בשבילך 1 - בשבילך אחזור

פרולוג

24 באוגוסט 2012

בום.

אני מביטה סביב בבהלה. כל מי שנמצא במסעדה מזנק במקומו.

בום.

בום.

פאניקה קלה מתחילה לפשוט בחלל הגדול. אני מביטה בחבריי המלצרים והם משיבים לי מבט מבוהל. אף אחד לא יודע מאיזה כיוון מגיעות היריות.

בום.

פיצוץ אדיר מחריש את אוזניי וההדף מעיף אותי לרצפה. אנשים מתחילים לצרוח, גם אני.

אני מרימה את עיניי אל האש המתפשטת במהירות ברחבי המסעדה. ליריות מצטרפות עכשיו צרחות וקריאות לעזרה. חם כל כך ואני נשטפת זיעה. אם מישהו יורה בסמטה שמאחור, כמו שזה נשמע, הגיוני להחריד שהוא פגע במכלי הגז.

מה, לעזאזל, קורה פה? ואיפה קולין, לכל הרוחות? לא מתאים למנהל שתלטן ומסודר כמוהו לפספס את האירוע.

אני מתרוממת על רגליי בין להבות ואנשים שבוכים ומבקשים שיצילו אותם, כמה מהם מדממים, בוערים באש או תקועים תחת רהיט כלשהו שנפל עליהם. רובם מדדים לעבר היציאה, אל קיר הזכוכית, אבל נראה שאף אחד לא מצליח לצאת.

אני עומדת בתוך העשן ומתבוננת בהתקהלות הנואשת באזור הדלתות. אין לזה סיכוי אז אני אפילו לא מנסה. לא להאמין שלפני דקות אחדות הייתה פה מסעדה מפוארת, נקייה ושלווה, עם צוות נמרץ ולקוחות מרוצים.

לפתע יש תנועה של מלצרים מאחוריי ואני נדחפת קדימה ומוצאת את עצמי תקועה בעל כורחי בלב הקהל הצפוף וההיסטרי. אני מרגישה כמו רוז שצורחת בין המון צורחים אחרים ב'טיטניק', מרפקים ננעצים בי ואנשים בועטים בי. תשתקו כבר, אף אחד לא יציל אתכם. כולנו נמות פה.

מישהו לוכד את כתפי בידו הגדולה. "ג'ס," אני שומעת מאחוריי את קולין, סוף סוף, ומסתובבת אליו.

אני פוערת את עיניי בחרדה. הוא לא רק מתנשף בכבדות, מזיע ומתוח. חולצת הכפתורים הצמודה לגופו ספוגה כולה בדם. אחת היריות פגעה בבטנו?

"מה קורה, לעזאזל?" אני צועקת. "מי יורה?"

לסתותיו מתהדקות. הוא אוחז בידי בתקיפות, מביט ימינה ושמאלה ולכל עבר. בשבריר שנייה אני מבינה שהוא מתכוון לעשות הכול כדי לחלץ אותי מכאן, וזה לא מפתיע אותי, הרי הוא הבייביסיטר שלי. זוהי חובתו המקצועית והאישית. הוא חברו הטוב ביותר של אחי פיטר. זאת הסיבה שהוא רצה שאעבוד אצלו מייד עם סיום התיכון, כדי להשגיח עליי. ככה הוא הצליח למצוא את המריחואנה אצלי לפני כמה ימים.

אני עצמי פחות חשובה לו.

"אחריי," הוא פוקד עליי ומושך אותי מתוך פקעת האנשים הדחוסה. הוא מרים כיסא כבד מהרצפה המפוחמת, מטיח אותו שוב ושוב בקיר הזכוכית העבה וכעבור כמה מכות כאלה החור שנפער גדול מספיק למעבר של בני אדם דרכו. זאת זכוכית עבה מאוד. רק מישהו חזק כמוהו מסוגל לעשות דבר כזה.

לאור הלהבות המתפשטות הוא משליך את הכיסא, תופס את מותניי ודוחף אותי בכוח החוצה. אני שומעת את גניחות הכאב והמאמץ שהוא פולט בזמן שהוא נע.

