הסטודנט - חדר עבודה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסטודנט - חדר עבודה
מכר
מאות
עותקים
הסטודנט - חדר עבודה
מכר
מאות
עותקים

הסטודנט - חדר עבודה

4.4 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

מיכל בן־נפתלי

מיכל בן-נפתלי (נולדה ב-1963) היא סופרת, מסאית, מתרגמת ועורכת ישראלית, זוכת פרס ספיר לשנת 2016.

התגוררה בפריז בשנים 1999–2004. שימשה כמרצה לאורך השנים בקמרה אובסקורה, עלמא, האוניברסיטה העברית, המדרשה לאמנויות. מלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. היא חברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו.

בין השנים 2006–2014 ערכה את סדרת הספרים "הצרפתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד,

היא פרסמה מאמרים רבים, תרגמה, בין היתר, מכתבי ז'אק דרידה, מוריס בלאנשו וז'וליה קריסטבה, חיברה מבואות ואחריות דבר לספרים מתורגמים, קטלוגים ומסות על אמנות על מיכל היימן, מיכל נאמן, טל שוחט, גדעון גכטמן, איה בן רון, בן בז'רנו ואחרים.

בשנת 2014 ערכה סדרה חדשה בהוצאת רסלינג בשם "בדיעבד", סדרה לאסתטיקה עברית.

המסה "על הצער" פרי עטה היא זוכת פרס המסה הטובה של עיתון "הארץ" (2008). בן נפתלי היא זוכת פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת תשע"ז. ספרה "המורה" זיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2016.

ב-2019 הוענק לה תואר אביר מסדר האמנויות והספרות מטעם ממשלת צרפת ופרס ויצו האיטלקי על ספרה "המורה".

מיכל בן-נפתלי מתגוררת לסירוגין בתל אביב ובחיפה. 

מספריה:
כרוניקה של פרידה : על אהבתה הנכזבת של הדקונסטרוקציה, תל אביב : רסלינג, 2000.
הביקור של חנה ארנדט, עורכת מלווה לספר זה: שרון אס; ירושלים : מכון ון ליר, הקיבוץ המאוחד, תשס"ו 2006.
ספר, ילדות : נובלה; תל אביב : רסלינג, ושתי, 2006.
על הפרישות : ארבע מסות, תל אביב : רסלינג, ושתי, 2009.
רוח, עורכת הספר: דנה אולמרט; תל אביב : אחוזת בית, תשע"ב 2012.
המורה, עורך הספר: עודד וולקשטיין (כתר, 2015)
המלנכוליה של אברהם , רסלינג, 2016
בגד מאש, (כתר, 2019)
לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, (כרמל, 2019)
הקבוצה (כתר, 2021)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2w4uk724

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

שגרת חייהם של עמירה ואלישע – זוג מבוגר, חשוך ילדים, הספון בשלווה מדומה – מופרעת לילה אחד, עת גדעון, סטודנט צעיר מהחוג לפילוסופיה שבו מלמד אלישע, פורץ אל עולמם ואל מרחב ביתם. החלטות שנדמו כסופיות – אי-הבאת ילדים, הבחירה זה בזו, ההעדפה העיקשת של הספרות על פני החיים – חוזרות ונבחנות מחדש.

במהלך שנע בין קירות הבית לקווי המתאר של הזיכרון, עולה דמותה של הבת המתבגרת, המתגוררת בחדר עבודתו של האב. אהבתה המשפחתית סבוכה ומטלטלת; היא כורעת תחת כובדה ובו בזמן חומקת ממנה, כשהיא מבקשת להפוך לישות נפרדת, עצמאית.

בפרוזה שמרקמה העדין כורך גוף, זיכרון ומחשבה, מציבה מיכל בן-נפתלי פעם נוספת את היצירה הבדיונית סמוך לממואר – בחירה שאינה הכרעה סגנונית בלבד, אלא כזו המאפשרת לבחון מושגים כמו אמת והמצאה, קִרבה והתנערות, חוק וחירות, הורות והיוולדות, לא כהפכים מוחלטים אלא כצירים שמתקיימים זה לצד זה ומצויים בתנועה מתמדת.

