מספיק מציאות

בִּדְיוֹנְיוֹם

קשיים בהתעוררות. שיירי האני של אתמול דבקים בתודעה שהשינה והחלומות התמירו. האני העתיד לבוא עוד חמקמק, רוח רפאים, שמשך הצהריים יתבלה בהתאמצות אליה.

בילדותי היו בני האדם ממשיים לי באופן ניכר מהיום. אולי משום שהנפש הילדית מקבלת כמובן מאליו את היש בכל דרגותיו, וכל מפגש פותח לה אפיק של היעשות. הזרות היא הזמנה להרפתקה, הנֵכר מלבה את רעב ההתהוות, את התאווה שחלקים של העצמי ישתקפו מאחרים, חדשים, מתוך המאמץ להכירם. התפוגגות הממשות אינה אלא גסיסתה של הנכונות להתוודע.

כשאני מנסה להתחקות אחר תולדות הדעיכה, ראשיתה והתפשטותה, שתי תקריות מזדמנות לי. אפשר שהמונח "תקרית" אינו מדויק, ועלי לנקוט בשם העצם "התרחשויות". אך צליל המילה תקרית הדהד במוחי, וכבר אבוד לאני של עכשיו לנסות להחליפו בניגון לשוני מגושם, גם אם מובנו קולע.

אפתח בתקרית השנייה, כי היא פשוטה בסיפור. אחרי השירות הצבאי שלי עבדתי במפעל לייצור בגדים, שמוקם באזור התעשייה מחוץ לעיירת הולדתי, שלוות הדורות. ברבות הימים, מטבע עצלנותה של השפה, קוצר שמה לשלוות. תפקידי הרשמי היה להזין סריגים, שאך יצאו מפס הייצור, אל מכונת כביסה ענקית, שבעוד מועד מילאתי את מכליה בנוזלי ניקוי וריכוך. אחר לבחור את התוכנית המתאימה לסוג הצמר, ללחוץ על כפתור ההפעלה, ולהמתין. שעה ריקה לצלוח, שעה שבה התוף הגדול חג לו במעגלותיו, במקצביו, והמים קולחים ומתנקזים. ואז, לערום את הגבבה הלחה על עגלה ולהסיע אותה למייבש, לעמוס אותו, ושוב לחכות, שעה חלולה נוספת.

כתבתי שירה במרווחים הללו, במחשבתי התרוצצו שורות, מאבק לקבע את התנסותי בדימויים וציורי לשון, שיטענו את ההתנסות בממד של כמיהה, או שיהפכו אותה לכזאת, לראויה לכמיהה. נברתי בקטעי עבר למשוך מהם רגש, רמץ של התלהבות.

אבל רק מחצית מזמני במפעל יוחדה לתפקיד המכבס. שליחויות ומטלות קטנות הומטרו עלי ללא הרף. באחד הימים ניגש אלי נפתלי עזרא, שלמד כמה כיתות מעלי בתיכון, והשתייך, ככל שיכולתי להשיג, לדרג הניהול הזוטר של המפעל. הוא לחץ את ידי כאילו היינו מודעים ותיקים, כאילו היינו מבוגרים. תמהתי שאפילו שמי היה קל על לשונו. הוא הציץ בלוחית השעון שעל מכונת הייבוש. נותרו פחות מעשר דקות לסיום המחזור. הוא קבע שבא בעיתוי הנכון, ואמר לי שאחרי שאוציא את הסריגים, אצא למגרש החניה בקדמת המפעל, שאתלווה אליו לנסיעה לאחוזת עזרא.

אמרתי, מה, ניסע לבית שלך?

הוא אמר, תאר לך שאף פעם לא שמעתי את הבדיחה הזאת. לא לרמתך.

הוא יצא לעשן עד שאסכם את עניינַי. טעם הבדיחה שלי עמד מר בפי. בכל זאת חייכתי לעצמי. זכורה לי בבואתי החלקית שניתרה אלי מעם דלת הזכוכית של מייבש האדירים, מתוך בטישותיו וחרחוריו, מעם סריגים מסתחררים בחשמלם הסטטי. שפתי הבבואה היו מעוקמות בבעתה. 

••• 

יצאתי אל החניה. סיגריה דולקת היתה אחוזה בין אצבעותיו של נפתלי, אבל הוא לא עישן. בפאת שמי החורף המתוחים מעלינו הזדהר שבר שמש אחרון.