הוא לוקח אותי הרחק מהמבנה הבוער, שמבחוץ נראה כמו סצנת אימה, ומעמיד אותי על המדרכה ליד עוברי אורח שצופים במתח במתרחש, מצלמים וצועקים לתוך הטלפון.

"את בסדר?" הוא שואל בדאגה וסוקר אותי מכף רגל ועד ראש.

"כן," אני עונה, אבל בוהה בכתם הדם ההולך וגדל בבטנו. "הטלפון... הטלפון שלי. הוא בפנים."

"בשביל מה את צריכה את הטלפון?"

"להתקשר לג'ייק."

קולין נעשה עצבני ברגע אחד, כרגיל. "הבחור הזה מתחיל עם מישהי בכל פעם שאני רואה אותו. אליו את מתכוונת? אני ממש לא מביא לך את הטלפון עכשיו."

"לך תזדיין, קולין. אני אוהבת את הבחור הזה!"

"את לא יודעת שום דבר על אהבה. אילו ידעת, לא היית מחפשת אותה עם בחורים דפוקים כמו אלה שאת יוצאת איתם."

"לא, אתה בטוח יודע הכי טוב," אני מטיחה בו ברוע, כאילו עכשיו זה הזמן לריב על זה שוב. אני כבר בת תשע עשרה והוא עדיין גורם לי להרגיש כמו בת שתים עשרה. "לא הייתה לך חברה אף פעם, אז אל תיתן לי עצות. אולי אתה בכלל גיי שמפחד לצאת מהארון."

הוא מניד בראשו בכעס. "חכי כאן, אל תזוזי," הוא מסנן ומתרחק.

"לאן אתה הולך?" אני צועקת, אבל הוא כבר חוזר בריצה אל הדלתות החסומות באבנים גדולות. מי, לעזאזל, חסם אותן ככה?

הוא מעיף אותן הצידה בזרועות הברזל שלו כאילו הן חצץ, פותח לרווחה את הדלתות ומושך החוצה את האישה הראשונה שמתנפלת עליו. הוא מלווה אותה החוצה בבטחה כמו שהוא הוציא אותי, ומכסה בידו את הפצע המדמם המגיר דם כמו ברז מקולקל. הוא נראה חיוור.

הוא מוודא שאני מצייתת להוראותיו, ורץ שוב אל המבנה ההולך ונשרף, ממהר להציל אחרים במקום את חייו שלו.

אנשים דוחפים בהיסטריה זה את זה כדי לצאת, מסביבם שוכבות כעת גופות שנחנקו בעשן או נשרפו ואני מבינה ממה נחלצתי בזכותו. יכולתי למות... בחיים לא פחדתי ככה.

קולין מושך עוד אישה שלא מצליחה להיחלץ מהסבך האנושי הצפוף, וברגע שהיא בחוץ הוא נופל על ברכיו. ידו מכסה על חולצתו הרטובה והוא משתנק בקול.

אני מחניקה את בהלתי ומתקרבת אליו. ככל שאני מתקרבת אני רואה את פניו החיוורות ואת פרכוסי הכאב שלו טוב יותר, וכשאני ממש לידו הוא מביט בי כמו ממרחק של קילומטרים.

מוזר לראות אותו ככה. הוא תמיד חזק כל כך, בשליטה כל כך. זה כמו לראות מלך מובס.

אני לא מסוגלת לרכון אליו וללטף אותו כי אסור לי להתקרב אליו. אסור לו לדעת שאני מאוהבת בו מהרגע שפגשתי אותו. עשיתי הכול כדי להסתיר את זה. פיטר יהרוג אותי אם יגלה על החלומות הרומנטיים שלי עליו.

בעודי מתקרבת בהיסוס הוא קורס על האספלט ולופת את בטנו המדממת. הוא שוכב על הגב ומפרכס. אנשים נוספים מתקרבים אליו וכולנו מביטים בדאגה בשלולית הכהה הנקווית תחת גופו. סירנות של אמבולנסים נשמעות ממרחק, תודה לאל, אבל אני כבר לא בטוחה איך הוא יצליח לצאת מזה, ברור שהוא יזדקק לחופשה ארוכה אחרי פציעה שכזו.

"קולין?" אני ממלמלת בפחד כי נשימותיו הולכות ומתקצרות והסירנות עדיין רחוקות. אני מצפה ממנו להסדיר את הנשימה ולקום על רגליו, אבל זה לא קורה.

