קול דמי אחיך

פתיחה

מוצאי שבת פרשת לך־לך, אור לי"ב במרחשוון תשנ"ו, 4 בנובמבר 1995, היה ערב שאי־אפשר לשכוח. אני ובני דורי, וכמדומני כל מי שחי בישראל באותו לילה מר ונמהר, זוכרים היטב היכן היינו ומה עשינו כאשר רצח יגאל עמיר את ראש הממשלה יצחק רבין.

הייתי אז תלמיד כיתה ח'. למחרת בבוקר נכנסו לכיתתנו פנינה המחנכת ולצדה יועצת בית הספר, והציעו למי שרוצה לשתף במחשבות או ברגשות לומר את אשר על לבו. החבר'ה העלו כל מיני קשיים וחששות - חלקם הגיוניים, חלקם מופרכים, כמה מהם אישיים וכמה מהם כלליים. אני זוכר שאמרתי שאני מפחד, אפילו מפחד מאוד. וכשהיועצת שאלה מה הכי מפחיד אותי, עניתי בלי להסס: "מלחמת אחים".

לא המצאתי את זה. שמעתי את המונח בחדשות באותו הבוקר, ויכול להיות שגם ראיתי בקיוסק בדרך לבית הספר איזו כותרת בעיתון שעסקה בכך. כבר ידעתי לומר שבהרבה הזדמנויות בהיסטוריה, רצח המנהיג היה רק יריית הפתיחה במאבק קשה ועקוב מדם, שבו נלחמו בני אותו העם אלו באלו. מה גם שכמה חודשים לפני כן למדתי מאיזו סדרה בטלוויזיה שמלחמת העולם הראשונה התחילה ברצח מנהיג. אני לא זוכר כיצד ניסו המחנכת והיועצת להרגיע את החרדה שלי באותו יום, אך הימים חלפו והמלחמה שחששתי ממנה לא פרצה. הדמיונות שהפליגו רחוק - לקרבות גרילה ברחובות ירושלים בין דתיים לחילונים או בין ימנים לשמאלנים - לא התממשו, תודה לאל.

בבתי הספר ובתנועות הנוער הקדישו את התקופה שלאחר הרצח לחיזוק האחווה, האהבה, השלום והרעות בתוכנו. קיימנו מפגשי שיח וסמינרים משותפים על בסיס קבוע, קמו אין־ספור מיזמי חיבור בין קבוצות בחברה הישראלית, ואת הטקס ביום הזיכרון לרצח ראש הממשלה מקיים עד היום התיכון הדתי שלמדתי בו בשיתוף התיכון החילוני שמעבר לכביש. החברה הישראלית המשיכה להתקיים ולהתקדם. על אף הטראומה והכאב, לא פרצה מלחמת אחים.

מאז ועד היום אנחנו ממשיכים לדבר בצער על הפילוג והפירוד, הקרע והשסע, ונביאי הזעם שבתוכנו שבים ומזהירים לא פעם ממלחמת האחים שעומדת אחר כותלנו. יכול להיות שזו אזהרת שווא, ויכול להיות שבזכות האזהרות אנחנו ניצלים מהתהום הזו שוב ושוב. עיון בדברי ימי ישראל מלמד את העובדה המצערת שהבעיות הללו אינן תופעה חדשה, ומלחמות אחים הן למעשה חלק מהדי־אן־איי של עם ישראל. התנ"ך מלא מלחמות בין אחים - ממלחמות האחים קין והבל ויעקב ועשו, דרך מלחמות השבטים בין מנשה לאפרים או בין שבט בנימין לשאר שבטי ישראל, ועד למלחמות הקשות בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה.