הספרות משמשת כאן כדי לאחוז במתח שאינו מבקש פתרון: 'במשפחה הזו, הילדים נותנים לעצמם את שמם'. הבדיה נעה בגבולות העצמי, אך גם חורגת מהם, ומקימה לתחייה את מה שנחשב לאבוד.

לי ממן

זהו ספרה השנים-עשר של מיכל בן-נפתלי. ספרה המורה (כתר, 2015) זיכה אותה בפרס ספיר ובפרס ויצ"ו האיטלקי.

פרק ראשון

| הסטודנט

{ 1 }

לפני ההלוויה היא היססה למי תצלצל כדי שיהיה לכל הפחות מניין. להפתעתה הוא ביקש לקיים קבורה דתית. "אתה בטוח?" "כן," הוא רפרף בשפתיו על מצחה, לחייו מרוקנות מאוויר כאילו נספגו בתוך לועו, ופְנֵי עופרת הציצו מבעד למבט המבועת והחליקו ממנה, "אני רוצֶה כמו הורי." חיכוך המרפק שלו במותנה רטט עדיין וגווע בפתאום, היא חשה בדקירת המגע הצונן. קרובי משפחה לא נשארו בחיים. היו חברים מפעם, קולגות שלא נפגשו איתו מזה שני עשורים, ומתח עמום שרה על ההתגודדות הבלתי צפויה הזו, מעצם העובדה שהיא חשבה על האנשים וכינסה אותם וכמו מחלה בשמו על היעדרותם הממושכת - אף כי היה זה הוא שדחה אותם אז - ובכל זאת, משעה שכורח הסגירה הטובה, המכובדת, היא משאת נפש וצורך של ממש, היה בזימונם ללַוותו בדרכו האחרונה משום נוחם ואפילו קורת רוח מסוימת. אולי בכל זאת הכול בא בעִתו. היא ביקשה שלא יפרסמו את דבר מותו ברבים.

חלק מן האנשים הוסעו לבית הקברות על ידי בניהם או בנותיהם שהרחיבו את השיירה הנשרכת בכפות רגליים שחוקות וליאות על דרך העפר. היא ביקשה מגנן בית הקברות להציב כמה כיסאות, אף על פי שחככה בדעתה אם ראוי שתתעקש עוד על זמנם ועל תשומת לבם, וסימנה להם לשבת. כמה מהם נענו לה מהוססים, חשוקי שפתיים, ממאנים להתקרב מדי אל האדמה בשעה שחייהם עדיין מתמשכים והולכים והיום רובץ כהבטחה מעורפלת. היא הרגישה בפילוח היגון החריף, הצצה חטופה בַּלא־עוד, ושלפה מתוך ארנקה תצלום שלו, מהעת שבה חלק מהנוכחים ראוהו בפעם האחרונה. זו היתה תמונה שצילמה בעצמה פעם במהלך הרצאה שנתן, גופו הכבד, עדשות משקפיו העבות, הכהות, זכוכיות המגדלת שהשחיזו את מבטו, קווי השפתיים הדקים, החמורים, רעמת השיער האפורה־מסולסלת, העור השחום, ז'קט הקורדרוי הבהיר, שבשוליו האחוריים כתם שמן בלתי מחיק, מונח על כתפיו ברישול בכל עונות השנה. עניבה רפויה. כובע קסקט צמרי בגוני חום. כובע נוסף מקורדרוי. אלה המותרות שהרשה לעצמו.

באין קשר בין האנשים היה המפגש כמעט נינוח, אפילו מופשט, מאורע הקיום כשהוא לעצמו, אלישע קרוב לוודאי היה אומר. היו שהניחו זרים צנועים. הבנות והבנים החסונים נטלו את המעדר ואחר כך רכנו ללקט אבנים.