עיניו מביטות בי ואין בהן כעס או אפילו מצוקה. יש רק תחינה משונה. "ג'ס... ג'ס..." הוא משתנק בלי אוויר.

ואני רק עומדת וממתינה בקיפאון שהוא יוכל להמשיך לדבר, אבל בדיוק ברגע שהכבאית הראשונה נכנסת למתחם פרכוסיו פוסקים בבת אחת.

פרק 1

ג'ס
כעבור עשר שנים
יולי 2022

"אימא, אני לא רוצה," מקס אומר בעצב ומתבונן בערמת השמיכות הקטנה שסידרתי לו. "זאת לא מיטה."

"בחייך, זאת מיטה נהדרת," אני אומרת ונשכבת על הדבר המאולתר בעצמי. "רואה? זה נוח. אני אפילו יכולה להתגלגל."

"אימא, לא." הוא נד בראשו לשלילה בתקיפות.

אני קמה על רגליי ונאנחת. אנחנו לא בבית, זאת הדירה של דודה שלי ואין לי חלופות אחרות לסידור שינה בשבילו. דודה שלי לא נמצאת כאן כדי לעזור לי למצוא פתרון, הבוקר היא מתה. הגעתי הנה בסך הכול כדי לעזור לאימי לארוז את חפציה. מחר בבוקר תהיה הלוויה.

"טוב, מה תעשה? תישן איתי במיטה הקטנה שלי?"

"כן!" הוא קורא בשמחה.

אני מגלגלת עיניים, אבל מחייכת כי הוא מתוק כמו שוקולד, כמו שרק ילד בן שלוש וחצי יכול להיות. "לא יהיה לנו מקום לזוז אם נידחס עליה יחד, גאון."

"אני אחבק אותך ואת תחבקי אותי וככה יהיה לנו מקום."

איך אני יכולה בכלל לסרב ליצור הקטן והשמימי הזה?

אני נותנת לו לטפס במרץ על המיטה הישנה, מכסה אותו בשמיכה שהייתה פעם שלי ומצמידה את המיטה לשידה כדי שלא ייפול עד שאצטרף אליו. אני מניחה ליד המיטה גם את ערמת השמיכות למקרה שהוא כן ייפול. שתהיה לו נחיתה רכה.

"דוקטור סוס," הוא מבקש ממני בקולו הדקיק.

אני נאנחת. "מותק, שכחתי לארוז לך אותו. סליחה. אני מבטיחה שאספר לך כמה שתרצה כשנחזור הביתה." הוא מהנהן באומץ כי הוא אוהב להיות גבר. אני רוכנת אליו ומדביקה עשרות נשיקות דביקות על פניו הקטנות והמתוקות עד שהוא כבר מצחקק ומנסה לדחוף אותי מעליו. "אני אוהבת אותך, חזרזירון קטן שכמוך."

"אני אוהב אותך גם, אימא."

אני מחייכת חיוך רחב, נותנת לו נשיקה אחרונה ומזדקפת. "לילה טוב. תכף אבוא, רק אעזור עוד קצת לסבתא."

אני יוצאת וסוגרת את הדלת כמעט עד הסוף, משאירה סדק כדי שאשמע אותו אם יקרא לי.

"הוא הסכים ללכת לישון סוף סוף?" אימא שלי שואלת וממשיכה לרוקן את הארונות במטבח הקטן של דודה בטי.

"כן," אני אומרת בעייפות ומכניסה כמה כלים מהערמה על השולחן לתוך ארגז גדול. אחר כך יהיה צריך לארוז את החפצים מהחדרים. תודה לאל, מחר אחי יבוא לעזור.

"הוא צריך אבא," היא אומרת לי בפעם המיליון מיום שמקס נולד. "נכון שתמיד יהיה לו אותך ואותי, ולא משנה מה יקרה אני תמיד אעזור לך, אבל הוא צריך אבא כמו כל ילד. מה בנוגע להצעה הנחמדה שהציעו לך בבית הספר?"

היא בטח מתכוונת להצעה לשדך לי אלמן, אבא של ילדה מכיתה א', חתיך וגבוה, ובמקרה גם גינקולוג. "אולי," אני אומרת בחוסר חשק.

