שלום במרומיו

מעשה נורא עלילה

בחכם צעיר ובזקנה חכמה

שנחלקו בעולם הזה ובעולם הבא

בדין ברכה לבטלה

א. 

זקנה בבלית חכמנית היתה בירושלים, שהיתה מחבבת את המצוות ואוהבת תלמידי חכמים ודבקה בתפילות בכל לבבה ובכל נפשה. אשרינו שראינו זקנה נאה שכזאת. אשרינו שראינו אשת חיל ורודפת מצוות שכזאת. אשרינו ואשרי עינינו שכך ראו. לבי אומר לי, שלא חייתה זקנה זו אלא למופת.

עַל קְדוֹשִׁים נִמְנְתָה, וראויה היא להימנות עם אלו שעליהם נאמר וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלְלוּךָ סֶּלָה. שכך היה מנהגה בקודש בכל יום עוד בטרם יאיר השחר: היתה משכמת ומודה למלך חי וקיים שהחזיר בה נשמתה בחמלה רבה, מטהרת ידיה בנטילה לסירוגין, מכינה עצמה לעמוד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ורצה לבתי כנסיות, כדי שתתפלל בציבור עם הנץ החמה ותענה לקדיש ולקדושה. אף על פי שהאישה פטורה מלהתפלל עם הציבור — לא פטרה עצמה. וכן נהגה בהרבה מצוות, שהיתה מקיימת אותן בהדרת קודש ושמחה בהן. בעיקר היתה שמחתה מרובה בחג הסוכות, כשהיתה אוחזת מנהג אִמותיה בידיה ונוטלת לולב ומיניו ומברכת עליהם בשם ומלכות. והיו כל השומעים את ברכתה עונים אחריה אמן בכוונה גדולה. כשהזקינה ונחלש קולה, היה ציבור המתפללים מתקבץ ומתקרב אצלה ליד עזרת הנשים כדי לענות אמן אחר ברכתה.

והגיעה שמועת מנהגה לברך על נטילת הלולב אצל חכם צעיר אחד, ועמד על העניין ושאל וחקר ודרש היטב, והעידו לפניו מגידי אמת שכך הוא הדבר, דהיינו, שהזקנה החכמנית מברכת על נטילת לולב בשם ומלכות ובכוונה רבה, ושקולה נשמע בתוך קהל ועדה. הם נתכוונו לספר בשבח מעשיה ועל דבקותה במצוות כי רבה היא, אך החכם הצעיר — רוח אחרת היתה עִמו, כי מצא בברכתה איסור ברכה לבטלה.

מיום ששמע החכם עניין זה, היה מהסס בלבו: האם טוב יעשה כשימחה בה, או שמא שב ואל־תעשה — עדיף? לבסוף, אחר העיון בספרים הרבים שבספרייתו, עלה מבית הספק והכריע שיש למחות בה בריש גלי וביד רמה. וחיזק לנפשו ואמר: טוב אעשה אם אלך ואבטל אותה מברכתה, שמקובלנו שאין הנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן, וטוב אם אמחה בה ברבים, למען ישמעו ולמען ילמדו וייראו את השם אלוהיהם ויפחדו לברך ברכה לבטלה, שהמברך ברכה לבטלה עובר משום "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא", ואפילו שמצאנו לכמה פוסקים הסוברים שיכולה אישה לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא אף על פי שפטורה ממנה — אנו אין לנו אלא דעת מרן, שקיבלנו הוראותיו. ומי יבוא אחר המלך ויבטל דעתו?

כיוון שיצא יום הכיפורים, שקד על תלמודו בעניין וחיפש בדברי הפוסקים הראשונים והאחרונים ואסף אותם כֶּעָמִיר גֹּרְנָה, מערכה לקראת מערכה, וסוף דבר העלה למסקנה מה שסבר בראשונה — לאסור איסר על נשים ספרדיות ובנות עדות המזרח לברך על מצוות נטילת לולב, שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא, שכבר קיבלו אבותיהם ואבות אבותיהם עליהם ועל בניהם ובנותיהם ללכת אחר הוראות מרן ה"שולחן ערוך" לכל אשר יאמר כי הוא זה.

