איפשהו בשקיעה

פרק 1

גרייסי

אולי אני צריכה לשרוף את הדירה.

לסדר את הבגדים שלו על השולחן בערמה גבוהה, לשפוך עליהם בנזין ולהעלות אותם בלהבות.

אולי אעמוד מהצד ואתבונן, בזמן שהמקום הזה נשרף. אתבונן, שעה שהלהבות יתפשטו אל השטיח, יציתו את הספה ויכלו את הווילונות. הן יתפשטו מהר, אני משערת, ותוך זמן קצר לא יישאר מהבית שלנו, אלא קירות מתפוררים, רהיטים שרופים וחפצים שהפכו לאפר. הכול אפוף בעשן רעיל. ואם עד השלב הזה לא אאבד את ההכרה עדיין והדלת לא תימס, אולי אפילו אטרוק אותה בכל הכוח, בעודי מתרחקת מהחיים הנפלאים שבנינו יחד.

אבל אנחנו גם נמצאים בקומה הרביעית של בניין הדירות הזה, מוקפים משני עברינו בשכנים הכי מדהימים בעולם, ואני מניחה שזה לא יהיה הוגן מצידי לסכן את בתיהם ואת חייהם רק מפני שאני לא מצליחה לשלוט במצבי הנפשי.

אני מציתה נר בניחוח וניל־תפוז שניצב על הכיריים החשמליים, ואחר כך טומנת את המצית עמוק בתוך המגירה, במרחק ביטחון ממחשבותיי המסוכנות. זאת לא אני. המוח שלי לא מתחרפן ככה. לעולם לא, אף פעם, אף פעם.

אז, שילך להזדיין.

שילך להזדיין על כך שהוא גורם לי להטיל ספק בשפיותי.

נשימות עמוקות, גרייסי. כבר שפכת עליו מספיק דמעות. הוא לא ראוי אפילו לדמעה אחת נוספת.

אני מצחצחת את הכיור במטבח עד שהוא מבריק, משקה את השושנים הצחורות היפהפיות שאימא שלחה לי בתחילת השבוע, ואפילו נעמדת על כיסא כדי לנקות את האבק מעל המקרר. יש גבול לעד כמה אני יכולה להעסיק את עצמי — הדירה נקייה כפי שלא הייתה מעולם, וזה אומר לא מעט. לא אכחיש, אין ספק שאני חולת ניקיון אובססיבית. אם הבית שלי שרוי בתוהו ובוהו, כך גם המוח שלי. אולי זאת הסיבה לכך ששכנעתי את עצמי שאם אנקה את חדר האמבטיה שלוש פעמים ביום, ייתכן שארגיש טוב יותר.

ובכן, לא.

אני מודה בתבוסה ולוקחת מהארון שקית צ'יפס, ומתיישבת על הספה מול הטלוויזיה שאני לא מדליקה. אני מתעטפת בשמיכה, ממקמת את שקית הצ'יפס בין רגליי המשוכלות, ומניחה לעצמי להרגיש את המשקל הכבד מנשוא של ליבי השבור, השוכן במעמקי חזי.

התחושה הזו מייסרת. בכל פעם שאני מתיישבת ומתמקדת בריקנות שבתוכי ובהדים של אלף זיכרונות, הנשימה נעתקת מפי. ריאותיי מתכווצות, בטני מתהפכת בקרבי; זה מוחשי כל־כך, אמיתי כל־כך. כאב. זאת המשמעות של שיברון לב: כאב גופני בלתי נסבל.

אבל אין שום פלסטר שיכול לתקן את זה. אין גלולות שירככו את עוצמת המכה.

את פשוט חייבת לשאת את הנטל הזה. אולי אפילו לעד.

אני לא מסוגלת להתמודד עם זה. עם הכאב המפעם הזה, עם הייסורים הנוקבים הללו, עם קוצר הנשימה הזה... אני לא יכולה להרגיש ככה לעד, כי אם זה מה שיקרה, זה יהרוג אותי.

