דמעות של ילדים

הקדמה

לפני כשלוש שנים יצא לאור הספר "ילדים של אף אחד", ובו כ־170 שירים על ילדים בסיכון: ילדים שחוטפים מכות־רצח, ילדים שסובלים מלחץ, מאלימות, מנטישה הורית או מאונס, ילדים שיש להם הורה בכלא, ילדי פליטים, ילדים מבודדים חברתית וכו'. לא שירי משוררים אלא שירים מובנים, צלולי מבע, שמספרים על סבלם של הילדים האלה מפיהם, כתובים בחרוזים ומנסים להעביר אל הקורא את החוויה הנוראה של ילדות תחת לחץ, רוע, עצבים, או עם הורים שלא מתפקדים.

כמעט מאחורי כל שיר הסתתר סיפור אמיתי ששמעתי בעת גביית עדויות מפי ילדים כאלה או מפי ילדים בסיכון שבגרו. שבע שנות עבודה הושקעו בספר ההוא, שיצא לאור על ידי מכון חרוב, שמכשיר מטפלים לילדים במצוקה וחוקר שדה ממוקש זה.

מאז צאתו לאור זכה הספר לתפוצה נרחבת ונהפך גם לספר טיפולי, כשקריאה משותפת בשיר מסוים, שמשיק לבעיית הילד המטופל, מסייעת לפצח את שתיקתו ועשויה לתרום להחלמתו.

על פי אומדן, יש בארץ כארבע מאות אלף ילדים בסיכון. קיבוץ הגלויות הוא גם קיבוץ של עוולות, שנגרמות לילדים על ידי הורים שגם הם סבלו בילדותם.

כתבתי את הספר ההוא בדחילו ורחימו. כשסיימתי, חשתי שנגעתי רק בקצה הקרחון. המשכתי לגבות עדויות ולעבד את הסיפורים ששמעתי לשירים, ועתה לפניכם ספר שני, מצומצם יותר בהיקפו, המכיל עוד חוויות ילדות קורעות־לב, כולן חוויות אמת, וכמה קטעי עדות. דגש מיוחד מושם על סבלם של ילדי גירושין ושל ילדי אימהות נוטשות או מתנכרות.

בגלל גילי המתקדם סביר שלא יהיה ספר שלישי, אלא אם כן מישהו אחר ייטול על כתפיו את המשימה. סבלם של ילדים, כן, גם בארצנו ה"מתקדמת" ואוהבת הילדים, גדול ורחב מני ים. אני משגר את שירי הספר הזה אל הקוראים ברעד־לב מסוים וכן, גם בתחושה של שליחות. בין השאר אני מקווה שהם יקדמו מוּדעוּת לבעיה, אולי תקציבים משופרים, אולי התגייסות של עוד אנשי מקצוע וטיפול טוב ומקיף יותר. יש לזכור שהילדים האלה לא פשעו ולא חטאו מעולם, וכל סבלם נובע מרוע, מבורות, מתסכול או מאטימות של אחרים.

ברצוני להודות שוב לפסיכולוגית הירושלמית שלומית לוסטיג, שאתגרה אותי לעסוק בנושא, ולכל אלה ששיתפו אותי בחוויות ילדותם, בניסיונם ובסיפוריהם האישיים.

יהודה אטלס

ינואר 2025

שער ראשון

ילדות קשה

לְבִּילִי כּוֹאֶבֶת הַבֶּטֶן

בִּשְׁבִיל לְהֵרָדֵם בָּעֶרֶב וְלִישֹׁן טוֹב־טוֹב,

אֲנִי חַיָּב לְחַבֵּק אֶת בִּילִי הַדֹּב.

וּכְדֵי לְהִתְעוֹרֵר בַּבֹּקֶר וְלַחֲזֹר לְעֶשְׁתּוֹנוֹתַי,

בִּילִי חַיָּב לִהְיוֹת חָבוּק בִּזְרוֹעוֹתַי.

כָּל־כָּךְ אֲנַחְנוּ מְעֻרְבָּבִים, אֲנִי וְבִּילִי, אֶחָד בַּשֵּׁנִי,

עַד שֶׁלִּפְעָמִים נִדְמֶה לִי שֶׁהוּא זֶה אֲנִי.

כְּשֶׁבִּילִי עָצוּב אוֹ שָׂמֵחַ אוֹ פּוֹחֵד מֵעַכָּבִישׁ,

רַק אֲנִי יָכוֹל לְהַסְבִּיר מָה הוּא מַרְגִּישׁ:

בִּילִי רָעֵב! בִּילִי צָמֵא! בִּילִי רוֹצֶה שֶׁאִמָּא!

קַר בַּחוּץ, בִּילִי רוֹצֶה הַבַּיְתָה פְּנִימָה!

בִּילִי עָיֵף, בִּילִי כּוֹעֵס, לְבִּילִי בָּרַח קְצָת שֶׁתֶן,

בִּילִי אוֹהֵב, בִּילִי חוֹשֵׁב, לְבִּילִי כּוֹאֶבֶת הַבֶּטֶן.

וּבְכָל פַּעַם שֶׁאִמָּא שׁוֹמַעַת כָּזֹאת מִין אֲמִירָה

הִיא כּוֹעֶסֶת, כְּאִלּוּ אָמַרְתִּי מַשֶּׁהוּ נוֹרָא,

פּוֹחֶדֶת שֶׁ"הַיֶּלֶד" לְעוֹלָם לֹא יִתְבַּגֵּר

וְיִשָּׁאֵר תָּמִיד סְתָם תִּינוֹק מְפַגֵּר.

נוֹעֶצֶת בִּי עֵינַיִם קָשׁוֹת וְזוֹעֶקֶת בִּבְעָתָה:

"זֶה לֹא בִּילִי, יֶלֶד, זֶה אַתָּה!

מָתַי תַּכְנִיס לְךָ לָרֹאשׁ טוֹב־טוֹב

שֶׁהַיֶּלֶד הַזֶּה הוּא אַתָּה - וְלֹא בִּילִי הַדֹּב!

לְךָ יֵשׁ שֵׂכֶל וְלֵב וּתְבוּנָה אֲמִתִּית,

וּבִּילִי הוּא סְתָם בֻּבָּה סְמַרְטוּטִית!"

בִּילִי יוֹשֵׁב בַּצַּד כְּאִלּוּ לֹא מַקְשִׁיב,

לֹא מוֹצִיא מִלָּה, לֹא מֵגִיב,

וּמֵאָזְנָיו הַמֻּשְׁפָּלוֹת וּמֵהַמַּבָּט בְּעֵינָיו

אֲנִי יָכוֹל לְהָבִין שֶׁהוּא מְאֹד נֶעֱלַב.

תְּאוּנָה בַּשֵּׁרוּתִים 

כְּשֶׁיָּשַׁבְתִּי עַל הָאַסְלָה לִפְנֵי יוֹמַיִם

הַנַּיָּד נָפַל לִי לְתוֹךְ הַמַּיִם,

יָשָׁר מֵהַכִּיס שֶׁל מִכְנְסֵי הֶחָקִי,

מַזָּל שֶׁזֶּה הָיָה לִפְנֵי הַקָּקִי.