היא זיהתה אחדים מהם, את אלה שרחש כלפיהם אהדה, ואת אלה שחשב, שלא בצדק, לדעתה, שפנו לו עורף. "אל תעשה את זה לעצמך, אל תהפוך אותו למפלצת, הוא היחיד שמתעקש עליך," אמרה לאלישע, למרות שלעתים רחוקות הצליחה להתנחל בלב הסכסוך העצמי שלו ולהשכין בו שלום. האיש, שהיה בעבר קולגה קרוב, התרומם מן הכיסא, נתמך על ידי אשתו. בידו האחרת נשען על מקל. פניו התרחבו וסנטר עבה עטף את צווארו כמו פָּנים בתוך פָּנים. גֵוו היה כפוף ושביר. היא זכרה את תנועתו הנחרצת, הנוטה קדימה לפני רגליו ויוצרת שיווי משקל מדומיין עם הרוח. הוא נהג ללכת עם תרמיל על הגב. כשאלישע התפטר, הוא חשב בהתחלה שמדובר היה במשבר חולף והפציר בו לא לעשות דברים שאין מהם חזרה. אבל אלישע לא היה מוכן לשמוע, קרא לו אחיתפל, "כל מה שהוא אומר לי לעשות אני צריך לעשות ההפך," אמר לה. הקולגה לא פקד את ביתם שנים רבות.

"הוא היה חולה? מה קרה?"

אצלנו מוטב לשאול מה לא קרה. הרבה דברים לא קרו לנו. היא שתקה.

"איך הוא מת?" ניסה שוב.

"כמו שהוא חי."

"אני אגיד לך דוגרי, עמירה, הוא היה שייך לעידן אחר, הוא עסק בָּאמת, בַּקיום הטרגי. הוא אף פעם לא חש בנוח בחברה שלנו, לא דיבר, לא התערב, רק התעסק במקטרת שלו. הִפלנו עליו דכדוך. אני לא חבר מפלגה, נהג לומר לי. הוא חשב שחיי רוח הם עניין פרטי בתכלית הפרטיות. אי־אפשר להטיל ספק בגאונות שלו, אבל לצערי הגדול הוא התאבד באופן אינטלקטואלי. להיעלם ככה?!"

"הוא לא היחיד שנמחק מן התודעה. וחוץ מזה, התודעה שלו מרוכזת כולה על המדפים," עמירה שמעה את עצמה אומרת.

"אולי את צודקת. אבל הנוכחות שלו היתה חסרה לי. מה עם הסטודנט ההוא?" שאל לפתע.

ידה השמאלית המגוידת רעדה והעלתה בה רוגז בלתי צפוי. השם של הסטודנט לא עלה על דל שפתותיהם בשנים האחרונות.

"בחור מבריק," אמר, "הוא למד אצלי. אלישע התערב למענו ועזר לו לקבל מלגה. אני לא זוכר אותו כל כך מעורב במשהו. 'ממתי נעשית עורך דין?' שאלתי אותו. אבל הוא התעקש, אמר שמלגות הן עניין מריטוקרטי. הוא טיפח אותו כאילו היה הבן שלו."

היא הנהנה, כמו לעצמה.

"שמעתְ ממנו משהו?"

"הוא נעלם. אנשים נעלמים."

"הוא היה זר לעולם שלכם."

אשתו חיפשה את מבטה, "פעם לא יכולתי לדמיין חיים כמו שלכם. אבל היום, לפעמים, אני דווקא כן מבינה את זה. את החופש, העצמאות."

{ 2 }

כמה זמן חיה, אולי בעצם רק יממה אחת גדולה ונמשכת, מחולקת לפרקים זעירים תלושים כמו חלומות ששורבטו עם יקיצה על אותו דף פנקס ונעשו מבוּללים, עיסת נופים רחוקים, מאיימים, חסרי מובן. לפעמים נעצרה על רגעים מסוימים וחשה קרובה לפענוח, בעיקר כשנדמה היה לה שדברים צפים מחדש, מְתוּקפים מאמת החזרה.

"הוא לא כל כך ילד," אמרה אז לאלישע.

"היו סימנים," הוא אמר.

