כמה מילים לקוראים
הספר הזה נכתב בעקבות המלחמה בין ישראל לאיראן שפרצה בחודש יוני 2025. המלחמה התחילה במתקפת פֶּתע של ישראל על איראן, במטרה לחבל במאמצי ההתחמשות הגרעינית של האיראנים. כעבור כעשרה ימים הצטרפה ארצות הברית ללחימה, והפציצה כמה ממתקני הגרעין המרכזיים של איראן. המלחמה הסתיימה בתום כשבועיים, בהסכם הפסקת אש שעדיין תקף נכון לכתיבת שורות אלה.
הפעולה הישראלית התאפשרה בין השאר בזכות פעולותיהם המודיעיניות והמבצעיות של אנשי המוסד, שפעלו באיראן בחשאי במשך שנים רבות.
לאירועים המתוארים בספר אין שום קשר ישיר למלחמה, פרט לכך שהיא עוררה בי צורך להחזיר לפעילות מבצעית את גיבורי סדרת "שליחות חשאית". הספר גם אינו מתיימר לספק תמונה מדויקת באשר למצב באיראן בכל זמן נתון, אף שתיאורי המדינה מבוססים כמובן על פרטים מהימנים. אם קרו דברים דומים לאלה שאני מתארת כאן, הרי שאינני יודעת על קיומם.
חלק ראשון
משימה
1
גיא
"הלו?" אמר גיא.
מעבר לקו נשמע כחכוח קטן, כאילו האדם שמתקשר אליו מהסס איך לפתוח בשיחה. גיא כבר חשב שמדובר באיש מכירות כלשהו, אולי ביומו הראשון בעבודה, שמנסה את מזלו בפעם הראשונה בשיווּק המוצר שהוא אמור לשווק ולא ממש יודע מה עליו להגיד עכשיו.
היה בהחלט הגיוני להניח שזאת שיחת מכירות, כי על הצג הופיע מספר לא מזוהה, ולעתים קרובות מתברר שמאחורי מספר לא מזוהה עומד מישהו שרוצה למכור משהו.
אבל היתה עוד אפשרות, ובגלל האפשרות השנייה הזאת גיא ענה לשיחה מלכתחילה. כי מספר לא מזוהה יכול לבשר גם על שיחה חשובה, ממישהו שיש לו סיבה טובה מאוד לא להציג בגלוי את מספר הטלפון שלו.
"הלו?" אמר גיא שוב.
"אֶה, גיא? סליחה, נפל לי כאן משהו. מה נשמע?"
גיא היה המום.
הוא ציפה לשיחה הזאת, ציפה לה בתקווה שרק עכשיו הוא הבין את עוצמתה, ובכל זאת היה המום כששמע את קולו.
"הכול בסדר," הוא ענה בגמגום, וגירד בראש כאילו אין לו מושג איך באמת ממשיכים שיחה כזאת.
מה נשמע? מה נשמע?! זה מה שיש לחנן לשאול אותו?
עברו ארבע שנים מאז השיחה האחרונה שלהם. ארבע שנים שבהן חנן לא יצר קשר עם אף אחד מהם — לא עם גיא, לא עם רועי, לא עם נועם, לא עם דריה. ארבע שנים של שתיקה מוחלטת, ועכשיו חנן מתקשר אליו כאילו דיברו רק אתמול.
"אני שמח שהכול בסדר," אמר חנן.
גיא ידע שחנן אולי טוב במבצעים של המוסד, אבל גרוע בשיחות נימוס. לא רק זה, גיא ידע שאין שום סיכוי בעולם שחנן מתקשר אליו רק כדי לנהל איתו שיחת נימוס. אם חנן מתקשר, הוא רוצה משהו.
אבל אם חנן רוצה משהו, הוא יצטרך להגיד את זה. גיא לא יעזור לו ולא ישאל אותו שאלות.
"ואיך אצלך?" הוא שאל עכשיו.
אם חנן יכול לדבר בנימה אגבית כאילו הם דיברו אתמול, אז גם גיא יודע לשחק את המשחק הזה.
