ההולכים בראש

מבוא

הספר שלפניכם מספר את סיפורה של יחידת עוקץ - יחידת הכלבנים המבצעית של צה"ל. במלאות יובל שנים להיווסדה החזון הפך למציאות: היחידה, אשר החלה את דרכה כרעיון מבצעי לשילוב כלבים בפעולות צבאיות נקודתיות, גדלה והתפתחה ליחידה מיוחדת המובילה את הצבא בכל גזרות הלחימה ותחומי העשייה. עתה, ממרחק הזמן, פרוסים לפני הקוראים האירועים השונים שהולידו את היחידה, עיצבו את דמותה ומספרים את המורשת הייחודית שלה.

מאחר שסיפורה של הכלבנות הצבאית בארץ ישראל התחיל הרבה לפני קום המדינה והקמת צה"ל, הבאנו בספר את סיפורו של "ארגון נוהגי כלבי השירות" בארגון "ההגנה". שורשיה של היחידה נטועים בו בדרכים שונות ומגוונות, וחוט שני נמשך מאז ועד היום ושוזר את השניים: בין הגוף המיוחד שאימן כלבים לסייע במלחמת הקוממיות, חויל והוכנס לצבא ההגנה לישראל עד שנסגר ב־1954 ובין "יחידת הכלבים 7142", שהוקמה בחלוף 20 שנה והתפתחה בהדרגה ליחידה המוכרת לנו כיום.

אין־ספור אירועים מרכיבים את ההיסטוריה המפוארת של היחידה, כל אחד מהם הוא אבן בניין התורמת את חלקה בהרכבת שלם הגדול מסכום חלקיו. מטבע הדברים, לא כל האירועים נכללים בספר, אולם עשינו כמיטב יכולתנו להכניס את החשובים, הבולטים והמשמעותיים שבהם מתוך ראייתנו את בניינה ועיצובה של היחידה לאורך השנים. הקוראים יוכלו לזהות את ההתפתחות ההדרגתית, את האופן שבו החלה היחידה להשתלב בעשייה המבצעית וכיצד רכשה את אמון צה"ל ביכולותיה. לאורך השנים נהפכה היחידה לגורם מרכזי וחסר תחליף בצבא שכיום אין מבצע או פעילות שיוצאים בלעדיו. לוחמיה, לכל אורך הדורות, בלטו כבעלי אחריות, מקצועיות, יוזמה, הובלה, אסרטיביות ונחישות. כל אלה אפשרו להם להעניק ערך מוסף בשטח ולהשמיע את קולם למול הכוחות והמפקדים הבכירים. עשור אחר עשור פורס הספר את התקופות השונות ומצייר בפני הקוראים את התהליכים שעברה, צעד אחר צעד.

במהלך הכתיבה נאלצנו לא פעם לצמצם סיפורים ארוכים למשפטים בודדים, או לברור את העיקר מהתפל, אך השתדלנו תמיד לזקק את מהות האירועים ומשמעותם. כמו כן, להצלחתה של היחידה אבות רבים והיא זכתה לאורך דרכה לליווי ולתמיכה מגורמים ומאנשי מפתח שונים ומגוונים. הקפדנו להוקיר תודה לכל אחד ואחת מהם ולהזכירם בשמם במקום ובזמן הרלוונטיים, אולם ייתכן שחלקם לא מופיעים או שהם מוזכרים רק בשמם הפרטי, בעיקר מסיבות הקשורות בנוהלי השמירה על ביטחון המידע.

שנינו, כותבי הספר, גדלנו ביחידה ורואים בה בית. כתיבתו של הספר הנהּ פרי מחקר ממושך ומאומץ שיזמנו עוד בהיותנו חיילים סדירים, במהלכו עמלנו על ליקוט פרטי מידע ממקורות שונים וחיבור חלקי הפאזל עד שהתאפשר לנו לפרוס את התמונה השלמה והמרהיבה. עשינו כל מאמץ להנגיש את המידע ולהביאו באופן שימחיש בפני הקוראים את פועלה החשוב, דרכה הייחודית ואופייה יוצא הדופן של היחידה. רוח היחידה וערכי לוחמיה שבים ומבליחים מבין דפי הספר פעם אחר פעם באופן שאין לטעות בו ואשר זר לא יבין.