למה התעכבת כל כך, שאל, תראה, כבר ערב.

הצצתי בשעון היד. לא תפסתי על מה דיבר. עשר דקות חלפו מאז הורה לי להתלוות אליו. שתקתי.

הוא הביט בי באיזו עוגמה. צבע הקשתיות נעלם ממני. אפור, הייתי משער בדיעבד. אבל האני ההוא כרות ממני. אני מבקש לשלות אותו מערב רב של עתיד־אני המהופכים לכדי עבר־אני ונכשל.

הייתי צריך להעמיס לבדי, אמר, ונאנח.

שאלתי מה.

הוא הורה על הרכב, קנגו. שכבת אבק שהיתה רבוצה עליו העכירה את לובנו.

נראה כאילו הוא עומד פה שנים, אמרתי.

נפתלי עזרא השליך את הבדל הצבוט באצבעותיו אל אספלט החניה ומיעך אותו ברגלו.

איגפתי אותו והסתכלתי בתא המטען המרווח. עמדה בו מכונת תפירה, או מכונה דומה לה. מכשירים מסוגה ראיתי רק באגף המרוחק במפעל, כשהורצתי לשם פעם בשליחות משרד העיצוב. רכנו עליהן פועלות, רק נשים, בבחרותן ובזקנתן. המחט הרטיטה על הבדים שהעבירו בה. לא היתה לי שהות לסקירה מעמיקה. זוג המעצבים קראו לי מפתח משרדם.

למה זה, שאלתי את נפתלי עזרא.

המכונה, אמר, אנחנו חייבים להעביר אותה לפני צאת הכוכבים.

בדרך התברר לי שנפתלי עזרא יודע רבות עלי, הכיר את משפחתי, סיפורים טפלים מילדותי ונעורַי, החברים שקניתי לי ונשרו מעלי בשירות הצבאי, הציונים שהשגתי בבחינות הבגרות. הוא דיבר בשטף, כמעט בבולמוס, כאילו עשויות היו המילים שלו להחליש את צניחת השמש.

הגענו לאחוזת עזרא ופס של נהרה מתבוסס בתחתית הרקיע.

שבילי המושב היו נהירים לנפתלי עזרא. החוצות היו מיותמים. הבתים מסוגרים ונורות שורפות בחלונות, בעוז, בהתרסה, אפילו בדמדומים המתחשרים, דוק של עיוורון מושחל באוויר.

הוא לא האט בפניות, והקנגו נטה, והמכונה זעה בתא המטען, כובדהּ החריק על רצפת המתכת. באמצע שסיפר על אחד ממעללי, החריש. השתיקה שנפלה בינינו בכברת המרחק עד ליעד נגדשה מזמור של צרימות.

הוא בלם באלימות סמוך לבית.

מתארו של הבית מהבהב לנגד עיני, אבל לא משום שנטבע בי, אלא מפני שעתידאני כבר מחלחל אלי ומניס את שיירי העבראני, המתעקשים בי. בכניסתו יש זיק של זיכרון, להרף עין עכשיואני תופס דבר־מה, ואז הוא מתבלה, ורק עותק מהוה של התמונה עם המילים "שבילי המושב", "בית", נותר בי לפליטה.

טיח גבשושי בקירות, גג רעפים מזקין, שדוד מים מתגבנן בו, גרם מדרגות עד מרפסת בקדמת הבית, עציצי חומר משני הצדדים, עמוסים צמחים בשלבים שונים של גוויעה, דלת עץ ממורקת להפתיע. זוהר מבליח במרפסת, חומצי, דלוח. אישה לא צעירה מגיחה לקראתנו.

דמותה דהויה אצלי. בריאת בשר, שערהּ קלוע בצמה עבותה. אני מגשש אחר איזה רושם של מבטה, למשות מהנשייה, השבר בישות ששנים לבי גס בו, ונכשל.

מה אתה עומד שם ובוהה, אמר נפתלי, בוא תעזור.

כוחנו המשותף, של נפתלי עזרא ושלי, לא הספיק לגרור את המכונה החוצה. וניסינו, להרימה, לדחוק אותה הלאה, למשוך אלינו. לא הסתייע. ניצבנו מיוזעים בירכתי הקנגו. נפתלי עקב במבטו אחרי התגברות החשיכה. הוא החווה מעלה. הוא שאל אם הנצנוץ המרוחק ההוא אינו אברהם. קולו נשבר בהברה האחרונה.