ביום ראשון של חג הלך החכם הצעיר לבית הכנסת של הבבלים יצ"ו כדי להתפלל עִמהם שחרית, וקיבלוהו בכבוד והושיבוהו בראש, שאף הוא מילידי בבל היה וזכה לעלות לירושלים כשהוא קטן ורכוב על גב אביו וגדל בישיבותיה והחכים באווירה. כשהגיע זמן נטילת לולב, הניח את מקומו ונתקרב לעזרת הנשים, וכבר היו כל הבבלים עומדים צפופים סמוך לעזרה ולולביהם בידיהם, מכינים עצמם לשמוע את קולה של אותה צדקת ולענות אמן אחר ברכתה, ששמועה שמענו בשם אחד מקדושים, שכל העונה אמן אחר צדקת ישישה זו — מאריכים לו ימיו ושנותיו.

כשראו העומדים את החכם הצעיר מתקרב לעזרה, הידרוהו ופינו לו מקום כדי שיעמוד בסמוך לאותה צדקת וישמע את ברכתה ויענה אחריה אמן ויתברך באריכות ימים, שאריכות ימיו של זה — ברכה היא לכל לומדי התורה ומחזיקי דרכה. עִם שהוא עומד מאחורי הפרגוד, והנה נשמע קולה של אותה זקנה, המברכת ברגש עדין ובמבטא נכון, בשפה ברורה ובנעימה קדושה:

"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם..."

ועוד בטרם השלימה את הברכה "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב", קפץ החכם הצעיר לעומתה וזעק בקול ענות גבורה:

"ברכה לבטלה!"

נחרדו השומעים ונשתתקו. כלום יש מי שישיב על דברי חכם גדול שכמותו, הבקי בהלכות ונכנס בחדרי תורה ושוחה בים הגדול שבשני התלמודים (בבלי וירושלמי) ומצוי בכל פסקי הראשונים ותשובות האחרונים ואף מאחרוני האחרונים לא משך ידו.

המשיכה אותה צדקת לברך ברכת שהחיינו בשם ומלכות, והיו הבבלים מגמגמים מפני כבודו ועוזו של אותו חכם, עד שלא מְלָאָם לבם לענות אמן אחר ברכתה. ואמנם מי שהביט נכוחה בפניו של החכם, ראה שעל ברכת שהחיינו לא הגיב כלל. כלומר, לא ענה אחריה אמן ולא גער בה.

הסיטה אותה צדקת את הווילון החוצץ בין עזרת הנשים לאולם בית הכנסת ונתנה עיניה בחכם הצעיר. אף הוא נתן עיניו בה, כמחכה למוצא פיה. הסירה מבטה ממנו ונתנה עיניה בסידור ופתחה פיה בהלל והטעימה את פסוקיו הראשונים:

"הַלְלוּיָהּ הַ לְ ל וּ עַבְדֵי ה' הַלְלוּ אֶת שֵׁ ם ה'.

יְהִי שֵׁ ם ה' מְ בֹ רָ ךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם

מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'..."

ומיד סגרה הווילון בעדה.

אף הוא הסב פניו כלפי הווילון והשיב לה שֵׁם כנגד שֵׁם בהטעמת הפסוק: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁ ם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא!" ומיד נפנה לברך על לולבו בקול רם.

ב.  

למחר היתה מברכת על נטילת לולב, ולא ניגשו המתפללים ולא התקרבו אל העזרה כדי לענות אחר ברכתה. הציצה בעד הווילון וראתה, שהחכם הצעיר נותן עיניים נוקבות ממקומו שעל יד ההיכל כנגד מקומה. משהבינה עד היכן הדברים מגיעים, אמרה: טוב שאימנע מהמחלוקת. מהיום והלאה אברך בסוכה שבביתי. שמעו בנותיה את שנעשה עִמהּ ובאו ביום שלישי של חג עם בנותיהן והתייצבו על ידה כדי לענות על ברכתה. אט־אט נקבצו רבות בנות אל סוכתה והיו עונות אחר ברכתה, וכמה מנכדותיה ומחברותיהן החלו ללכת בדרכה ונטלו את ארבעת המינים מידיה ובירכו בעצמן.

ודעו, שלא היתה מסירה טבעותיה בזמן נטילת ארבעת המינים, אך לנכדותיה היתה מורה שתסרנה טבעותיהן, שכן ראוי ממידת חסידות; כיוון שעושה אישה עיסה בידיה ואינה מקפידה להסיר טבעתה — אין טבעתה חוצצת למצווה, מפני שנעשית בטֵלה כלפי ידיה. אך היא איננה יכולה להיות בטוחה בנכדותיה ובחברותיהן שעשו אי־פעם עיסה מימיהן, שרבות מבנות הדור החדש — רוח אחרת עִמהן. הֲלֹא מלומדות הן, וכל עסקיהן בלימודים, שיעורים ועבודות; בקורסים, סמסטרים ותארים — ומפני כן חזרו טבעותיהן לחצוץ בין ידיהן ללולביהן. ולכן טוב שיסירו הטבעות מאצבעותיהן בזמן נטילת לולב.

