הפולני

פרק ראשון

1.

ראשונה מתחילה להציק לו האישה וכמעט מיד אחריה — הגבר.

2.

בהתחלה ברור לו לגמרי מי היא. זו אישה גבוהה ורבת חן; אולי לא יפהפייה על פי אמות המידה המקובלות אבל בהחלט מרשימה בשׂערה השחור ובתווי פניה — עיניים כהות, עצמות לחיים גבוהות, פה בשרני — ובקול הקוֹנטראלטוֹ המהוסה שלה שנשמע מתוחכם ומושך. סקסית? לא, היא לא סקסית, ודאי שלא מפתה. אולי הייתה סקסית בצעירותה — הייתכן שלא, עם גזרה כזאת? — אבל עכשיו שהיא בשנות הארבעים לחייה היא מעדיפה ריחוק כלשהו. היא צועדת — ולזה שמים לב מיד — בלי להניע את האגן, דואה קדימה בגו זקוף, אפילו בהדרת כבוד.

כך אפשר לסכם את חיצוניותה. אשר לישותה, לנשמתה, יש עוד זמן עד שתתגלה. בדבר אחד הוא בטוח: היא אדם טוב, היא טובת לב, מסבירת פנים.

3.

הגבר בעייתי יותר. גם את דמותו הוא רואה לכאורה בבירור גמור. פולני, בן שבעים אך מלא מרץ, פסנתרן בעל שם, ידוע בעיקר כמבצע של יצירות שופן, אם כי הפרשנות שלו שנויה במחלוקת: שופן שלו כלל אינו רומנטי אלא להפך, כמעט סגפני, שופן כממשיכו של באך. מבחינה זאת הוא חריג בזירת הקונצרטים, חריגוּת שיש בה כדי למשוך קהל קטן אך אנין טעם בברצלונה, העיר שהוזמן אליה, העיר שיפגוש בה את האישה רבת החן שקולה נמוך.

אבל הפולני, מרגע שנגלה לעיניו, מתחיל להשתנות. ברעמת השיער הכסוף המרשימה שלו, בביצועיו הגחמניים לשופן, הפולני הוא דמות מבטיחה, מובהקת וברורה. אבל בכל הנוגע לנפש, לרגש, הוא מעורפל להכעיס. אין ספק שבנגינתו מפעמת נשמה; אלא שזוהי נשמת שופן, לא נשמתו שלו. ואם נדמה שהנשמה הזאת יבשה ומחמירה להפתיע, אפשר שהדבר מלמד על צחיחות כלשהי במזגו של הפולני עצמו.

4.

מניין הם באים, הפסנתרן הפולני הגבוה והאישה האלגנטית בהליכתה הדואה, אשת הבנקאי הממלאת את ימיה בפעילות פילנתרופית? כל השנה התדפקו על הדלת, דרשו שיכניס אותם ואם לאו — שיסלק אותם וחסל. האם עכשיו הגיעה שעתם סוף־סוף?

5.

את ההזמנה מקבל הפולני מחוג שזה עשרות בשנים מארח רסיטל חודשי בסאלה מוֹמפּאוּ, ברובע הגוֹתי של ברצלונה. הרסיטלים פתוחים לקהל, אבל הכרטיסים יקרים והמאזינים על פי רוב עשירים, מזדקנים ושמרנים.

האישה שמדובר בה — ביאטריס שמה — חברה בוועד המנהל של סדרת הקונצרטים. היא עושה זאת כחובתה האזרחית אבל גם מפני שהיא מאמינה שהמוזיקה היא טובה כשלעצמה, כמו שהאהבה או הנדבנות או היופי טובים, ושהיא טובה גם משום שהיא הופכת את בני האדם לטובים יותר. היטב ידוע לה שאלה אמונות תמימות, ובכל זאת היא מאמינה בכך. היא אדם אינטליגנטי אבל לא אדם חושב. חלק מהאינטליגנציה שלה הוא הידיעה שעודף מחשבה יכול לשתק את כוח הרצון.