אברהם, שאלתי.

אברהם, יצחק, יעקב, אמר.

חזרתי למאמצי הזזת המכונה.

האישה טיפסה בלא אומר אל תא המטען. היא טפחה על כתפינו. נפתלי עזרא הנהן וירד ממנו ואני אחריו.

האישה כרעה לפני המכונה, מגששת בה, ממששת בה. ידה הפשוטה נגעה בכפתור או ידית שנסתרו מאיתנו, תקתוק בקע, ומיששה שוב, ונגיעה שנייה, בחלק סמוי, וזמזום עלה.

היא הזדקפה וסובבה חוגה בקדמת המכונה. נוריות חיווי התלבנו וכבו.

היא ירדה בקפיצה מתא המטען, הנידה בראשה אל נפתלי, וחפזה אל דלת ביתה.

נפתלי עזרא לא היה זקוק לי. הוא הניף את המכונה בקלילות, כל משקלה התנדף, נדמה.

איזה טיפש אני, אמר, מרוב שמיהרתי לא שמתי לב שתחתית המכונה ננעלה, יש לה כפות יניקה, לייצב אותה.

כפות יניקה לא היו. כשגחנתי לבחון אותן, ראיתי טפרים מעוקלים, חדי ציפורניים.

קדימה, אמר נפתלי. הוא העפיל בזריזות בגרם המדרגות, וחצה את מפתן הבית, ואני אחריו. ניחוח מתקתק, צמיג, שעכשיואני מזהה אותו לפתע כריח הגריז, דקר בנחירַי. נכנסתי פנימה. ופה, כמו שכותב סופר אהוב, שברית כרותה לי עמו בכל נוסחי האני שלי, יורד ערפל על המעשה.

לא שלא ניסיתי לברר מה אירע בביתה של האישה מאחוזת עזרא. לאני שאני עכשיו אין ספק באחד המאמצים הללו. במוצאי שבת אחת עמדתי בטרמפיאדה בצומת שלוות, ואותַתּי למכוניות חולפות. הקנגו של נפתלי עזרא עצר לידי. כלומר, נפתלי עזרא, נוהג בקנגו, עצר לי, שנתיים אחרי אותה תקרית. אם כן, בוודאי חיפשתי אחריו ברחובות שלוות, איתרתי את כתובת מגוריו, פניתי אליו בדברים. את העבודה במפעל הסריגים עזבתי שבוע לאחר הביקור באחוזת עזרא. ניסיתי לדובב את נפתלי בנסיעה אל העיר המעטירה, מוכת השחין שבה התגוררתי. הוא, כמדומה, לא נענה. הוא שאל אותי, מה אתה מוטרד מזה, אתה לומד כבר באוניברסיטה.

פרטים לא הצלתי, או אם הצלתי, לא נחקקו בתודעתי, ורק זכר ההיבלעות של האישה מאחוזת עזרא בפתח ביתה, ונפתלי אחריה, ואז אני, מגרד היכנשהו. וייתכן שלא הפרטים חשובים אלא העובדה שבכל פעם שאני הוגה בשהות הדרוכה בקנגו, במכונה הנלפתת בירכתיו, במירוץ המבוהל נגד החושך, בבית האישה, מחשבתי נמשכת אל התקרית הראשונה.

ראשונה, כי התרחשה קודם, בסדר הזמנים, אבל לא בסדר ההיסק, לא בהשתלשלות התודעתית, כך נדמה לעכשיואני, שגובר בו דופקו של עתידאני, ודחיפותו של הסיפור שהוא מבקש לספר. 

••• 

ובכן, בשנה האחרונה לשירותי הצבאי פקדתי את ביתו של נסים מלול, מנגני הגיטרה הגדולים שהכרתי. אולי יש דבר־מה מגוחך בקביעה הזאת, אבל בעבור האנישהייתיבאותההשנה, נגינת הגיטרה של נסים מלול, שאיתו הקלטתי כמה שירים, היתה מהמקוריות והמפתיעות ששמעתי. הקלטנו, כלומר, כתבנו יחד. או שהוא הלחין פזמון אפל שחיברתי במיוחד בשבילו. בית הנרצחת, אני כמעט משוכנע, היה שם השיר. היתה לנסים מלול חיבה לאקורדים שבורים, להרמוניות צורמניות, לכיווני מיתרים מזויפים מעט. את השיר ביצענו על גיטרה אקוסטית שנסים מלול התקין בה מיתרים של גיטרה חשמלית. מתח המיתרים גרם לה לצאת מכיוון בכל פעם, ועיקם את הצוואר שלה. ממילא היתה הגיטרה ישנה, וגופה רצוף חבלות, וחלל התהודה שלה סדוק. ייתכן שבאתי אליו כדי להקליט שיר נוסף. או שרק מתוך ידידות.