רציחות פוליטיות הן צורת החלפת שלטון נפוצה ושכיחה בתולדות ישראל - המלכים יורם ואחזיה, נדב ויהואש ועוד כמה נרצחו בעודם יושבים על כס המלוכה. השלטון בממלכת ישראל היה בלתי יציב והתחלף בתדירות גבוהה. השיא היה כהונתו של המלך זמרי, שרצח את המלך אלה בן בעשא ותפס את המלוכה, אך התאבד שבוע לאחר מכן, כשהבין שגורלו יהיה כגורל קודמו. מספר החללים במלחמות שבהן הופנה נשק יהודי כלפי חיילים מקרב עם ישראל מגיע בספרי התנ"ך למאות אלפים. גם אחרי חורבן ירושלים והמקדש לא שככו מלחמות האחים והרציחות הפוליטיות, וגדליה בן אחיקם נרצח בידי ישמעאל בן נתניה. גם בשלהי ימי בית שני, שנאת אחים זכורה בתודעתנו הקיבוצית בתור הגורם המרכזי שהוביל לחורבן.

אנחנו מרבים להתלונן על האיבה הפנימית השוררת בינינו כיום, אבל בהרבה מובנים מצבנו היום טוב שבעתיים משהיה בעבר. ואף על פי כן - הסכנה עודנה קיימת והתיקון והריפוי דרושים בהקדם. לימוד והעמקה בתולדות מלחמות האחים הרבות שידענו יכולים לפקוח את עינינו - ללמדנו שיש מוטיבים החוזרים על עצמם במלחמות לאורך ההיסטוריה, ושאנו טועים את אותן הטעויות, דור אחר דור כבר אלפי שנים, מבריאת העולם ועד ימינו אנו. אם נשכיל להכיר את השגיאות שעשו אבותינו, נוכל אולי להשאיר עולם טוב יותר לילדינו.

• • •

מאבקים בין אחים הם בבסיסם תופעה נורמלית. בכל משפחה יש לא מעט מריבות בין האחים, המשפיעות על כל אחד מבני המשפחה בפרט ועל המשפחה ככלל. מי שגדל בבית עם אחים ואחיות חווה ודאי פעמים רבות את "נחת זרוען" של מריבות אחים. ואף שהחיכוך והמאבק בין אחים במשפחה הוא תופעה מוכרת ונפוצה, שבדרך כלל לא מביאה לאסונות יוצאי דופן, התנ"ך רווי דוגמאות־קצה מצערות, שבהן אש המאבק בין האחים התלהטה לאלימות קשה, לפעמים עד כדי שפיכות דמים.

נושא יחסי האחים נחקר בהרחבה בפסיכולוגיה המודרנית, אף שהיקף העיסוק במערכות היחסים בין אחים לאחיות מצומצם בהרבה מהיקף המחקר והתיאוריות בנוגע ליחסי הורים וילדים. התבוננות במחקר ובתובנות שגיבשו התיאוריות על יחסי אחים עשויה להעמיק את ההבנה של המנגנונים העומדים בבסיס מלחמות האחים, ואולי גם ללמד כיצד למנוע אותן, במובן המשפחתי המצומצם וגם במובן הלאומי הרחב. המעבר מהציר האנכי במשפחה, זה שבין ההורים לילדים, לציר האופקי שבין האחים, מציע התבוננות מחודשת על התפתחות האדם והשפעת המשפחה על כך.

את סקירת מלחמות האחים בתנ"ך חילקתי בספר לשני חלקים - הראשון עוסק במאבקי אחים במשפחה הגרעינית המצומצמת, ואילו השני עוסק במאבקי אחים במובן הלאומי הנרחב של כלל עם ישראל. בחלק הראשון של הספר, בכל פרק העוסק במלחמות בתוך המשפחה, מופיעה סקירה קצרה של מושג מעולם המחקר הפסיכולוגי, שמעניק רובד נוסף להבנת המאבק בין האחים בתוך המשפחה. מטבע הדברים, זוהי סקירה שטחית ותמציתית, שאינה מכילה את כלל המשמעויות והעומק של המושג. החלק השני, כאמור, מתייחס למלחמות אחים לאומיות וכלליות, והניתוח שבו מתייחס בעיקר לרבדים הפוליטיים, החברתיים והרעיוניים של המאבק. בין שני החלקים מופיע נספח, העוסק במעבר ממשפחה לעם, בתהליכי אבולציה חברתיים שתוארו במחקר הסוצילוגי, ובעיקר בקשר בין יחסי שכנות ליחסי אחווה.

