כיכר פריז

פרולוג:

קומפוזיציה בכתום ושחור

לפי האותיות הגדולות על הפוסטרים, העצרת של ירושלים תתחיל בעשר, כך שיש זמן.

הסאונד עולה מקינג ג׳ורג׳, מדלג מבניין לבניין, מצטבר וזורם הלאה לשכונות, מזמזם. לנחלאות, לרחביה, למוסררה, לטלביה, לחלק הגבוה של קטמון. יושבים על מרפסות ומסתכלים אל השקיעה ורואים את פנסי הרחוב נדלקים בבת אחת, מסתכלים על השעון באינסטינקט של תיעוד. עוצמים עיניים ומאזינים לרעש, מזקקים מהבאזז השמן קולות, צעקות, הברות של צחוק, בדיקות מיקרופון, ׳חת־שתיים־׳חת. מקשיבים לקולות נמסים שוב לתוך הרעש.

שבת עדיין, וזאת ירושלים, אז התנועות הן לא כל כך במכוניות: הן יותר בעצים ועל המדרכות שמובילות למרכז העיר. אנשים מטפטפים מחדרי מדרגות ומחניות רחוקות — מלמעלה רואים שהם כבר צועדים. סטודנטים מחושמלים מדברים ביניהם בטונים של חירום. שכנים, חברים ללימודים, שותפים לדירה, זוגות בדייט. זוגות מהדור שמעל בנעלי ספורט. גם בני נוער, חניכים מהתנועות הכחולות, השרוכים בהיכון, שב״בניקים שמריחים אקשן, תיכוניסטים מיאס״א, מליד״ה, מהתיכון לאומנויות, גם מזיו ומהגימנסיה.

בכל שנה אחרת מגיעים לספטמבר ומוכנים שהקיץ ייגמר. אומרים, ישתבח שמו, איזה קיץ, באמת. בכל ספטמבר אחר שוכבים בלילות על המיטה ומצמצמים עיניים אל התקרה, בוחנים סדקים ומזיעים על הסדינים. בכל ספטמבר אחר יש בכול ציפייה לעונה הבאה, לבריזות, לשינויים של העצים. אך בספטמבר הזה? שלא ייגמר לעולם. הדופק התת־קרקעי מוחש. מרימים ראש ומסתכלים אל ההמשך. יוצאים מהזעזוע: הלילה מוכיח.

המילים ״כבר לא טמבל״ בספריי שחור על קיר אבן ברחביה. הריסוס פספס את קצה השבלונה כך שסביב הכתובת יש מלבן עדין של שפריצים.

המילים ״אני כל כך כועסת שכתבתי על קיר״ בטוש שחור על קופסת חשמל.

על הרצפה פמפלט מקומט של ״קבלה לעם״.

מישהו ברחוב בלפור מצייר אוהל על החלונות המלוכלכים של מאזדה אפורה. הוא מקיף את האוהל בעיגול ושמח מאוד. מישהי הולכת ליד בית ראש הממשלה, היא מחייכת לשוטר שקושר את הנעל על עמוד שמן, אומרת לו עם פסיקים מודגשים, ״אדוני, השוטר, גם אתה שווה יותר.״

השוטרים מפוזרים בכיכר פריז בין המעברים לרחובות עזה, רמב״ן, קינג ג׳ורג׳, אגרון וקרן היסוד. הם נשענים על מחסומי הברזל ומריצים צחוקים, לוגמים קפה מכוסות פלסטיק עקומות מחום. האספלט רך מהשמש של הצהריים, הצ׳קלקות של הרכבים פועמות בשקט.

