על פילים ושיברון לב

קיץ 2019

למה טוב שאני לא עם גֶ'ן

היא לא יודעת לרקוד. אין לה שום חוש קצב. חשבתי שזה מקסים עד שראיתי אנשים צוחקים עליה וצר לי לומר שחשתי בושה.

 

פעם שמעתי אותה אומרת "בוא נשב על איזה קפוצ'ינו מתישהו ונדבר" לבן דוד המתבגר שלי שרצה את עצתה לגבי הרישום שלו לאוניברסיטה.

 

באופן כללי המושגים שלה לגבי מה שנחשב זוהר הם ממש שנות התשעים, למשל קוקטיילים או צלחת טליאטֶלֶה בעשרים פאונד ב"מקום קטן".

 

מסרבת להגיע לשדה התעופה דקה מוקדם יותר מתשעים דקות לפני שהטיסה יוצאת.

 

אני כבר לא צריך לשכנע אותה לאהוב את המקום שאנחנו גרים בו.

 

לפני שיצאה לריצה בערב היא הייתה נכנסת לסלון, מתמתחת מול הטלוויזיה ואומרת "מה זה?" ומאלצת אותי להסביר את התוכנית שצפיתי בה למרות שהיא ידעה מהי, רק בשביל להדגיש את העובדה שהיא מתעמלת בזמן שאני צופה ב'הצילו, אני אגרן!'

 

דיברה יותר מדי ובזחיחות רבה מדי על כך שהיא באה ממשפחה גדולה, כאילו זו הייתה החלטה שלה שיהיו לה שלושה אחים.

 

תמיד נהגה להתרברב שאם יציעו לה חברות במסדר האימפריה הבריטית, היא תדחה אותה בגלל ערכיה הרפובליקניים השמאלניים לכאורה, אבל מעולם לא ידעה לענות על השאלה למה בכלל יציעו לה את החברות בפנטזיה הזאת.

 

ללא ספק לעולם לא הייתה דוחה חברות במסדר האימפריה הבריטית אילו הייתה מוצעת לה.

 

לוקח לה שעה להיכנס למיטה, לא משנה מתי היא הגיעה הביתה, כי היא תבצע שגרת טיפוח לעור בת שבעה שלבים, תגלוש באפליקציות של קניות ותאזין לפודקאסטים. ועם זאת, יישארו לה רק עשרים דקות מהרגע שהשעון יצלצל בבוקר עד הרגע שהיא צריכה לעזוב את הדירה.

 

תמיד מאחרת אליי, לעולם לא מאחרת לעבודה.

 

לא נוהגת (ילדותית).

 

איכשהו הצליחה לקשר כל עלילה של כל סרט שראינו לחיים שלה.

 

אחותה הבלתי נסבלת מירנדה שנושאת שלטי מחאה חסרי היגיון שהכינה בבית, שכתובים בהם דברים כמו "ההיסטוריה צופה", ושאני יודע שהיא שונאת אותי כי היא תמיד התלוננה על "בחורים לבנים סטרייטים" כשהיא באה לאכול אצלנו ארוחת ערב, לא משנה מה היה הנושא. היא הייתה אומרת, "מצטערת, אנדי," אבל היא לא הצטערה לקראת הסוף.

 

החברות שלה מהעבודה: משעממות וסגורות בבועה המשותפת שלהן ולא כיפיות או מצחיקות.

 

מדברת כאילו היא הרפתקנית גדולה אבל אף פעם לא מיישמת. רצתה לקחת שנה חופש כדי לטייל כי אף פעם לא הייתה לה שנת שבתון ("בשנה הבאה"). רצתה לעבור לפריז ("זה לא הזמן המתאים"). רצתה לגלח חלק מהשיער ("בעבודה לא יאהבו את זה"). רצתה ללכת למסיבת רייב בטבע בנושא סקס ("כשקדחת השחת שלי תשתפר").

 

הולכת לטיפול כל שבוע מאז שהייתה בת עשרים ותשע אבל אף פעם לא סיפרה לי על מה הן דיברו ומעולם לא ראיתי שמשהו לא בסדר איתה.

 

הייתה מחוברת מדי לכלבים ודיברה אליהם כאילו הם אנשים.

 

האבא גס הרוח שלה.

 

האימא המוזרה שלה.

 

מגיעה ממשפחה שיוצאת לטיולים מעגליים ארוכים ומשחקת משחקי קופסה.

