אומנויות הלחימה 4 - הזדמנות אחת אחרונה

פרק 1

קיין

אני בדיוק עומד לצאת כשאני שומע את זה.

"הגענו! ברוכים הבאים לדירה החדשה שלי. מה דעתכם?"

הקול שנשמע דרך הקירות עוצר. ואז —

"היא... חמודה," נשמע קולה המהוסס של אישה מבוגרת. אבל היא ממהרת להוסיף, "היא ממש חמודה! קיר הלבנים הזה ממש מבליט את ה... אה... את מראה בית החווה. שמעתי שזה מאוד פופולרי בימינו."

הפסקה נוספת, ואני יודע לפי ההערה וטון האישה העשירה איך יתחיל המשפט הבא.

"אבל —"

הנה זה בא.

"את לא מעדיפה לגור באזור יותר טוב? אני יודעת שאת מתכוונת לגור כאן רק כמה חודשים, אבל בדקתי את אחוזי הפשיעה בעיר והאזור הזה לא נראה הכי בטוח, מתוקה. ואת יודעת שריצ'רד יכול למצוא לך בית קטן וחמוד בשכונה אחרת כבר מחר."

אני טורק את דלת המקרר ומשתדל לבלוע את הכעס שמבעבע בתוכי.

עבדתי פאקינג קשה כדי להיכנס לבניין הדירות הזה. כשעברתי לכאן לפני שישה חודשים, בחרתי אותו כי זו הייתה הדירה הכי טובה שמצאתי ובאזור הכי בטוח בעיר, שיכולתי להרשות לעצמי. ובכל זאת, ברור לחלוטין שהאישה הזו חושבת שזו שכונת עוני.

אילו רק הייתה יודעת מהם תנאי מגורים מחורבנים באמת.

זיכרונות כאלו בדיוק מתחילים לזלוג למחשבות שלי. אני מושיט יד לבקבוק המים ושותה אותו בבת אחת, בניסיון להסיח את דעתי. וכשאני זורק אותו בכוח לתוך הפח, אני שוב שומע את השכנים החדשים שלי.

"בטוח, אני מבטיחה. בדקתי את אחוזי הפשיעה והם לא שונים מחלק מהאזורים האחרים שאת מדברת עליהם. זו עיר, אימא, בדיוק כמו ניו יורק. ולא רציתי שריצ'רד ימצא לי איזה בית מפונפן. רציתי ליצור לעצמי התחלה חדשה כאן, בכוחות עצמי. אני גם ככה שונאת את זה שהייתי צריכה לקחת כסף מקרן הנאמנות שלי בשביל הפיקדון לדירה הזו."

הלעג שלי אוטומטי, כמו גם ניעור הראש שלי. נראה שצדקתי לגבי עניין ה'עשירה'.

אני מרים את תיק הגב שלי ובזמן שאני זורק אותו על הכתף, אני מתלבט איך לעבור דרך משפחת הנסיך מבל אייר. לא מתחשק לי לערוך היכרות עם השכנים, במיוחד לא עם ילדה עשירה ומפונקת, וההורים שלה. אצטרך לחכות עד שאשמע אותם עוברים לחלק האחורי של הדירה לפני שאחמוק החוצה.

למזלי, זה קורה די מהר. אני שומע אותם מדברים על אפשרויות העיצוב שלה, קול של איש מבוגר מצטרף לשיחה, וקול הצעדים המהדהדים שלהם מתחיל לדעוך. בסופו של דבר הקולות המעומעמים מגיעים מהמקום שאני יודע שהוא חדר השינה היחיד בחלק האחורי, כיוון שחלוקת הדירה הזו זהה לחלוקת הדירה שלי.

אני לוקח את המפתחות לאופנוע שלי, יוצא במהירות למבואת הכניסה המשותפת לשתי הדירות ויורד במדרגות לרחוב. גם אחרי שאני מתיישב על האופנוע וחובש את הקסדה, עדיין אין זכר לשכנה החדשה שלי.

רק כשאני מתניע את האופנוע אני רואה אותה.

ואנחת הרווחה שהרגע נשמתי, בזכות ההתחמקות שלי מהסיטואציה, מייד נתקעת לי בחזה.

