רוקמת החלומות הצלולים

אחד בנובמבר

התבוננתי בדירה הרעועה שלפניי; הגג החום עמד לקרוס פנימה, הקירות המתקלפים עמדו לקרוס החוצה ומצב הרוח שלי עמד לקרוס באלכסון. מרכז העיר, זול, שקט וקצת מוזר. בדיוק מה שחיפשתי. יש ספסל ברחוב, אין בניינים מסביב. זה חריג שהעירייה עדיין לא פירקה את המקום. זה כמו שמורת טבע.

"מישהו בבית?" צעקתי, נוקשת בפעם השביעית. "דיברנו בטלפון!"

תהיתי אם זה היה שווה את המאמץ. זה לא שאני נגד שותפה לדירה, פשוט שהפסיכולוגית שלי מאמינה שהגיע הזמן שאני אלמד לסמוך על אנשים.

הדלת נפתחה רגע לפני הנקישה השמינית. שתי עיניים ירוקות חודרניות מלוות בפה אדיש ובשיער בלונדיני פרוע הציצו בחרך. היא נראתה מעט מבוגרת ממני, שנות העשרים המאוחרות או השלושים המוקדמות, ולבשה פיג'מה כחולה רקומה בעננים לבנים. היא בחנה אותי כמו חתול מסוקרן מכף רגל ועד ראש, ואני לא זאת שלבשה פיג'מה באמצע היום.

"אני זאת שהתקשרה אתמול, קבענו להיפגש בנוגע לדירה," אמרתי בחצי חיוך. זה היה שקר, היו מאחוריי שתי מזוודות גדושות ותיקים שהציעו שכבר החלטתי לעבור, אף שהריח שיצא מבעד לדלת מאוד התאמץ לשנות את דעתי.

"את הרמוני!" קראה לפתע בעלת הדירה. היא חייכה מאוזן לאוזן, תפסה את הידיים שלי ומשכה אותי פנימה.

"כן, אני––"

"אני לא מאמינה, זאת את!" היא בהתה בי רגע ארוך.

"כן, זאת אני. אנחנו מכירות?" העיניים שלי הצטמצמו מאליהן.

"עדיין לא. אני אָלִיס, את תמותי על המקום הזה! יש לנו סלון ומטבח ושני חדרי שינה ומזגן שיודע רק לקרר, אבל זה בסדר כי יש מלא שמיכות צמר לחורף, ויש מטבחון חדש וגינה קטנה והשכנים מתים..."

חריג. נראה שהמוח שלי נכנס לסינון אוטומטי, כי במקום להקשיב שמעתי צפצוף ארוך תוך שסרקתי את המקום בעצמי. הסלון החום היה מבולגן; שתי ספות (אחת מהן בעלת רגל אחת) ומלא שמיכות וכריות שפוזרו על הרצפה. לפחות זה נראה חמים. שולחן קטן מוכתם עיתונים עם כתבות על איזו מפרשת חלומות. אליס נראתה כמו המוזרים האלה שקוראים הורוסקופים. המטבחון הקטן נראה כמו הצד הרע של מלחמת העולם, והשירותים, עדיף שאני לא אתאר.

"השירותים זו הבעיה היחידה בדירה, הם ממש-ממש מבולגנים," אמרה אליס כדרך אגב.

לא הגבתי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שמישהו אמר משהו שבדיוק חשבתי עליו. הפסיכולוגית שלי טוענת שזה המוח שלי, שמגיב לאט למשפטים מסוימים וחושב שהוא חשב עליהם קודם.

"לא מעניין אותך מי חשבה על זה קודם?" שאלה אליס, חוזרת למצבה האדיש.

חריג קצת. "לא אכפת לי," אמרתי במשיכת כתפיים. "פגשתי כל כך הרבה אנשים מוזרים שכבר התכוננתי למשהו כזה. גם על השירותים חשבתי מראש. את הספה אפשר לתקן, המזגן בסדר - גם ככה אני מעדיפה שמיכות בחורף, המטבח והגינה חסרי משמעות כי אני גם ככה לא יודעת לבשל ומעדיפה להישאר בפנים, ואני מאוד מקווה שהמוות של השכנים לא קשור אלייך."

"מה פתאום, הם מתו לבד!" התגוננה אליס.