"אתה לא בלש או רופא נפש. אתה פילוסוף." היא שאלה את עצמה אם גדעון תכנן את זה מראש, היא לא שמה לב לסימנים מדאיגים, ובעצם, הוא שהה בביתם תקופה קצרה.

"הייתי קרוב אליו," הוא הלם באגרופו על השולחן. שטף דם השחיר את זרועו ככתם שלולית, גופו מגורה, מחושמל מכאב.

"לפעמים הקִרבה מעוורת," היא אמרה. פניו השתנו כל כך עד שתהתה אם אפילו אמו היתה יכולה לזהות אותו.

"אני שואל את עצמי מה עוד הייתי צריך לעשות."

"השאלה מה המחיר. שווה לשלם מחיר כזה? בשביל מה?"

"זו אף פעם לא השאלה הנכונה."

"מה לדעתך ראוי לשאול?"

הוא הפנה את פניו ממנה, "הוא זז הלאה, זה טבעי, הכבדנו עליו."

"אז אתה רוצה שנחפש אחריו?"

הוא שתק.

"אנחנו זקוקים לו יותר מכפי שהוא זקוק לנו," אמר לבסוף.

"כל מה שיש לנו, אלישע, זה אותנו, אנחנו המשפחה הגרעינית," היא גנחה.

הם חיכו לידיעה או למכתב. היא עמדה על המשמר, פחדה שאיבד את פעימת חייו. היא חשבה, מה יעשו, איך ימלאו את הזמן שנותר.

אנשים הפסיקו לבקר בביתם. בבקרים הדוממים היתה קמה להכין עבורו כריכים לכל היום. הוא התבונן בתנועותיה החפוזות, המוצנעות, משפשפת את גופה במגבת לאחר הרחצה, מתלבשת, מרוכזת בתוך עצמה, לוכדת בהפתעה את מבטו העירום, החרד, כאילו היא שרויה בשעת מבחן המצווה עליה לשוב ולהטות אותם אל עבר החיים.

"כמה זמן אתה ער?" הוא עצם את עיניו.

"על מה אתה חושב?"

"עוד לא התחלנו וכבר אנחנו בסוף." הוא ראה שהיא דומעת. "מה קרה?"

"שום דבר," משכה בכתפיה.

הוא התבצר בחדר העבודה. נוקשה ואטי פרש שמיכת קיץ על הספה, נשכב בבגדיו המקומטים עטוף בשאל והאזין למוזיקה. לידו היתה מונחת ערימת ספרים, אבל הוא כבר לא פתח אף ספר. היא סידרה לו פינה עם מיחם לקפה. ריח דחוס וחמצמץ התפשט בדממת החדר. שמשת החלון היתה מלוכלכת ואור חיוור חדר מבעד לקפלי הווילון הלבנים. אם אסתלק יום אחד, אמרה לעצמה, הדירה כולה תהפוך לחדר עבודה. עם רדת הערב היה חומק לרחוב המועק משררת החום המפתיע של סוף מרס. היא הלכה בעקבותיו ועד מהרה שילבה את זרועה בזרועו, תומכת בגופו הכבד. היא חששה שייפול. הוא האט את צעדיו. הרחובות היו כמעט ריקים, החנויות סגורות. הם המשיכו בשדרות נורדאו וחצו את הכביש אל הגן הקסום המפותל, מביטים לעבר בתי המלון בקו החוף, על חדריהם החשוכים החפים מתיירים. "מי מסוגל להחזיק את זה?" הוא קרא בקול רם. בשובם גרר את רגליו וננעל שוב בחדרו. לפעמים נכנס מאוחר כמתגנב לחדר השינה. היא קראה וצפתה לסירוגין במכשיר הטלוויזיה הקטן. אלישע לא היה מוכן להכניס שוב מסך לסלון. גופו היה חם. היא רצתה להידחק לעברו אבל בלמה את עצמה, הפנתה את גבה אליו, מכורבלת, ועצמה את עיניה: הם הסבו לארוחה. לפניהם ישב תינוק שביקש ממנה להתקרב אליו. היא אמרה, אני לא יכולה לזוז ממנו, והצביעה על אלישע.