חלקו השלישי והאחרון של הספר מוקדש לשאלה מעשית ואקטואלית: כיצד למנוע מלחמות אחים? הן מלחמות מהסוג הראשון, המתרחשות בתוך התא המשפחתי, והן מלחמות מהסוג השני, המתחוללות בין קבוצות בעם. מסתבר שלא מעט עצות שיכולות להועיל במרחב המשפחתי יכולות להועיל גם ברובד הלאומי. בחלק הזה מפורט מודל האחווה במשפחתו של משה רבנו כמופת ליחסי אחים מתוקנים, וכן מוצעים שמונה כלים מעשיים, העולים כמסקנות מהעיון בשני החלקים הראשונים של הספר. כלים שביכולתם, כך אני מאמין, למנוע התפרצות של מלחמת אחים.

• • •

בובר הזקן נהג להגיד בתקופת המלחמה הקרה כי יש לבחון את גלגוליה של סיסמת המהפכה הצרפתית "חירות, שוויון, אחווה": החירות הלכה מערבה ושכחה את השוויון, השוויון הלך מזרחה ושכח את החירות, ואת האחווה שכחו כולם ("סולידריות: יישוב, מדינה ומה הלאה?", מוקי צור, בתוך מסע אל האחווה, המכון הישראלי לדמוקרטיה).

מטרת העיון בדברי ימי מלחמות האחים הקדומות שלנו היא להעמיד במוקד השיח, הלימוד וההשקפה את האחווה. על המורכבות והקושי שבה, על הסכנות והאתגרים שהיא מביאה, אבל בעיקר על העוצמה והכוח שהיא נושאת בקרבה, ועל חשיבותה ומרכזיותה בקיום ובמסורת היהודית. דומני שהאחווה היא אחת הבשורות העיקריות שהתורה מבקשת להנחיל ללומדיה. השבת הערך הזה למרכז חיינו הדתיים, החברתיים, הקהילתיים והלאומיים היא צעד חשוב בדרך לתיקון עולם.

הספר הזה נכתב בשנים תשפ"ג-תשפ"ה, בשעה שהחברה הישראלית מתמודדת עם משברים קשים ביותר מבית ומחוץ. שסע נורא בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים, בין תומכי ראש הממשלה למתנגדיו, בין צופי הערוצים האלו לצופי הערוצים האחרים, בין "ישראל הראשונה" ל"ישראל השנייה" ועוד. ריחה של מלחמת האחים נישא באוויר, ורעיון פיצול הממלכה נהפך בעיני חלק מהציבור לאפשרות העומדת על הפרק. מנגד, באפלה הנוראה של המלחמה שפרצה בשמיני עצרת תשפ"ד הפציעו בחיינו גילויי אחווה מעוררי השראה וחיבורים איתנים בין קבוצות שונות ובין מגזרים שונים. דומה שהשאלה מה אפשר לעשות כדי לחזק את האחווה ולמנוע מלחמת אחים מעולם לא היתה רלוונטית יותר.

לפני כמה שנים זכיתי להתארח בביתו של הרב יונתן זקס בלונדון, יחד עם חבורה של אנשי ציבור מישראל. במהלך השיחה אמר לנו הרב: "שלוש פעמים בהיסטוריה ישבו בני ישראל בארצם ושלוש פעמים איבדו את אחיזתם בה - בימי יעקב אבינו, בימי הבית הראשון ובימי הבית השני. בכל הפעמים הללו, הרקע לגלות היה מריבה בין אחים. מכירת יוסף הביאה לירידת ישראל למצרים. מלחמות ממלכת ישראל בממלכת יהודה הביאו לגלות של שתי הממלכות, ושנאת האחים של סוף ימי הבית השני המיטה על הארץ חורבן וגלות". אז פנה אלינו הרב זקס, ואמר לנו בנימה של תוכחה מגולה: "תיזהרו שזה לא יקרה שוב..."