"אצלי אישית הכול בסדר, אבל אני צריך לדבר איתך. בעצם, אני צריך לדבר עם כולכם."
גיא הבין מיד. חנן זקוק להם. המוסד זקוק להם. או בעצם, המשרד זקוק להם. גיא לא שכח שאנשים שעובדים במוסד קוראים למקום העבודה שלהם "המשרד".
לא ייאמן. ארבע שנים של שתיקה, ארבע שנים שבמהלכן גיא סיים את לימודיו בתיכון, נסע עם נועם לטיול קצר באירופה, התגייס לצבא, התמנה לתפקיד פיקודי... ארבע שנים, ופתאום במשרד נזכרו שהם זקוקים להם, סתם ככה ביום שלישי אקראי כלשהו אחר הצהריים.
או שאולי לא? אולי חנן סתם רוצה שהם יעזרו לו להיזכר במשהו? או שהוא רוצה לעדכן אותם באיזו התפתחות? אולי מישהו החליט לשחרר את יוסי אגמון מהכלא וחנן רוצה להזהיר אותם?
כל ההשערות האלה התערבלו במוחו של גיא עד שהוא נזכר שחנן מחכה ממנו לתגובה.
"אוקיי," הוא אמר. כי באמת, מה כבר אפשר להגיד?
"תוכלו להיפגש איתנו היום בערב?"
"אני אישית יכול," ענה גיא ללא היסוס. "יש לך מזל שאתה מתקשר בדיוק כשיצאתי לחופשה קצרה מהצבא —"
"אני יודע שאתה בחופשה מהצבא, בגלל זה התקשרתי היום," אמר חנן בַּנימה העניינית הרגילה שלו.
גיא חייך לעצמו חיוך קטן. חנן יודע שהוא בחופשה מהצבא. בטח שהוא יודע. כשחנן פועל, הוא מברר תמיד מראש את כל מה שצריך לדעת.
ואז חנן הוסיף, "אז תתקשר גם לכולם ותגיד להם? תחסוך לי זמן."
"אין בעיה," אמר גיא, "אני אתקשר לרועי והוא יגיד גם לדריה. אבל... לגבי נועם..." גיא נשם עמוק והחליט פשוט להגיד את זה. "בקיצור, אני לא יודע מה עם נועם. כאילו, אנחנו לא לגמרי בקשר, ואני אפילו לא יודע אם היא חוזרת הביתה מהבסיס כל יום, אז —"
"אתם לא בקשר?"
אז מתברר שחנן דווקא לא יודע הכול.
"לא," ענה גיא בפשטות. הוא לא רצה לדבר על זה. הוא אפילו לא רצה לחשוב על זה.
"אין בעיה," אמר חנן, "אני אתקשר אליה. טוב, אז אתה מודיע לרועי ולדריה, כן? היום בשמונה וחצי."
ואז חנן מסר לגיא כתובת כלשהי, באזור מוסכים לא רחוק מבני ברק, וטרק את הטלפון.
גיא רשם לעצמו את שם הרחוב והמספר, ובינתיים נזכר בכתובת הראשונה שקיבל מחנן, בַּמכתב שהגיע אז בדואר במעטפה מהודרת. הכתובת ההיא היתה של בניין אפור ומתפורר במרכז תל אביב, שבאחת הדירות שלו הם נפגשו אי־אז מזמן, כשגויסו בפעם הראשונה למבצע של המוסד במנהטן. לפעמים גיא עצמו לא האמין שמאז המבצע ההוא, שהתקיים בחופש הגדול שבין כיתה ח' ל־ט', הוא הספיק לצאת לכל כך הרבה מבצעים חשאיים. אם היה מספר את זה לאנשים, אף אחד לא היה מאמין לו. אבל כמובן, הוא לא סיפר על כך לאף אחד. יש דברים שלא מדברים עליהם.
