1
צ'יפס בטטה
בית חולים פסיכיאטרי במרכז הארץ
אפריל 2025
- 11 ימים אחרי ההתאבדות השנייה -
חלפו בקושי שעתיים מאז שהגעתי לכאן. בכל סיטואציה אחרת, אני — וכנראה כל אחד אחר — הייתי מתענג הרבה יותר על הנגיסה בהמבורגר העסיסי שהחזקתי בשתי ידיי כאילו היה אוצר שביר, וככל הנראה, גם מעניק תשומת לב משמעותית יותר למידת הקריספיות של הצ'יפס בטטה; פתאום, דווקא כאן ודווקא עכשיו, נראה לי קצת מוזר — בעיקר על רקע קריירת המסעדנות ארוכת השנים שלי — שמעולם לא הקדשתי מחשבה עמוקה, שאלה אגבית לאחד השפים שעבדו סביבי, שיחה עם צ'אט ג'יפיטי, או אפילו סתם חיפוש קצר בגוגל, כדי להבין מה פשר הנקודות הלבנות שמכסות את הבטטות ונראות כמו תחילתו של עובש.
במצב רגיל, ברבע השעה הנדרשת לגברים מורעבים לבלוע המבורגר שלוש־מאות גרם, אני — וכנראה כל אחד אחר — הייתי מתרפק על קציצת הבשר במידת עשייה מדיום עם תוספת מדויקת של בייקון למעלה, ששכבה בין פלחי הלחמנייה הרכה ושנטפו ממנה מיצי בשר "Just Enough", כמו שנהגתי לומר לטבחים שלי, וכמו שכולם אמורים לאהוב.
אבל המצב הזה, כמו כל החיים שלי, היה הפוך מרגיל.
אם מסתכלים על הביוגרפיה של הימים האחרונים בפריזמה קולינרית, היא נראית (מהסוף להתחלה) בדיוק כך: ארבעה ימי אוכל של בית חולים, ארבעה ימי הזנה לווריד בזמן שארבעת גפיי קשורים למיטה כמו בסרטים, שלושה ימי צום, ועוד יום אחד שהתזונה שלי בו הסתיימה עם טרבמין1 בליווי דיאט ספרייט קמפרי, שלקחתי כדי לא להקיא מאה כדורי ליתיום2 שבלעתי, בתוספת ארבע מדבקות פנטה3, שנועדו לחסל אותי ממנת יתר אם בכל זאת אפלוט את הליתיום, ובתיבול אבקת קטמין4, שהתווספה סתם בשביל הפאן, פחות או יותר באותה אגביות שאתם ממליחים סלט.
אבל עכשיו, בסופו של היום האחד־עשר מאז שהתאבדתי בפעם השנייה — ולראשונה ברצינות, אחרי שיעורי בית, הפקת לקחים ועם כוונת מכוון — הגיעה העת להזמין המבורגר. הייתי מספיק רעב וריקני בשביל לזכות בארוחה מושחתת, התחלתי להתאושש ולהתאקלם במחלקה סגורה א' בבית החולים הפסיכיאטרי, והחלטתי שמגיע לי להתפנק. פאק הכסף, שהיה לי מעט ממנו וגם זה רק בזכות קצבת ביטוח לאומי בגין נכות נפשית. פאק הקלוריות, למרות שהתקשיתי לזכור מתי התאמנתי בפעם האחרונה. פאקינג מגיע לי.
בשנייה שקלטתי את אחת הסכיזופרניות במחלקה מדברת על הזמנת אוכל מבחוץ כאילו זה דבר הגיוני ושגרתי, הלכתי לדלפק האחיות — כמשוגע שמנסה להבין משוגעת — כדי לוודא שהבנתי נכון.
"תגידי," פניתי לאחות זרה אך נעימה אנרגטית, "זה נכון מה שהסכיזופרנית הזאת אמרה לי עכשיו? באמת מותר להזמין לפה אוכל?"
היא חייכה. "מאיפה אתה יודע שהיא סכיזופרנית?"
"נו, את יודעת למה אני מתכוון," התפתלתי תוך כדי הפנמה ששום דבר טוב לא יכול לצאת כשממציאים שמות תואר לאנשים כאלה בלוקיישן כזה, אבל החזרתי לה חיוך, "היא לא לגמרי איתנו."
"כן," השיבה בהבנה, "מותר להזמין אוכל, אבל רק עד שמונה."
אפילו טלפון מותר, היא הבהירה לפני שהספקתי לשאול.