 

פטפטנית בצורה מעצבנת והייתה בצוות דיונים בבית הספר שלה, מה שאומר שלא ניצחתי בשום ויכוח כמעט ארבע שנים אפילו כשלרוב צדקתי.

 

תמיד יורדת עליי לגבי כסיסת ציפורניים, חיטוט בכפות הרגליים, יותר מדי שיער בנחיריים ובחור התחת וכו', אפילו שהיא תמיד מתעסקת בעור המת סביב הציפורניים שלה.

 

דיברה בקולנוע.

 

העמידה פנים שהיא לא בטוחה שהיא רוצה ילדים כי אכפת לה מכדור הארץ, אבל אני חושב שהיא פשוט לא רצתה ילדים איתי.

 

מעולם לא דיברה ברצינות על הבאת ילדים לעולם, למרות שהיא ידעה כמה אני רוצה להיות אבא, אבל לפעמים הייתה אומרת "זה אחד מהשמות שלי לתינוקות" לאנשים בשיחה.

 

שמות התינוקות האלה כללו את: נוח, בְּלוּ (?) וזֶבֶּדי.

 

סנובית. פעם אמרה שהיא חושבת שאנשים שחובשים כובעי קש בשדה התעופה בדרך לחופשת הקיץ הם "אזוריים".

 

התעכבה זמן רב מדי במוזיאונים על כל חפץ או ציור, והייתה יורדת עליי אם עברתי דרך התערוכה מהר מדי.

 

פעם ראיתי אותה מהנהנת בכבוד לעבר כפית זעירה מאבן ירקן במוזיאון הבריטי.

 

ראיתי אותה בוכה רק כמה פעמים במשך כמעט ארבע שנים שהיינו יחד, וזה לא היה כשנפרדנו.

 

פעם אחת הייתה כשצפינו בסרט תיעודי על ג'וני מיטשל.

 

הרסה לי את החיים.

 

יום שישי 5 ביולי 2019

על חבל הכביסה בגינה של אימא שלי תלויים סוודר וחולצה שנראים כאילו הם מחזיקים ידיים ברוח הקלה. אני עומד ליד חלון חדר השינה שלי ורואה את יחסי הגומלין שלהם משתנים עם כיוון הרוח. אני צופה עד השעה 19:03 בדיוק, ואז אני מרים טלפון לאישה שאני אוהב כבר שלוש שנים, עשרה חודשים ועשרים ותשעה ימים, שזרקה אותי וריסקה את ליבי כמו פּיניאטה מגוידת לפני שמונה ימים ועשרים ושתיים שעות.

סיכמנו שאתקשר בשבע, אבל אני מחכה עד שלוש דקות אחרי כדי להבהיר שהיא לא קובעת יותר. אני גולל אל שמה בספר הטלפונים שלי: ג'ן (האמֶרסמית). זה הצחיק אותנו — השותפה שבחרתי לחיים, מצומצמת לכדי רובע מגורים. זה לא מצחיק עכשיו כשכל האירוניה הלכה לאיבוד. זו רק עובדה. אני עומד להתקשר לג'ן (האמרסמית), אישה שכנראה לעולם לא אהיה חבר שלה, שגרה בחלק של לונדון שלעולם לא אבקר בו.

 

"הלו?"

"הֵיי," אני אומר, קולי נשבר כמו חמת חלילים. "זה אנדי."

"אני יודעת."

"מחקת כבר את המספר שלי?"

"לא? למה שאמחק את המספר שלך?"

"אני לא יודע, פשוט הרמת את הטלפון ואמרת 'הלו?' ככה, בצורה כל כך רשמית, כאילו את עונה לטלפון במרפאת שיניים."

"לא אמרתי 'הלו?' אמרתי 'הלו'!"

"לא נכון, אמרת את זה כמו שאלה, כאילו את לא בטוחה מי מצלצל."

"ידעתי שאתה מצלצל. סיכמנו על השעה."

"פשוט חשבתי שבגלל שצלצלתי מאוחר יותר ממה שתכננו..."

"אמרנו שבע," היא אומרת בבהירות. "ואני מזהה את המספר שלך בכל מקרה."

"למה?"

"כי בהתחלה הייתי מוחקת את המספר שלך כל הזמן, אז בסופו של דבר שיננתי אותו במקרה."

