זכרנו לחיים

בפתח

ראש השנה.

יום ההתחלה, ראשית ההוויה והזמן. "הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם".

יום המשפט. "הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים".

יום שיתוף מידת הרחמים במידת הדין. יום המלכת ה' למלך על כל הארץ.

היום האוניברסלי של היהודי, שבו הוא מתפלל, יותר מתמיד, על העולם כולו.

ותמיד כפל פנים ליום הזה: קץ השנה החולפת אך גם פלא ההתחלה של השנה החדשה; בכי וחרדה אך גם יום חדווה ורעוּת, כדברי נחמיה: "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ... וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם";¹ דינא קשיא אך גם דינא רפיא; יום של תקיעות ושפה קדם־מילולית אך גם יום של תפילת מוסף ארוכה, ובתוכה המילים הגבוהות ביותר שיהודים אומרים - בברכות הזיכרונות, המלכויות והשופרות.

הספר שלפניכם מבקש לגעת בתשתיותיו של היום רב־הפנים הזה, להתחקות אחר יסודות ראשית הזמן, למצוא בהם משמעויות עומק ולהביאן אל הזמן הזה.

הספר נכתב בשנים בוערות ורועדות שעברו, ועודן עוברות, על כולנו: ראשיתן במחלוקת פנימית גדולה שהלכה והתעצמה בשנת תשפ"ג; אמצען בטבח שמחת תורה תשפ"ד, ובהלם והאלם שבאו אחריו; והמשכן במלחמת חרבות ברזל הנמשכת מאז נגד האויב שרצח אלף ומאתיים מאחינו ואחיותינו, טף ונשים ביום אחד, וחטף מאות מהם לרצועת עזה, ובמבצע עם כלביא למיגור הצורר האיראני.

התהליכים שהתרחשו, ועודם מתרחשים, בשנים הללו, היו מרוכזים, קשים, צורבים אך גם פוקחים. עברנו ימים של אובדן תקווה אך גם ימים של פתחים משמעותיים ואף ניצחונות מרשימים וניסיים על אויבינו מצפון, ועל "ציר הרשע" מטהרן שאיים באיום גרעיני והלך ויצר טבעת חנק הדוקה סביב גבולותיה הצרים של מדינת ישראל; ימים של כאב ויגון נורא שבתוכם נשב גם משב גדלות ורוממות של "נצח ישראל" שהתגלה בנו, טָפח על פנינו, ועודנו ממשיך לתבוע מאיתנו לדעת את גודל השעה, להבין כי בשלה העת לבנות את הקומה החדשה בתהליך שיבת ציון ולהתבגר.

הספר הזה מבקש להביא מתורת הדורות הירושה לנו, להעמיק בה, ולהתיכה ולתרגמה אל חיינו העכשוויים. הוא גם מבקש להביא מעט מקול הניגון שהחל להישמע כאן אחר השבר, מאמונתם הגדולה של הגיבורים שהלכה והתגלתה מתוך האתגרים הנוראיים - מרוח העמוּקוֹת שנחשפה כאן מתוך מעבה החושך, בחינת "מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי חשֶׁךְ".²

הספר נכתב בתוך הסערה ומתוכה. אפשר אפילו לומר שהוא נכתב בדמע. היו ימים לא מעטים שבהם בבוקר השתתפתי בהלוויה של גיבורינו הקדושים, בצהריים ביקרתי בבתי החולים תלמידים אהובים שנפצעו בחזית; ובערב, אחרי התוועדות עם המפונים מבתיהם שבצפון או בדרום ועם בני משפחות החטופים העטופות דאגה נוראה, הייתי מתעקש עם עצמי להמשיך ולהתבונן ביום הקדוש הזה, בראש השנה, ביום הדין שבו נכתב "מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת, מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ", ביום שבו כל אחד ואחד נדרש לשאול "היכן אני בעולם". הבוקר היה נכנס אל הערב, הלילה היה מציף את היום, והפנים הצעירות של בני ציון היקרים שמסרו ומוסרים נפשם עלינו היו איתי בשוכבי ובקומי.

הספר הזה מוקדש לכל היקרים האלו ולבני משפחותיהם.