6.

ההחלטה להזמין את הפולני, שבשמו הכתוב יש כמות כזאת של אשכולות עיצורים שאף אחת בוועד לא מנסה אפילו להגות אותו — הן פשוט מכנות אותו "הפולני" — מתקבלת אחרי לא מעט חיבוטי נפש. את מועמדותו הציעה לא היא, ביאטריס, אלא חברתה מרגריטה, הרוח החיה של החוג; היא למדה בנעוריה בקונסרבטוריון במדריד ויודעת על מוזיקה הרבה יותר מביאטריס.

הפולני, אומרת מרגריטה, סלל את הדרך לדור חדש של פרשני שופן במולדתו. היא מחלקת לכל חברות הוועד ביקורת שהתפרסמה על קונצרט שלו בלונדון. לדברי המבקר, ההעדפה האופנתית לשופן קלידי וקשה — שופן כפרוקופייב — כבר מיצתה את עצמה. מלכתחילה לא הייתה אלא תגובת־נגד מודרניסטית למיתוגו של היוצר הפולני־צרפתי הדגול כבעל רוח עדינה, חולמנית, "נשית". שופן המתגלה עכשיו, בביצוע היסטורי אותנטי, הוא רך ואיטלקי בסגנונו. פרשנותו המהפכנית של הפולני לשופן, גם אם היא אולי נגועה בשכלתנות מופרזת, ראויה לכל שבח.

היא, ביאטריס, איננה בטוחה שהיא רוצה לבלות ערב שלם בהאזנה לשופן אותנטי, ובעיקר — היא אינה בטוחה איך יגיב ה"חוג" שלהם, שטעמו מסורתי למדי. אבל למרגריטה זה חשוב, ומרגריטה היא חברה שלה, ולכן היא תומכת בה.

וכך נשלחה לפולני הזמנה, הוצע מועד והוצע תשלום, והכול סוכם. ועכשיו הגיע היום. הוא הגיע בטיסה מברלין, התקבל בשדה התעופה ונלקח לבית המלון. נקבע שבערב, אחרי הרסיטל, ייקחו אותו, היא ומרגריטה ובעלה של מרגריטה, לארוחת ערב במסעדה.

7.

מדוע לא יבוא גם בעלה של ביאטריס? התשובה: כי הוא לעולם אינו משתתף באירועים של חוג הקונצרטים.

8.

התוכנית פשוטה וברורה. אך לפתע — בעיה. בבוקר היום המיועד מטלפנת מרגריטה ומוסרת שנפלה למשכב. כך היא אומרת, בניסוח רשמי למדי: caido enferma, נפלה למשכב. מדוע נפלה למשכב? את זאת אין היא אומרת. היא מדברת בערפול, ונדמה שזה ערפול מכוון. מכל מקום, היא לא תבוא לרסיטל. וגם לא בעלה. ולכן, האם תוכל בבקשה היא, ביאטריס, לקבל עליה את תפקיד המארחת, כלומר לדאוג להסעתו של האורח מבית המלון לאודיטוריום מבעוד מועד ולהנעים לו את זמנו אחר כך, אם ירצה שינעימו את זמנו, כדי שכשישוב למולדתו יוכל לומר לידידיו, כן, בסך הכול היה נעים בברצלונה. כן, טיפלו בי שם יפה?

"טוב," אומרת ביאטריס, "כך אעשה. ואני מקווה שתחלימי בקרוב."

9.