• • •

תודה גדולה לתלמידַי במכינת רוח השדה, לתלמידותי בבית המדרש מת"ן, ולחברי קבוצת יבנה וחברותיה, שהיו שותפים למסע הלימוד שהספר הזה נולד ממנו. תודה גם לרבים מהם שקראו את הספר בגרסאות ראשונות שלו והוסיפו הערות חשובות.

תודה לעמיחי ברהולץ ולשאר השותפים הנאמנים בידיעות ספרים, על הצעידה יחד לאורך הדרך.

תודה לישי פלג, על עבודת עריכה יסודית, מקצועית ומאירה.

תודה לאביטל שלי, על לשד החיים.

תודה לאל, על כל מה שבראת.

אילעאי עופרן

כסלו תשפ"ה

"חרב איש באחיו"

במקום הקדמה 

כוחה של אחווה

מלחמת אחים היא הקללה הנוראה מכולן.

בפסוקי פורענות לאורך התנ"ך, בתורה ובדברי הנביאים, מוצגת המלחמה הפנימית בתוך עם ישראל כנקודת שפל בדרך אל החורבן. זאת ועוד, לא פעם מתוארת הפניית הנשק כלפי אחים כמפּלה חמורה יותר ממכת אויב חיצוני.

בפסוקי הברכה בסוף ספר ויקרא מבהירה התורה את כוחם וחשיבותם של האחווה והחיבור: "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" (ויקרא כו, ח). לפי הפסוק, האחווה מביאה לגידול מעריכי בכוח הצבאי. בעוד חיבור בין חמישה מלוחמי ישראל מצליח להפיל מאה לוחמי אויב (יחס של אחד לעשרים), חיבור בין מאה אחים מצליח להפיל עשרת אלפים אויבים (יחס של אחד למאה). אך כשם שהברכה היא באחווה, הקללה היא בהיעדרה:

וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף. וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם (שם, לו-לח). 

הפורענות המתוארת בפסוקים אינה מכתו של האויב החיצוני, אלא תיאור של הידרדרות כללית של החברה והפרטים שבה, עד למצב של "וכשלו איש באחיו". הפגיעה של איש באחיו, האוכלת את החברה מבפנים בלא שום רודף חיצוני, מתוארת כמכה שאין ממנה תקומה, המביאה לגלות ולאובדן מוחלטים.

בהלה ומהומה

בכמה מהמלחמות שעליהן מסופר בתנ"ך בין עם ישראל לאויביו, מתואר ניצחון מזהיר של עם ישראל, שהתרחש כולו על ידי מפלת האויב בחרבו שלו. כך, למשל, במלחמתו של גדעון השופט במדיינים. בספר שופטים מסופר על המהומה הגדולה שהקימו גדעון ואנשיו במחנה מדיין, על ידי ניפוץ כדים ותקיעה בשופרות. בשיאה של המהומה, "וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת וַיָּשֶׂם ה' אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל הַמַּחֲנֶה וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד בֵּית הַשִּׁטָּה צְרֵרָתָה עַד שְׂפַת אָבֵל מְחוֹלָה עַל טַבָּת" (שופטים ז, כב). נראה כי גדעון הצליח להביס את האויב בלי לירות אפילו חץ אחד. המהומה והבהלה הביאו את האויב לנעוץ "חרב איש ברעהו", וזוהי, כאמור, המפלה שאין ממנה תקומה.

כך היה גם במלחמתו של שאול המלך בפלשתים: "וַיִּזָּעֵק שָׁאוּל וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד הַמִּלְחָמָה וְהִנֵּה הָיְתָה חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד" (שמואל א, יד, כ). ניצחונו המפואר של שאול לא נזקק לעוצמת זרועו הנטויה של צבאו. כאשר המהומה האוחזת במחנה פלשתים גורמת להם להתקוטט ולפגוע איש באחיו, הניצחון של ישראל מובטח. מסתבר כי מלחמה פנימית מובילה בהכרח להפסד במלחמה החיצונית.