בימים אלו עודנו נדרשים לפיוס פנימי ועמוק בינינו, לריפוי שנות החשד הארוכות שעברו על כולנו. ואנו מייחלים ומתפללים להמשך פיוס שיבוא אלינו מלמעלה, ש"יפייס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליהם שעשה להם האויב".³

וּבְכֵן תֵּן כָּבוֹד ה' לְעַמֶּךָ, תְּהִלָּה לִירֵאֶיךָ, וְתִקְוָה טוֹבָה לְדוֹרְשֶׁיךָ, וּפִתְחוֹן פֶּה לַמְיַחֲלִים לָךְ. שִׂמְחָה לְאַרְצֶךָ, וְשָׂשׂוֹן לְעִירֶךָ, וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ, וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ, בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.

אלחנן ניר

בפתח ראש השנה תשפ"ו

מתוך החושך

ובצופר גדול ייתקע (במקום הקדמה)

בראש השנה תשפ"ד לא נשמע קול השופר, אך מתקפת הטרור הנוראה בבוקר שמחת תורה הכריחה אלפי אנשים להפוך בעצמם לשופרות ולומר "הנני"

א

בקול דממה דקה התעננה שנת תשפ"ד על ראשי הבריות. ומכיוון שיומה הראשון של שנה זו חל בשבת, לא נשמע בראשיתה קול השופר.

משהו בשתיקה הזאת כמו שיקף את אשר רחש אז בלב רבים בארצנו: אחרי שנה רצופת התלקחויות ומאבקים פנימיים, שנה של טינה, כעס ואף שנאה פנימית הולכת ושוצפת, משהו באֵלם הזה הלם את כניסת השנה.

המשכיל בעת ההיא נדם.

תפקיד השופר הוא לעורר חסדים ולמתק את הדינים, כתבו המקובלים;⁴ "לעורר רחמי ה' יתברך שיסתכל רק על כל הנקודות טובות שבישראל ולא יסתכל על הרע שלנו כלל",⁵ כתבו החסידים. אבל באוויר עמדו אז חבילות רבות של דינים; ניתן אז לחוש בהן באופן פיזי כמעט, ולא נמצא מי שימתיקן. נראָה שלא עלתה די התעוררות מלמטה להבין את חומרת הקרע הפנימי ואת סכנתו. כולם המשיכו לדון בלהט גדול ובחֵמה שפוכה, מבלי להבחין שהספינה הולכת וטובעת.

כדי להמליך עלינו את מלכו של עולם, שזהו עניינו של ראש השנה, יש צורך ברצון; "וּמַלְכוּתוֹ בְרָצוֹן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם". יש צורך בבהירות פנימית, בהתכללות המידות ובשיתוף פעולה בין הבריות. אולם אלו נעדרו אז מאיתנו, עת התבוססנו במוחין דקטנות. לא הייתה אז המְלכה ולא היה זיכרון, שהוא הנותן ליום זה את שמו, "יום הזיכרון". הפרספקטיבה המתבקשת על קיומנו כאן נשכחה. השכינה גם היא הלכה והסתלקה מאיתנו בשל היותנו חסרים, פגומים ומלאי עצב.⁶

ב

הזיכרון האלוהי בתנ"ך מורה על פקידה לטובה, תפנית בגורלו החותך של החי ומעבָר מדין לרחמים. ה' זוכר את נח ואת החיה והבהמה אשר איתו בתיבה ומפסיק את המבול; ה' זוכר את רחל העקרה ופותח את רחמה, וה' זוכר את עמו ישראל ומקים את בריתו הנצחית איתם: "וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ, וַהֲקִמוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם".⁷

בניגוד לאדם המוגדר על ידי זיכרונו החסר והאובד, ולחלופין על ידי זיכרון קנטרני וסלקטיבי, הזוכר שומים ובצלים ולא את השעבוד במצרים ואת הבנים המוטלים ליאור, האלוהי מוגדר על ידי היעדר השכחה. "כִּי אֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ", אנחנו אומרים בתפילת מוסף של ראש השנה. נקודת ההבדל בין זיכרון הבורא לשכחת הנברא מסמנת את קו הגבול הנחרץ ביניהם.

ראש השנה הוא היום שבו האדם, השוכח, עומד בפני האלוהי, הזוכר - ותוקע.