אני נזכר בשיחה שניהלנו כמה חודשים אחרי תחילת מערכת היחסים שלנו, ישר אחרי שאמרנו זה לזה "אני אוהב/ת אותך" בפעם הראשונה. היא הודתה שהיא נהגה למחוק את המספר שלי אחרי כל פעם ששלחתי הודעה, כדי לא לראות את השם שלי בטלפון שלה ולתהות באובססיביות מתי אשלח לה שוב הודעה. אני לא מבין איך זה קורה. אני רוצה לחזור לשם. איך הם נוסעים בזמן בסרטים? אני אעשה הכול. אפול מגובה רב. אתחשמל. איכנס לארון בגדים ואסתובב עשר פעמים. אני מחניק יבבה, וזה נשמע כמו שיהוק.

"הו, אנדי," היא אומרת.

"אני בסדר," אני אומר, שוב צופר כמו חמת חלילים. "איך אצל מירנדה?"

"בסדר. התינוקת ישנה עכשיו בחדר הפנוי, אז אני בסלון על מזרן מתנפח, אבל זה בסדר."

"את מוקפת בכרזות שאומרות 'ההיסטוריה צופה'?"

"לא, אני לא," היא אומרת. אחת הבדיחות האהובות עלינו, שכבתה יחד עם מערכת היחסים שלנו. היה מותר לנו לספר אותה רק כשהיינו בזוגיות; כשהיינו כל כך קרובים עד שהרגשתי כאילו המשפחה שלה היא המשפחה שלי, למרות שהם הוציאו אותי מדעתי. אבל היא חצתה לעבר השני. אני כבר לא המשפחה שלה, אנחנו כבר לא משחקים באותה קבוצה. אני רק גבר מאזור המידלֶנדס בלב אנגליה שהיא כנראה לעולם לא תהיה חברה שלו, המתבטא בגסות רוח כלפי אחותה.

"מה שלום אימא שלך?" היא שואלת.

"היא בסדר, היא שונאת אותך, כיתת הזומבה שלה מתכננת את המוות שלך." עוד הפסקה קרה כקרח. "היא הרוסה, ברור."

"אני יכולה לכתוב לה מכתב? אחרי זה אני לא אצור איתה יותר קשר, אני מבטיחה. אני רק רוצה להיפרד."

"היא תשמח. היא מעריצה אותך."

"מעולם לא פגשתי אימא כמו אימא שלך."

"אני מעריץ אותך." עוד שתיקה. אני מוציא סיגריה מהכיס ומצית אותה.

"אתה מעשן?"

"כן."

"אל תעשן, אנדי, עבדת כל כך קשה כדי להיגמל."

"לא אכפת לי," אני מתפרץ, מקווה שאני נשמע כמו פורע חוק רומנטי. אני שואף ומרגיש את ההקלה המיוחדת שבריאותיי המתהדקות.

"גם אני התחלתי שוב. אם אתה מעשן עכשיו, אולי גם אני אדליק לי אחת." אני שומע אותה מחטטת בתיק היד שלה. "זה מוזר להיות כאן. לישון על הרצפה. לעשן ולשתות כמה שבא לי. לא לראות אף אחד. אני קצת מרגישה כמו בחג המולד."

"כמו בחג המולד?"

"כן. סתם, כאילו, העולם שלי קצת עצר." אני שותק. "אתה יודע למה אני מתכוונת."

"לא אני לא, בעצם. כי אני מרגיש כמו ההפך מחג המולד."

"מה ההפך מחג המולד?"

"אני לא יודע. פסחא? יום ההולדת הכי גרוע אי־פעם? הלוויה המזדיינת שלי, חוץ מזה שאני חי בה?"

"אנדי — אנחנו יכולים לנסות להימנע מההיסטריה? אני יודעת שזה נורא בשבילך, זה נורא גם בשבילי. אבל אנשים נפרדים כל הזמן."

"תפסיקי להגיד את זה! תפסיקי להתייחס ל'אנשים שנפרדים' כאילו אנחנו סקר של יוּ־גוב או אינסרט של קולות הציבור." הגאווה שלי מונעת ממני להגיד את מה שאני בעצם רוצה להגיד, כלומר ש"אנשים נפרדים כל הזמן" היא עמדה שמנחמת רק את האנשים שמסיימים את הקשר. הם לא מאוהבים יותר והם לא רוצים להרגיש אשמה על כך — אני יודע כי אמרתי את זה בעצמי. לא הבנתי עד כמה האמירה הזו חסרת תועלת כלפי האדם שנזרק.