בשעה שהספר מובא אל הדפוס עדיין מתנהלת מלחמת "חרבות ברזל" וכדרכם, לוחמי היחידה וכלביה פרוסים בראש הכוחות בכל גזרות הלחימה. ההיסטוריה מוסיפה ונכתבת והיחידה ממשיכה להתפתח. זו דרכה של היחידה אשר לעולם אינה עוצרת אלא יוזמת ומובילה את הלחימה והעשייה מלפנים כשהיא הולכת בראש.

מפקדי היחידה

פרק 1

כלבנות צבאית בארץ ישראל ובצה"ל בראשית דרכו

1954-1932 

במשך 22 שנה היתה בארץ ישראל פעילות רציפה של כלבנות צבאית, כחלק ממערכי הביטחון של היישוב היהודי בארץ ישראל. פעילות זו היתה יוצאת דופן בשני מובנים: ראשית, מאחר שהיתה מתקדמת מאוד מבחינה מקצועית־כלבנית לתקופתה ושנית, משום שהיתה במסגרת חברה התנדבותית שהסתמכה על יוזמה והירתמות הפרט למען הכלל. היישוב היהודי הקטן נרתם כולו למשימות השמירה והביטחון, גברים ונשים כאחד.

בין השנים 1948-1932 היתה ההפעלה הכלבנית במסגרת צבאית תחת חסותו של ארגון ההגנה, ולאחר הקמת המדינה עברה האחריות לצה"ל עד 1954. פעילות זו היתה עשירה, ענפה ומקצועית ברמה עולמית של כלבנות צבאית - מהקמתו של ארגון נוהגי השירות של ההגנה, לרבות בניית מערך הדרכה גדול וארצי של נוהגי כלבים והכשרתם, בניית שרשרת פיקוד והעמדה של יחידה עצמאית וסדירה.

שנים אלה היו קריטיות וחשובות לפיתוח, לביסוס ולהטמעה של יכולות הכלבנות הצבאית בקרב לוחמי ולוחמות ארגון ההגנה וצה"ל. פעילות יחידת הכלבנים של ההגנה ואיכות הכלבים היתה כה טובה ויוצאת דופן באיכותה ובחדשנותה שאף הצבא הבריטי ביקש, באופן תקדימי ויוצא דופן, ללמוד על אופן הכשרתם ואימונם של כלבי הארגון. יתרה מכך, הבריטים ביקשו אספקה של כלבים מאומנים לגילוי מוקשים במערכה שלהם נגד הנאצים בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה.

"ארגון נוהגי כלבי שירות" היה מוכר ומוערך בצמרת ההגנה. מפקדיו הבכירים של הארגון היו מיודעים לגבי הפעילויות השונות של המערך הכלבני והעריכו אותו מאוד. בהמשך, עם הקמתו של צה"ל, נקלט ארגון נוהגי כלבי שירות והוטמע כיחידה מטכ"לית. תרומתם של נוהגי הכלבים וכלביהם בתקופת המנדט היתה משמעותית מאוד ולא בכדי ד"ר רודולפינה מנצל, מייסדת הכלבנות בארץ ישראל והאחראית על כל הנושא הכלבני בארגון ההגנה, כתבה כי "הכלב שייך לבניין ארצנו לא פחות מאשר המחרשה, הטרקטור, הרובה ומגדל המים".