בעצם מעשה זה מזכיר האדם את העולם ואת הבריות כולן ומבקש שייזכרו לטובה. הוא אינו מסתפק בשופר ואף מוציא מפיו את בקשת הזיכרון: "זָכְרֵנוּ לְחַיִּים מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים". עצם העובדה שהאדם, השוכח, בא להזכיר למי שמהותו היא הזיכרון, "כִּי זוֹכֵר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת אַתָּה הוּא מֵעוֹלָם" - הופכת את האדם ביום הזה לחלק מהאלוהי נעדר השכחה.

ג

בראש השנה תשפ"ד לא תקענו.

זוהי כמובן שורת הדין כאשר ראש השנה חל בשבת, אולם "תקיעת שופר בא לְרַצות ישראל לפני אביהם שבשמיים ולסתום פי שטן המקטרג על עוונותיהם", וריצוי זה לא התרחש. השטן המשיך לרקד בינינו ולקטרג. והגם שלא אשמנו בהיעדר השופר, וכמו היינו אנוסים בכך, "מכל מקום אונסא כמאן דלא עביד, ואכתי [מכל מקום אונס הרי הוא כמי שלא עשה, ועדיין] לא קיימו מצוות תקיעת שופר".⁸ למרות כל ההצדקות ההלכתיות, במישור העובדתי לא נשמע קול השופר.

כיצד ניתן להתעורר ללא תקיעת שופר? בראש השנה "שאין בו תקיעת שופר - אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמיים. שעל ידי הרהורי תשובה זו יחזרו המוחין להתפשט בזעיר אנפין ויִמתקו הדינים".⁹ כשאין שופר, כשאין קול היוצא החוצה, מלמד אותנו הרש"ש בדבריו אלו, מה שנותר הוא להרהר בתשובה בפנימיות נקודת הלב; לדעת בתוכנו את נקודת החיסרון והחולשה שלנו, ומתוקף ידיעה זו לבוא בשפלות ולבקש ישועה ורחמים; להשיב את המוחין, את הפנים הגדולות והמאירות אל הפנים הזעומות והזועמות, ובכך להמתיק את הגבורות.

אבל בראש השנה תשפ"ד היינו כנראה משוכנעים מדי, יודעים מדי, בטוחים בעצמנו מדי. ולא היה שופר, על אף ש"אי אפשר לעולם בלי תקיעת שופר".¹⁰ וחסרו הרהורי תשובה והארת פרצוף אריך אנפין; היו רק דינים ופרצוף זעיר אנפין מלא עֶברה וזעם.

ד

ערב יום הכיפורים הגיע, ובכיכר בתל־אביב התארגנו מתפללים לתפילת כל נדרי. האוויר היה רווי אדי דלק וכמו חיכה לזרז, שהגיע בדמות מחיצה מאולתרת בין עזרת הגברים לעזרת הנשים. בתוך זמן קצר התייצבו במקום תושבי השכונה, פירקו את המחיצה והתעמתו עם המתפללים. שני הצדדים עמדו זה מול זה, וכל אחד האשים את זולתו - בנאצות ובבכי - ביצירת פרובוקציה זולה ביום הקדוש ביותר.

העימות בכיכר עורר סערה חברתית אדירה. נחשול של שנאה פנימית הלך ושטף את מדינת ישראל. רבים חשו שזהו אך קדימון למאבק נוסף על המחיצות, שצפוי היה להתפרץ בהקפות השניות באותה כיכר, במוצאי שמחת תורה.

לקראת סוכות רחשה בלבבות חרדה ממשית. בערב אותו חג התפרסם שיר שכתבתי זמן לא רב לפני כן, בשם "זכרנו לחיים", ובו השורות:

מָה שֶׁהָיָה מִבְצָר, מַנְעוּל וּבְרִיחַ

נִכְנַע בְּרֶגַע אֶל תְּהוֹם בֵּית הַבְּלִיעָה,

וְכָאן עַל הָרִצְפָּה הָרוֹעֶדֶת

בִּקַּשְׁנוּ רַק עַל הַחַיִּים.

בהמשך הפכו הדברים מפורשים יותר:

הַיְּלָדִים שָׁאֲלוּ בְּבֶהָלָה אֵיפֹה אֲנַחְנוּ, לְאָן הוֹלְכִים עַכְשָׁו,

אֲבָל בִּטְחוֹן הַכָּזָב גַּם הוּא נָטַשׁ אוֹתָנוּ

וְיָדַעְנוּ אָז אָבְדָן שֶׁלֹּא הָיָה כְּמוֹתוֹ.¹¹

כמובן, לא ידעתי דבר. אבל משהו בי חש בחריפות, כמו רבים מסביב, שאנחנו צועדים לקראת אובדן שלא היה כמותו.