"לא אולי, ג'סי. גברים כמוהו נחטפים מהר, את לא יכולה להחזיק אותו בהמתנה לנצח. את גם לא נהיית צעירה יותר, תזכרי את זה."

אני נאנחת בעייפות וממשיכה לארוז סיר אחר סיר. "אזכור."

"היי, מה זה?" אימא שולפת פתק קטן מעומק הארון הפתוח. היא קוראת אותו ונראית מבולבלת.

אני מציצה וקולטת את הכתוב. נילחם בזה יחד, קולין.

לרגע נשימתי נעתקת.

קולין.

החבר הכי טוב של אחי פיטר. היה. עד שנהרג בשרפה.

גם עכשיו, עשר שנים אחרי שמת, אני שומרת בסוד איך הרגשתי כלפיו, ועדיין מרגישה. הוא היה מושלם.

"אני לא יודעת." אני נדהמת. מאיפה הגיע הפתק הזה פתאום? אף פעם לא ראיתי פתקים דחוסים בתוך הארונות של דודה בטי, אבל אף פעם לא חפרתי בהם כל כך. בכלל לא הכנו אוכל יחד.

"בדיוק דיברנו על בחורים טובים. איזו אבדה." היא מרימה אליי מבט מודאג במקצת. "דודה בטי נהגה לשוחח עם קולין?" היא שואלת אותי כאילו אני אמורה לדעת.

"אני לא חושבת."

אימא ממקדת את מבטה בפתק כמו דרך זכוכית מגדלת. "מוזר שהוא כתב לה פתק כזה, לא?"

אני מנסה לשחזר את חיי לאחור.

הייתי הרבה בחברתם. אחרי שסיימתי תיכון גרתי פה עם דודה בטי שנה ועבדתי אצל קולין במסעדה שניהל. אבל לצערי לא הכרתי אותם מספיק טוב כדי לדעת אם היה משהו ביניהם. זה דוחה בעיניי. "את לא חושבת שמדובר בפרשייה רומנטית, נכון?" אני שואלת. "היה בטח פער של עשרים שנה ביניהם."

אימא מושכת בכתפיה, נאנחת ומשליכה את הפתק לפח האשפה. "קשה לי להאמין. למרבה הצער הוא לא נמצא פה כדי לענות לנו על זה, וגם היא לא."

אני מביטה בפתק הנושר אל תחתית פח האשפה והמהום קטן של עצב חולף בי, כמו תמיד כשאני מבינה שלא אפגוש יותר לעולם אנשים שאהבתי. בשנייה אחת חולף בי זיכרון מהפעם היחידה שביקרתי בבית הקברות ועמדתי מול לוח האבן הגבוה שעליו חקוק שמו. זה היה לפני כמה חודשים, ביום ההולדת שלו, ואני הסכמתי להצטרף למנהג המשפחתי. אני זוכרת שהרגשתי כאילו חור שחור בולע אותי. זה עדיין רודף אותי.

"אני מעט רעבה," אני אומרת כדי שאוכל לברוח החוצה. "רוצה שאסע להביא לנו משהו לאכול?"

"כן, בטח," היא עונה בעייפות ומחייכת בעצב.

כמו מתוך כישוף מוזר אני נוסעת לאותה מסעדה שעבדתי בה. אני מחנה את היונדאי שלי בחניון קטן ומשופץ, טורקת את הדלת ויוצאת אל המסעדה שלפני עשר שנים נשרפה לנגד עיניי. היא עומדת על תילה, אבל עכשיו יש שם שלט חדש שכתוב עליו 'דלישס'. שם נדוש.

אני נכנסת לתוך עיצוב אחר לגמרי. החליפו את כל הסגנון, את הצבעים, את החומרים. אפילו מיקום הקופה ובר המשקאות השתנה. קומץ אנשים יושבים פה, אוכלים ומפטפטים. מארחת יפה בכניסה מחייכת אליי.

"שולחן לאחד?" היא שואלת אותי.

"לא," אני אומרת. "רק מזמינה לדרך."

"אוקיי, את יכולה לגשת לדלפק."

"תודה."

"ג'ס?" אני שומעת. "ג'ס?!"

אני פונה אל הקול הנשי ההמום, ונתקלת... איך קוראים לה? אני לא זוכרת.