בחדרו של נסים מלול היה בחור נוסף, בן גילו, שלא זיהיתי. הופתעתי. באותה שנה הייתי סבור שכבר נתקלתי בכל מי שעסקו במוזיקה, בציור, בקולנוע, בטלוויזיה בשלוות הדורות, צעירים ממני ובוגרים ממני. כולם כבר התוועדו בתודעתי לשיחה ארוכה על צביון העיירה, ועל האפשרויות המוגבלות בה להתפתחות אמנותית. וגם על הצורך הדוחק לעזוב, לנדוד אל מקום אחר, אל כרך, אל עיר מעטירה, אפילו מוכת שחין, אבל שברבעיה ובבנייניה מתרחש נס, היצירה בוערת, היצירה היא תכלית הקיום.

עכשיו אני אומר לעצמו, כמה תמים, כמה אני מתגעגע לאמונה הזכה ההיא, שבטרם הפיכחון, בטרם הבשלות המרירה. 

••• 

את שמו של הבחור בחדרו של נסים איני מצליח לדלות ממצולות־האז. יכולתי לכנות אותו בשם כלשהו. אלא שאז מה היה שכרי? ההברות לא היו ממצות את הווייתו, כפי שנטמעה בי. אבל גם מבלי שמו, משתרטט במוחי דיוקן. שמנמן ומגושם, עיניים תכולות, תכול דחוס, עור חלבי, שיער חום מקורזל.

הוא קלידן, אמר נסים. תשמע.

ולחץ על כפתור הנגינה במערכת השמע שלו, שבעיקר שימשה לו לאימונים. נסים לא האזין למוזיקה, הוא אלתר עליה.

לעתים, במקומות מזדמנים, בעיר הגדולה, המעטירה, מוכת השחין, מתפרצים ברמקולים להיטי רוק שאני מכיר על בוריים, ותמיד הם פגומים, טרק הגיטרה של נסים נעדר מהם, הדיסוננסים הזעירים שלו, שהוסיפו להם נפח, בימים ההם, ימי ממשותם של בני האדם הממשיים.

והקשבתי. הקלידן מחדרו של נסים עיבה את בית הנרצחת בכינורות ובשקשוקים ברזיליים, בכלי נשיפה ובהמיות חרושת. הסכסוך בין הלחן, הביצוע הלחשני של נסים שעטפו הנעימות המלודיות, ובין האורבניות הקמה לכלותם, קרע את המילים שלי מחזקתי. הנרצחת לא היתה עוד נערה מן השכונה שלי, בית ילדותה לא היה כבר בית שהכרתי. העולם החדש נגס בעוגנים שלי.

הקלידן עצם את עיניו, לחדד את הקשבתו. גבותיו התכווצו, ואיזו רִגשה מבחילה פשטה על פרצופו.

מוצלח, אמר נסים, הכנתי לך עותק גם.

הקלידן נאנח. הוא אמר, אנחנו יושבים כבר שעות בחדר.

ובאמת, חשיכה נמשחה בחוץ. וכשהגעתי לשם, אפילו עתה אני מוכן להישבע, שמש הצהריים, וגחלי הסתיו עוממות בה, היתה נעוצה מעלי.

הוא קם, הקלידן. ואני קמתי איתו. שרירַי היו מאובנים. הרגשתי את דגדוג הדם המאיץ אל היקף האיברים.

הרבה שאלות היו לי אליו בדרכנו חזרה. התברר שהיה מיודד עם כל האמנים והאמניות בני שלוות שבשולי חוגיהם הסתופפתי. אם כך, תהיתי, איך זה שטרם נקרינו אחד על דרכו של האחר.

הוא לא ענה. רגלינו עמדו בצומת, תחת קיבוץ אקליפטוסים. הוא פשפש בכיסו ומסר לי קלטת. עטיפה כחולה, כחול עז, כיתוב צהוב, 1992‎: The Love Album, וכוכבים צהובים כמותו חגים סביבו.