גיא הלך להכין לעצמו קפה, לפני שיתקשר לרועי. גיא תמיד אהב קפה, ובצבא מצא את עצמו שותה קפה בכמויות שכבר גבלו בסכנה בריאותית. אבל כשמשרתים בשירות קרבי, בחטיבה קשוחה כמו החטיבה שהוא משרת בה, אין ממש ברירה — חייבים לשתות קפה אפילו רק כדי להחזיק מעמד.
כולם הופתעו מאוד כשהתברר שהצבא בחר לגייס את גיא לא לתפקיד כלשהו בחיל המודיעין, תפקיד שקשור למחשבים או לטכנולוגיה באופן כללי, אלא דווקא לחַיִל קרבי, ועוד הכי קרבי שיש. גם גיא עצמו היה המום כששמע על כך, ובמשך יום־יומיים לא יצא מהחדר מרוב דיכאון. נועם ניסתה לנחם אותו בזמנו, אפילו שהיא עצמה היתה מאוכזבת מהשיבוץ שלה בתור פקידה בבסיס מִנהָלה ברמת גן, מכל המקומות שבעולם. גאון מחשבים והבחורה הכי אמיצה שיש — וצה"ל בוחר להציב אותם בתפקידים שהכי לא מתאימים להם. כל כך מטופש.
ההורים של גיא רצו להפעיל קשרים ולנסות לשנות את רוע הגזֵירָה, אבל גיא לא הרשה להם. נכון, הוא היה מעדיף לשרת בתפקיד שקשור במחשבים. נכון, הוא היה מעדיף לעשות שירות שינצֵל את הכישורים שלו ויעזור לו להתפתח בתחום האהוב עליו. אבל הוא לא הסכים בשום אופן להיות מהאנשים שמנסים להתחמק משירות קרבי. אם יהיה נורא, אז יהיה נורא.
אבל כל זה היה מזמן. בינתיים כבר עברו שנתיים מאז הגיוס, וגיא נהנה מכל רגע. השירות היה קשה ולפעמים גם מסוכן, במיוחד כשהוא וחבריו לגדוד נכנסו ללבנון ואחר כך עמוק לתוך עזה. אבל בזכות השירות הזה גיא גילה בעצמו דברים שהוא לא ידע שיש בו, ומרגע שהתמנה לתפקיד פיקודי, הוא הרגיש שהגיע בדיוק למקום הנכון.
מכונת הקפה סיימה את שלה וגיא לקח את הספל וחזר איתו לחדר. זה היה אותו חדר שהיה שלו מיום שנולד, בדירה של הוריו בצפון תל אביב. גיא גם לא שינה שום דבר בעיצוב של החדר — אותו פוסטר של בּיל ראסֶל, שהיה ללא כל ספק שחקן הכדורסל האהוב על גיא מכל שחקני האֶן־בּי־אֵיי לדורותיהם — אותם רהיטים, הכול אותו הדבר. הכול חוץ ממנו.
"היי, גבר, מה קורה?" אמר לו רועי ברגע שענה לטלפון.
רועי היה ההפתעה הגדולה מכולן. אם מישהו היה אומר לגיא לפני כמה שנים שרועי יבחר ללכת למסלול של עתוּדה אָקָדֶמית וילמד הנדסה, גיא היה מתפקע מצחוק. אבל זה בדיוק מה שקרה. בשנתיים האחרונות בתיכון רועי השקיע בלימודים כמו שלא השקיע בהם מעולם, והחליט שהוא רוצה ללמוד הנדסת מכונות. גיא ידע שמי שאחראית לשינוי הזה, לפחות במידה מסוימת, היא דריה, שתמיד האמינה ברועי ושיכנעה אותו שהוא יכול להצליח בכל דבר שיעשה, כולל בלימודים.
גיא לא האריך בשיחה עם רועי, ורק אמר לו שחנן רוצה לפגוש אותם הערב וביקש שיעביר את ההודעה גם לדריה. רועי ודריה עדיין היו זוג, כך שגיא ידע שרועי יוכל להעביר את המסר בקלות רבה.