זו שאני רק יכול להניח שהיא השכנה החדשה שלי, יוצאת לראש גרם המדרגות ומרימה את ידה כדי לסוכך על העיניים שלה מהשמש הבוהקת. אני לא חושב שהיא מבחינה בי בצידו האחר של הרחוב, מה שמאפשר לי לבחון אותה מלמטה למעלה, בלי בושה.

כיוון שהיד שלה מצילה על פניה, הגוף שלה הוא הדבר הראשון שאני מתמקד בו. הגובה שלה ממוצע, אבל היא רזה בצורה בולטת — לא שברירית, אלא מעוצבת לגמרי, אם קו השרירים של רגליה החשופות הוא מדד למשהו. אין ספק שהבחורה הזו היא אתלטית.

היא מפסיקה לסרוק את הרחוב, ורואה שאני יושב על האופנוע מול בניין הדירות והמבט שלי מופנה אליה. תודה לאל שאני חובש קסדה והיא לא יכולה לראות אותי בבירור ולדעת שזה התיאור המדויק של המצב.

בזהירות, היא מרימה את היד שלה ומנפנפת לעברי היי קטן.

פאק, הבחורה הזו מהממת.

עכשיו, כשהפנים שלה גלויות, אני יכול להתמקד בתווי פניה. היא נראית צעירה, העור שלה מושלם והחיוך שלה חברותי מדי. אני חייב להסיט את מבטי מהשפתיים הוורודות הבשרניות שלה ומחיוכה המשכר. במקום זה, אני קולט קווצת שיער סוררת משערה החום הגלי המשוחרר מתעופפת על פניה בגלל הרוח וכיצד היא מסדרת אותה מאחורי אוזנה בביישנות בזמן שהיא מחכה שאחזיר לה ברכת שלום.

אני לא מנפנף בחזרה.

אני נוסע משם, מאפשר לרוח על עורי לקרר את הכעס שאני מרגיש בגלל התגובה שלי לבחורה הזו, שהיא יפה ושונה ממני.

שעה לאחר מכן, אני נכנס למכון ולא נענה להנהון שג'קס שולח אליי מאחורי שולחן הקבלה. אותו הנהון שאני תמיד מקבל ממנו כשאני נכנס.

אני לא מבין למה האידיוטים האלו לא קולטים שאני לא כאן בשביל להיות פאקינג חבר שלהם.

כי זה לא רק ג'קס. הבלונדיני היפיוף גם מוכן למשוך אותי לאיזו שיחה שזו לא תהיה שהוא מנהל עם הבחור עם השיער השחור, המומחה לג'ו ג'יטסו, שתמיד דבוק לו לאגן. למזלי, אני רק צריך לנעוץ מבט נוקשה אחד ולהסתובב, כדי שהוא יקלוט את הרמז.

אף אחד אחר לא מעז להגיד לי משהו. אני כאן כבר חודשים, וכולם, מלבד שני אלו, רשמית הבינו את המסר שאני כאן רק כדי להתאמן. זה לא ספורט קבוצתי, בניגוד למה שהאידיוטים האלו חושבים. כשאני נכנס לזירה, זה רק אני, האגרופים והמוח שלי. יכול להיות שהמאמן צועק הוראות, אבל אני זה שמחליט אם לעקוב אחריהן.

אני לבד שם, בדיוק כמו שאני אוהב.

אני זורק את התיק שלי על קצה המזרן ושולף מתוכו כפפות ודבק. הרבה פעמים אני לא משתמש בדבק הידיים, וזה קורה כשאני במצב רוח מזוכיסטי במיוחד. זה מאפשר לי להרגיש את העצמות, אבל גם כי לפעמים ללא ההגנה, העור שעל המפרקים שלי מתקלף. והכאב משמש תזכורת שנלחמתי ושניצחתי.

בזמן שאני מתחיל לעטוף את הידיים, אני מסתכל על תיבת הגביעים של טריסטן בזווית העין. לא לקח לי הרבה זמן להודות בחוסר רצון שהוא הלוחם הכי טוב במכון. ועל אף שזה לא אומר שהוא יזכה בקרב עד המוות מולי, ברור שהוא עובד הכי קשה כאן ומפוצץ בכישרון. יש סיבה שהוא נכנס ליו־אף־סי ועושה את דרכו במעלה שרשרת המזון.

"קיין, אחרי שתסיים להתחמם, אני רוצה אותך בזירה כדי להתאמן על התרגילים מאתמול עם טריסטן."