הבמה של העצרת מוקמת בכיכר עם הגב לבית ראש הממשלה. היא שכורה וכבדה וזמנית, שחורה ומאובקת. על הבמה סטודנטים מהדקים לרקע השחור דפי A4 צהובים שמרכיבים יחד מוזאיקה מתנופפת. החולצות הכהות שלהם לחות מעבודה — לא רואים. כמה מהם מדביקים לרקע הצהוב שתי ידיים עצומות, רפרנס למחווה שאימצו במאהל התל אביבי, סיבובי ידיים שאמורים להחליף את מחיאות הכפיים הרגילות. המחווה לא תפסה בירושלים אבל זו התפאורה — שתי ידיים מפוקסלות כמו משהו של רוי ליכטנשטיין, זקופות כמו ברכת כוהנים של חייזרים. שלושה סטודנטים מחזיקים כל יד כזו, מהדקים את האצבעות הגדולות לרקע, מחכים שמישהי בשם סיוי תחזור לבמה עם הדבק.

בין ערביים: שעת המיגרנה הגדולה.

מי שמחזיק את האגודל של יד ימין עיצב את הבמה כולה — קוראים לו פליקס. שאר האנשים על הבמה לובשים את חולצת המחאה הסטנדרטית, ״מצב חירום״ על הגב, ״בי״ת זה אוהל״ בפְרוֹנט, אבל פליקס לובש חולצת קריימר פתוחה בשלושה כפתורים. הוא אוסף את הקוקו הבלונדיני הרוסי שלו ומצמיד שוב את האגודל לרקע. משמאלו מחזיק את הקמיצה חברו בנימין מייזלז, בוגר טרי של בצלאל. לפני חודשיים וחצי הם פגשו יחד את דפני ליף במסיבת דירה בתל אביב, ובין שלוקים של יין זול היא סיפרה על המצב־חרבָּנָה עם בעלת הבית שלה, פעם שלישית שהיא מעלה על דפני את שכר הדירה, והפעם, מספיק, היא מסיימת חוזה ויוצאת מהדירה לרוטשילד עם אוהל. פליקס ובנימין התלהבו מהחתרנות, וכבר למחרת בני עיצב את הלוגו עם האוהל המשולש והבי״ת והגֶרֶשׁ המתנופף, שלח לדפני והזהיר אותה לא לצאת מצבעי בית״ר, ובשום מקרה לא לגעת בצבע אדום. שבועיים אחר כך, כשהיא הקימה את האוהל שלה ברחוב, בנימין ופליקס החליטו להיות השגרירים של המחאה בירושלים, לנסות ולייבא אותה לכאן. הם יצאו לכיכר ציון והעמידו אוהל, העבירו לילה רומנטי אם כי בתנאים קשים, הם ישבו שם עם גיטרה (בלי מיתר) ועם אוסף של תמהונים, נאלצו לקושש מים מ״בורגרס־בר״ ולהשתין בפינת הרחוב. בבוקר הם פרשו לדירה שלהם, ואחרי מקלחת ושנ״בּ החליטו שעדיף להתמסד ולגייס למחאה את אגודות הסטודנטים.

פליקס ובנימין הכירו בדירת השותפים הזו בנחלאות; פליקס נכנס שותף במקום מישהי שעד אז מכרה לו שאכטות והוא ובנימין הפכו לחברים טובים. בין השאר הם מנהלים מתוך הדירה מגזין סמי־חתרני בשם ״המטבח״, גיליון חודשי שתפח עם הזמן לארבעים עמודים, שלושה מהם מוקדשים למניפסט נונסנסי שהם ניסחו בתחילת הדרך, השאר מוקדשים לקומיקס, ציורים, שירים, סיפורים ומסות שמוגשים תחת נושא מלכד. הם מוציאים את החוברות כבר שנה וחצי והצליחו לבסס בעיר איזו נישה. בבר הנכון, בשעה הנכונה, הם כבר כמעט סלבּים.

סיוי חוזרת, עולה לבמה עם דלי של דבק ומטאטא תחת בית השחי. היא מורחת את היד הימנית בנוזל הסמיך, מברישה אותה מכל הכיוונים ואז עוברת ליד השנייה.