את מרגריטה היא מכירה מילדות, מבית הספר של הנזירות; תמיד התפעלה מאופייה הנמרץ של חברתה, מתושייתה, מכישוריה החברתיים. ועכשיו תצטרך לתפוס את מקומה. במה כרוך התפקיד הזה, להנעים את זמנו של גבר בביקור חטוף בעיר זרה? הרי בגילו לא יצפה שתשכב איתו. אבל אין ספק שיצפה שתחניף לו, אפילו תפלרטט איתו. היא לא טרחה מעולם ללמוד את אמנות הפלירטוט. מרגריטה שונה ממנה. מרגריטה מדברת עם גברים בקלילות. היא, ביאטריס, צפתה לא פעם, משועשעת, בכיבושיה של חברתה. אבל לה עצמה אין כל רצון לחקות אותה. אם לאורח שלהם יש תקוות גדולות במחלקת החנופה, הוא יתאכזב.

10.

הפולני, לדברי מרגריטה, הוא פסנתרן "משכמו ומעלה". בעצמה שמעה אותו, בפריז. הייתכן שמשהו קרה שם בין שני אלה, בין מרגריטה והפולני; ושעכשיו, לאחר שדאגה להביא אותו לברצלונה, ברגע האחרון נבהלה? ואולי לבעלה נמאס סוף כל סוף והוא הודיע שלא יקום ולא יהיה? האם זה המשכב שנפלה אליו, ובעצם שנאסר עליה ליפול אליו? למה הכול חייב להיות מסובך כל כך?

ועכשיו היא זו שצריכה לדאוג לזר הזה! אין סיבה להניח שהוא מדבר ספרדית. ומה אם גם אנגלית הוא לא יודע? מה אם הוא מאותם פולנים שמדברים צרפתית? דוברי הצרפתית היחידים בין באי חוג הקונצרטים הם אסתר ותומאס לסינסקי; ותומאס בן שמונים ומשהו וכבר אינו במלוא אונו. איך ירגיש הפולני כשבמקום מרגריטה התוססת יקבל את הלסינסקים המקרטעים?

היא לא מצפה לערב הזה בכיליון עיניים. איזה מין חיים אלה, היא חושבת לה, חייו של אמן במה נודד! שדות התעופה, בתי המלון, כולם שונים וכולם זהים; המארחים שצריך לסבול, כולם שונים וכולם זהים: נשים משתפכות בגיל העמידה מלוות בבעלים משועממים. די בזה לכבות כל ניצוץ אפשרי בנשמה.

היא לפחות לא משתפכת. וגם לא מפטפטת. אם אחרי ההופעה ירצה הפולני להסתגר בשתיקה עגמומית, היא תשיב לו בעגמומיות על עגמומיותו.

11.

אין זה דבר של מה בכך, להפיק קונצרט, לדאוג שהכול יתנהל כשורה. עכשיו העול כולו נופל עליה. כל שעות אחר הצהריים היא עמלה באולם הקונצרטים, מזרזת את העובדים (מניסיונה היא יודעת שהממונה עליהם לא יעשה זאת), מוחקת מהרשימה פרט אחר פרט. האם הרשימה הכרחית? לא. אבל בתשומת לבה לפרטים תוכיח ביאטריס שהיא ניחנה בחריצות ובכישרון המעשה. הפולני, לעומתה, יתגלה כאדם לא מעשי, חסר תושייה. אם אפשר לחשוב על איכות כעל כמות נתונה, כי אז את מרב איכותו משקיע הפולני בנגינתו וכמעט שאינו מותיר דבר למגעיו עם העולם; בעוד שאיכותה של ביאטריס מחולקת שווה בשווה בכל התחומים.

12.

בתצלומי התדמית נראה גבר בעל צדודית מחוספסת ורעמת שיער לבן המביט אל המרחק. בביוגרפיה הנלווית כתוב שוויטולד ולצ'יקייביץ' נולד ב־1943 והחל להופיע באולמות הקונצרטים כשהיה בן ארבע־עשרה. מצוינים גם פרסים שזכה בהם וכמה מהקלטותיו.

היא שואלת את עצמה איך זה להיוולד ב־1943 בפולין, באמצע מלחמה, כשאין מה לאכול חוץ ממרק כרוב וקליפות תפוחי אדמה. האם ההתפתחות הגופנית נפגעת? ומה על ההתפתחות הרוחנית? האם יתברר שוויטולד ו' נושא בעצמותיו, ברוחו, את צלקות ילדותו המורעבת?