אני פונה לעבר המאמן ומהנהן בנוקשות. אני יודע שלא מתחצפים לבעלי סמכויות, אבל זה לא מרגיע את העצבים שניצתים בחזה שלי בכל פעם שמחלקים לי הוראות.

עשר דקות לאחר מכן, אני עוטה את הכפפות שלי ונועץ מבט בטריסטן שעושה את אותו הדבר. הוא רגוע, השרירים שלו רפויים ועיניו נדלקות בצחוק בגלל משהו שהחברה שלו אומרת לו.

זה גורם לי לרצות להקיא.

אף אחד לא צריך להיות כל כך לא מוטרד מלחימה. החרא הזה משרת אחת משתי מטרות, או שזה שחרור — ובמקרה הזה, מה שאתה אמור להרגיש זו תחושת משיכה חולנית — או שזה מצב הישרדותי. אין בין ובין. זה לא כיף.

אבל אי אפשר להגיד את זה לטריסטן. או לכל אחד אחר בחור הזה שהוא מכון, בעצם. כולם שמחים להיות כאן, שמחים לבלות עם הקולגות שלהם, ושמחים לעשות את הדבר הזה שנראה שהוא בגדר בילוי עבורם.

פשוט פאקינג בדיחה.

קול המאמן מקיץ אותי מהמערבולת של המחשבות הזועמות יותר ויותר שלי. "אוקיי, טריסטן, אנחנו עובדים על סדרת חבטות נסיגה עם שני הצעדים לאחור שהראיתי לך בשבוע שעבר. מובן?"

"כן, אדוני," טריסטן מגיב מייד. הוא מניע את כתפיו פעם אחת אחרונה, ומתחיל לקפץ על העקבים שלו.

"קיין, פשוט תעשה את מה שאתה בדרך כלל עושה. תהיה אגרסיבי."

כאילו אני מכיר דרך אחרת להילחם.

אבל אני מהנהן כדי לאשר שהבנתי.

אני לא צריך להשתחרר כמו מתאבקים רבים אחרים בתחילת קרב. אני לא עושה מתיחות, לא מקפץ כדי לשמור על הגוף שלי מחומם. אפשר להעיר אותי משינה עמוקה באמצע החורף בחדר שינה ללא חימום ועדיין אהיה מוכן לטוס קדימה עם הישמע הפעמון. לחימה היא לא פיזית, היא מנטלית.

"קדימה," נובח המאמן, מפעיל את הטיימר הצמוד לזירה ומפריע למחשבות שלי, לשמחתי, לפני שהן יורדות במדרון האפל הרגיל שלהן.

אני מתקדם, נכנס למרחב של טריסטן עם צורך עמוק בעצמות שלי לשבור. לפגוע. להרוג.

אבל הוא יודע שאני מגיע, ולא נשאר במקום אחד מספיק זמן כדי שאוכל לפגוע בו.

"תן לו להתעייף," קורא המאמן לטריסטן. "הסגנונות התוקפניים מתישים, כל עוד אתה לא נסוג כל הזמן, פשוט תשתמש בתנועות ובהתחמקויות הרוחביות האלו כדי להימנע מפגיעה."

אני נושך חזק את מגן השיניים, מרכין את הסנטר שלי ותוקף חזק ומהר יותר. אני בעיקר שולח אגרופים, כי לזה אני רגיל וזה מה שנוח לי. וכיוון שטריסטן הוא המתאבק שהכי קשה להילחם בו כאן, אני חוזר למצב הבסיסי שלי שהוא להתקדם קדימה ולחבוט. וטריסטן מכיר את זה טוב מדי.

לוקח לו רק תשעים שניות לתוך הסבב כדי להתחיל לפרק את התנועות שלי. הוא מחכה עד שאני תוקף ואז מתפרץ עם מתקפת נגד מהירה שפוגעת בי במקום שבו אני חשוף ולא מגן על עצמי כי אני ממוקד כל כך במתקפה ולא בהגנה.

"חבטה, חבטה!" צועק המאמן כשנותרות רק עוד שלושים שניות. ואפילו שאני יודע שזו מילת הקוד שלו תשתמש בחבטה שדיברנו עליה לפני הסבב הזה, אני עדיין לא מצליח לחמוק מהתנועות של טריסטן.