שלטי מחאה מוכנים שוכבים ליד המזרקה של הכיכר וחוטפים טיפות מים. על שניים מהם כתוב בגואש אדום, ״ירושלים של זהב ושל עושק ושל הון״. על אחד כתוב, ״אנחנו מגש הפאקינג כסף״. על אחר כתוב, ״ברוכים הבאים למהפכה״. על אחר, ״אנחנו האנשים להם חיכינו״.

מדריך מהנוער העובד מדלג רגע מהחניכים שלו ללוח המודעות שמשמאל לבמה. הוא מוריד בזהירות את אחד הפוסטרים שמפרסמים את העצרת, מקפל את הסלוטייפ לצידו האחורי ומגלגל את הפוסטר לתיק. הוא חוזר לחניכים בריצה קלה. הפוסטר מציץ מתוך הריצ׳רץ׳ כמו אנטנה.

סיוי קוראת משהו בטלפון ואז אומרת למי שאיתה על הבמה, ״אורנה בנאי אומרת שהיא בגשר המיתרים.״ בנימין עושה פנטומימה של מניקור ואומר, ״גשר של מיתרים יש להם. מנהטן, אני אומרת לך, שעה מתל אביב.״

הזמבורות שנשמעות הן דוגמה באודיוֹ לקשר בין חג לחירום.

פראוּ הוֹלָה מחליטה להשאיר את הרכב בגן הפעמון, מרחק חצי שעה הליכה מגן הסוס. היא מחנה, נועלת את האוטו, בודקת את הידיות וחוצה את הגן, עוברת את הפעמון ועולה בשביל אל הצומת של קרן היסוד. בדרך היא נעצרת לנוח בתחנות האוטובוס ומבחינה שיש בהן סדרה של כתובות, דברים שנכתבו בהמשכים על המדבקות של מפות הקווים, תמיד באותו מרקר, תמיד באותה אנגלית עגולה ואירופאית. בתחנה הראשונה של קרן היסוד כתוב ש״יוסף מזרחי״ הוא ״מַרוֹקֵן זבל״ — המילה זבל רשומה בתעתיק, זִי אִי וִי אִי אֶל — כי ״כשאיש מת חייב הוא להוריש לאישה כסף ובית״. בתחנה השנייה של קרן היסוד, קרוב לכיכר פריז, מצטרפת ההאשמה שיוסף ״לא נתן לאישה הזאת מספיק סקס״. בתחנה שמול בית אבי חי לא מופיעים פרטים נוספים, אבל בתחנה של גן העצמאות הפראו קוראת ש״אמא של יוסי מזרחי מתה, שכחו אישה, זרקו ואין בית, יזדיינו היהודים״, ומתחת לכיתוב יש מגן דוד מחוק באיקס.

על גב מכל המִחזור שעומד מול בית אבי חי מודבקים כמה מלבנים של נייר. על המלבן הקטן כתוב בטוש טורקיז: ״הו גבר נעים ואהוב לבני עדתו ברוך השם נשאר גאון ונחמד״. באותן אותיות גן ילדים כתוב על המלבן הגדול בסגול: ״שכנתי בחורה יפה עם שיער שחור יפה ועם עיניים שחורות גדולות ויפות. דומה מאוד לסמירה תופיק מירדן הזמרת. ביקשו אותה כמה בחורים מארצות הברית הבחורה סירבה בכל תוקף להכיר אותם. הבחורה אמרה אני יהודייה עיראקית רוצה עם יהודי עיראקי להתחתן אני יודעת העיראקי בעל לב של זהב״. מלבן שלישי מודבק ליד האחרים, גם עליו נכתב משהו אבל מישהו קרע את הנייר: המשפטים ״הגבר שירת ביחידה קרבית״ ו״אנשים חסרי מצפון וברברים ושונאי עדות המזרח״ ו״אלוהים ישפוט לרעה״ ברורים לקריאה אך השאר מחוק וקרוע. על אחד הגזרים המחוספסים שנותרו כתוב בעט: ״מניאק בן מניאק שקרע״.