"כן... הבעיה היחידה יכולה להיות השותפה הפוטנציאלית. אם לא אכפת לך, הכנתי כמה שאלות." הרגשתי מה-זה חצופה פתאום, אבל בכל זאת הוצאתי את הנייד שלי וחיפשתי בו את רשימת השאלות שהכנתי בדרך.

"כן, כן, לא, ארבעה, חלומות, לא, ששת אלפים, אף פעם," ענתה אליס באצבע מורמת עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה.

עברתי על הרשימה בהלם: זאת הדירה שלך? את גרה לבד? השכנים עושים רעש? כמה חדרים יש פה? במה את עוסקת? המחיר זהה למה שסיכמנו בטלפון? אם לא, כמה? כמה זמן במהלך היום את נמצאת בדירה?

חריג הרבה.

"איך עשית את זה?" ההבעה שלי הייתה קפואה באמת.

"ניחשתי," חייכה אליס.

לא ידעתי אם לברוח או דווקא להישאר. טריק של קוסמים? פסיכולוגיה? קריאה קרה? אולי היא הציצה בנייד שלי?! בעצם, יכול להיות שאני אדם הרבה יותר משעמם ממה שחשבתי ואלו שאלות קבועות שכולם שואלים. הכנסתי את הנייד לכיס בשלווה מזויפת.

"טעית באחרונה," התחכמתי.

"אני אף פעם לא טועה," ענתה אליס באדישות.

מהצד זה בטח נראה עוד יותר קרינג' ממה שזה הרגיש, ותמיד היה לי קשה להסתדר עם בנות המגדר שלי. "בסדר," הכרזתי בכניעה וצעדתי פנימה, פותחת דלת נוטפת אבק ומשתעלת. חציתי את הסלון והצצתי מסביב. ניגשתי אל דלת מסתורית בצד השני של הסלון ופתחתי אותה, במחשבה שזה חדר השינה שלי.

"זה החדר המיותר. הפכתי אותו לספרייה כי אין לי איפה לשים––"

"ספרים," השלמתי, מתבוננת בפה פעור במצבור הספרים שמילאו את המדפים, את הרצפה ואת הקירות, כריכות בד ועור, ספרי כיס וספרי עיון, חלק אף עמדו זה על גבי זה כמו הפכו לעמודי התמיכה של הבית. "את קראת את כל זה?!"

"אין סיכוי!" פסלה אליס. "אני שונאת לקרוא."

"אז מה כל הספרים האלה?"

"אני מתה על הספרים!" המשיכה בחיוך.

"ושונאת לקרוא..."

"בדיוק."

רגעי הצרצרים האלה היו מה שהכי שנאתי אצל אליס, ובאותו הזמן מה שגרם לי להתחבר אליה ולהחליט לעבור לגור באותה דירה רעועה. זה היה בתוך העיר, זה היה שקט, וזה היה חריג... הפסיכולוגית שלי תמות על זה.

נותרו רק שני דברים שהציקו לי.

"אמרת שאת עוסקת בחלומות?"

"כן."

הסתכלתי שוב על ההורוסקופים הפתוחים שעל השולחן. כותבת הטור: אליס. הייתה גם תמונה גדולה שלה על אחד העיתונים וכתבה של לפחות שני עמודים עליה. על הקירות נתלו תעודות הוקרה ומכתבי תודה מאנשים, ועל כל שידה נחו נרות וקטורת, שמנים, צמחים ואבנים טובות. זה נראה והריח כמו איזו קליניקה של מטפלת נומרולוגיה-פנג-שוואי או אחד מאלה.

"בת כמה את?" שאלתי בחוצפה.

"שבע שנים מעלייך."

עשרים ותשע.

"יש לי חלומות... זאת אומרת, שמציקים לי. את יודעת לרפא אותם?" הפה שאל בשבילי.

אליס צחקה. "לא מרפאים חלומות, הם מרפאים אותך. אל תדאגי, בשביל זה את כאן."

"כן." חזרתי להיות אדישה; מערכת הגנה נפלאה נגד מוזרויות. באותו הזמן שלפתי את הנייד שוב, עוברת על השאלות ונזכרת בתשובות של אליס. היה משהו חשוב ששכחתי... אה כן. "ששת אלפים לחודש?!"

"כן."

"מה, כן? דיברנו על אלפיים!"

"אל תדאגי, כבר חשבתי על סידור מעניין בשבילך."