רועי רק אמר, "בחיי, אחי, זה כמו לעבוד בארגון פשע. גם אם אתה מבקש לצאת, אף אחד לא ייתן לך." אבל הוא אמר את הדברים בנימה משועשעת, לא כמו מישהו שבאמת פוחד מארגון פשע, ומיד אישר שהם יבואו.
גיא הציץ בשעון. חמש אחרי הצהריים. יש לו בדיוק שלוש וחצי שעות עד שיגלה מה חנן רוצה מהם.
יגלה מה חנן רוצה מהם, ויראה את נועם.
2
נועם
נועם חיכתה מאחורי קיר של בניין סמוך עד שהשעה תהיה בדיוק 20:30. או בעצם, עדיף 20:31.
היא ידעה שחנן שונא איחורים — איך אפשר לשכוח עובדה כזאת על חנן — אבל העדיפה לספוג ממנו נזיפה על איחור של דקה, ולא להיאלץ להיפגש עם כולם ולקשקש איתם על שטויות עד שהפגישה תתחיל. לא היתה לה סבלנות לשיחות בסגנון "אז מה קורה איתך" ו"מה תעשי אחרי השחרור" עם רועי ועם דריה, ובטח שלא היה לה חשק לדבר עם גיא. גיא לא עשה לה שום דבר רע, להפך, זאת היא שהתנהגה אליו לא יפה, אבל אולי דווקא בגלל זה היא לא רצתה לדבר איתו מעבר לְמה שהכרחי.
נועם הציצה בשעון החכם שעל שורש כף ידה. זה היה שעון מהדגם הכי חדיש שיש, וכשנועם קנתה אותו, זמן קצר אחרי יום הולדת שמונה־עשרה, היא לא האמינה שהיא יכולה להרשות לעצמה לקנות חפץ יקר כל כך. לאמא שלה לא היה אף פעם מספיק כסף לדברים כאלה, ונועם עצמה השתדלה לעבוד ולחסוך כמה שאפשר, אבל כמה כבר אפשר לחסוך כשאת נערה בגיל תיכון?
אבל את השעון הזה היא קנתה בכסף שקיבלה, בהפתעה, יום אחרי יום ההולדת שלה. הכסף הגיע בתוך מעטפה שעליה נכתב "משרד ראש הממשלה", וכשנועם פתחה את המעטפה היא לא האמינה למראה עיניה. צ'ק, על שמה, בסכום די גבוה, ולידו פתק קטן בכתב היד של חנן: "דאגתי שישימו לכם בצד תשלום עבור כל הפעילות שלכם. כשהייתם ילדים לא יכולנו לשלם לכם, אבל עכשיו, כשאתם מבוגרים, מגיע לכם לקבל תמורה בדיוק כמו כל אחד אחר. בברכה, חנן."
כמובן, גם גיא ורועי קיבלו מעטפות כאלה. נועם תהתה אם דריה כבר קיבלה את התשלום שלה, כי המוסד לא היה יכול לשלם לה לפני שתגיע רשמית לגיל בגרות, ומלאו לה שמונה־עשרה רק בשבוע שעבר. נועם אמנם לא הוזמנה למסיבה, אבל זכרה היטב את תאריך יום ההולדת של דריה.
בהתחלה, כשרק קיבלו את התשלום, הם היו המומים. מה פתאום שהמוסד ישלם להם? הם לא עשו את כל זה בשביל כסף. אבל אחרי דיון קצר הם החליטו שחנן עשה כאן בעצם מעשה יפה מאוד, ועצם העובדה שהוא חשב על כך ודאג להם מהרגע הראשון נגעה מאוד ללבם. נועם עצמה החליטה לחרוג מהֶרגלהּ ולהשתמש בכסף לא כדי לעזור לאמא שלה או לקנות משהו ליואבי, אחיה הקטן והאהוב. לא, היא החליטה שהיא תקנה לעצמה את הדבר הכי מיותר והכי יקר שיש. והדבר הזה היה השעון החכם שמאז לא ירד לה מהיד.
עכשיו היא נעצה בו מבט וראתה שהשעה מתחלפת משמונה־שלושים לשמונה־שלושים־ואחת.