מיכל בן־נפתלי

מיכל בן-נפתלי (נולדה ב-1963) היא סופרת, מסאית, מתרגמת ועורכת ישראלית, זוכת פרס ספיר לשנת 2016.

התגוררה בפריז בשנים 1999–2004. שימשה כמרצה לאורך השנים בקמרה אובסקורה, עלמא, האוניברסיטה העברית, המדרשה לאמנויות. מלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. היא חברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו.

בין השנים 2006–2014 ערכה את סדרת הספרים "הצרפתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד,

היא פרסמה מאמרים רבים, תרגמה, בין היתר, מכתבי ז'אק דרידה, מוריס בלאנשו וז'וליה קריסטבה, חיברה מבואות ואחריות דבר לספרים מתורגמים, קטלוגים ומסות על אמנות על מיכל היימן, מיכל נאמן, טל שוחט, גדעון גכטמן, איה בן רון, בן בז'רנו ואחרים.

בשנת 2014 ערכה סדרה חדשה בהוצאת רסלינג בשם "בדיעבד", סדרה לאסתטיקה עברית.

המסה "על הצער" פרי עטה היא זוכת פרס המסה הטובה של עיתון "הארץ" (2008). בן נפתלי היא זוכת פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת תשע"ז. ספרה "המורה" זיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2016.

ב-2019 הוענק לה תואר אביר מסדר האמנויות והספרות מטעם ממשלת צרפת ופרס ויצו האיטלקי על ספרה "המורה".

מיכל בן-נפתלי מתגוררת לסירוגין בתל אביב ובחיפה. 

מספריה:
כרוניקה של פרידה : על אהבתה הנכזבת של הדקונסטרוקציה, תל אביב : רסלינג, 2000.
הביקור של חנה ארנדט, עורכת מלווה לספר זה: שרון אס; ירושלים : מכון ון ליר, הקיבוץ המאוחד, תשס"ו 2006.
ספר, ילדות : נובלה; תל אביב : רסלינג, ושתי, 2006.
על הפרישות : ארבע מסות, תל אביב : רסלינג, ושתי, 2009.
רוח, עורכת הספר: דנה אולמרט; תל אביב : אחוזת בית, תשע"ב 2012.
המורה, עורך הספר: עודד וולקשטיין (כתר, 2015)
המלנכוליה של אברהם , רסלינג, 2016
בגד מאש, (כתר, 2019)
לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, (כרמל, 2019)
הקבוצה (כתר, 2021)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2w4uk724

סקירות וביקורות

ההמלצה היומית- משלנו

מה הסיפור: הם החליטו, מאוד מזמן, לא להביא ילדים לעולם, לדבוק זה בזו, ולקיים אורח חיים נזירי המוקדש ברובו להגות וספרות.

קל/ כבד: כבד למדי.

למה כן: אבל אז נכנס לחייהם אחד מתלמידיו בחוג לפילוסופיה, דמות מערערת שגורמת להם לחשוב מחדש על הכל.

למה לא: קריאה מאתגרת, לרציניים בלבד.

השורה התחתונה:  הפרוזה של בן נפתלי, זוכת פרס ספיר, לא דומה לשום דבר אחר ומרחפת לה אי שם בעולמות הפילוסופיה. נסו לעקוב.

רן בן נון ההמלצה היומית 02/09/2025 לקריאת הסקירה המלאה >
אל-הורות, על הורות רן בן נון ביקורת העורך 04/09/2025 לקריאת הסקירה המלאה >

סקירות וביקורות

ההמלצה היומית- משלנו

מה הסיפור: הם החליטו, מאוד מזמן, לא להביא ילדים לעולם, לדבוק זה בזו, ולקיים אורח חיים נזירי המוקדש ברובו להגות וספרות.

קל/ כבד: כבד למדי.

למה כן: אבל אז נכנס לחייהם אחד מתלמידיו בחוג לפילוסופיה, דמות מערערת שגורמת להם לחשוב מחדש על הכל.