הצפיפות בקינג ג׳ורג׳ מתגברת עד שנדמה שהאנשים משתכפלים תוך כדי הליכה. הטיפוסים הרגילים כאן, כל החבריָה של פפה אללו וכל המשקפיים הצבעוניים של בקעה ו״קול הנשמה״, החבר׳ה של ״ירושלים חופשית״ ו״נוער מרצ״ והשאריות של ״שלום עכשיו״. אבל זה גדול הפעם מהנישה, רוב האנשים הפעם הם אזרחים סתם, אנשים רגילים עם אופניים ועם עגלות ילדים. כולם הגיעו, כולם כאן, כולם עושים עכשיו את הדרך לגן הסוס, חותרים לשם כמו סלמונים. כולם הולכים ומספרים על ההרגשה שלהם את הטלטלה של ההיסטוריה.

האווירה היא פורים, או יום העצמאות, או דרום אמריקה.

נועם, סיו״רית אגודת הסטודנטים של העברית, לא שומעת את הצלצול עולה מהכיס שלה ולא מרגישה את הרטט. היא רצה מהמאהל של גן הסוס עם מֶגָפוֹן ביד ומחפשת על קינג ג׳ורג׳ את הקו הדמיוני שמאחוריו אפשר יהיה להתחיל את הצעדה. עד היום לא הייתה בעיה כזו; ההפגנות הקודמות ראו הרבה פחות אנשים, וגם באחרונות, בגדולות, תמיד היה ברור מי במחאה ומי לא. השורה הקדמית של התהלוכה ידעה שהיא השורה הקדמית — נועם ועופר, מזכיר האגודה, מתחו ביניהם חבל צופים והכתיבו אחורה את קצב ההליכה. אבל היום נועם מגיעה עד לביתן של הפיס‎ וממשיכה להיתקל באנשים. אין רווח, אין רווח. היא משקיפה להמשך הרחוב ורואה אינסוף ראשים כתומים מתנדנדים על הכביש. לא, היא לא תמצא היום שום קו זינוק.

היא נעצרת ושומעת את הטלפון שלה מצלצל. זה היו״ר.

זרת באוזן, היא מרימה את המרפק לאוויר ואומרת, ״אה? נו?״

״שמונה ורבע, נועם, קבענו שנדבר שוב בשמונה ורבע.״

״קבענו להיפגש אתה מתכוון, אתה תגיע להזנקה או שאני לבד?״

״פאק, אני עוד פה בכיכר, סוגר סגירות.״

"אז נצא בתשע לפי תוכנית ונמצא אותך שם. תדאג שהעצרת עומדת.״

היא מנתקת. העיניים מסתכלות, צורבות את המראות לזיכרון, האוזניים שומעות חבורה של ילדים שרה את ״הון שלטון עולם תחתון״ עם דרבוקה, שיר שעד לפני כמה שבועות הזיז רק כלום ושום דבר, שיר שהיה רק שלךְ ושל קומץ בוגרי תנועות, שיר שנכח בלעדית באירועים מסכֵּנים, שיר שהגדיר אירוע מסכן מהו. כבר שישה ימי שישי שנועם מחלקת פליירים מחוץ לסוּפֶּרים של תלפיות, עומדת בחניה כמו איזה ישו, מנסה לגייס את השכונות למחאה. והנה, ברגע השלם עם השיר והדרבוקה הכול מתבהר: ירושלים הגיעה.