טוב, אין ברירה. איחור של דקה זה עוד סביר, אבל לאחֵר לחנן ביותר מזה? אפילו עכשיו, רגע לפני שעמדה להשתחרר מהצבא ולצאת אל חייה כאישה בוגרת, נועם לא העזה להרגיז ככה את חנן.
היא נכנסה לבניין. כאן לא היה שום שלט בסגנון "המכון לחשיבה אסטרטגית לנוער", זה שקידם את פניהם בבניין ההוא בתל אביב לפני כמה שנים. למעשה, לא היו כאן שום שלטים, וגם לא שום דירות. זה היה בניין משרדים קטן, בן שתי קומות בלבד, תקוע בין מוסכים וחנויות לחומרי בניין.
נועם צעדה בהיסוס במסדרון אפלולי, ואז שמעה קולות מכיוון חדר שמשמאל לכניסה. אלה היו הקולות היחידים שנשמעו בבניין, שהיה ברובו חשוך בשעת הערב הזאת. כן, זה הם. זה בטוח הם.
הדלת היתה סגורה, ונועם דפקה עליה בחשש והרגישה שהלב שלה מחקֶה את תנועת ידה ודופק גם הוא בחשש. מה יקרה עכשיו? מה פֵּשר הפגישה המפתיעה הזאת?
אלונה פתחה לה את הדלת באותו חיוך חם ונעים שהיה לה תמיד. שׂערה השחור היה אסוף לפקעת הדוקה ונמוכה על העורף, והיא לבשה חליפת חצאית אפורה ומחויטת. נדמה שהיא החליפה לגמרי את סגנון הלבוש שלה, ציינה לעצמה נועם, שמאז ומתמיד התעניינה באופנה ושמה לב לדברים כאלה. פעם אלונה לבשה שמלות פרחוניות מתנפנפות, ולא חנקה את עצמה בחליפות רשמיות הדוקות. מעניין.
"נועם," אמרה אלונה ומיד התקרבה אליה לחיבוק. "אני כל כך שמחה לראות אותך. בואי תיכנסי, כולם כבר כאן."
כולם אכן היו שם, בחדר גדול שנראה כמו אולם קטן של חוגים — נגיד, סטודיו למחול, או אולי סדנת יוגה. מה זה המקום הזה?
חנן ישב על כיסא משרדי עם הפנים לאולם, ומאחוריו מסך של מצגות. הוא לבש ג'ינס וטישרט, ונועם ראתה שבתלתלים שלו יש פה ושם שערות שֵׂיבה. זה דווקא מתאים לו, היא חשבה לעצמה. מולו, בכיסאות עם משטחי כתיבה, כמו כיסאות של סטודנטים, ישבו גיא, רועי ודריה. מישהו כנראה גרר את הכיסאות האלה למרכז החדר מתוך מקבץ כיסאות שהיו דחוקים באחת הפינות. אולי זאת מין כיתת לימוד?
אף אחד מחבריה — או אולי מוטב לומר: חבריה לשעבר — לא קם לקראתה, ונועם ידעה בדיוק למה. רועי ודריה כועסים עליה לא פחות מאשר גיא. הם יודעים בדיוק מה היא עשתה לו, והם לא סובלים אותה. שניהם רק הסתובבו אליה על הכיסא והרימו יד במין "הַיי" אדיש. גיא אפילו לא הסתובב.
טוב, היא תצטרך להתמודד עם זה, אין מה לעשות.
"איחַרת," אמר לה חנן, אבל נימת קולו היתה חמורה פחות ממה שנועם צָפתה. אולי לפחות חנן עדיין מחבב אותה, עד כמה שהוא מסוגל לחבב אנשים.
נועם לא ענתה. היא רק התיישבה על הכיסא הפנוי שחיכה לה, שניצב בצד הרחוק מגיא, מן הסתם לא במקרה.
"טוב, למה קראתם לנו?" שאלה נועם את חנן ואת אלונה ברגע שאלונה הצטרפה אל חנן והתיישבה לידו. נועם לא התכוונה להישמע אנטיפתית כל כך, אבל זה מה שיצא.