בזמן שאני נע קדימה, הוא לוקח צעד גדול לאחור, ועוד אחד, ואז במהירות של נחש הוא זז שמאלה לעמדה הנגדית ושולח אגרוף שנוחת ישר על הסנטר שלי.

האגרוף לא חזק, אבל זה מהמם אותי. הראש שלי עף לאחור מהמכה ועד שאני ממצמץ וחוזר לפוקוס, צליל פעמון עשר השניות נשמע וטריסטן סוגר עליי כדי לגנוב את סוף הסבב.

"פסק זמן!" צועק המאמן. "בחזרה לפינות שלכם. שלושים שניות הפסקה."

החזה שלי עולה ויורד בזמן שאני חוזר לפינה, אבל לא מהמאמץ — וגם אם כן, זה לא היה משפיע על הלחימה שלי בכלל. אני נלחם באותה הצורה, בין אם אני במצב הגופני הכי טוב בחיי ובין אם סיימתי שלושה חודשים של התאוששות, שאחריהם הייתי מסוגל לעשות רק אימוני פלג גוף עליון. לא, אני נושם בכבדות כי ההלם מהחבטה של טריסטן דועך ומתחלף בזעם חסר מעצורים.

זה רגש מוכר, עם אותה תוצאה בכל פעם. זעם מסוג כזה הוא תוצאה של דבר אחד בלבד, הצורך הנואש לשרוד.

"סבב שני, אותו הדבר," מנחה המאמן. "קיין, תנסה לדייק קצת את החבטות האלו כשאתה נע קדימה. שהן יהיו פחות מרושלות."

אני אפילו לא שומע אותו כשאני נועץ מבט כל כך נוקב בטריסטן. זה כאילו יש דגל אדום מול עיניי ואני מחכה שהוא יוסר כדי שאוכל להסתער על המטרה שלי.

הפעמון מצלצל. "קרב!"

הדגל האדום מוסר ולפתע, אני כמו השור במרכז האצטדיון. ממוקד אך ורק בלקרוע לגזרים את לוחם השוורים. אני אפילו לא מתעכב כדי להעריך את האופן שבו עיניו של טריסטן נפערות בהפתעה. יראת הכבוד הגלויה לעין אמורה לגרום לחיה שבתוכי לחבוט על החזה בהתלהבות. אבל אני שקוע כל כך עמוק בתוך הקרב בשביל לייחס לזה משמעות כלשהי. הדבר היחיד שאני מצליח לעשות הוא להסתער על טריסטן באגרסיביות אדירה כשהחזה שלי עולה ויורד והאגרופים שלי עפים לכל עבר.

במשך עשר שניות בערך, כל אגרוף שני פוגע. הכפפות שלי מכות במצח ובלסת שלו, ואפילו מנערות את גופו כשהאגרוף שלי נוחת על האמה שהוא מרים כדי להתגונן.

במשך עשר שניות, ניצחון מפמפם בוורידים שלי. ניצחון על כך שאיימו עליי, אבל שרדתי. היריב שלי נע לאחור, מתרחק מהאיום שלי, ואני הגנתי על עצמי מספיק בשביל לחיות יום אחד נוסף.

אבל ברגע שעשר השניות האלו חולפות וטריסטן מתעשת מספיק כדי לעשות יותר מאשר להתגונן ולקבל את המתקפה, הרגשות האלו מתפוררים לאבק בתוך הריאות שלי.

רק מאוחר יותר אני מבין שהוא משתמש בסדרת החבטות שהמאמן הגדיר לו כדי לנצח אותי. שהנסיגה שלו לאחור היא לא בריחה ממני, אלא מלכודת של ביטחון מדומה שהוא טמן לי. כי בשנייה שאני לוקח צעד אחד נוסף קדימה, הוא משנה תנוחה ושולח אגרוף יד אחורית ישירות לסנטר שלי.

זו מכה חזקה. וזה הגיוני לגמרי, כיוון שרמת האינטנסיביות והכוח שלי בסבב הזה גבוהה יותר מהסבב הקודם. אז ברור שגם שלו.

אנחנו קוראים לזה נוקאאוט־ברק. זה לא מספיק כדי לגרום לך לאבד את ההכרה על הקרקע, אבל המוח שלך בהחלט נכבה.