יבבה חומקת מבין שפתיי, ואני מחטיפה אגרוף לכרית הסמוכה. מי שאמר שבכי הוא כלי טיפולי, שיקר. בכי כואב בטירוף. הגוש הזה התקוע בגרוני, העקצוץ בזוויות עיניי, המתח בכתפיי... הכול כואב לי, והכאב לא מרפה ממני לרגע.

הנצח היה אמור להיות שלנו. היינו אמורים לרצות שהנצח יהיה שלנו.

לפני שבוע, לא הייתי מבלה ערב שבת לבדי, אוכלת צ'יפס על הספה. הוא היה מכופף אותי עליה, בזמן ששפתיו לוהטות כנגד אוזני, וידיו לופתות את שערי.

אני שומעת דפיקה עוצמתית על הדלת, וממהרת להתנער מהדימוי שכבש את תודעתי.

"תפתחי!" קולה של אלנה מהדהד בין קירות הדירה. "באנו להתערבות!"

אני מנגבת את דמעותיי בשמיכה שלי ונושאת את הצ'יפס איתי אל עבר הדלת. במשך כל השבוע, החברים הכי טובים שלי נאלצו להתמודד עם נחישותי להזניח את עצמי, כך שאני כבר לא מתביישת לפתוח את הדלת ולחשוף את עצמי. אומנם הדירה שלי נראית כמו בית למופת, אבל אני נראית כמו איזו לוזרית שפרצה אליו.

"שאלוהים יעזור לי," אומרת מדיסון.

היא ואלנה מטות את הראשים שלהן ברחמים, וחולפות על פניי בדרכן לתוך הדירה. אני בוחנת אותן במבט מפוחד. הן לבושות ליציאה. שמלות מיני, עקבים גבוהים, שיער תפוח, ריסים מלאכותיים. הן לבושות ליציאה־יציאה.

"חשבתי שהבהרתי לכן שהדבר האחרון שאני רוצה לעשות הערב זה לצאת לבלות," אני אומרת, בעודי סוגרת את הדלת. הקול שלי כבר לא נשמע כמו קולי שלי. הוא כל־כך שטוח, שקט, נטול רוח החיים האופיינית לי.

"ואת חושבת שזה עדיף? לאכול ג'אנק פוד במכנסי טרנינג ולבכות?" שואלת אלנה, בעודה קופצת את שפתיה הבורקות וקוראת עליי תיגר להכחיש שזה בדיוק מה שעשיתי. "זה יום ההולדת שלך!"

אני מעיפה מבט בכרטיסי הברכה שניסיתי לסדר בשורה על השולחן הקפה. היא ומדיסון קפצו אליי הבוקר כדי להביא לי מתנות ולהעניק לי חיבוקים, שהיו חזקים וארוכים יותר מבדרך כלל. משמעותיים יותר. זאת כל החגיגה שאני צריכה. זה לא יום הולדת שאני רוצה לזכור.

מדיסון מנופפת בבקבוק היין שבידה. "חשבנו על זה כל היום. האם אנחנו צריכות לעשות את מה שאת רוצה או את מה שאת צריכה? ומה שאת צריכה זה לצאת מהדירה הזאת, לפזר את השיער שלך ולעשות חיים עם החברות שלך. אנחנו לא מתכוונות להשאיר אותך פה להתבכיין לבד בערב שבת. יום הולדת או לא. איפה הפותחן שלך?"

"בנות! בנות!"

הן מתעלמות מהתחינות שלי, ומפשפשות במטבח בחיפוש אחר כוסות יין ופותחן. ידעתי שהייתי צריכה להעלות את הדירה הזאת בלהבות, כל זמן שהייתה לי הזדמנות. אני ניגשת אליהן, ואלנה לוקחת את שקית הצ'יפס מידי ומחליפה אותה בכוס יין לבן. אפשר לראות בבירור שהכוס שלי מלאה יותר מהכוסות שלהן. מן הסתם, הן חושבות שאני זקוקה לכמות יין גדולה יותר מהן. והן צודקות.