בשנים 1947-1939 הוכשרו כ־1,812 נוהגי ונוהגות כלבים בקורס מקצועי. כמו כן, היו גם מעל ל־3,000 כלבי שירות רשומים מגזעים שונים. בספרים שניהלה ד"ר מנצל ניתן להתרשם ממנעד גדול של גזעי כלבים בארץ ישראל עד 1948: כמעט 2,000 בוקסרים, מעל ל־600 כלבים מגזעי רועה גרמני, דוברמן, שנאוצר, בול טרייר, כלבים כנעניים ועוד. עד 1948, במיוחד במהלך מלחמת העצמאות החל מסתיו 1947, המערך הכלבני נתן מענה מבצעי־התקפי אל מול האיום הישיר של מפַגעים מהיישוב הערבי נגד היישוב היהודי. מסתיו 1948 ועד לסגירתה של היחידה בשנת 1954, ניכר ממסמכי התקופה שעיקר העשייה היתה הגנתית אל מול משימות בעורף מדינת ישראל הצעירה.

ארגון ההגנה ראה חשיבות גדולה בכלבים ובהשתלבותם בעשייה הביטחונית, וכבר בנובמבר 1947 החלו לתכנן את היחידה שתוקם כשיהיו צבא ומדינה. התכנונים כללו את גזעי הכלבים, כוח האדם, הציוד הדרוש, מנהלות ועוד. במאי 1948 עבר הפיקוד על הארגון מד"ר מנצל אל אנשי צבא, אשר חלקם צמחו בארגון נוהגי כלבי שירות בארגון ההגנה, למדו בקורסים תחת מנצל ושירתו כנוהגי כלבים. באוקטובר 1948 הוכנסה היחידה המטכ"לית "שרות כלבים" תחת "שרות בעלי חי". ביולי 1949 היא עברה משירות זה לחיל המשטרה הצבאית. בשנת 1951 היחידה עברה לבה"ד 13 של המשטרה הצבאית. בניגוד לשנות ה־70 וה־80, בתקופה ההיא היחידה היתה מוכרת לציבור ואף השתתפה כמה פעמים במצעדי צה"ל. בשנת 1954 נסגרה היחידה.

ציר זמן - 1954-1932

ד"ר רודולפינה מנצל - מייסדת הכלבנות הצבאית בארץ ישראל

הקהל הא"י אינו יודע בכלל את כל מעשי החלוציות אשר נפתרים מאחורי הקלעים בבניין ארצו. בסתר נעשה הרבה למען בניין ארצנו... כשסוקרים אנו את התפתחותה של הכלבנות הארץ־ישראלית מתברר לנו מעשה חלוציות כזה, פרי של עמל רב אשר הושקע בסתר וללא רעש גדול. רק המעטים שיש להם עסק בדבר במישרין, יודעים את אשר פעלו כלבי השירות בארצנו ואת אשר ממשיכים הם לפעול... אבל אף על פי כן אפילו היום עוד לא נכנסה למוחות של כולם ההכרה כי הכלב שייך לבניין ארצנו לא פחות מאשר המחרשה, הטרקטור, הרובה ומגדל המים (מתוך המאמר "הכלבים ופעילותם בשרות"). 

ראשית הכלבנות הצבאית בארץ ישראל מתחילה דווקא בווינה, אוסטריה. שם נולדה, רכשה השכלה והתמקצעה ד"ר רודולפינה מנצל. היא סיימה את לימודי הכימיה באוניברסיטת וינה, והוסמכה כדוקטור לכימיה תוך פרסום מאמרים רבים בתחומים נוספים כמו: פסיכולוגיה, ביולוגיה וביוכימיה. ד"ר מנצל היתה ציונית אדוקה ופעילה מצעירותה. בשנת 1915 הקימה מכון מחקר קטן שעסק במחקרים על אודות התנהגות כלבים ואילופם. במסגרת מכון זה גם התחילה לאלף כלבים לצורכי צבא, משטרה וחקלאות באוסטריה. לצד זאת התמידה בעבודה מחקרית, ובשנת 1928 פרצה דרך בתחום אילוף הכלבים כאשר הצליחה לאלף כלב לזהות ריח של אדם, אלמנט שאִפשר פיתוח טכניקות אילוף חדשות בתחום הגישוש. ד"ר מנצל היתה ידועה הן בעולם הכלבני והן באוסטריה כמומחית לכלבי צבא.

