קפה

לא הפסקתי ללכת במשך מאה דקות לפחות. מצד אחד הרגליים שלי היו גמורות, נעלתי את נעלי הניו באלאנס הישנות שלי שהיו הנעליים שהכי אהבתי והיחידות שנעלתי למסיבות; הסוליות שלהן היו כל כך עייפות ומשופשפות בצורה לא שוויונית, שהגובה שלי על רגל ימין לא היה שווה לזה שעל רגל שמאל, וכנראה שרק ככה באמת הייתי מאוזן. אז מצד אחד הייתי מותש, רציתי לעצור. מצד שני לא הייתי מסוגל לעצור. לא אחרי כל מה שקרה.

השעה הייתה או 05:55 או 06:35, אלה השעות שבהן השמש זורחת, השעה המוקדמת זה מתי שהיא זורחת בקיץ, המאוחרת זה עבור החורף. או הפוך. יכולתי לדקלם כל משפט וכל אירוע קטן כגדול שקרו בשעות האחרונות, אבל לא ידעתי לומר באיזה יום אנחנו, מה החודש, מה העונה. אולי זה מה שהאקסטזי עושה לי, איזה מין סוג של אמנזיה, דמנציה, שכחה רגעית של כל מרחב המאקרו.