אני לוגמת מהיין. לא סתם לוגמת מהיין. לוגמת ממנו בשקיקה.

"רואה?" אומרת מאדי. "את צריכה את זה."

"נכון, אבל..."

"נרים כוסית לחיים," קוטעת אותי אלנה, ומרימה את הכוס שלה. מאדי מחקה אותה, ושתיהן נועצות בי את מבטיהן עד שאני נכנעת ומרימה את הכוס שלי, בזמן ששלושתנו עומדות במעגל מושלם. "אני רוצה להרים כוסית לחיי גרייסי, על זה שהיא אדם מדהים שלא מגיע לו שישברו לו את הלב. לחיי ערבי בנות. לחיי הרווקות והעצמאות. לחיי קבלת משקאות מרווקים סקסיים, מפני שאנחנו לא יוצאות עם ילדים אומללים. אנחנו רוצות רק גברים."

"בדיוק! לחיים!" צוהלת מאדי, והן מקישות את הכוסות שלהן בשלי.

אני צוחקת צחוק רפה ומאולץ, אבל אני עושה את זה שוב. מתמקדת יותר מדי בקצוות המשוננים של ליבי. אני נושמת עמוק. אלנה צודקת — אני באמת צריכה את זה. ליהנות מערב עם הבנות שלי, בו אנחנו מצחקקות ולוגמות יין זול במועדון, בזמן שהמוזיקה מחרישת האוזניים מטביעה בעוצמתה את כל מחשבותינו המייסרות. עד סוף הערב, אחבק פיצה זולה במושב אחורי של מונית.

"לא חפפתי את השיער כבר חמישה ימים," אני מתוודה.

"רואים. מקלחת. עכשיו!" פוקדת עליי אלנה. היא מניחה יד על הכתף שלי ומסובבת אותי לעבר חדר האמבטיה. "בינתיים, אנחנו נעבור על הארון שלך ונמצא לך שמלה. את רק צריכה... להוריד ממך את מכנסי הטרנינג האלה." היא מכווצת את אפה בהקנטה, דוחפת אותי לתוך חדר האמבטיה וסוגרת אותי בפנים.

אני לוחצת על השעון החכם שלי. השעה רק שמונה. יום ההולדת שלי עוד לא נגמר, ואם יש לי הזדמנות להציל את היום הזה, אני אקפוץ עליה בלי לחשוב פעמיים. אלנה ומאדי עושות מאמצים עילאיים בניסיון לתת לי הרגשה אנושית יותר. אני צריכה לפגוש אותן איפשהו באמצע, וזה מצריך ממני מאמץ.

לאחר שאני שומטת את מכנסי הטרנינג שלי אל הרצפה, אני פותחת את זרם המים במקלחת בדיוק ברגע שאני שומעת את צלילי השיר "22" של טיילור סוויפט מהדהדים בעוצמה ברחבי הדירה שלי. כמובן. איזה שיר אחר החברות שלי יכולות להשמיע לי בקולי קולות ביום ההולדת העשרים ושניים שלי? את כל שאר השירים של טיילור סוויפט, כך מתברר. השיר הבא שהן משמיעות הוא, 'We Are Never Ever Getting Back Together', ואלנה ומאדי צועקות את מילות השיר בקולי קולות. אני מדמיינת אותן עכשיו, רוקדות בסלון שלי, כוסות היין שלהן מורמות אל על.

אולי הערב הזה הוא בדיוק מה שאני צריכה.

פרק 2

וֵסטון

אני שונא את הזייטגייסט בסופי שבוע.