עיקר מחקריה נסבו סביב פסיכולוגיה של כלבים והורשת תכונותיהם לאורך כמה דורות. מנצל אף שימשה משנת 1928 כיועצת מחקרית־מדעית לענייני כלבים לממשלות גרמניה ואוסטריה. "חתימתה המקצועית־ציונית" באה לידי ביטוי בכך שנהגה לתת שמות עבריים לכלביה ולימדה אותם להתנהל על פי פקודות בעברית, כפי שעולה מעדות הרב צבי פרץ חיות, הרב הראשי של וינה ופעיל ציוני ידוע, שביקר בחוות בני הזוג מנצל בשנות ה־20 של המאה הקודמת. שמו של בית הגידול לבוקסרים שניהלה באוסטריה היה "בני השטן", והסיבה למתן הפקודות לכלבים בעברית היתה כדי למדר עבריינים ואנשים חיצוניים מלהבין את דרך הפעלת הכלבים.

מנצל החלה להיות בקשר עם היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית שנות ה־20, וכשהיישוב היה מוכן ופתוח להרחיב את יריעת הביטחון שלו גם לנושא הכלבני, היא היתה הכתובת הראשונה והאמינה ביותר. במכתביה הרבים אל אישים בכירים ביישוב היהודי היא הסבירה את נחיצות הכלבים להגנת היישוב היהודי המתהווה, ועל חיוניות הכלבים דווקא לאתגרים הביטחוניים של היישוב הצעיר. במאורעות 1929 ובמרד הערבי בשנים 1939-1936 היישוב ספג פגיעה קשה בנפש וברכוש, תחושת הביטחון הכללי היתה ירודה, היישובים והדרכים לא היו בטוחים ולא היתה ערובה לכך שיהודי היוצא מביתו יגיע בשלום אל יעדו, בייחוד אם היעד היה ביישוב אחר.

תחילת העבודה עם ארגון ההגנה

בשנת 1932, יצחק בן־צבי, ממנהיגי היישוב ולימים נשיא המדינה השני, ויעקב פת, שבתקופה זו היה מפקד ההגנה בירושלים, פנו אל מנצל וביקשו ממנה להגיע ארצה ולהכשיר כלבי שמירה והגנה עבור יישובים יהודיים. היא נקראה לדגל באופן מיידי. מתקופה זו, ד"ר מנצל ניהלה התכתבות אשר כללה את כל בכירי היישוב: ארתור רופין, ישראל רוקח, אליעזר קפלן, משה שרת, חיים ויצמן, שאול אביגור, יעקב דורי, משה דיין ועוד. בשנת 1932 קיבלה הנהגת היישוב את הצעותיה להקים פרויקט ניסיוני למערך הגנה המבוסס על כלבים. ארגון ההגנה שלח אדם מטעמו לחווה של ד"ר מנצל באוסטריה, שלמד את נושא הכלבנות ואף חזר ארצה עם כלבים מוכשרים ומבצעיים: כלב גישוש, שלושה כלבי קרב וכלב המאולף למשות אדם ולהצילו מטביעה במים. שליח זה ייסד תחנת כלבים ליד היישוב מוצא ולאחר מכן ליד אזור הירקון. בהמשך, בשנת 1933, אדם נוסף נשלח על ידי ההגנה להשתלמות של חצי שנה.