למה לא: קריאה מאתגרת, לרציניים בלבד.

השורה התחתונה:  הפרוזה של בן נפתלי, זוכת פרס ספיר, לא דומה לשום דבר אחר ומרחפת לה אי שם בעולמות הפילוסופיה. נסו לעקוב.

רן בן נון ההמלצה היומית 02/09/2025 לקריאת הסקירה המלאה >
אל-הורות, על הורות רן בן נון ביקורת העורך 04/09/2025 לקריאת הביקורת המלאה >
הסטודנט - חדר עבודה מיכל בן־נפתלי

| הסטודנט

{ 1 }

לפני ההלוויה היא היססה למי תצלצל כדי שיהיה לכל הפחות מניין. להפתעתה הוא ביקש לקיים קבורה דתית. "אתה בטוח?" "כן," הוא רפרף בשפתיו על מצחה, לחייו מרוקנות מאוויר כאילו נספגו בתוך לועו, ופְנֵי עופרת הציצו מבעד למבט המבועת והחליקו ממנה, "אני רוצֶה כמו הורי." חיכוך המרפק שלו במותנה רטט עדיין וגווע בפתאום, היא חשה בדקירת המגע הצונן. קרובי משפחה לא נשארו בחיים. היו חברים מפעם, קולגות שלא נפגשו איתו מזה שני עשורים, ומתח עמום שרה על ההתגודדות הבלתי צפויה הזו, מעצם העובדה שהיא חשבה על האנשים וכינסה אותם וכמו מחלה בשמו על היעדרותם הממושכת - אף כי היה זה הוא שדחה אותם אז - ובכל זאת, משעה שכורח הסגירה הטובה, המכובדת, היא משאת נפש וצורך של ממש, היה בזימונם ללַוותו בדרכו האחרונה משום נוחם ואפילו קורת רוח מסוימת. אולי בכל זאת הכול בא בעִתו. היא ביקשה שלא יפרסמו את דבר מותו ברבים.

חלק מן האנשים הוסעו לבית הקברות על ידי בניהם או בנותיהם שהרחיבו את השיירה הנשרכת בכפות רגליים שחוקות וליאות על דרך העפר. היא ביקשה מגנן בית הקברות להציב כמה כיסאות, אף על פי שחככה בדעתה אם ראוי שתתעקש עוד על זמנם ועל תשומת לבם, וסימנה להם לשבת. כמה מהם נענו לה מהוססים, חשוקי שפתיים, ממאנים להתקרב מדי אל האדמה בשעה שחייהם עדיין מתמשכים והולכים והיום רובץ כהבטחה מעורפלת. היא הרגישה בפילוח היגון החריף, הצצה חטופה בַּלא־עוד, ושלפה מתוך ארנקה תצלום שלו, מהעת שבה חלק מהנוכחים ראוהו בפעם האחרונה. זו היתה תמונה שצילמה בעצמה פעם במהלך הרצאה שנתן, גופו הכבד, עדשות משקפיו העבות, הכהות, זכוכיות המגדלת שהשחיזו את מבטו, קווי השפתיים הדקים, החמורים, רעמת השיער האפורה־מסולסלת, העור השחום, ז'קט הקורדרוי הבהיר, שבשוליו האחוריים כתם שמן בלתי מחיק, מונח על כתפיו ברישול בכל עונות השנה. עניבה רפויה. כובע קסקט צמרי בגוני חום. כובע נוסף מקורדרוי. אלה המותרות שהרשה לעצמו.

באין קשר בין האנשים היה המפגש כמעט נינוח, אפילו מופשט, מאורע הקיום כשהוא לעצמו, אלישע קרוב לוודאי היה אומר. היו שהניחו זרים צנועים. הבנות והבנים החסונים נטלו את המעדר ואחר כך רכנו ללקט אבנים.