"או מיי גאד, זאת באמת את!" היא קוראת בקול, נוטשת את הלקוחות הסקרניים ומתנפלת עליי בחיבוק. "אני קרלה, את לא זוכרת אותי? עבדנו פה יחד."

"כן, אני זוכרת." בערך. "היי."

היא לא נראית שונה כל כך. אותו לוק חושפני פחות או יותר, אבל השנים ניכרות עליה ונראה שהיא מנסה להיראות צעירה יותר.

"מה שלומך, ילדונת? באת כדי להעלות זיכרונות או כדי לאכול?" היא שואלת בשעשוע.

"אני מזמינה אוכל לדרך," אני משיבה במבוכה והיא מלווה אותי באדיבות אל תחילת התור. היום 24 ביולי, יום הולדתי העשרים ושמונה, ואני מזמינה לעצמי גם עוגת שוקולד חמה.

"נחמד לראות אותך." היא מלווה אותי החוצה אחרי שקיבלתי את האוכל בשתי שקיות נייר.

"כן," אני מסכימה ופונה אליה כשאנחנו בחוץ. "את עובדת פה אחרי מה שקרה?"

"כן," היא נבוכה. "זה נורא, אני יודעת."

הצער פושט בי בלי התראה, כאילו זה קרה אתמול.

"הייתי בהיריון, את יודעת." מה? "כן," היא אומרת בעצב לנוכח ההלם שלי. "איבדתי את התינוק. לקח יותר מדי זמן עד שהגיעה העזרה."

אומנם היא ואני לא היינו חברות, אבל כעת אני לא יכולה שלא לחוש כלפיה אמפתיה. פתאום, במבט מעמיק, אני מסוגלת להבחין בקמטי הצער סביב עיניה. "אני מצטערת. לא ידעתי."

"הייתי רק בתחילת החודש הרביעי, אף אחד לא ידע," היא אומרת.

במשך שתי דקות אנחנו נזכרות בנוסטלגיה במסיבת יום ההולדת הפרועה שלה, ובתקופה שקולין לא עבד מפני שהיה מאושפז בבית החולים עם צלעות שבורות. ואז היא שוב מחבקת אותי. "לכי לאכול לפני שיתקרר, זה טעים חם. היה טוב לראות אותך."

"כן, גם אותך."

אני מניחה את השקיות על המושב האחורי ועושה את דרכי בחזרה, משתוקקת לפתע ללכת למיטה ולדחוס את עצמי בעדינות ליד גופו הקטן של מקס, שישן עכשיו במתיקות, ולנשום את ריח שערו הנקי.

אני יודעת שהוא זקוק לאבא ושאני זקוקה לבן זוג. אולי כדי להשקיט את מצפוני, וכדי להוכיח לאימא שאני מנסה, אצא לפגישה עם הגינקולוג. הרי אין לי מה להפסיד. זה לא שקולין יקום מהמתים וייתן לי צ'אנס לשכנע אותו. הגיע הזמן שאשלים עם זה שהוא איננו.

על מי אני עובדת, גם אם הוא היה בחיים, לא הייתי מעיזה לספר לו על אהבתי האובססיבית.

לכבוד יום הולדתי אני מביעה משאלה אילמת. אולי אי שם עוד נמצא האחד שיהיה מסוגל להצית בי את האש הזאת שרק קולין הצית. הלוואי. הבעיה היא שכדי שזה יקרה הוא יצטרך להיות דומה לו באופן בלתי אפשרי, פיזית ומנטלית.

אין לי תקנה. בת עשרים ושמונה, אם חד־הורית ופנויה. אני אמות רווקה זקנה.

'את נראית כמוך, אבל את מישהי אחרת, רק שזה לא על פני השטח'. אני שרה עם פלורה קאש את המילים המסתוריות והקסומות. 'את מדברת כמו עצמך, לא, אני שומע מישהי אחרת, אף שעכשיו את מלחיצה...'

כמו משום מקום מגיעה לפתע משאית גדולה ומסנוורת מצד שמאל, והשיר גווע בין שפתיי. היא שועטת היישר לעברי בצפירות מחרישות אוזניים. אני מנסה לסטות, אבל זה מאוחר מדי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*