והוא הגיע.

בבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, עת ביקשנו "לחיים ולא למוות", עלה הכורת. אלפי מחבלים פרצו מרצועת עזה לעשרות ערים, יישובים, קיבוצים ובסיסי צבא בגבולה הדרום־מערבי של ישראל, ופתחו במתקפה רצחנית שטרם הייתה כמותה במדינת ישראל. מאז תקומתה של מדינת היהודים לא נטבחו ונפלו כל כך הרבה מבניה ביום אחד, ולא נכנסה החזית לתוך הבתים וחדרי השינה, בטבח ילדים וזקנים, עד שנתקיימה בנו הקללה הנוראה "מִחוּץ שִׁכְּלָה חֶרֶב בַּבַּיִת כַּמָּוֶת".¹² לפי דו"ח ועדת הפרלמנט הבריטי, הידוע כ"דו"ח רוברטס", שהתפרסם כשנה וחצי לאחר הטבח, נצפו בו מחזות סדיסטיים שההיסטוריה העולמית לא ראתה כמותם מאז טבח נאנג'ינג ב־1937.

כאשר רבנו והתכתשנו באווילות על המחיצות, המרצחים כבר היו על הגדרות. כ־1,200 אזרחים וחיילים נרצחו, נשרפו ונשחטו, נאנסו ונבזזו באין מעצור ובאכזריות בלתי ניתנת להגדרה, ביום אחד. כ־250 מאחינו ואחיותינו נחטפו חיים לרצועת עזה, ובעת כתיבת הדברים הללו, בקיץ תשפ"ה, עשרות מהם - חלקם חיים וחלקם חללים - עודם נתונים בשבי הנורא ועדיין מתקיימת בנו הקללה הנוראה "בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ".¹³

במשך יותר מיממה, מדינת ישראל החזקה נאלמה, הביטחון בה אבד, והעם העברי כמו חזר לחיי גלות חסרי ביטחון ורצופי פוגרומים. אך הפעם הדבר התרחש במולדתו ההיסטורית, במדינתו הריבונית ותחת עינו העצומה של צבאו החזק.

שופר לא נשמע בגבולנו. רק שריקות אלפי פצמ"רים מדרום, טילים מצפון וקולות אזעקות עולות ויורדות שהחרידו את מדינת ישראל הזעירה.

ה

בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶרֶץ כִּי אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב וְלָקְחוּ עַם הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד מִקְצֵיהֶם וְנָתְנוּ אֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה.

וְרָאָה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה עַל הָאָרֶץ וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת הָעָם.

וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה.¹⁴

קשה להבין כיצד טחו עיני הצבא ושירותי המודיעין המקצועיים והנועזים ביותר באזור, וכיצד לא צפו מתקפה נוראה זו והתכוננו אליה. לנגד עינינו התממש הפסוק "אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וה' הִסְגִּירָם",¹⁵ בפרשנותו הכואבת של ר' עובדיה ספורנו: "היה להם להבין שאין זה בטבע... אם לא כי צורם מכרם. הוא נלחם בם והסיר תוקפם ובכן נָשְׁתָה גבורתם". היה זה אירוע החורג מכל דרך טבע והבנה, אירוע כמו־תנ"כי של הסתר פנים.

אחרי תקופה של מריבות פנימיות בלתי פוסקות, מחלוקת אחים בעוצמות שלא ידענו כמותן במדינת ישראל, "אוֹי לְתָאֵר אֵיזֶה אוֹי / הָיָה לָנוּ בֵּינֵינוּ לְבֵינֵינוּ",¹⁶ אחרי שנות אוֹי נוראות בינינו - השכינה החובקת את מחנה ישראל כמו עזבה אותנו לכמה שעות בבוקר הנורא ההוא. האב דפק על השולחן והרעיד את הארץ. רגע לפני מריבות נוספות, הכול נעצר. נהפך לאבל מחולנו. שמחת תורה הפכה לתשעה באב.

