הספר (פרק 3) נרחיב בהיבט הרפואי־בריאותי.