קורסים ראשונים לנוהגי כלבים בארץ ישראל

בשנת 1934 הזמין איוואן פבלוב (החוקר הנודע זוכה פרס הנובל אשר גילה את ההתניה הקלאסית) את מנצל לעבוד עבורו במכון המחקר שלו בברית המועצות. אף שנקרעה בין הרצון להיענות להזמנה המכובדת ובין אמונתה הציונית, החליטה מנצל לוותר בנימוס על הצעתו של פבלוב ולהגיע לביקור ראשון בארץ ישראל כדי להתחיל להכשיר כלבים, ונוהגים, ולבסס את מערך הכלבנות הצבאית. ואכן, בשנת 1934 הגיעה ד"ר מנצל לראשונה לארץ ישראל וערכה קורס ראשון לנוהגי כלבים בתל מונד וביגור. בביקור זה היא תרה בכל הארץ, ובכל יישוב אליו הגיעה בחנה את הכלבים והנוהגים כדי לעמוד על טיבם. נוסף על כך היא ערכה ימי עיון וסמינרים בנושאי כלבים וכלבי הגנה. מסיכום ביקורה מאביב 1934 עלתה בבירור התמונה כי עם עזיבתה, ד"ר מנצל הניחה את היסודות למערך כלבני הפרוס על פני כל היישוב היהודי, עם תשתית מסודרת שיש להמשיך ולפתח. פיתוח זה התנהל מרחוק, ממקום מגוריה שבאוסטריה. כך הוקם הבסיס לארגון נוהגי כלבי השירות. ד"ר מנצל מינתה נוהגי כלבים, שיהיו אחראיים על הפעלת הארגון החדש לפי מערכים אזוריים. לאחר ביקורה החלה מנצל לעַברת את השיח הכלבני המקצועי, וחינכה לפקודות אחידות ולמונחים מקצועיים בשפה העברית.

בשנים 1937-1934 הגיעה מנצל לארץ פעמיים: בסתיו 1934 נפתחו שני קורסים ראשונים בתל מונד וביגור, ובאביב נערכו שני קורסים במקווה ישראל. בשנת 1937 שבה לארץ והעבירה שני קורסים נוספים במקווה ישראל. בביקוריה בארץ, לצד ניהול הקורסים הכלבניים ובחינות של כלבים ונוהגים ברחבי הארץ, מנצל נועדה עם ראשי היישוב, בכירי ההגנה, ונציגים מהאוניברסיטה העברית והמשטרה הבריטית.

החשיבות הציונית והתודעתית בעבודה עם כלבים לצורכי הגנה

ד"ר מנצל ראתה חשיבות עליונה בשימוש כלבים לצורכי הגנה ביישוב, אולם גם התייחסה למהות הכלב בעולמו של "היהודי־העברי החדש בארץ ישראל". היא תיארה זאת כך: 

העבודה עם הכלב היא עבודה חלוצית במלוא מובן המילה, ולכן אנו פונים אליכם, אל הדור העולה. אנחנו הכלבנים בארץ לוחמים מלחמה קשה בחוסר הבנה ובאדישות, ודרושה לנו תגבורת. עזרו לנו לכבוש בחזרה את הכלב לעמנו. אחד הסימנים שאפשר להכיר על פיהם את היהודי המחודש בארצו הוא יחסו אל הסוס, אל הפרה, אל החמור, אל הכבש, ובייחוד על פי יחסו אל הכלב. מי שעוד לא התגבר על פחד הגטו מפני הכלב, הוא עוד לא יהודי מחודש, אפילו אם הוא יליד הארץ. קריאתנו פונה אל היהודי המחודש. קריאתנו אליכם: פנו דרך לחלוציות חדשה, לכיבוש הכלב עבור בניין ארצנו (מתוך המאמר "גדל לך כלב", עמיר, אוגוסט 1943).