ימי תשרי, מיום הכיפורים ועד ראש חודש מרחשוון, ימים שאין אומרים בהם תחנון, הפכו לנפילת אפיים אריכתא, לימי תחינה, צעקה ושוועה בלתי חדלות. ההגדרה הפרוידיאנית החריפה למלנכוליה התקיימה בנו באותם ימים במלואה: "פגיעה יוצאת דופן בתחושת האני, כלומר התרוששות אני אדירה".¹⁷

ופתאום, בתוך גאוּת המחלה האוטואימונית שתקפה אותנו בפראות, בתוך הניוון המתקדם של שרירי הלאומיות והחוסן הקולקטיבי, הוכרחנו להיזכר. בתוך הניטרליות החולנית שהלכה ופשתה בנו בעשורים האחרונים, הוטחנו בַּמיתי, בַּהיסטורי, בצורך לנקוט צד בצורה נחרצת ולקום מול מבקשי נפשנו.

בסתיו תשפ"ד נראה היה שמרבית העם בישראל הוא בגדר בעל תשובה המתפכח מעברו, מתחרט על קלונו שנחשף ברבים ומבקש לו דרך. בעל התשובה הוא דמות שנדרשת לעבוד "בחילא יתיר",¹⁸ בכוח ובעוצמה אדירה, אולי אף חסרת פרופורציות בראשיתה - כדי לשוב ולתקן את עברו, את הקונספציה שבה היה שרוי. ההבנה החשובה הזו, שרווחה אז כמעט בכל חלקי החברה בישראל, ביטאה הפנמה שאין כאן סכסוך שכנים על אדמה אלא על האדם. כיצד הוא אמור להיראות - להיות שותף בתיקון העולם או בחורבנו? להוסיף מוסר, חן וחסד ורחמים, או אכזריות נוראה וברוטלית בשם האל?

ו

הטבח הנורא חולל התמוטטות וכאוס. אחר כך עלה הלם מעורב בכעס, בחוסר יכולת להכיל את ההשפלה הנוראה. אבל במקביל לתחושות מצמיתות אלו, החלה לפעֵם גם תחושת השתקמות והתקוממות. נשבה רוח גבורה של מאות ואלפי גיבורים, שבמקום שאין אנשים היו לאנשים, תקעו בשופר ואמרו "הנני".

אותו שופר נשכח מראש השנה, הלך והשמיע לפתע קול נעלם. אותה דממה הלכה והתמלאה בלבבות מלאי אכפתיות שבאו להילחם "בשם כל ישראל". הם לא עשו זאת מתוך סולידריות, שבהגדרתה בנויה על שותפות אינטרסים תועלתנית, וגם לא מתוך "חוזה חברתי", אלא מתוך תודעת נצח עמוקה של אהבת ישראל, של משפחה שבה אח אחד נחלץ לטובת אחיו - שלעולם הוא עימו בצרה.

חשנו כיצד המלחמה הזו חוברת לכל המלחמות שידענו בעבר; מקבלת את כוחה מימי השופטים ושלוש־מאות לוחמי גדעון האוחזים שופרות בידיהם ומנצחים את מדיין; יוצרת זיקה ברורה אל מרד החשמונאים; ומחזירה אותנו לתיבת התהודה ההיסטורית האדירה שהלכה ונשכחה מאיתנו.

הרפיסות שאחזה בנו עד הטבח כמו נעלמה, ולפתע נראָה שהמלחמה מגלה בנו כוחות התעשתות ולחימה, כוחות של ביטחון. "נמצא שכל שיש לאדם מלחמה - מכלל [למדנו] כי יש לו כוח להילחם. וכתיב 'אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח' - שעל ידי המלחמה עצמו רואה שיש לו במה לבטוח".¹⁹ ההכרח כמו הוליד בנו את ההבנה שכולנו באותה סירה, שהמחבלים רואים גם את תושבי שדרות ואופקים וקיבוצי העוטף כ"מתנחלים", ובעיקר - שאין לנו ברירה, ושגם אם שכחנו, הנה אנחנו נזכרים: יש בנו כוחות ותעצומות להילחם בדורשי רעתנו.

הסיפורים על אנשים מקצוות רבות בעם שהרגישו שהם העם, שקמו ממקומם מבלי שנקראו או נדרשו ומסרו נפשם עליו, מלווים אותנו ומשמשים כאבוקות להבה. אנשים ונשים שלא נודעו הפכו באחת לגיבורים, לדמויות רבות הוד, להשראה לדורות, לשופרות בעצם היותם. המבטים הופנו באחת אל דמויות אור שלא חיפשו כבוד ותהילה וביקשו רק להציל את הזולת באשר הוא יהודי, באשר הוא נברא בצלם; שמסרו נפשם עלינו, על החיים שלנו כאן בנחלת אבותינו.