"אנחנו צריכים אתכם," אמר חנן.
חנן ואלונה לא ביזבזו זמן, והתחילו מיד להסביר במה מדובר.
הם פתחו בהסבר כללי, ואמרו שאחת הסכנות הגדולות ביותר למדינת ישראל, וללא ספק למזרח התיכון ואולי גם לעולם כולו, באה מכיוון איראן. לאורך עשרות שנים שבהן שולטת במדינה קבוצה דתית קיצונית, שמלַבָּה שנאה למדינות המערב בכלל ולישראל בפרט, איראן חותרת בעקביות להשגת נשק גרעיני, שיאפשר לה לייצר פצצת אטום ובכך לאיים על כל סביבותיה ולהיות הגורם החזק ביותר באזור.
למרות ניסיונות לעכב את התקדמות הפיתוח של הנשק הגרעיני באיראן, כולל ניסיונות מוצלחים ביותר מצד ישראל וארצות הברית, המשטר האיראני עדיין מחזיק אוּרַניוּם מוֹעשָר, שהוא החומר ההכרחי לפיתוח פצצת אטום. חנן ואלונה הסבירו לצוות שאורניום במצבו הטבעי לא מספיק ליצירת נשק — בשביל זה צריך לעשות בו תהליך של הַעשָרָה, שמתבצע בעיקר באמצעות מכשירים שנקראים צֶנטריפוּגוֹת.
נועם הקשיבה בעניין. היא שמעה על אורניום מועשר — מי לא שמע — אבל עד היום לא ממש התעניינה בנושא ולא טרחה להבין במה בדיוק מדובר.
אחרי דברי הפתיחה, חנן ואלונה הגיעו מהר למדי לסיבה שבגללה הם זקוקים עכשיו לצוות, ולא סתם, אלא זקוקים לו בדחיפות.
"אז טוב," אמרה אלונה, שלמרבה ההפתעה הובילה את השיחה הרבה יותר מאשר חנן. "יש איזה מישהו בכיר במַשְהָ"מ —"
"מַשה"מ?" שאלה דריה. "מה זה?"
"משמרות המהפכה," ענה גיא, אפילו שדריה הפנתה את השאלה לחנן ולאלונה ולא אליו.
למה הוא תמיד חייב להראות לכולם שהוא יודע הכול? הוא כל כך מעצבן. נועם שמה לב שהיא ממש עושה מאמץ מוּדע לשנוא את גיא, כי עדיף שהיא תתרכז בשנאה שלה אליו במקום שתצטרך להרגיש את השנאה שלו אליה.
"אתם יודעים," ציין חנן, "משמרות המהפכה הם הכוח הצבאי העיקרי של איראן, והיחיד שחשוב באמת."
"בכל מקרה," אמרה אלונה, "התקבלו דיווחים שבכיר במשה"מ, מישהו בשם הוּמָאן מוֹרָאדי, בדרגת בְּריגָדיר גֶנרל, הוציא מאיזה מתקן גרעין עשרים קילו של אורניום מועשר." היא נשמה לרגע נשימה עמוקה, ואז הוסיפה, "ולא סתם מועשר, אלא מועשר לדרגה של תשעים אחוז."
"מה?" שאלו גיא ורועי בבת אחת.
"כן," אישר חנן. "הם הצליחו להעשיר את האורניום לתשעים אחוז. וכמו שאני בטוח שאתם יודעים, תשעים אחוז זאת הרמה שמאפשרת לייצר פיצוץ גרעיני."
בחדר השתררה דממה, ואז חנן ואלונה המשיכו בהסבר.
מתברר שאותו הוּמאן מוֹראדי הוציא עשרים קילוגרמים של אורניום מועשר מאחד המתקנים הגרעיניים המרכזיים של איראן ולקח אותם לרשותו, ללא ידיעת הממונים עליו. מוראדי, כך הסבירו חנן ואלונה, הוא אדם מסוכן ביותר, מהקיצוניים שבמשטר האיראני, ויש לו שאיפות להתמנות למפקד העליון של משמרות המהפכה.