תינוק מיילל בלילה, בוכה מרעב.

היא נולדה ב־1967. ב־1967 איש באירופה לא נאלץ לאכול מרק כרוב — לא בפולין, לא בספרד. היא מעולם לא ידעה רעב. מעולם לא. דור שהברכה שרתה עליו.

גם על הבנים שלה שרתה ברכה. הם גדלו והיו לבחורים מלאי מרץ ועזוז, שקועים ראשם ורובם ביוזמות עצמאיות שנועדו להנחיל להם הצלחה. אם בכו בלילות זה היה בגלל תפרחת חיתולים, או סתם מתוך רגזנות, לא מרעב.

בשאיפת ההצלחה שלהם דומים בניה לאביהם ולא לאמם. אביהם הצליח בחייו בלי כל ספק. אשר לאמם, עדיין קשה לדעת. האם די בכך שהביאה לעולם שני זכרים צעירים מפוטמים ונמרצים כאלה?

13.

היא אינטליגנטית, משכילה, יודעת ספר, רעיה ואם טובה. אבל איש אינו מתייחס אליה ברצינות. גם לא למרגריטה. גם לא לשאר חברות החוג. נשות חברה: קל ללגלג עליהן. על הפעילות הפילנתרופית שלהן. גם הן מלגלגות על עצמן. איזה גורל מגוחך! האם יכלה בכלל לנחש שזה הגורל הצפוי לה?

אולי משום כך החליטה מרגריטה ליפול למשכב דווקא היום. Basta!¡ מספיק ודי עם הפילנתרופיה!

14.

בעלה שומר על מרחק מחוג הקונצרטים. הוא מאמין בתחומי פעילות נפרדים. תחום הפעילות של הרעיה צריך להיות שמור לה לבדה.

הם התרחקו, היא ובעלה. הם למדו יחד באוניברסיטה; הוא היה אהבתה הראשונה. בימים הראשונים ההם הייתה ביניהם תשוקה אדירה, רעב הדדי שלא ידע שובעה. גם אחרי שנולדו הילדים לא פגה התשוקה. ואז, יום אחד, חדלה מלהתקיים. הספיק לו. וגם לה. ואף על פי כן היא נאמנה לו. גברים מתחילים איתה והיא משתמטת מהם, לא משום שהחיזורים לא נעימים לה אלא מפני שהיא טרם עשתה את הצעד, הצעד שרק היא יכולה לעשות, הצעד מ"לא" ל"כן".

15.

לראשונה היא רואה את הפולני במו עיניה כשהוא עולה על הבמה, מחווה קידה ומתיישב ליד פסנתר הכנף.

יליד 1943, ומכאן שהוא בן שבעים ושתיים. הוא קל תנועה; גילו לא ניכר בו.

פתאום היא רואה כמה הוא גבוה. לא רק גבוה אלא גדול ממש, בחזה שכמו עומד לפרוץ את גבולות המקטורן. כשהוא גוהר על המנענעים הוא נראה כמו עכביש־ענק.

קשה לדמיין ידיים גדולות כאלה מפיקות מקלידי הפסנתר דבר־מה ערב ועדין. אבל כך הן עושות.

האם לפסנתרנים יש יתרון מולד על פסנתרניות — כפות ידיים שאצל אישה היו נראות גרוטסקיות?

עד כה לא נתנה את דעתה על כפות ידיים, ידיים שעושות הכול למען בעליהן, כמו משרתות צייתניות, חינם אין כסף. כפות ידיה שלה סתמיות למדי. ידי אישה שבקרוב ימלאו לה חמישים. לפעמים היא מסתירה אותן כבדרך אגב. כפות הידיים מסגירות את הגיל, כמו הצוואר, כמו הקפלים בבית השחי.