עם התחושות הללו נכנסו לוחמינו לעזה. איתן הדליקו את נרות חנוכה תשפ"ד בעזה ובחאן־יונס, ומכוחן נלחמו באומץ מול גדודי חמאס הרצחניים. כל מי שראה ושמע את לוחמינו, את נשותיהם ואת בני משפחותיהם לא יכול שלא להתמלא התפעלות מן המלאכים כבני אדם המסתובבים בינותינו, מהתגלות תכלית הבריאה שהתגלמה באותם אנשים, "שזה כל האדם, לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחריני [לאחרים], ככל אשר ימצא בכוחו לעשות".²⁰

בשבועות הללו של חורף תשפ"ד שררה תחושה מפתיעה של היחלצות נרחבת מהפרטיות אל הכלליות, מהמסגרת הסגורה והבטוחה של החיים האישיים לדאגה אל מעבר להם, אל היטמעות בכלל והזדהות עימו. פתאום נשבה בנו רוח של גדוּלה, ו"כמעט כל דבר שיש בו גדוּלה מתקיים מכוחו של ה'אף על פי כן'";²¹ פתאום פיעמה בשדרות רחבות בעם תודעת כלליוּת פשוטה וקמאית, לפתע הייתה תחושה חיה של "ועַמֵּךְ כולם צדיקים".²²

באותם ימים ירדתי להתוועד עם לוחמינו בדרום לקראת כניסתם לעזה. חשתי באוויר גדוּלה בסדר גודל תנ"כי המנשבת מהם, דיבורי אמונה נחרצים ופשוטים כאחד, העולים גם ממכתבי הנופלים שפורסמו.²³ אותה רוח של גדוּלה התגלתה לא רק בגבורת חיילי צה"ל הלוחמים בחזית ובגבורת נשותיהם שבעורף; היא הופיעה גם אצל הפצועים במאבקם ההרואי והנמשך לחיים, בקֶרב משפחות הנופלים שמתמודדות בתעצומות נפש עם הכאב הנורא מכול, ואף בהירתמות אזרחית מקיפה ומלאת התמסרות לתרומה, לעזרה, להושטת יד ולהזדהוּת.

נערן אשחר, שנפל במלחמה, טָבע מכתם קצר שכמו לוכד את תודעת ה"הנני" הנזכרת במלוא חריפותה. נערן, תלמיד חכם ומוזיקאי צעיר ובר־לבב, שזכיתי להכירו מעט, תרם כליה לאדם שלא הכיר ולאחר מכן התעקש להתגייס כלוחם מילואים ולהשתתף במלחמה, אף שהניתוח שעבר פטר אותו מכך. הוא הסביר כי "אנחנו עם קשה עורף - קשה לנו להישאר בעורף". אשתו, צוף, כתבה לחברותיה אחרי שתרמה את איבריו עם קביעת מותו: "אם מישהי ערה, שתגיד כמה פרקי תהילים. נערן זוכה לתרום עכשיו את כלייתו השנייה".

ז

אתעכב מעט על אותה אמירת "הנני". מה גורם לאדם פלוני להיחלץ ממקומו ולהתייצב לטובת הכלל בשעה שזולתו נמנע מכך? מדרש ידוע מספר על אדם שהיה עובר ממקום למקום, "וראה בירה אחת דולקת". שני מובנים למילה "דולקת": מוארת, או נשרפת ובוערת. האיש מסרב לראות את הדלֵקה הזו כמובנת מאליה, ושואל: "תאמר שהבירה זו בלא מנהיג?!". האם ייתכן שהכול רנדומלי, נעדר השגחה?

הציץ עליו בעל הבירה. אמר לו: אני הוא בעל הבירה.

כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?! הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם.²⁴

מאחורי הריבוי ישנו אחד. מאחורי חוקי הטבע הסטיכיים ישנו חיק, יש מישהו. נחבָּאוֹת הפנים ומציץ המבט, ולפתע זוכה אברהם, אבי המאמינים, ש"הציץ עליו בעל הבירה".