"אני מתה לשמוע," קיטרתי בעודי מרימה את התיקים ותוהה אם לעזוב, אבל אליס המשיכה בשלה.

"בדרך כלל, יש שלושים ימים בחודש. בכל בוקר שבו תנהלי יומן חלומות, אני אתן לך הנחה של מאתיים שקלים מהתשלום הסופי. אם תצליחי לרשום חלומות בכל יום, בסוף החודש לא תשלמי לי שכר דירה בכלל."

"מה זה השטויות האלו?" לא האמנתי לרגע.

"אל תגידי כזה דבר," אליס הרצינה. "אני רצינית לגמרי וזה אפילו יופיע בחוזה," אמרה בזמן שהניחה יד על החזה. גם אם הייתי רוצה, הרגליים כבר לא היו נותנות לי לעזוב. התיקים נשמטו בעודי מבצעת את החישוב, ואחרי לא פחות משעה כבר חתמנו על חוזה שכלל סעיפים שכמותם לא ראיתי מעולם:

סעיף 4. תיעוד חלומות והפחתת שכר דירה:

1. מוסכם בין הצדדים כי השוכרת: הרמוני גרינהאוס, תתעד מדי בוקר את חלומות הלילה שלה, ככל שזיכרונה עומד לרשותה, ותעבירם למשכירה: אליס מרגרט רביד, בכתב, באמצעים פיזיים או דיגיטליים.
2. בעבור כל יום קלנדרי שבו יועבר למשכירה תיעוד חלום כאמור, יופחת סך של 3.33% משכר הדירה החודשי.
3. הפחתת שכר הדירה תוכל להגיע לסך מרבי של 100% מהשכר החודשי, וזאת רק אם יימסר למשכירה תיעוד יומי של חלום עבור כל אחד מימי אותו חודש קלנדרי, ללא קשר למספר הימים בפועל שקיימים באותו חודש.
4. לצורך סעיף זה, "תיעוד חלום" ייחשב כתיאור מילולי של תוכן החלום, איורו ו/או הקלטתו באמצעות מכשיר הקלטה, בהיקף מינימלי של 50 מילים ליום.

שניים בנובמבר

'חלמתי שסוס רודף אחריי, סוס גדול ומפחיד שסוחב אחריו כרכרה. הכרכרה עצרה ואני המשכתי לרוץ, מתקשה לנשום ומרגישה שאני נחנקת.'

התעוררתי במיטה בבהלה, נוטפת זיעה ודמעות. בכיתי מתוך שינה. זה היה הדבר היחיד שלא העזתי לספר לפסיכולוגית שלי. זה נורמלי שאנשים בוכים בשינה? לא, זה בטח לא נורמלי.

לרגע לא זיהיתי את המיטה האוורירית בחדר בעל הקירות התכולים וריח הקטורת, ואז נזכרתי שאתמול עברתי לגור עם בחורה בלונדינית משוגעת... ואני מגזימה כשאני קוראת לה משוגעת, כי היא בטח לא בוכה מתוך שינה.

אתמול בערב, מייד אחרי שעברתי, ישבנו לארוחה שקטה. היא פתחה ופרסה שולחן מתקפל בסלון, סידרה במהירות את השמיכות ואת הכריות המפוזרות על הרצפה והגישה שתי צלוחיות של ספגטי ברוטב פטריות וספלי תה חם. היא אמרה שהיא עוסקת בחלומות, ולי החלומות הציקו. מחיר הדירה המופקע נעלם מזיכרוני, כל הכעסים נמוגו, המזוודות נותרו סגורות ואני נותרתי עם נחיריים שהתרחבו מסקרנות.

היא שאלה אם אני מנהלת יומן חלומות. כבר הקדמתי אותה כשסיפרתי, "יש לי חמש מחברות מארבע השנים האחרונות. הצד הימני שלהן מלא בחלומות בולטים, והצד השמאלי הוא יומן אישי שאני כותבת כשאני לא יודעת מה להגיד."

"וואו, זה אומר שאת בשלב מאוד מתקדם!" אליס ענתה כשסיפרתי לה, בחיוך ובמחיאת כף.

"אלה רק חלומות," עניתי.

"גם החיים הם רק חיים." אליס הייתה יכולה להיות כל כך פלצנית לפעמים שרציתי למעוך לה את הפרצוף.