חטפתי הרבה כאלו, יותר משאני יכול לספור. תמיד תהיתי אם הגוף שלי מעדיף כאלו נוקאאוטים על פני הדבר האמיתי, כי זו פשוט עוד טקטיקת הישרדות שאיכשהו סיגלתי לעצמי. כי אם אני לגמרי מאבד הכרה, לא תהיה לי אף הגנה מפני כל מתקפה שלא תהיה.

לצערי, נוקאאוט־ברק מגיע עם סכנה משלו. אחת שהצלחתי לרסן מאז שהתחלתי להתאמן במכון הזה.

תחושת האגרוף שנוחת על פניי מציפה בי זיכרון. קולות מורמים. פחד. התחושה המדומה של אגרוף זהה לזה בדיוק.

אני מזדחל החוצה מתהום האימה בדיוק כמו בכל פעם שאני נזרק לתוכו. מתג מופעל בתוכי, ואני זורק את עצמי על טריסטן עם כל כוח הלחימה שעוד נשאר בי.

אני משתולל עליו. אין מילה אחרת לתאר את זה. העיניים שלי מוטרפות, האגרופים שלי מונפים בפחד, ואני שוקע כל כך עמוק בתוך הרגע הזה, יודע אפילו בלי לחשוב שהוא יצטרך להרוג אותי כדי לגרום לי להפסיק. דחקו בי כל כך הרבה ועכשיו זה קרב עד המוות.

אני לא בטוח במה אני מבחין קודם, בזרועות שתופסות אותי או בצרחות הפאניקה שמצלצלות ברחבי המכון. אבל לאט, כל כך לאט, המציאות חודרת להכרה שלי.

טריסטן עומד מולי, בתנוחת הפתיחה שלו, נראה מוכן לחלוטין לחזור לקרב שלנו. אבל ידיים אוחזות בזרועות ובכתפיים שלי, ואפילו במותניי. אני מסובב את ראשי לצד ורואה את המאמן מחזיק בזרוע אחת ואת ג'קס מחזיק בי מאחור. אני לא טורח לבדוק מי מחזיק בזרוע האחרת שלי, זה לא מזיז לי.

"אלוהים," משתנק ג'קס. "מה לעזאזל, גבר?"

אני לא עונה. אני לא יכול.

אני מישיר מבט אטום למבטו החודר של המאמן, מחכה לעונש שלי.

פניו מלאות עצבים, אבל בעיקרון, הבעת פניו מבינה. על אף שהוא גוער בי דרך שיניים חשוקות.

"אם אתה לא יכול לשלוט בזעם שלך ולשמור על הקולגות שלך, לא אתן לך לעלות על המזרן שלי," הוא אומר בקול מספיק נמוך כך שרק אלו שמקיפים אותי יכולים לשמוע אותו. "אני יודע שאתה חדש. ואני יודע שבמקום שממנו הגעת עשית דברים בצורה אחרת. אבל השורה התחתונה היא, אם אתה סכנה למכון הזה, לא תהיה חלק מהקבוצה. אני לא אסכן אחרים כי אתה לא מסוגל לרסן את הרגשות שלך." הוא נצמד אליי ונועץ בי מבט זועם, מוודא שאני נותן לו את מלוא תשומת הלב. "מובן?"

"כן," אני ממלמל מייד.

תן לי את העונש. אני רוצה אותו. עם עונש מגיעה קהות חושים. וקהות החושים מרחיקה את הכאב, אז תן לי אימוני התשה שלוש פעמים ביום עד סוף חיי. זו אחת מהדרכים הבודדות שנותנות לי שלווה, אי פעם.

"יופי. עכשיו רד מהמזרן שלי ותן לי מאה תרגילי ברפיז ואלף בעיטות. בכל צד. אם אתה לא מסוגל לעבוד עם הקולגות שלך —" הוא מותח את המילה כדי להבהיר לי שהוא יודע בדיוק איך אני מרגיש עם זה. "אתה תתאמן לבד. קדימה."

אני צועד לעבר הכניסה לזירה ומנער מעליי את האחיזות הנותרות. אני מסרב ליצור קשר עין עם מישהו — ויש הרבה אנשים שמצטופפים מסביב לזירה, הלסתות שלהם שמוטות והבעות פניהם המומות.

אני מפנה את השנאה העצמית שלי כלפי חוץ ועוקף את כולם בעצבים.

זין עליהם.