"המטפלת שלי הציעה לי לעשות השבוע משהו שנראה לי מועיל, ואני חושבת שזה יעזור גם לך."

"המטפלת שלך הציעה לי 'לכתוב מכתב לאגו שלי', אז אני מצטער אם אני לא משתוקק לשמוע את העצה שלה."

"אתה רוצה לשמוע או לא?"

"תמשיכי."

"היא אמרה שבסוף מערכת יחסים, כדאי לכתוב רשימה של סיבות למה טוב שאתם כבר לא ביחד."

"אני לא יכול לכתוב את הרשימה הזאת כי אני רוצה שנהיה ביחד."

"אני לא חושבת שאתה רוצה."

"אני כן, זה כל מה שאני רוצה."

"נסה לכתוב את הרשימה הזאת. אני חושבת שזה יעזור לך להפריד את הפנטזיה שלנו מהמציאות שלנו, שאני חושבת שעמוק בפנים אתה יודע שהיא לא עבדה."

"אני לא מאמין שאת כל כך קלינית," אני אומר. "מעולם לא שמעתי אותך מדברת ככה לפני כן."

"אני רק מנסה לעזור לשנינו להמשיך הלאה."

"מה שתגידי. אין טעם לדון בזה יותר." אני לא מוצא בסיס בשיחה הזו — אני צולל מייאוש לאדישות. אני רוצה שהיא תדע כמה אני אוהב אותה ויחד עם זאת אני רוצה שהיא תחשוב שלא אכפת לי מהקשר שלנו יותר. אני לא יודע מה התוצאה הרצויה. חבל ששתיתי שלוש בירות. "אני לא חושב ששיחות הטלפון האלה עוזרות לנו," אני אומר.

"גם אני לא."

"אולי אנחנו צריכים להסכים לא לדבר בינתיים."

"אם זה מה שאתה רוצה," היא אומרת.

"זה מה שאני רוצה."

"בסדר," היא אומרת ושואפת עמוק מהסיגריה שלה. "סיפרת כבר לאָבִי?"

"לא."

"אנדי."

"אני אגיד לו כשאהיה מוכן. בבקשה. הייתי רוצה שתהיה לי טיפת השפעה בפרדה הזאת."

"עם מי אתה מדבר?"

"את האדם היחיד שאני יכול לדבר איתו על הדברים האלה," אני אומר, מתחלחל מההעזה של אהבתי. "בבקשה תדאגי שג'יין לא תספר לו לפניי."

"היא נשבעה שלא תספר, אבל היא לא יכולה להחזיק את זה עוד הרבה זמן," היא אומרת. "הוא החבר הכי טוב שלך. הוא יכול לעזור לך לעבד את זה."

"אנחנו לא עובדים ככה, ג'ן, אבל תודה." יש הפסקה שאני מחכה שהיא תמלא. היא לא. "אז להתראות, נראה לי," אני אומר בקול עייף. "ואנחנו פשוט נתכתב אם נצטרך לדבר על דברים שטחיים או משהו כזה."

"כן, בטח," היא אומרת בשקט. "תשמור על עצמך."

"אני אוהב אותך, ג'ן." אני יכול לשמוע אותה שוקלת את הסיכונים שתיקח אם היא תגיד לי את זה בחזרה, כשהמטפלת שלה על כתפה אומרת דברים על תלות וגבולות.

"המון אהבה," היא עונה.

אני מנתק.

 

אימא נכנסת עם שני ספלים, ואני זורק את הסיגריה שלי מהחלון.

"חשבתי שאתה מעשן רק כשאתה שותה," היא אומרת, מניחה ספל אחד על שידת המיטה שלי, מתיישבת בקצה המיטה ומערסלת את השני בין כפות ידיה.

"שתיתי שלושה משקאות והשעה אפילו לא שמונה."

"זה בסדר, בהתחשב בנסיבות."

אני מתיישב לידה ומרים ספל שהכיתוב "אני אוהד את אסטון וילה וזה הגביע היחיד שאקבל השנה!" מעטר את חזיתו באותיות בצבע בורדו.

"לתה הזה יש טעם של מרציפן."

"שמתי בזה קצת אמרֶטו," היא אומרת.