"התחלתי עכשיו מחברת חדשה," המשכתי ושלפתי מהתיק מחברת כתומה שקניתי בדרך.

"הולך עם מעבר הדירה שלך. התחלה חדשה זה טוב."

הייתה שתיקה ארוכה שבה אכלנו. התה היה מר כמו בוץ, ומשום מה התביישתי לבקש סוכר. בטח הוא גם ככה מלא בנמלים... או שאלה סתם תירוצים כי משום מה התביישתי.

"לגבי המחיר," פתחה אליס.

"אני באמת אשמח לשמוע איך אלפיים שקלים הפכו לששת אלפים, ומה הקטע הזה עם רישום החלומות," אמרתי כשאני מצביעה עליה בעזרת מזלג.

"אני רוצה שתרשמי כל דבר שקורה לך בלילה מעכשיו. על כל חלום שאת רושמת תקבלי הנחה בסוף החודש. כל פעם שיהיה לך חלום ולא תרשמי אותו, אני אגדיל את המחיר במאתיים."

"––מה?!" השתעלתי, כמעט נחנקת מפטרייה, אבל המוח שלי חישב במהירות את האפשרויות למרות הסיכון: אם אני רושמת חלום כל בוקר, אני בפועל מקבלת ששת אלפים שקלים. אדם שפוי לא יכול לוותר על הצעה כזאת. תהיתי אם אפשר בנוסף לרשום חלומות שנ"צ ולעשות קופה...

"אגב, אם תרשמי יותר משלושים חלומות, את לא תקבלי ממני כסף. יש גבול. מאתיים על כל יום, לא על כל חלום." היא שוב קראה מחשבות, זה התחיל לעצבן.

"מה יוצא לך מזה?" שאלתי כשעיניי מצטמצמות בחשדנות.

"התמחות."

"התמחות במה? פירוש חלומות?"

"גם."

"אבל רגע, זה לא הוגן, אני לא חולמת כל יום––"

"בטח שכן, אנחנו חולמים כמה פעמים בלילה."

"אני לא יודעת... בכל מקרה אני לא זוכרת את כל החלומות שלי. מה אם אני קמה ולא זוכרת שחלמתי?"

"תכתבי שאת לא זוכרת. זה יגדיל את החשיבות, יראה למוח שלך שאת רצינית, ולמוחרת תזכרי."

"לכתוב שאני לא זוכרת כדי שמחר אני כן אזכור?"

"כן."

נאנחתי. "להבין אותך זה כמו לשוחח עם טוסטר." אבל רגע, אני יצירתית! אני יכולה לפברק שלושים חלומות בחודש ולא לשלם שקל על דירה גם אם אני לא זוכרת כלום!

"ולא יעזור לך להמציא חלומות, אני אדע," ענתה אליס בקרירות. חשבתי שזו תהיה התשובה.

בחזרה בבוקר הראשון, הדלקתי את האור כשאני כמעט נתקלת בקיר. תפסתי את המחברת שלי והתיישבתי על המיטה כשאני מוחה את העיניים בעזרת שרוול הפיג'מה. רשמתי את החלום על הסוס. כמו שאליס לימדה אותי אחרי הארוחה, הוספתי תאריך ושעת שינה כבר אתמול, לפני שהלכתי לישון. זה הקל על הרישום בבוקר.

יצאתי מהחדר כשאני לוקחת את המחברת איתי והתיישבתי על הספה שעוד היו לה ארבע רגליים. חיכתה לי שם צלוחית עם חביתה, שתי פרוסות לחם ומיץ תפוזים סחוט. זה היה קצת יותר כמו חלום עכשיו.

"תקריאי לי," אמרה אליס מהמטבחון, נאבקת במסחטה ישנה כשחצי תפוז מחליק לה ונופל על הרצפה. תהיתי לגבי מיץ התפוזים, אבל אז ראיתי שהיא זורקת את חצי התפוז לפח, אז הנחתי שהיא הייתה נקייה לגבי האוכל שלי כמו לגבי האוכל שלה.

הקראתי לה את החלום עם הסוס והכרכרה. הוספתי את תחושת החנק, ואחרי פאוזה ארוכה הוספתי גם את הדמעות בבוקר. זה היה המבחן הסופי, לראות כמה היא תחשוב שאני מוזרה.

"ברחת מהבית?" אליס שאלה כבדרך אגב.