אולם אם אכן כך, ואם יש כאן היענות אלוהית לחיפוש האנושי, צריך היה המדרש לכתוב "הציץ אליו", שהלוא מבט של פנייה והיענות לפנינו, ומדוע נכתב "הציץ עליו"? את השאלה הזו שאל הרבי הראשון מאיזביצה, בעל "מי השילוח", וכך השיב:

כי היה בעיניו [של אברהם] לפלא מאוד והרעים בנפשו מי ברא אלה, הציץ עליו בעל הבירה, היינו שהשיב לו הקב"ה: הלא תראה בעצמך כי לכל העולם לא יקשה, ואין אחד מהם שם על לב לאמר מי עשה זאת, ואך בעיניך יִפָּלא.²⁵

לא רק אברהם אבינו ראה את הבירה הדולקת. כולם סביבו ראו, אבל אף אחד מלבדו לא שאל מדוע היא דולקת, מהו הסיפור שהדלֵקה הזאת מספרת לי. אף אחד לא הסכים לראות את עצמו כחלק מההתרחשות הבוערת.

הדברים הללו מזכירים ברכה מיוחדת שבירך ליאור שי, אדם מעורר השראה שנפטר לפני שניםמספר והוא בן חמישים. ליאור היה בעל תשובה, חסיד ברסלב, אב לעשרה שהתגורר במושב יושביה שבנגב המערבי. בבר־המצווה של בנו הוא בירך אותו "תהיה מישהו". תמיד אנו אומרים "שמישהו יפַנה פה", "שמישהו ישים בזבל", "שמישהו ינקה אחרי שאכלנו"; ליאור בירך את בנו שיהיה אותו "מישהו" שכולם מייחלים לו. ובכן אברהם אבינו היה ה"מישהו" ששואל את השאלה, שתמה, שמוכן להתפלא ולהשתאות.

ומהרעמות לבך תוכל לשער אשר בוודאי נמצא בורא הסובל כל עלמין וממלא כל עלמין, והוא העיר לבך ונפשך לזה.²⁶

הדיבור האלוהי אל האדם גלום אפוא בעצם השאלה, בעצם הסירוב לאשליית הנינוחות. הוא מופיע בלב הדואג, שהוא הפתח לגילוי סתרי התורה.²⁷ יותר מכך: כשר' צדוק הכהן מלובלין מביא את הדברים הללו בשם רבו, "מי השילוח", הוא מוסיף עליהם מילים חשובות:

שאמר לו שאתה בעצמך גם כן מכלל בעל הבירה. כי הלא כל העולם רואים זה, ואין לבבם רועש כלל להשיג שיש בעל הבירה לבקשו, וזה שאתה מבקש - גם זה מצידי, ובלבך מקום שכינתי.²⁸

היכולת לעצור, להתבונן, לשאול, לא להניח לאינרציה להשתלט על ההשתאות - מגלה שהאדם הרָגיש הוא עצמו "מכלל בעל הבירה", שעיקר הדיבור האלוהי לאדם הוא דרך השאלה ולא דרך התשובה.

הנשמות הגדולות שאמרו "הנני" היו נשמות עם לב רוגש, עם בקשה, עם קול אלוהי שפעם בתוכם ולא הניח. השכינה פיעמה בקרבם. נכונוּתו של איש ישראל למסור נפשו על כלל ישראל מגיעה ממקום גבוה ביותר הנקרא בפי המקובלים "גבורה דעתיק". מהמקום הזה גילו החשמונאים תעצומות, ומהמקום הזה כל היקרים והאהובים עלינו כאן באו להגן עלינו, עד כדי מוכנוּת למסור נפשם.²⁹

אותה תחושת גדלות עברה בנו גם כאשר שבו חטופים ממנהרות עזה ופיהם מלא תקווה ואמונה. "בדרך אמונה בחרתי ובדרך אמונה שבתי - תודה לכל עם ישראל וחיילי צה"ל הגיבורים. אין כמוכם בעולם", כתבה התצפיתנית אגם ברגר על לוח מחיק במסוק שהטיס אותה לבית החולים לאחר שחרורה. גם אלי שרעבי, שאיבד את אשתו ובנותיו בטבח ושהה מאות ימים בשבי, סיפר שעבר זוועות נוראות במנהרות עזה, אך הוסיף: "אבל בחרתי בחיים; העם היהודי מקדש את החיים ולא את המוות" - והרעיד עם שלם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*