והנה המגנט — גן הסוס! אמפי שקוע באמצע הכיכר, שמונים על שבעים מטר של דשא מקריח, רגע של קסם ופסטורליה בין המשביר לצרכן לבית פרומין. הסוס שנתן לגן את שמו הוא סוס ברונזה יפהפה שעומד בפתח הגן על קבר בטון ומתצפת אל המדרכה. פס ריתוך מחבר בין הגפיים האלגנטיות שלו, צלקת שנמשכת מהצוואר ועד האחוריים. הוא מצדיע לעוברים ולשבים של ההפגנה, מנומס, אדיש אבל נחוש. על ראש הסוס מונח כובע דפני ליף ועל המצח שלו מדבקה של ״העם דורש מדינת רווחה״, קצהָּ השמאלי מתקלף ומתגלגל. על גב הסוס יושב הלילה דובי ענק, מין קייזר חום, אוזניו זקורות, שפתיו פעורות באימה של בובות, והוא אוחז בידו דגל סגול שכתוב עליו ״דגל מחאה״. הקיץ הזה הוא בהחלט שיא מבחינת הסוס, אבל אחרי חודש וחודשיים של מחאה הוא נראה תשוש.

סביב צוואר הסוס תלוי התקנון של המאהל, מתחת לכותרת הגדולה ״ברוכים הבאים״ מפורטים עשרת הסעיפים שמסכמים את נוהלי השהייה במקום:

א. כולם מוזמנים! לכו הביתה, תביאו אוהל ותצטרפו! ואם אין לכם אז יש לנו לתת.

ב. אוזנינו כרויות לכל רעיון ובקשה. המקום הזה הוא שלכם, הוא מורכב מסך האנשים שנמצאים כאן, זה המנדט.

ג. יש מה לאכול! אנחנו מגישים במאהל בוקר, צהריים וערב, יש פירות וקרח בכל שעות היום ובדרך כלל גם פירות יבשים. מי שפנויים יכולים לעזור במטבח או לצאת לסבבי תרומות אצל הבסטיונרים ובקואופרטיב ברחוב הלל.

ג* בעוונותינו אנחנו משתמשים בכלים רב־פעמיים — למען הסועדים הבאים תשטפו בבקשה ותחזירו למקום. חיה העמידה לנו מתקן ייבוש שלא מבייש את הפירמה.

ד. לא נקי? חבר/חברה, יש שקיות כתומות במטבח. המהפכה תתחיל בהיגיינה שלנו.

ה. פחים ירוקים יש ליד האמבולנס של התרומות דם, פח מִחזור יש ליד הכספומט של לאומי, ולמצטיינים יש גם את הקומפוסטים בבצלאל.

ו. תברואה. חברים, אחים למאהל ולמאבק, בואו נדאג לתנאי המחיה הבסיסיים.

ו* [בטוש ובכתב אחר:] רבותיי, האם באמת צריך לומר ששירותים עושים בשירותים? אני נבוך.

ז. המאהל מתקיים מתרומות, כל דבר יתקבל בברכה — כסף, אוכל, מצרכים, כלים, סירים, בגדים, אוהלים, מזוודות, רהיטים, קישוטים, מנורות, חומרי יצירה, כלי כתיבה, סיגריות, נייר טואלט, זמן, ידע, אווירה, פלסטלינה, מה שיש.

ח. נכתוב את זה שוב כי זה העיקר — סו-לי-ד-רי-יות! המאהל הוא של כולנו, של מי שכאן ומי שלא. בשביל הכולנו הזה אנחנו פה.

ט. עם רמז או בלי רמז, יש לנו שכנים נפלאים שפתחו בפנינו את וילונות המקלחת והזמינו אותנו להתארח. מי שמעוניין להסתבן ולחדש ימיו — מפת המקלחות נמצאת אצל רועי.

י. יש כאן קבוצה מכובדת של אנשים שקמים מוקדם בבוקר כדי לצאת ולעבוד. אז בבקשה, תימנעו מרעש בשעות הקטנות. אל תחכו שיעירו לכם, פשוט מאחת־עשרה והלאה תעבירו את השמח לרחבה של המשביר.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*