"איך את––?" עצרתי. ברור שהיא ידעה. "לא ברחתי. עזבתי כי היה לי צפוף מדי. אל תדאגי, ההורים שלי לא הולכים להגיע לפה ולחפש אותי. ויש לי מספיק כסף."

"ולמה התקשרת דווקא אליי?"

"כבר כמה חודשים שאני רוצה לצאת משם. ראיתי את המודעה שלך בכמה אתרי דירות. ממש עכשיו הרמתי את התיקים ובאתי. אני לא גרה כל כך רחוק."

"הימור." היא חייכה.

"את לא הולכת לשאול מה ההורים שלי אמרו וכל זה?" חששתי. אליס משכה כתפיים בחוסר אכפתיות. "יופי."

את אוהבת סוסים?" שאלה אליס.

"שונאת אותם. חיות מגעילות."

"מתי רכבת על סוס בפעם האחרונה?"

"גיל שש. אבא שלי לקח אותי לגן חיות לרכוב על סוסים ונפלתי. הסוס ריסק לי את הרגל וביליתי שנה וחצי בבית חולים במקום ללכת לכיתה א'. אחרי זה צלעתי במשך שנתיים. את יכולה לנחש איזה שמות נתנו לי בכיתה. אפילו האח הקטן שלי צחק עליי."

"מה אבא שלך חשב על זה?"

"כאילו שהוא זוכר." דקרתי את החביתה עם הלחם בכעס ילדותי והשענתי את הראש על היד. אני שונאת לדבר על המשפחה שלי.

"אם הסוס הוא אבא שלך והכרכרה היא הבית שלך, הם רודפים אחרייך כמו בחלום וגורמים לך לתחושת חנק. ברור שתבכי מתוך שינה."

הטון שבו אליס השתמשה כשפירשה את החלום, כאילו היה סתם עוד משהו שבשגרה, חנק אותי לא פחות. לא ידעתי עד כמה זה נכון, אבל התחלתי לתהות למה בכלל זה יעיל לדעת מה הפירוש של החלומות. זה רק גרם לי להרגיש יותר רע.

"זה אומר שאת צריכה להתקשר לאבא שלך ולהתנצל––"

"להתנצל!" קמתי זועמת כשהכיסא שלי עף לאחור. "על מה?!" לא התפרצתי ככה הרבה שנים. הגוף שלי רעד והראש רתח. "הוא זה שצריך להתנצל! הוא זה שהרכיב ילדה בת שש על סוס ולא תפס אותה כשהיא נפלה!"

"והוא לא התנצל?" אליס בחנה את ציפורניה.

"לא! ...אולי פעם אחת, אבל כשהייתי בת שש! זה לא עזר לגרום לכיתה המטומטמת שלי להפסיק לרדת עליי כל החיים! אם היינו בטיול שנתי רואים ס-סוס מחוץ לאוטובוס, כולם היו ישר צוחקים עליי! 'בואו נשמור על הרמוני, שהסוס לא ידהר דרך החלון וישבור לה את הרגל השנייה'! יש לך מושג איך אני מרגישה?! קראו לי תולעת צולעת!" דמעות שטפו לי את העיניים. "כי צלעתי אז הלכתי לאט! יש לך מושג מה אני מרגישה כשאני שומעת את זה?! זה כאילו המעיים שלי רוצים להקיא את עצמם החוצה!"

אליס הסתובבה אליי במבט אדיש. עיניה הירוקות השתיקו אותי, אף שהדמעות הרותחות לא הפסיקו לרדת. "או-אה, את לא תהיי פשוטה." היא חצתה את המטבחון והתיישבה על הספה עם חביתה ומיץ תפוזים משלה. "תאכלי," הוסיפה.

"את לא מבינה!"

"ברור שלא, זו חוויה שלך. אני לא יכולה להבין אותה גם אם הייתי רוצה."

ניסיתי למרוח את הוויכוח - אף שאליס, מבחינתה, כבר סיימה אותו. אחרי שתיקה ארוכה ניגבתי את הדמעות, משכתי באפי, החזרתי את הכיסא, התיישבתי והמשכתי לאכול במבט נעלב. התחלתי לתהות אם באמת כדאי לי להישאר בדירה הזאת. וגם, למען השפיות שלי, אם אולי עדיף שאני לא אספר לאליס עוד חלומות.