אני כורך את ידי סביבה, והיא נשענת עליי ומרחרחת את החולצה שלי.

"אני מסריח מסיגריות?"

"כן," היא אומרת ותוחבת את פניה לכתפי. "אלוהים, זה טוב."

"ג'ן רוצה לכתוב לך מכתב. אמרתי לה שהיא יכולה. אני מקווה שזה בסדר."

היא מהנהנת. "אני אוהבת את ג'ן."

"יותר ממני?"

היא שוקלת את זה. "קצת יותר ממך. היא קנתה לי נרות מקסימים."

"צודקת."

היא קמה מהמיטה וניגשת אל נגן התקליטורים שצבעיו כחול וכסף, השרוט מעשרות שנים של שימוש. היא מרימה מארז ושולפת את התקליטור.

"אתה יכול להישאר כאן כמה שאתה רוצה, אתה יודע. אני אוהבת שאתה כאן."

"תודה, אימא." צליל פעמונים ופרץ מיתרים מחממים את החדר. "מה שמת?"

"In the Wee Small Hours. אלבום הפרדות הטוב בכל הזמנים."

היא חוזרת לשבת לידי. "תקשיב לזה כל יום עד שתרגיש יותר טוב. הקשבתי לזה בלי הפסקה כשאבא שלך עזב."

אני מדמיין את אימא שלי מרגישה ככה בזמן שהייתי תינוק שזה עתה נולד, ולא יכולתי להכין לה תה או לכרוך את זרועי סביבה או להשמיע את האלבומים שלה. היא טופחת לי על הגב ומושכת את עצמה לעמידה במאמץ, כמו שהיא עושה מאז מלאו לה שישים. קולו של פרנק סינטרה מנחם אותי מייד, הצליל של כל חודש דצמבר. סוג הקול שנותן לך להאמין בעולם חלופי של יוקרה ואלגנטיות ורומנטיקה ותזמורות כלי מיתר.

"אני מרגיש כאילו זה חג המולד," אני אומר.

"טוב!" היא אומרת בעליזות וסוגרת את הדלת מאחוריה.

 

אני הולך לחלון ובוהה בחבל הכביסה. השרוולים מושיטים יד זה לזה כשהם רוקדים באוויר. כל דבר הוא סימן מאז שהיא עזבה. כל דבר הוא עוד רמז שיעזור לי להבין מה קורה.

אני חושב על הנשיקה הראשונה שלנו על מפתן דלתה.

אני חושב על הוויכוח הראשון שלנו והוויכוח האחרון שלנו וכל ויכוח שביניהם.

אני חושב על מתנות יום ההולדת הראשונות שקנינו זה לזה.

אני חושב על השפה העליונה שלה ועל השומה בצד ועל האף שלה שכאילו משנה צורה עם כל זווית שאליה היא מפנה אותו.

אני חושב על הלילה הראשון שבילינו יחד בדירה שלנו: סחבתי אותה מעבר לסף, חדרים ריקים, אוכל תאילנדי, יותר מדי יין אדום, ויכוח שיכור על הצורך במתקן עיתונים, זיון מצחקק על הרצפה.

אני חושב על ששת החודשים הראשונים שחלקנו מיטה ואיך היא הייתה נרדמת על החזה שלי עם הידיים שלי סביבה והיינו מתעוררים בדיוק באותה תנוחה.

אני חושב על הצורה שיצרנו מתוך שינה כשהיה לנו נוח. מפנים את הגב זה לזה, ישבנים נוגעים.

אני חושב על הפעם הראשונה שהצחקתי אותה ושהצליל הזה תמיד יהיה הרעש הכי מספק בעולם בשבילי, אפילו יותר טוב מצחוק של קהל.

אני חושב על האפשרות שלעולם לא אשמע אותה צוחקת יותר, לעולם לא אקנה לה מתנת יום הולדת, לעולם לא אנחש מה היא רוצה מתפריט הטייק־אוויי, לעולם לא אשמע את סודותיה ולא אנשק את עלי הכותרת של עפעפיה.

אני מצלם בטלפון שלי את הסוודר והחולצה למקרה שאשכח איך מרגישים כשמישהו אוהב אותך. אני סוגר את הווילונות ונכנס למיטה שאני ישן בה מאז שהייתי ילד קטן. ואני בוכה ובוכה ובוכה ובוכה.