היא זיהתה אחדים מהם, את אלה שרחש כלפיהם אהדה, ואת אלה שחשב, שלא בצדק, לדעתה, שפנו לו עורף. "אל תעשה את זה לעצמך, אל תהפוך אותו למפלצת, הוא היחיד שמתעקש עליך," אמרה לאלישע, למרות שלעתים רחוקות הצליחה להתנחל בלב הסכסוך העצמי שלו ולהשכין בו שלום. האיש, שהיה בעבר קולגה קרוב, התרומם מן הכיסא, נתמך על ידי אשתו. בידו האחרת נשען על מקל. פניו התרחבו וסנטר עבה עטף את צווארו כמו פָּנים בתוך פָּנים. גֵוו היה כפוף ושביר. היא זכרה את תנועתו הנחרצת, הנוטה קדימה לפני רגליו ויוצרת שיווי משקל מדומיין עם הרוח. הוא נהג ללכת עם תרמיל על הגב. כשאלישע התפטר, הוא חשב בהתחלה שמדובר היה במשבר חולף והפציר בו לא לעשות דברים שאין מהם חזרה. אבל אלישע לא היה מוכן לשמוע, קרא לו אחיתפל, "כל מה שהוא אומר לי לעשות אני צריך לעשות ההפך," אמר לה. הקולגה לא פקד את ביתם שנים רבות.

"הוא היה חולה? מה קרה?"

אצלנו מוטב לשאול מה לא קרה. הרבה דברים לא קרו לנו. היא שתקה.

"איך הוא מת?" ניסה שוב.

"כמו שהוא חי."

"אני אגיד לך דוגרי, עמירה, הוא היה שייך לעידן אחר, הוא עסק בָּאמת, בַּקיום הטרגי. הוא אף פעם לא חש בנוח בחברה שלנו, לא דיבר, לא התערב, רק התעסק במקטרת שלו. הִפלנו עליו דכדוך. אני לא חבר מפלגה, נהג לומר לי. הוא חשב שחיי רוח הם עניין פרטי בתכלית הפרטיות. אי־אפשר להטיל ספק בגאונות שלו, אבל לצערי הגדול הוא התאבד באופן אינטלקטואלי. להיעלם ככה?!"

"הוא לא היחיד שנמחק מן התודעה. וחוץ מזה, התודעה שלו מרוכזת כולה על המדפים," עמירה שמעה את עצמה אומרת.

"אולי את צודקת. אבל הנוכחות שלו היתה חסרה לי. מה עם הסטודנט ההוא?" שאל לפתע.

ידה השמאלית המגוידת רעדה והעלתה בה רוגז בלתי צפוי. השם של הסטודנט לא עלה על דל שפתותיהם בשנים האחרונות.

"בחור מבריק," אמר, "הוא למד אצלי. אלישע התערב למענו ועזר לו לקבל מלגה. אני לא זוכר אותו כל כך מעורב במשהו. 'ממתי נעשית עורך דין?' שאלתי אותו. אבל הוא התעקש, אמר שמלגות הן עניין מריטוקרטי. הוא טיפח אותו כאילו היה הבן שלו."

היא הנהנה, כמו לעצמה.

"שמעתְ ממנו משהו?"

"הוא נעלם. אנשים נעלמים."

"הוא היה זר לעולם שלכם."

אשתו חיפשה את מבטה, "פעם לא יכולתי לדמיין חיים כמו שלכם. אבל היום, לפעמים, אני דווקא כן מבינה את זה. את החופש, העצמאות."

{ 2 }

כמה זמן חיה, אולי בעצם רק יממה אחת גדולה ונמשכת, מחולקת לפרקים זעירים תלושים כמו חלומות ששורבטו עם יקיצה על אותו דף פנקס ונעשו מבוּללים, עיסת נופים רחוקים, מאיימים, חסרי מובן. לפעמים נעצרה על רגעים מסוימים וחשה קרובה לפענוח, בעיקר כשנדמה היה לה שדברים צפים מחדש, מְתוּקפים מאמת החזרה.

"הוא לא כל כך ילד," אמרה אז לאלישע.

"היו סימנים," הוא אמר.