ביום שלישי של חול המועד בדק החכם הצעיר אחר הזקנה ומצא, ששוב לא באה לבית הכנסת. עמד וחקר מעט את הדבר. לעת צהריים באו תלמידיו וגילו את אוזנו, שבירכה בתוך סוכתה במעמד נשים מספר מבנות שכונתה וגם כמה מנשות תלמידיו, שהיו עִמהן. אמר החכם: טוב אעשה אם אלך אצל סוכתה ואמחה בה, וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים המתקבצות אצלה וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כמעשיה. ואל אחוש לכבודי אלא לכבוד המקום ברוך הוא, שהוא־הוא מלך הכבוד. הוא אמת ותורתו אמת, והאמת אהובה מן הכול.

עמד ובירר את השעה שקבעו הנשים לבוא אצל סוכתה ונכנס עִמהן. כשעמדה הזקנה לברך ראתה את החכם נכנס לחצרה, ובהיכנסו לסוכתה עמדה ובירכה כמנהגה בקול רם. מיד ענה אחריה בקול גערה:

"ב ר כ ה ל ב ט ל ה!"

נשמטו נשות תלמידיו במבוכה.

חייכה הזקנה הצדקנית לנגדו ואמרה: "עוּלוּ אוּשְׁפִּיזִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין, ברוך הבא כבודו. תזכה לשנים רבות נעימות וטובות."

פניו נותרו זעומות ולא השיב לברכתה. ביקשה לפייסו ואמרה לו: "אנא, אל תקפיד שאני מברכת, שכך מקובלני מאִמי ומסבתי ומאם סבתי עליהן השלום, שהיו מברכות."

אמר לה: "יִשְׁתַּקַּע הַדָּבָר וְלֹא יֵאָמֵר. ומה בכך שבירכו? אין זו ראיה. תהא מנוחתן בגן עדן, אך לא מפיהן אנו חיים. הן טעו ולא ידעו הלכה, וטעות לעולם חוזרת. ועל מה שבירכו בלי דעת מחומרת האיסור — יסלח להן ה'."

אמרה לו בתמיהה: "כבודו, איך אפשר לומר שלא ידעו וטעו בהלכה? וַהֲלֹא מעיר גדולה של חכמים וסופרים הן, וכל מה שעשו על דעת חכמי עירנו עשו."

אמר לה: "אף זו אינה ראיה. גם אני באותה העיר נולדתי, ומכיר אני בחכמיה ובספריהם, ועדיין אני אומר שהאמת תּוֹרֶה דַּרְכָּהּ בלי חנופה ובלי משוא פנים, שבעניין זה טעו החכמים והטעו להמון העם והנשים, והוא רחום יכפר עוון."

אף על פי ששמעה חרפת זקנותיה וחכמיהן יוצאת מפורשות מפי החכם הצעיר, החרישה. אם תלמידי חכמים נוטלים מקל חובלים ומנצחים זה לזה בהלכה — היא מה טיבה, ומה לה שתכניס ראשה בין ההרים הרמים האלה?

חכם ונבון היה והכיר בה שאין שתיקתה כהודאה, ושלמעשה לא קיבלה את דבריו ולא השתכנעה באמתותם. פנה ואמר לה: "עכשיו אני צריך ללכת לשיעור, אך על משמרתי אֶעֱמֹדָה, וגם מחר וגם מחרתיים אבוא, ואם צריך — גם לשנה הבאה אבוא, עד שאקבל ממך הבטחה ברורה שתפסיקי לברך על נטילת לולב."

אמרה לו: "חכם, אל יטרח ואל יטריח עצמו לבוא אל אישה פשוטה כמוני. טוב שיישאר הדבר כמות שהוא. מנהג אִמי המנוחה בידי היה ובידי יישאר, ודברי רבותיך בידיך יהיו. אעשה אני מה שאני יודעת ממה שלמדתי, ויעשה כבודו מה שהוא יודע ממה שלמד — וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים."

יצא החכם מסוכתה בברכת מועדים לשמחה.