הקמת המכון לחקר הכלבים - ביסוס מפקדה ליחידת הכלבנים של ארגון ההגנה

בסתיו 1938 נמלטה מנצל מאוסטריה הנאצית והתיישבה בקריית חיים. עם הגעתה, הקימה את "המכון לחקר כלבים ואילופם" בקריית מוצקין. המכון, שכלפי חוץ חלש על כל הפעילות המקצועית והתרבותית בנושא הכלבים בארץ, היה בפועל חלק מארגון ההגנה, ואף הוקם בפקודת מטה של הארגון. הוא קיבל את תמיכתם של מוסדות היישוב ופעל במסגרת ההגנה. המכון היה חלק ממערך המודיעין של ההגנה, שהיה קרוי שירות הידיעות (הש"י), ובהמשך עבר למסגרת עצמאית בשם "ארגון נוהגי השירות", קרי המחלקה הכלבנית של ההגנה.

המכון ערך מדי שנה, באופן קבוע, קורסים להכשרת נוהגים וכלבים בכל רחבי היישוב היהודי. המשתתפים היו בעלי תפקידים במערכת הביטחון היישובית שרוכזו, נשלחו ומומנו על ידי ארגון הגנה. מנצל בנתה מערך מקצועי שהכשיר במהרה אנשי מקצוע שהוסמכו להעביר קורסים כלבניים לנוהגי כלבים, תוך שימוש במתודות שלה. מזיכרונותיה על שנות ה־30 ועל חשיבות הכלבים ביישוב, ד"ר מנצל כתבה: 

מעכשיו גודלו כלבים לשמירה בכל נקודת יישוב מסוכנת והכלב של המתיישבים היהודים התפרסם כלוחם שהטיל פחד על כל אויב אפשרי, כולל פורצים וגנבים. זֵר של אגדות נרקם סביב לכלבים אלה ועל מעשי הפלא שלהם; אבל עובדה היא שחיים בינינו אנשים שהיו נופלים קורבן בלי ערנותם ואומץ לבם של כלבים אלה והוא הדין בקשר עם יערות ויישובים שהיו נשרפים בלעדי עזרתם. נוהגי כלבי קרב עם כלביהם נשלחו לכל התיישבות חדשה והם עמדו בבחינה והוכיחו את יעילותם (סיכום שנת 1938, המכון לחקר כלבים).

היכולות הכלבניות והמענה המבצעי בתקופה זו

עד סוף 1939 כבר עמדו לרשות היישוב כלבי ביטחון בעלי מגוון יכולות, ובהדרגה הוסיף הארגון לפתח יכולות ולהכשיר כלבים רבים. כלבים אלה היו חלק ממארג הביטחון של היישוב היהודי, וביישובים קטנים וכפריים קיבלו אנשי הביטחון והשמירה כלבים שהיו כלי משמעותי עבורם. בין יכולות הכלבים נמנו כלבי שמירה שהוצמדו לשומר, או נקשרו לכבל, ומטרתם היתה להתריע בנביחה על התקרבות אדם זר. כלבי סיור שביכולתם לזהות ולתקוף אויב במתארים שונים, אשר התחלקו ל"מודיעים" ו"שקטים" לפי האופן שבו הודיעו על זיהוי אויב - בנביחה או בזקיפת אוזניים ובנהימה שקטה. הסייר הנוהג היה יכול להפעילם לתקיפת האויב בפקודה. כלבי קרב אומנו לסריקת מתארים שונים, איתור מארבי צלפים ועמדות מכונות ירייה, ותקיפת האויב לאחר חשיפתו. הארגון הכשיר יכולות נוספות, כגון כלבים סניטריים שנועדו לסרוק שטחים פתוחים בחיפוש אחר פצועים, ולהוביל את הנוהֵג אליהם לשם הענקת טיפול רפואי ופינוי. כלבים אומנו גם לסיוע בין כוחות לוחמים שונים בדמות כלבי קשר שידעו להעביר תשדורות בין נקודות, וכלבים להעברת תחמושת שידעו לעבוד באופן דומה כשעל גבם עד שבעה קילוגרמים של תחמושת או ציוד צבאי. לפי בקשתו המיוחדת של מפקד הש"י, הוכשרו גם כלבי גילוי מוקשים, שאומנו לזהות מוקשים חפורים בקרקע.