"אתה לא בלש או רופא נפש. אתה פילוסוף." היא שאלה את עצמה אם גדעון תכנן את זה מראש, היא לא שמה לב לסימנים מדאיגים, ובעצם, הוא שהה בביתם תקופה קצרה.

"הייתי קרוב אליו," הוא הלם באגרופו על השולחן. שטף דם השחיר את זרועו ככתם שלולית, גופו מגורה, מחושמל מכאב.

"לפעמים הקִרבה מעוורת," היא אמרה. פניו השתנו כל כך עד שתהתה אם אפילו אמו היתה יכולה לזהות אותו.

"אני שואל את עצמי מה עוד הייתי צריך לעשות."

"השאלה מה המחיר. שווה לשלם מחיר כזה? בשביל מה?"

"זו אף פעם לא השאלה הנכונה."

"מה לדעתך ראוי לשאול?"

הוא הפנה את פניו ממנה, "הוא זז הלאה, זה טבעי, הכבדנו עליו."

"אז אתה רוצה שנחפש אחריו?"

הוא שתק.

"אנחנו זקוקים לו יותר מכפי שהוא זקוק לנו," אמר לבסוף.

"כל מה שיש לנו, אלישע, זה אותנו, אנחנו המשפחה הגרעינית," היא גנחה.

הם חיכו לידיעה או למכתב. היא עמדה על המשמר, פחדה שאיבד את פעימת חייו. היא חשבה, מה יעשו, איך ימלאו את הזמן שנותר.

אנשים הפסיקו לבקר בביתם. בבקרים הדוממים היתה קמה להכין עבורו כריכים לכל היום. הוא התבונן בתנועותיה החפוזות, המוצנעות, משפשפת את גופה במגבת לאחר הרחצה, מתלבשת, מרוכזת בתוך עצמה, לוכדת בהפתעה את מבטו העירום, החרד, כאילו היא שרויה בשעת מבחן המצווה עליה לשוב ולהטות אותם אל עבר החיים.

"כמה זמן אתה ער?" הוא עצם את עיניו.

"על מה אתה חושב?"

"עוד לא התחלנו וכבר אנחנו בסוף." הוא ראה שהיא דומעת. "מה קרה?"

"שום דבר," משכה בכתפיה.

הוא התבצר בחדר העבודה. נוקשה ואטי פרש שמיכת קיץ על הספה, נשכב בבגדיו המקומטים עטוף בשאל והאזין למוזיקה. לידו היתה מונחת ערימת ספרים, אבל הוא כבר לא פתח אף ספר. היא סידרה לו פינה עם מיחם לקפה. ריח דחוס וחמצמץ התפשט בדממת החדר. שמשת החלון היתה מלוכלכת ואור חיוור חדר מבעד לקפלי הווילון הלבנים. אם אסתלק יום אחד, אמרה לעצמה, הדירה כולה תהפוך לחדר עבודה. עם רדת הערב היה חומק לרחוב המועק משררת החום המפתיע של סוף מרס. היא הלכה בעקבותיו ועד מהרה שילבה את זרועה בזרועו, תומכת בגופו הכבד. היא חששה שייפול. הוא האט את צעדיו. הרחובות היו כמעט ריקים, החנויות סגורות. הם המשיכו בשדרות נורדאו וחצו את הכביש אל הגן הקסום המפותל, מביטים לעבר בתי המלון בקו החוף, על חדריהם החשוכים החפים מתיירים. "מי מסוגל להחזיק את זה?" הוא קרא בקול רם. בשובם גרר את רגליו וננעל שוב בחדרו. לפעמים נכנס מאוחר כמתגנב לחדר השינה. היא קראה וצפתה לסירוגין במכשיר הטלוויזיה הקטן. אלישע לא היה מוכן להכניס שוב מסך לסלון. גופו היה חם. היא רצתה להידחק לעברו אבל בלמה את עצמה, הפנתה את גבה אליו, מכורבלת, ועצמה את עיניה: הם הסבו לארוחה. לפניהם ישב תינוק שביקש ממנה להתקרב אליו. היא אמרה, אני לא יכולה לזוז ממנו, והצביעה על אלישע.