הזמנתי מיד את ההמבורגר. זמן ההמתנה למשלוח, לפי האפליקציה, היה שלושים וארבע דקות, שהשאירו לי מספיק זמן למצוא איפה אפשר לאכול את ההמבורגר בשקט מקסימלי. לא הכרתי את המקום, הכל נראה זר, המסדרונות היו ארוכים באופן לא פרופורציונלי, הפרצופים היו של אנשים שבינם ובין המציאות היה קשר רופף בלבד. לא הרגשתי שייך. הרגשתי נורמלי מדי. מצחיק; פעם ראשונה שהרגשתי נורמלי.
קצת חששתי ממה שעלול לקרות אם דרי המחלקה שניחנו במחלות מגוונות — סכיזופרנים, בעלי הפרעה דו־קוטבית, כמוני, עם דיכאון מז'ורי, הפרעת אישיות גבולית, פסיכוזה חריפה, הפרעת דלוזיות, הפרעת אישיות פרנואידית, אוטיזם בתפקוד נמוך עם אגרסיות, הפרעה סכיזואפקטיבית, הפרעת אישיות אנטיסוציאלית, קטטוניה, דמנציה מתקדמת עם תסמינים פסיכוטיים ושאר ירקות — יבקשו ביס מההמבורגר המושלם שלי. אבל למזלי, המשלוח נחת אצלי בדיוק בשמונה, שעת ארוחת הערב הסופית, ורוב הקולגות שלי שקעו בצלחותיהם.
בדיוק כמו ההרשאה לדבר בטלפון, שהצליחה להפתיע אפילו בעל ניסיון כמוני, גם ארוחת ערב בשעה כל כך מאוחרת לא הייתה אופיינית למחלקות סגורות. בדרך כלל, יודע כל מי שאושפז במוסדות מהסוג הזה — לא רק בפסיכיאטריים שבהם — האירועים ה"קולינריים" מסתיימים בסביבות חמש, כמו בדל בוקה ויסטה5.
שעה קודם לכן עוד עברה במוחי האפשרות להזמין סלט של כוסיות, הבחירה הטבעית שלי במצב רגיל, אבל ברגע שפתחתי את האפליקציה — סוויץ' ה"מגיע לי" התעורר, ומכאן והלאה לא נותרה לי ברירה אלא להזמין המבורגר שלוש־מאות גרם עם בייקון מעל וכמובן צ'יפס בטטה מלכותי.
למה, בעצם, לא כולם מעדיפים צ'יפס בטטה? זו, בעיניי, אחת מחידות היקום. תפוח אדמה הוא כל כך פרווה. אנמי, חיוור ובינוני. ממש לאחרונה קראתי כי עד לפני שלוש־מאות שנים אף אירופאי שכיבד את עצמו לא אכל את השורש הדהוי והמיותר הזה, עד שהגיע פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, וזיהה בו פוטנציאל כתחליף זול ואמין לחיטה במקרה של משבר רעב. בתרגיל שיווקי מבריק, ציווה פרידריך לשתול ליד ארמונו דונמים של תפוחי אדמה והציב עליהם שמירה כדי לגרום להם להיראות יוקרתיים ונחשקים. ואז, רק אז, הפך התפוד למאכל מקובל חברתית באירופה. הבטטה, לעומת זאת, מעולם לא נזקקה למסע יחסי ציבור. לא רק שהיא מתוקה יותר — קטגוריית הטעם האהובה עליי ועל כל אדם שפוי — היא גם משמינה פחות מאחיה התפוד. מצד שני, אם האמריקאים בחרו בדונלד טראמפ לנשיאות — פעמיים! — סביר להניח שנותרו ביקום עוד לא מעט חידות לא פתורות שנתקשה להתעכב על כולן.
ההתרגשות לקראת ההמבורגר הייתה עצומה, עד כדי כך ששכחתי להזמין רטבים, אבל לשמחתי מישהו במסעדה הגדיל ראש ופינק מיוזמתו.
איפה לעזאזל אפשר לשבת בשקט, איפה לעזאזל אפשר לשבת בשקט. פנטזיות על לוקיישנים פוטנציאליים במחלקות סגורות התרוצצו במוחי, וריגשו אותי לא פחות מכל אחת מאלפי הפעמים שבהן חיפשתי איפה אפשר לקיים יחסי מין, והפעם, בניגוד לתמיד, בלי קהל. ובעולם האמיתי, מחוץ למחוזות הזיכרון והדמיון, ריצדו מול עיניי פינות אפלוליות, שפסלתי בזו אחר זו. בסופו של דבר, המקום שבחרתי להתייחד בו עם ההמבורגר היה אזור העישון. מכיוון שהיה זה יומי הראשון במחלקה, הנחתי כי בשעת הארוחה האחרונה של היום כולם יהיו בחדר האוכל — ובפינת העישון המחניקה והמחרידה אמצא לי את הבדידות הרצויה.