הקלידן אמר, קארטר יו.אס.אם. ההרכב הכי טוב בעולם. תחזיר בהזדמנות.

גץ ההתלהבות של היכרות מנצה, והיבט האני הדרוך לשגשג, ניצת בי.

הקלידן הֵימין אל הנתיב שחצה את העצים, אני השמאלתי, אל בין בנייני השיכונים. התבוננתי בגבו המתרחק ונמסך בגזעים ובעלווה. ופה שוב יורד ערפל על המעשה.

גם בדירתי העריב. ומה עשיתי בסנוורי היום, מלבד להימלט מן החום.

אני מתבונן במה שכתבתי במהלכו. כבר אני רגיל בהתקפים הללו, של התרופפות תחושת האני, של העצמי הרעוע, המבקש מזור בכתיבה. תכיפותם גוברת. ואין לי דרך לבחון, משעה שהם חולפים, כמה מהימנה היתה התודעה הכותבת, או באילו דרכים צלח בידה לתעתק את תחושותיה.

אני משער שאחד מנוסחי האני השורדים בה לפרקים היה טוען שהורגלתי בעתידאני, שהוא התלבש בגופי, האני המגיח עם התאפללות השעה, ותכונתו המוצהרת היא התעקשות על מוצקותו ולכידותו, האני העורך את רשמיו על ציר מוחש, ומצוי מחוצה לו, גוהר אלוהי מעליו. ובאמת האור הקיצי הועכר, גון מלט מזוג בו, עלטה דקה, מעוכבת. מצדי, אני יכול להשיב שפרטים רבים הושמטו, בשגגה או בזדון, מצבירי הזיכרון.

למשל, שבאותה נסיעה הנה, לעיר המעטירה, מוכת השחין, השחונה, עצר נפתלי ליד שתי נערות שהמתינו בתחנת האוטובוס בצומת הודיה. הוא אמר להן שתחבורה ציבורית תתחיל לפעול רק מצאת השבת. והן נענו להזמנתו במהירות. אולי היו נואשות, או שארשת פניו, רוך דיבורו, השרו עליהן ביטחון. הן קטעו את שיחתנו בשיחה משלהן. מתישהו אמרה קטנת הקומה מביניהן, הציפורית, שיש לה כישרון לנחש את גילם של אנשים, ולעולם אינה שוגה. ונָקבה בגילו של נפתלי. ונפתלי עזרא צחק באישור ואמר, ואללה, והציע שתנסה לנחש את שלי. היא הגתה מספר. היא דייקה במניין השנים, אבל לא בתחושה. הגיל הפנימי היה כה שונה מזה שציינה. עינַי נדדו אל המראה הפנורמית בתקרת הרכב, הנוף נהדף אל הרקע בשמשה האחורית, אקליפטוסים בצדי הדרך, עמודי חשמל, רצועת אספלט שתאורת אחר הצהריים משתברת בה, נטרפו אל הדקה הקודמת, אל השנייה שנשתחקה. על פני ההשתקפות היה נסוך זעזוע, שפתיה התעוו מכוחו.