"אנחנו משערים שהאורניום שהוא מחזיק נועד להפוך אותו לאיש החזק ביותר קודם כול במדינה שלו," הסבירה אלונה.
"אין שום דרך לנחש מה הוא יהיה מוכן לעשות בחומר הזה כדי לבסס את השלטון שלו באיראן," הוסיף חנן, ואז המשיך בהסבר.
שלטונות איראן אפילו לא יודעים שמוראדי הוציא את החומר ממתקן הגרעין, אבל לישראל נודע על כך. ולא רק זה, אלא שאנשי המוסד גם גילו איפה הוא מחזיק את החומר. מכל המקומות שבעולם, מוראדי בחר לאחסן את האורניום במרתף של בניין הפאר שלו בשכונת זַעפְרָנייֶה שבצפון טֶהראן. השכונה היא פרוור יוקרתי למרגלות הרֵי אַלבּוֹרְז. גרים בה כמה מהאנשים העשירים והמפורסמים באיראן, ויש בה גם כמה שגרירויות.
"והוא פשוט מחזיק אורניום במרתף בבניין שלו, באמצע השכונה המפונפנת הזאת?" שאלה נועם. "זה לא כאילו ממש מסוכן, עם הקרינה וכל זה?"
"זה מרתף שבנוי מקירות עבים במיוחד, עשויים מבטון מזוין," הסבירה אלונה. "ממש כמו בונקר."
"לא רק זה," ציין רועי. "אריזה נכונה, עם שכבות של עופרת, יכולה לחסום את הקרינה. וממילא אורניום פולט בעיקר קרינת אלפא, שלא חודרת דרך העור, ולא נראה לי שאנשים שם בולעים אורניום סתם ככה בשביל הכיף."
וואו, נראה שרועי למד הרבה דברים באוניברסיטה. בניגוד להסברים של גיא, נועם שמחה לשמוע את ההסבר של רועי, אפילו שגם הוא נידב אותו בלי שהתבקש.
"אתה צודק," אישר חנן. "החומר עצמו פחות מסוכן ממה שחושבים, אם לא מרכיבים אותו על טיל או על פצצה. ומבחינת מוראדי זה המחבוא המושלם. מי יחשוד שאורניום מועשר לדרגה של תשעים אחוז מסתתר בבניין מגורים, ועוד בבניין שלו?"
"על פי מה שהבנו," הוסיפה אלונה, "המרתף אמנם מבוצר כמו בונקר אבל בסופו של דבר הוא מקום רגיל, שמלא בגרוטאות וחפצים ישנים כמו כל מרתף בעולם. מוראדי מניח שלא יעלה על דעתו של אף אחד לחפש שם."
"מה גם שאורניום הוא חומר בעל צפיפות גבוהה, ולכן הוא לא תופס הרבה נפח," הסביר חנן. "אפשר להכניס עשרים קילו של אורניום בלי בעיה למְכל בגודל של בקבוק שתייה."
"אז זהו," סיכמה אלונה, "הדבר היחיד שמוראדי עשה בתור אמצעי זהירות זה להציב בפתח המרתף שמירה מטעמו, עשרים וארבע שעות ביממה."
"אז תנו לי רגע לראות אם הבנתי," אמרה דריה. "בכיר קיצוני במשמרות המהפכה, שקוראים לו מוֹראדי או משהו כזה, מחביא במרתף בבניין שלו אורניום מועשר לדרגה של נשק גרעיני. השלטונות באיראן לא יודעים את זה, אבל אנחנו כן. אז בסדר, אבל איך זה קשור אלינו?"
בדיוק השאלה שגם נועם שאלה את עצמה, ומן הסתם גם רועי וגיא.
"אסור לתת לאדם כמוהו להחזיק חומר מסוכן כל כך," אמרה אלונה. "מישהו צריך לנסוע לשם ולהוציא את החומר מהבניין."
"והמישהו הזה יהיה אתם," סיכם חנן.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
