מיועד להריסה

הקדמה

אוסף סיפורים על מאבק ושאלה — להיות אני?

מאבק של רגשות, תקוות, תחושות ומחשבות למצוא לעצמן מקום בתוכו של אדם. להישאר רלוונטיות במציאות משתנה. מאבק זו עם זו וזו למען זו.

ציפייה שמכריחה את עצמה להפוך למציאות, זיכרון שמתנדף לאיטו, אהבה ופחד — להיות לבד, בדידות שמתממשת, חוסר האונים, ומבט חטוף במראה — הופכים להיות האבן השואבת של דמויות שחוקרות את עצמן.

רק רציתי

ואני רק רציתי לחיות

כשהסתירו ממני חיוך

כאילו ידעו כבר דברים

שאני עוד עתיד לגלות

לצאת לאוויר העולם

ולבכות

על תחילתם של חיים חדשים

מבין ידיים חובקות.

דמעות מתגבשות למילים

מילים נאספות לסיפור

סיפור מתפרק לדמעות

ואני רק רציתי לחיות.

ימי שלישי

בימי שלישי בצהריים אני יושב על ספסל שאפשר לראות מן החלון בביתי וקורא ספר, אחד מני רבים. בכל פעם שאני מתקרב אל הספסל אוחז בי הפחד שמישהו כבר תפס את מקומי. אני אוהב לשבת מצד שמאל, כי יש שם פחות שמש ואפשר להשקיף על העוברים והשבים. כשאני רואה שמקומי נתפס, אני עושה שלושה סיבובים מיותרים בגינה וחוזר לביתי לתצפת מן החלון על האיש שתפס אותו. לעיתים היו כאלה שנאלצתי לחלוק עימם את הספסל בימי שלישי. חלקם התעטשו בעוצמה מסיחת דעת ואילו אחרים דיברו בקולי קולות. זה בלתי אפשרי בימינו לקרוא ספר במקום ציבורי. אבל מהחלון בביתי כולם נראים שקטים ומנומסים להפליא, ואני מתחיל לקנא. לא פעם חשבתי שאנשים יודעים לזהות טוב ממני את הזמנים הנכונים לגיחות כאלו. כל מי שישב עד כה במקומי, ישב שם זמן קצר למדי והלך בצעדים מהירים חזרה בדרך בה הגיע. נדירות הפעמים בהן התיישב על הספסל אותו אדם פעמיים בכמה ימי שלישי, מלבדי. כבר שקלתי ללכת בימים אחרים. אבל מה הטעם? רק בימי שלישי בצהריים היא יכולה להביט בי מן החלון, ולחייך.

טיול בגן

אני מוכרח לכתוב את זה לפני שאני שוכח שזה היה נכון. אף פעם לא חשבתי שמילים יכולות לחמוק בכזאת קלות. או שיש מהן יותר מדי, או שלפתע אין בכלל, וכבר עכשיו אני מוכן להאמין שרק חלמתי בהקיץ, ושמחר, האגדה שלי תשוב לחיק המציאות, והקסם בה יפליג מעבר להישג ידי.

היא יודעת את שמות כל הסוגים של הצמחים בגן, והיא לא צריכה שום ספר כדי לרענן את זיכרונה. ואני, דווקא אני, ששקוע בספרים מבוקר ועד ערב, היה זה שהראה לה מה שעד כה רק קראה עליו. תמיד חלמתי לטפס על עץ, לבנות שם בית, והיא ביקשה לקטוף אצטרובלים. חלמתי שאני קורא לה מבין הענפים, והיא, מופתעת, מעלה את הראש מפני האדמה ומביטה בי בחיוך. עובר בינינו משב רוח כשאני עוזר לה לטפס. והיא שוטחת את תכולת הסל שבו ליקטה אצטרובליה. הם מתגלגלים על קרשים עקומים ברעש של עץ מכה בעץ.

*ההמשך זמין בספר המלא*