וגם אז, כשפסעתי בעקבות הקלידן, שהביא לגמר את העיבוד של בית הנרצחת, ניתזה אלי בבואתי מהראי הקבוע בדופן ארון הבגדים בחדר, ואותו מבע עוועים מסותת על פניה. או למשל, שבעיר המעטירה, השחונה, אפסת הרגש, נשלה ממני השירה הטהורה, וברדיפתי אחריה הצטרפתי להרכב רוק, כתמלילן וכגיטריסט שני, כלומר, כנגן ליווי, או גיטריסט כוח, בעגה הנפוצה, וצליל הגיטרה האקוסטית שלי נמאס על חברי ההרכב האחרים. הם שבו ואמרו שדרוש יותר בשר, עוד נוכחות לסאונד הכולל. הבסיסט הבטיח לשאול בשבילי. מישהו התקשר אחרי כמה ימים ואמר ששמע מנפתלי עזרא שאני מחפש גיטרה חשמלית. יש ברשותו פֶנדֶר טֶלֶקַסְטֶר שיוצרה בשנות השמונים, אבל שלא ימכור לכל אחד. הוא צריך לדעת בידי מי הוא מפקיד אותה. קבענו להיפגש. כשהגעתי אליו אמר לי שחקר מעט על אודותי את נפתלי עזרא, וגם שמע כמה דברים מהשכן שלו, ראם גיגי. ראם גיגי, תהיתי. והוא אמר שראם ביקש להזכיר לי שטרם החזרתי לו את הקלטת של קארטר יו.אס.אם. אה, אמרתי, הקלידן ההוא מהחדר של נסים מלול, בתור מה הוא המליץ עלי. מוכר הגיטרה אמר שראם טען שתפקידי הגיטרה של נסים היו נהדרים, מבריקים, בשיר שלנו, "הנח לעצמות וידברו", אבל הכי עניין אותו שאני ניגנתי, כעיטור. אבל לא ניגנתי באמת, אמרתי, בסך הכול פרטתי שני צלילים קבועים לאורך השיר כולו, שבאקורדים מסוימים היו הרמוניים, ובאחרים כמעט זייפו, ובכלל הרעיון היה של נסים ולא שלי, התרומה היחידה שלי, מלבד הנגינה החדגונית, היתה העיבוד שעשיתי לרצועת ההקלטה. העברתי אותה דרך סוללה של אפקטים, ששיחקתי עם הפרמטרים השונים שלהם. הוא אמר שזה גם מה שראם סיפר לו. ראם מתרשם יותר מגישה מוזיקלית רעיונית מאשר ביצוע וירטואוזי. אמרתי שהלוואי שהאצבעות שלי היו לומדות לציית לכוונות. הוא אמר שזה רק עניין של תרגול, ושל כלי, אם הוא מחמיא לסגנון שלי או גורע ממנו. אמרתי שעכשיו שאני מכיר את כתובתו של ראם, אשלח את הקלטת. הוא אמר שלא אטרח, ראם טס בסוף השבוע הקודם לטיול ארוך במרכז ודרום־אמריקה. מחלון המטבח של מוכר הגיטרה נשקפה החצר של בית משפחת גיגי. סמוך לגדר נטוע היה מתקן כרסתני, טבעת ברזל הקיפה את רגלו האחת, שהתרחבה בתחתיתה לקערת פלדה הפוכה. ברום המתקן נח כדור, שכספיותו לוכלכה בתנועת העונות, ועל שטח פניו התמצמצו נוריות חיווי. דגם מוקטן של המכונה שהובלנו נפתלי עזרא ואני אל האישה מאחוזת עזרא. צפיתי בדריכות, במתח. כוכבי הסתיו כבר נלטשו בשמַים מחוסרי הירח של תחילת החודש. מה מנוגהם ניגר. לשבריר רגע, בתאורה הדלה, נגלה ברק הציפורניים המתחפרות באדמת החצר. מקודקוד הכדור הכספיתי בצבצה זרוע דקה, כהה, ופיסת בדולח בקצהָ. איזו הילה שחורה פעמה סביבה, או שההולם הזכוכיתי שלה קימר ועיוות את חלל הלילה.

איני שולל את האפשרות שאחדהאניהכותביםשלי יוקיע את הפרטים הללו כתוספות מאוחרות, הפלגות שנועדו להטליא את החורים שנִבעו בצמד התקריות, ולכונן בין השתיים זיקות מסולפות, במטרה לרמוז על משמעות חבויה. ולא אוכל לדחות את ההאשמות הללו, כמובן. תמונות צצות בעיני רוחי, טעונות בשכנוע שהן צילום של אירוע בעולם. אלא שאין בי הכושר להבדיל בין השכנוע ובין הנחישות של מוחי לגשר על פערים בתמונות הללו, להאציל להן הקשר והיגיון.

החתירה לאחזור האירוע, שבו אבדה לי הכרת הממשי, היא חלק מהאירוע עצמו. ולכן אני נושא בסבלנות את התקופות שבהן האנושי כולו נחווה לי כאלגוריתם אורגני גרידא.

ולכן גם, בתגובה לכתב התביעה של אותואניכותב הייתי אומר, בפשטות, שככל שרצף האני מבותר לאני־ים בדידים, כך מתעצמת התשוקה לחתוך בין אמת של התרחשות אחת ובין בדות של התרחשות אחרת. וכי השאלה לגבי תשוקה לעולם אינה מידת צדקתה, אלא התכלית שהיא משרתת.

אל לי להרפות מן התובנה הזאת, אשרי האני שזנבה עוד יפרפר באחיזתו בהתקף הבא.