הוא בהחלט הרוויח את השם שיצא לו בתור הבר האלטרנטיבי האפלולי הכי פופולרי במרכז העיר סן פרנסיסקו. שוררת בו אווירת גראנג' מובהקת, הוא מחוספס בטירוף, ויש בו את החוקים הכי מוזרים. אם מעולם לא קרה לכם שאחד השומרים תפס אתכם מהעורף וגרר אתכם החוצה, אתם לא באמת יכולים לטעון שאי־פעם ביקרתם בזייטגייסט. מדובר בטקס חניכה, בהתחשב בכך שהמקום ידוע לשמצה בגירוש אנשים שהעזו לצלם תמונה או לשבת על שולחן. אבל זאת בדיוק האווירה הפרועה שאני צריך הלילה.

השעה כבר כמעט עשר, והחצר הפנימית מלאה עד אפס מקום. כל אחד ואחד משולחנות הפיקניק עולה על גדותיו בלקוחות שיכורים, וגם אין יותר מדי מקום לעמוד. אני מרכין את ראשי בעודי מפלס את דרכי בין המוני האנשים ונדחס בחזרה אל תוך הבר. צלילי מוזיקת פאנק־רוק שואגים באוזניי ואני ממשיך לפלס לי דרך קדימה, אל מעבר לבר הארוך עם אינספור ברזי הבירה, מעבר למכונות הפינבול, ויוצא אל הרחוב. עכשיו כבר יש בחוץ תור קטן של אנשים הממתינים להיכנס.

אני פונה בעיקול בצעדים מתנודדים ומוצא פינה שקטה. לאחר שאני נשען על קיר המקושט בכתובות גרפיטי, אני צונח אל האדמה ומצמיד את ברכיי לחזי. פה בחוץ, כשאני לבד, אני מרגיש שהבירה עולה לי לראש. אני ממצמץ בעיניי בניסיון להעלים את הכוכבים שמסתחררים מסביבי, ושולף את הטלפון מתוך הכיס.

מסך הבית של הטלפון שלי מעיד על חוסר מובהק בהתראות. אף לא הודעת טקסט, שיחה או הודעה במשיבון הקולי, אחת לרפואה. רק דממה רועמת בתגובה להפצרותיי.

אני יודע שעדיף שלא אעשה את זה שוב, אבל תחושת הייאוש שלי הולכת וגוברת, ומכלה את כל כולי. המספר שלה ניצב בראש יומן השיחות שלי, מודגש באדום, ואני מתעלם מהעובדה שכבר חייגתי אותו היום (כך מתברר) תשע־עשרה פעמים. אני מתקשר שוב.

אפילו לא צליל חיוג. השיחה עוברת היישר למשיבון הקולי. ייתכן שהיא חסמה אותי? האם הטלפון שלה מת? מה פאקינג קורה פה?

אני שואף אוויר צח לריאותיי ואומר למשיבון הקולי שלה: "היי, תקשיבי, אני קצת שיכור עכשיו. אבל אני פשוט... אני פשוט ממש רוצה לשמוע את הקול שלך, בייב. תחזרי אליי בבקשה, כדי שנוכל לדבר על זה. אני אוהב אותך. אני אוהב אותך. בסדר? את בכלל מקשיבה להודעות שלי, או שאת פשוט מוחקת אותן ברגע שהן מגיעות לטלפון שלך? כי לא יפריע לי אם תמחקי את ההודעות הקוליות שהשארתי לך בסביבות הצהריים. התנהגתי אז כמו בן זונה בכיין. עבר עליי משהו. אני מתנצל. פשוט, אני באמת ממש אוהב אותך. אני יכול להשתפר."

"בן אדם, אתה לגמרי פאקינג מפחיד אותי. אתה שפוט כוס."

אני מרחיק את הטלפון מהאוזן ומרים את מבטי. קמרון יצא החוצה בעקבותיי, גבותיו מכווצות והוא מרכין אליי את מבטו. הוא צותת לי במשך כל הזמן הזה? נראה שכן. אני כל־כך שיכור, שבכלל לא שמתי לב.