נבואות על מלחמת אחים

רבים מנביאי ישראל התנבאו על מלחמות אחים, הן בעם ישראל והן בקרב הגויים, כחלק מפורענות עתידית. כשירמיהו מתאר את חורבן ירושלים הצפוי, הוא חוזה מלחמה פנימית מחרידה: 

וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מְמַלֵּא אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶת הַמְּלָכִים הַיֹּשְׁבִים לְדָוִד עַל כִּסְאוֹ וְאֶת הַכֹּהֲנִים וְאֶת הַנְּבִיאִים וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם שִׁכָּרוֹן. וְנִפַּצְתִּים אִישׁ אֶל אָחִיו וְהָאָבוֹת וְהַבָּנִים יַחְדָּו נְאֻם ה' לֹא אֶחְמוֹל וְלֹא אָחוּס וְלֹא אֲרַחֵם מֵהַשְׁחִיתָם (ירמיהו יג, יג-יד).

הניגוד בין יחסי האחווה והמשפחה ובין היעדר הרחמים והחמלה הוא מה שהופך את דברי הנביא לקשים ולמדאיגים כל כך. יש לשים לב לכך שלדברי ירמיהו, מלחמת האחים היא תוצאה של "שכרות". הפניית נשק כלפי אחים היא בלבול שאין כמותו, שאדם פיכח כנראה היה ניצל ממנו. גם במלחמתו של שאול מתוארת המלחמה הפנימית בקרב הפלשתים כתוצאה של "מהומה", וגם במלחמתו של גדעון במדיינים, הבהלה מהרעש שעוררו הוא ואנשיו היא שהביאה ל"חרב איש ברעהו". במילים פשוטות - מלחמת אחים לעולם אינה החלטה מושכלת, הגיונית ושקולה. היא תוצאה של בלבול, בהלה, מהומה ושיכרון.

גם חזון אחרית הימים של יחזקאל הנביא, המתאר את המלחמה הפלאית בין גוג ומגוג, מתחיל במלחמת אחים:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי ה' תַּעֲלֶה חֲמָתִי בְּאַפִּי... וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה וְכֹל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת וְכָל חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל. וְקָרָאתִי עָלָיו לְכָל הָרַי חֶרֶב נְאֻם אֲדֹנָי ה' חֶרֶב אִישׁ בְּאָחִיו תִּהְיֶה (יחזקאל לח, יח-כא). 

הרעש הנורא, ההרס והבהלה יביאו גם הם ל"חרב איש באחיו". הגאולה הצפויה לאחר מכן תגיע רק אחרי נקודת השפל הנוראה מכולן - מלחמת האחים.

וסכסכתי מצרים במצרים

לא רק לעם ישראל מנבאים הנביאים מפלה במלחמת אחים. הנביא ישעיהו צופה זאת גם למצרים, האימפריה האזורית במזרח התיכון. עוצמתה של מצרים כמעצמה נשמרת לכל אורך תקופת המקרא, מימי אברהם היורד מצרימה בעת הרעב, ועד לאחר חורבן בית ראשון, כאשר שארית הפליטה בורחת למצרים מפני מלך בבל. וכך מתאר ישעיהו את מפלתה העתידית: 

מַשָּׂא מִצְרָיִם הִנֵּה ה' רֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס בְּקִרְבּוֹ. וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם וְנִלְחֲמוּ אִישׁ בְּאָחִיו וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ עִיר בְּעִיר מַמְלָכָה בְּמַמְלָכָה (ישעיהו יט, א-ב). 

שום ממלכה אחרת אינה יכולה להכניע את כוחה הצבאי והכלכלי של מצרים, ולכן מפלתה של מצרים צפויה, לדברי ישעיהו, דווקא מתוך כוחותיה הפנימיים, מתוך מלחמת אחים.

הנביא ישעיהו מתאר גם מלחמת אחים בנבואותיו לישראל. המלחמה הזאת מתוארת כנקודת שפל קיצונית בהידרדרות המביאה לחורבן. מאופן תיאורו עולה הרושם כי המלחמות עם האויבים מבחוץ, כגון ארם או פלשתים, הן בעיות קטנות ופשוטות ביחס למלחמה הפנימית. המציאות שבה "אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר וַיֹּאכְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה" (ישעיהו ט, יא) היא רק השלב הראשון בפורענות.