במצב רגיל זו הייתה אמורה להיות סצנה קולנועית קולינרית ארוטית, שבה אני בולס ברעבתנות את נתחי הקציצה והבייקון, מלקק בתאווה את מיצי הבשר, נאנח עמוקות בין ביס לביס, עושה אהבה קולינרית משוגעת עם המבורגר שמחכה לי ורק לי אחד־עשר ימים ארורים — בתשוקה שהייתה זכורה לי במעומעם מהזיונים הכי מפוארים שהיו לי פעם עם דוד.
אבל, כאמור, זה לא היה מצב רגיל.
בקושי סיימתי שליש המבורגר, כשלימיני התיישב סכיזופרן, והוא התחיל למלמל תוך כדי תנועות גוף אינטנסיביות קדימה ואחורה:
"מי שיושב משמאלי," ואז הגביר את קולו, "הוא אלוהים."
התעלמתי ממנו, יצקתי את הרטבים על הצ'יפס בטטה, אבל הוא בשלו:
"מי שיושב משמאלי," ושוב הגביר את קולו, "הוא אלוהים."
בעודי מנסה להחליט מאיזו זווית חדשה לתקוף את ההמבורגר ולבחור את השילוב האופטימלי של הרטבים על הצ'יפס בטטה, הלחן הרפטטיבי של הסכיזופרן לא פסק לרגע:
"מי שיושב משמאלי, הוא אלוהים. מי שיושב משמאלי, הוא אלוהים."
בזמן שהייתי אלוהיו של סכיזופרן אקראי באזור העישון, נשמעו מכל עבר רעשי רקע של מתמודדי נפש אחרים שהפרו את דממת ההמבורגר. גבר אחד שר בערבית בקולי קולות, אישה אחת מציגה עצמה כמלכת שבא בשיחת טלפון עם בתה הנורמטיבית, שמקוטלגת מצידה כבת פרעה, ומצאתי, לא במפתיע, שקשה להתמסר לעשיית אהבה קולינרית בתוך זיוני מוח משוגעים של זמזומים.
וכשמישהו נשף לתוך פניי עשן סיגריות מבחיל, בדיוק כשפתחתי פה בדרך לביס האחרון, נזכרתי באחד היוצרים המוערכים והנערצים בישראל, אביו המנוח של חברי הטוב אלעד, המעורער והמוכשר לא פחות מהמקור, שנהג לומר לבנו בכל פעם שזה נקלע למקומות נמוכים ומוסדות חשוכים:
"הגעת לגן עדן של יוצרים."
אולי בגלל ריח הסיגריות, ואולי כי אכלתי מהר, ההמבורגר עלה לי. האסלה הייתה רחוקה מדי, לא היה לי שום סיכוי, העציץ היה קרוב מספיק. אף אחד מהנוכחים בסביבה לא קם להתעניין בי.
"מי שיושב משמאלי," התחדש קולו של הסכיזופרן, "הוא אלוהים."
לפתע הרגשתי מגע עדין בכתפי.
"אלוהים," עמדה מעליי מלכת שבא, "אפשר קצת מהצ'יפס שלך?"
הספקתי להנהן חלקיק שנייה לפני שהקאתי בשנית. מלכת שבא רוקנה לפיה בבת אחת את תכולת שקית הצ'יפס בטטה, ועיקמה את פרצופה:
"למה אתה מזמין צ'יפס מקולקל? יא משוגע."
הערות
1 טרבמין (Travamin) הוא שמה המסחרי של דימנהידרינט — תרופה שמיועדת למנוע תופעות הנגרמות כתוצאה ממחלת ים או מחלת נסיעה, כגון: בחילות, הקאות וסחרחורות.
2 תרופה שמשמשת לטיפול בהפרעה דו־־קוטבית ובהפרעות פסיכיאטריות נוספות.
3 פנטניל, או פנטה (Fenta), הוא משכך כאבים עוצמתי וממכר שנחשב כגורם המוביל למקרי מוות כתוצאה ממנת יתר בארה"ב.
4 סם שמשמש להרדמת בעלי חיים.
5 בית בדיוני המיועד למגורי פנסיונרים בסדרה "סיינפלד".
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