אני קם ממקומי, תוחב את כפות ידיי לתוך כיסי הז'קט שלי ומנענע את ראשי בחוסר אונים. "מה אני אמור לעשות?"

"בתור התחלה, אתה צריך להפסיק להטריד אותה," אומר קמרון, ומצית סיגריה כשהוא נשען על הקיר הסמוך אליי. הוא שואף מהסיגריה ופולט מפיו ענן עשן אל אוויר הערב. "תפסיק להפציץ את הטלפון שלה בהודעות. עבר יום אחד. היא צריכה קצת זמן לפני שהיא תוכל אפילו לחשוב על לשקול מחדש את ההחלטה שלה."

"אבל אתה לא חושב שאני צריך להילחם עליה?"

"לא באופן הזה," הוא אומר, ומנופף לעברי בסיגריה שלו, כאילו אני איזשהו תירוץ עלוב לגבר. קמרון הוא החבר הכי טוב שלי, וזה אומר שהוא תמיד אומר לי את האמת בפרצוף. בלי לזבל את השכל. "ואני לא אומר לך לפעול על פי עצתו של אדם ופשוט לאבד שליטה, כי גם זה לא יעזור, אבל אתה צריך להירגע קצת, גבר. דברים קורים מסיבה כלשהי, וֵסטון."

אנחנו לא מוסיפים לדבר, והוא מסיים לעשן את הסיגריה שלו. אני בוהה במדרכה, בכל הגומי שנדבק לבטון, לא יכול לדמיין תרחיש שבו אני אי־פעם אצליח להתגבר עליה. היא הייתה חלק מחיי במשך ארבע שנים, וקיבלתי את זה כמובן מאליו שהיא תמיד תישאר חלק מהם. גם היא יודעת את זה. לכן היא עזבה.

אנחנו חוצים את הזייטגייסט בשנית כדי להצטרף לאדם ולברוקס ליד השולחן שלנו בגן הבירה, עליו מחכה לנו סבב שוטים חדש של טקילה. אדם כבר גמור מרוב אלכוהול, אבל הוא גם על־אנושי ביכולת שלו לשתות כמו חמור בכל סוף שבוע מבלי שהוא יסבול אפילו מכאב ראש בבוקר המחרת. יש לו גוף של נער בן שש־עשרה. כשמדובר בי, לעומת זאת, אם אני שותה בירה אחת יותר מדי, למחרת אני מחוק לגמרי.

"הוא שוב התגנב החוצה כדי להתקשר אליה?" אדם שואל ומגלגל את עיניו. הוא מחליק את אחד השוטים על גבי השולחן לכיווני.

"לא, הוא סתם היה צריך רגע לעצמו," משיב קמרון, ואנחנו מחליפים מבט. אני תמיד אסיר תודה על כך שהוא שומר עליי. לא שאדם וברוקס לא שומרים עליי, אבל קמרון הוא תמיד האדם שאני יכול לפנות אליו ללא חשש, האדם שאיתו אני יכול לדבר ללא פחד שימתח עליי ביקורת.

אני לוקח את שוט הטקילה ללא שמץ של היסוס. אולי אם אשתכר כמו אדם עד שלא אזכור איפה אני, אשכח ממנה. גם האחרים לוקחים את כוסות הטקילה שלהם, ומטיחים אותן בשולחן לפני שהם מורידים את הנוזל בגרונם.

ברוקס כמעט מקיא. "זה רשמי. אני כבר לא יכול לשתות כמו פעם."

"אני פשוט שמח שאתה פה," אני אומר, וטופח על כתפו. ברוקס הוא היחיד מאיתנו שנמצא כעת במערכת יחסים רצינית, והוא מצטרף אלינו לבירה רק לרגל אירועים מיוחדים. הוא קשה להשגה, מפני שהבחורה שלו נמצאת אצלו במקום הראשון. עם הבחורה שלי זה לא היה ככה.