השלב הבא, החמור יותר, הוא מציאות שבה "וַיְהִי הָעָם כְּמַאֲכֹלֶת אֵשׁ אִישׁ אֶל אָחִיו לֹא יַחְמֹלוּ" (שם, יח). אובדן החמלה בין איש לאחיו גרוע בעיני ישעיהו הנביא משנאת הפלשתים והארמים גם יחד. כך נוצר מצב שבו "מְנַשֶּׁה אֶת אֶפְרַיִם וְאֶפְרַיִם אֶת מְנַשֶּׁה יַחְדָּו הֵמָּה עַל יְהוּדָה" (שם, כ). עם ישראל מתפרק לשבטיו. תחושת האחווה הופכת למגזריות צרה, שבה כל שבט נאבק בכל השבטים האחרים. אפילו מנשה ואפרים, שאמורים לכאורה להיות קרובים במיוחד, בהיותם שניהם מבני יוסף, עתידים להילחם זה בזה מלחמות קשות ורעות. זאת לא תהיה הפעם הראשונה - מלחמות אפרים ומנשה הפילו אלפי חללים כבר בימי יפתח השופט, כפי שנראה להלן.

אחווה באחרית הימים

אך כשם שמלחמת האחים היא הגדולה בפורענויות והיא תמצית החורבן, כך גם האחווה והחיבור הם ליבת הגאולה. חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל, המבטיח לישראל את התקומה שלאחר ההרס, מסתיים בנבואה על חיבורן ואיחודן של יהודה וישראל:

וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ... וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד... וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם (יחזקאל לז, טו-כז). 

תקומת ישראל אינה רק פתיחת הקברים והחייאת העצמות היבשות, אלא גם חיבור מחודש של ממלכות ישראל ויהודה המסוכסכות והמפורדות. קיבוץ השבטים ל"גוי אחד" ואיחוד המלכויות לשליט מוסכם אחד לכולם, ששושלתו יציבה ועוברת מדור לדור, הם התיקון לכל התלאות האיומות שעוברות מלכות ישראל ויהודה, כפי שנראה בהמשך. רק בהתקיים שני התנאים הללו אפשר לדבר על בניית מקדש והשבת שכינתו של הקב"ה לירושלים. עם ישראל הוא עמו של הקב"ה, אך כדי לקיים את שליחותו עליו להיות לעם. "עם ישראל" הוא יסוד אמונתנו, ומלחמה פנימית בעם ישראל מערערת את היסוד לכל הוויית החיים היהודית - תורת ישראל וארץ ישראל. רק מתוך איחוד ואחווה אפשר לקבל תורה ולרשת את הארץ.

גם חזון הגאולה של הנביא ישעיהו כולל בשיאו את חידוש האחווה בעם ישראל. בפסוקים ידועים ומרגשים מבטיח ישעיהו לישראל את השלום והשלווה: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם" (ישעיהו יא, ו). ההבטחה הזאת מגיעה אחרי הנבואה על חידוש המלוכה מבית דוד, על משפט הצדק שיחדש המלך בירושלים, ועל המציאות הרוחנית האוטופית שתשרור באותם ימים: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (שם, ט). השלב הבא בגאולה, המגיע כקומה נוספת לאחר כל הטוב והשפע שתואר לעיל, הוא אחדות וחיבור פנימיים בתוך עם ישראל: "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם" (שם, יג). אפרים ויהודה הם סמלים למאבק הפנימי בעם ישראל - המאבק בין רחל ללאה ובין יוסף לאֶחָיו. הם מהדהדים את מאבקו של שאול הימיני בדוד היהודי, ואת הפיצול בין רחבעם המלך משבט יהודה ובין ירבעם המלך משבט אפרים. הסרת הקנאה ההיסטורית בין השבטים פותחת את הפתח לאחדות ישראל, והאחדות הזאת היא שיאה ומהותה של הגאולה כולה.