ויהי אך יצוא יצא החכם מחצרה, והנה הגברת מסעודה מהלכת לנגדו. התרגשה מסעודה מפגישת החכם ופינתה לו הדרך בבהלה, כששפתיה ממלמלות ברכת שלום ומועדים לשמחה במבוכה. השיב לה החכם במנוד ראש קל והחיש צעדיו ומיהר לילך ממנה, שמא תעמידנו ותעכבנו ותספר לו צרות ישראל ותזכיר לפניו שמות אנשים חולים הזקוקים לרפואה או לברכה וישועה. כך נהגה תמיד כשפגשה תלמידי חכמים. כמעט מעולם לא ביקשה על עצמה.

מסעודה זו אמנם אינה יודעת קרוא וכתוב בשום כתב ולשון, אך יודעת היא לקרוא בפנים ובלב של כל אדם. אם רואה אדם שצר לו, אפילו הוא זר, מיד פונה אליו ומנחמתו ומדברת על לבו. מידה זו ירושה לה מאבותיה, שהיו צדיקים ואנשי מעשה והסתובבו בכפרים שבהרי האטלס כדי להושיע את ישראל מצרותיהם, וכך נהג גם הרב שממנו נתאלמנה לפני כארבעים שנה. שמעתי הרבה בני אדם מספרים בשבחי המופלטה ועוגיות המסאפן שעשתה מסעודה, אך אינם מספרים וְלוּ מעט ממעלות אמונתה, צדקותה ותומתה.

אספר לכם דבר קטן, עד כמה היתה תמימה באמונתה: שבת אחת יצאה עם נכדתה מביתה לבית הכנסת מבעוד מועד כדי לשמוע את דרשת השבת. הדרשן איחר לבוא. ביקשה מסעודה מנכדתה שתקריא באוזניה קצת פרקי תהלים, כדי שתחזור אחריה. הגיעו לפסוק "אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי לָמָה שְׁכַחְתָּנִי". עצרה מסעודה ושאלה את נכדתה: "יָא בִּינְתִי, מה המילים הללו אומרות?" תרגמה לה נכדתה במרוקאית: "יָא רַבִּי אַלְכְּבִּיר, עָלָאשׁ נִסִיתִינִי" (אלוהים הגדול שלי: למה שכחת אותי). הזדעזעה מסעודה ואמרה לנכדתה: "חָרָאם, חָרָאם, מָא תַהְדִרִי הָכָּא, אַלְלָה עָמָר מָא נָסַנִי" (חס וחלילה. אסור לדבר ככה. אלוהים מעולם לא שכח אותי). צחקה הנכדה וסיפרה על תמימותה של סבתהּ לנשים שישבו על ידה, וכשהגיע הדבר אל הזקנה הבבלית החכמנית — הוארו עיניה וזרחו פניה. אחזה ביד נכדתה של מסעודה ואמרה לה: "עָיוּנִי, סבתא שלך צודקת. אותה ה' לא ישכח לעולם. איך אפשר לשכוח אישה צדקת כזאת?!" זוהי מסעודה וזה מעט מצדקת תמימותה.

ובכן נכנסה מסעודה אל הסוכה בשמחה ומצאה שהנשים עומדות להיפרד מהזקנה, ושהלולב כבר כרוך במגבת הלחה והאתרוג נתון בקופסה. ספקה מסעודה את כפיה ואמרה: "יָא וֵוילִי וֵוילִי, הפסדתי את הברכה." אמרה לה הזקנה: "למה הפסדת? חס וחלילה. הנה תיטלי ותברכי, וכולנו נענה אמן." נרתעה מסעודה ואמרה: "או או, כבר הרבה שנים לא בירכתי. כשהוא היה בחיים היה תמיד מביא אלי את הלולב לברך. מאז שנפטר לא בירכתי. עכשיו אני לא יכולה לברך בעצמי בלי הוא". אמרה לה הזקנה: "למה? זו מצווה בשבילך. הוא עליו השלום מברך בגן עדן. הנה ארבעת המינים, תברכי ותזכי אותנו." נטלה הזקנה את ארבעת המינים ונתנה בידה של מסעודה ולימדה אותה לברך, וענו כל הנשים ואמרו אמן. נישקה מסעודה את האתרוג ואת הזקנה, ודמעות שמחה נשרו מעיניה. אמרה הזקנה למסעודה: "חביבתי, מעכשיו בכל פעם שתרצי לברך — תבואי פה אצלי."