הכלבים המאומנים העניקו תרומה ייחודית וכך, לדוגמה, כלב מאומן מילא מקום של כמה שומרים. התפוקה הכלבנית היתה חשובה מאוד, שכן היישוב פעל במסגרת התנדבותית והיה צורך במערך שמירה גדול ומפוזר ברחבי היישוב היהודי. דוחותיו השנתיים של המכון לגידול כלבים ואילופם, לצד התכתבויותיה של ד"ר מנצל, מעניקים תמונת מצב על אודות היקפים נרחבים של הכשרות כלבים מיכולות שונות, הסמכת נוהגים מכל רחבי הארץ למקצועות שונים ותרומה ביטחונית נרחבת. הוגדר כי ברוב היכולות לכל כלב יהיה נוהג אחד בלבד. בהמשך בוצעו התאמות בהכשרת הנוהגים לחיזוק מקצועיותם, והוגדר למשל כי נוהגי כלבי סיור יהיו סיירים ונוהגי כלבים סניטריים יהיו חובשים.

שיתוף פעולה עם הצבא הבריטי - כלבי ההגנה לטובת המלחמה בנאצים

במהלך מלחמת העולם השנייה, משנת 1940, התפתח קשר הדוק בין המערך הכלבני היישובי בראשותה של ד"ר מנצל ובין זה של הצבא הבריטי. ארגון ההגנה סיפק כלבים עבור הבריטים, אשר נמצאו בחוסר משמעותי של כלבי צבא. הקשר התהדק בשנת 1942 אל מול האתגרים של כוחות הברית בחזית הצפון אפריקאית. ארגון ההגנה, בהובלתה של מנצל, הכשיר ומכר כלבים לגילוי מוקשים עבור הצבא הבריטי. פעילות זו התרחבה ככל שהמלחמה נמשכה. בינואר 1943 החל הקמתו של מערך כלבני־בריטי לצורכי החזית הצפון אפריקאית, וראשיתו בכלביית כלבי מלחמה ברמלה.

בפברואר 1943 הוקם מחנה האימונים לכלבי מלחמה בבסיס אלמאזה אשר במצרים. ביומני המלחמה של המחנה נראה הקשר הפועם בין היישוב היהודי בארץ ישראל ובין החזית הבריטית בכל הקשור להגעתם של כלבים נוספים - עשרות מדי חודש. הכלבים של מנצל בלטו בשמותיהם העבריים: ברק, בועז, נמר, חום וענק. מחנה אימונים זה היה מקור לגאווה בריטית, ואנשי צבא רבים ממדינות שונות הגיעו להתרשם מהמפעל החיוני, המרשים והמתקדם. בסך הכול במהלך המלחמה נקנו בידי הצבא הבריטי מהיישוב היהודי כ־400 כלבים, מהמובחרים והמשובחים ביותר. רובם בוקסרים, לצד מעט רועים גרמניים.

נוסף על כך, באישורו של משה שרת, אף הועבר לבריטים הידע המקצועי כיצד לאלף כלבים לגילוי מוקשים, ידע יקר ערך אשר לא היה ברשות אף גורם בעולם, פרט לד"ר מנצל שגילתה ופיתחה טכניקה חדשה של זיהוי לפי פציעת קרקע (ריח החפירה בקרקע). למעשה, כך היא מדווחת, ידוע לה מדוחות של הצבא האנגלי שכלבי גילוי המוקשים הארץ־ישראליים היו הרבה יותר יעילים מכל טכנולוגיה אחרת לגילוי מוקשים אשר נעשה בה שימוש בתקופה זו. היישוב העניק לצבא הבריטי כלבים מכל יכולות העבודה, אולם הכלבים אשר אומנו לגלות מוקשים היו מן הידועים, המוצלחים והחשובים ביותר.

 *המשך הפרק זמין בספר המלא*