"היי, אתה צריך אותנו הלילה לתמיכה נפשית. הייתי חייב לבוא. אבל אתה..." ברוקס זוקף אצבע משולשת לעבר אדם, שיושב מעברו השני של השולחן. "תפסיק להזמין שוטים ארורים."

אדם מבזיק לעברו את חיוכו הזחוח הרגיל, השופע ביטחון במידה מופרזת. "רגע, חמוד, רק התחלנו! הלילה עוד צעיר. הטמפל קורא לנו!" הוא פונה אל קבוצת הסטודנטיות החולקות איתנו את החצי השני של שולחן הפיקניק שלנו. "בנות, לאן אתן ממשיכות מפה מאוחר יותר? רוצות לבוא איתנו לטמפל? לחבר שלנו פה — " הוא מצביע עליי. "נשבר הלב, כי החברה שלו הרגע זרקה אותו."

"הוא כזה חסר רגישות לפעמים," ממלמל קמרון, וברוקס מהנהן בהסכמה.

הבנות פוצחות במקהלה, "אוווו," ומשרבבות אליי את שפתיהן כמשתתפות בצערי. "מצטערת בקשר לחברה שלך," אחת מהן אומרת, ואני מגיב אליה בלא יותר מאשר חיוך קפוץ, לפני שאני מחסל את מה שנותר מהבירה שלי. היא כבר חמה ומגעילה.

"אז איפה אתן לומדות?" אדם זורק שאלה לקבוצה, קם מהספסל וניגש אל עברו השני של השולחן. אני כובש פרץ צחוק נוכח המהלכים השקופים שלו. הוא פשוט רוצה להתקרב לברונטית הקטנה שבקצה.

ואז הוא עושה את זה — הוא מושיב את התחת שלו במרכז השולחן. בזייגטייסט זה נחשב חטא.

"אה, פאק," אומר ברוקס, ומשפשף את פניו בידו.

שבריר שנייה לאחר מכן, השומר כבר לופת את אדם ומגרש אותו מהחצר הפנימית. קמרון, ברוקס ואני מסיימים את הבירות בשלווה, לוקחים את החפצים שלנו מהשולחן ויוצאים אל הרחוב בעקבות אדם. בכל פעם מחדש, זאת הדרך היחידה שבה אנחנו מוצאים את עצמנו יוצאים מהזייטגייסט — בעקבות התנהגותו הפזיזה של אדם, וכמו תמיד, כמובן, הוא לא טורח להתנצל. הוא מנגב את כפות ידיו במכנסי הג'ינס שלו ומצביע על המשך הרחוב, תוך כדי שהוא ממלמל משהו בקשר למועדון, שגם ככה תכננו ללכת אליו כדי למצוא בחורות שוות יותר.

אני משתרך מעט מאחור עד שקמרון מחליט לחכות לי וממשיך להתקדם בקצב שלי. "תרים את הראש, וסטון. עדיין יש לך אותנו, אם כי אני לא בטוח עד כמה אדם מועיל כרגע." הוא פולט נשיפה בלעג ונועץ את מרפקו בצלעות שלי. "לטובתך האישית, תשכח ממנה ותנסה לבלות הערב. אתה תרגיש הרבה יותר טוב אם תצליח לשרוד את הלילה בלי לחשוב עליה."

אני מרים את ראשי לעבר השמיים השחורים. קמרון צודק, אבל הוא צודק לעיתים קרובות. אני כבר מחוץ לבית, ואני יכול להמשיך להיות אומלל, או שאני יכול להדחיק אותה ממחשבותיי ולהתחיל להתרגל לחיים החדשים האלה בלעדיה. גם אם תחילה אצטרך לזייף את זה.

אני מביט בקמרון מזווית העין ומעלה על שפתיי חיוך מזויף. "הנשים בטמפל באמת שוות יותר."

הוא טופח לי על השכם ואומר, "ילד טוב!"

אני יכול לשרוד בלי שארלוט.

אני חייב.

אני אצליח.