בתקופה של אמא שלה אישה עדיין יכלה לצאת עטויה כסיות. כסיות, כובעים, רדידים: שרידים אחרונים מעידן שנעלם.

16.

הדבר השני שמושך את תשומת לבה הוא שערו של הפולני, לבן כל כך, מִתְגַּבֵּהַּ כל כך. האם כך הוא מתכונן לרסיטל, היא חושבת בלבה — מזמין לחדר המלון ספּר ודואג לטיפוח התסרוקת? אבל אולי היא עושה לו עוול. בקרב הווירטואוזים בני דורו, ממשיכיו של פרנץ ליסט, רעמת שיער אפור או לבן היא מן הסתם ציוד בסיסי.

כעבור שנים, כשפרשת הפולני כבר תשקע בנבכי העבר, היא תתהה על הרשמים הראשונים האלה. בסך הכול היא מאמינה ברושם ראשון, כשהלב חורץ משפט ונוהה אחרי הזר או נרתע ממנו. לבה לא נהה אחרי הפולני כשראתה אותו עולה על הבמה בצעד רחב, מנער את רעמת השיער ופונה אל הפסנתר. לבה חרץ משפט ואמר: "גנדרן! מוקיון זקן!" יחלוף זמן־מה עד שתתגבר על התגובה הראשונה הזאת, המיידית, ותראה את הפולני במלוא עצמיותו. אבל מה זה בעצם "במלוא עצמיותו"? שמא מלוא עצמיותו של הפולני כללה גם את היותו גנדרן, מוקיון זקן?

17.

הרסיטל מחולק לשניים. במחצית הראשונה, סונטה של היידן וסוויטת ריקודים מאת לוטוסלבסקי. המחצית השנייה מוקדשת לעשרים וארבעת הפרלודים של שופן.

את הסונטה של היידן הוא מנגן בקווים נקיים וברורים, כאילו כדי להוכיח שידיים גדולות אינן חייבות להיות מרושלות; אדרבה, הן יכולות לצאת במחול עדין כמו ידי אישה.

הקטעים של לוטוסלבסקי חדשים לה. הם מזכירים לה את ברטוק, את ריקודי האיכרים שלו. הם מוצאים חן בעיניה.

הם מוצאים חן בעיניה יותר מהשופן שבא אחריהם. הפולני אולי קנה לו מוניטין כפרשן של שופן, אבל שופן שהיא מכירה אינטימי יותר ממה שהוא מציע, ומעודן יותר. שופן שלה יכול לשאתה בכנפיו מהרובע הגוֹתי, מברצלונה, אל סלון בבית אחוזה כפרי, גדול ועתיק במישורי פולין הנידחים, כשיום הקיץ הארוך מגיע לקצו בעצלתיים, הרוח הקלילה עוברת בווילונות וריח הוורדים נישא פנימה מן הגן.

להינשא אל־על, להתעלות: זו מן הסתם תפיסה מיושנת של מה שהמוזיקה מעניקה למאזיניה — מיושנת וכנראה גם רגשנית. אבל זה מה שהיא רוצה בערב הזה, ואת זה הפולני לא נותן לה.

מחיאות הכפיים, עם תום הפרלוד האחרון, אדיבות אך לא נלהבות. היא לא היחידה שבאה לשמוע את שופן בביצועו של פולני אמיתי והתאכזבה.

כהדרן, כמחווה למארחים, הוא מגיש קטע קצר של מוֹמפּאוּ, מנגן אותו בפיזור נפש כלשהו, ואחר כך, בלי חיוך, יורד מהבמה.

האם הוא סתם במצב רוח רע היום או שתמיד הוא כזה? האם יטלפן הביתה ויתלונן על קבלת הפנים שהעניקו לו תושבי קטלוניה הנבערים? האם יש בבית גברת פלונית־פולנית שתשמע את תלונותיו? הוא לא נראה נשוי. הוא נראה כמו גבר שמאחוריו גירושים מסובכים ונשים־לשעבר חורקות שן ומאחלות לו כל רע.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*