אדמה זרה

בחלומי חזרה בתי לשכונת ילדותי. אנשים דיברו סביבה שפה שהיא שמעה כמעט תמיד רק בבית. היא ניסתה לומר משהו בשפתם, אבל המלים נתקעו בגרונה. לבה התמלא אושר לשמוע את השפה אבל היא לא הצליחה לדבר בה בעצמה. היא חזרה להיות תינוקת, אף שכבר היתה אישה צעירה.

בתי היתה לאדם שמשיא לי עצות. זו שאומרת לי, Aba, לא ככה מתלבשים. שמחייכת בסלחנות כשאני נוירוטי. שמניחה יד על מצחי — בחלומי — ואומרת, Aba, יהיה בסדר. הכול בסדר, Aba.

ואני הקשבתי לה. ככל שהשנים נקפו הפך גופי לפריך, ומשהו בקרום המציאות כפי שהכרתי אותה הלך והתמוסס. כבר חייתי יותר שנים מהשנים שנותרו לי לחיות לפי כל התחזיות שהכרתי, ובתי היתה קרקע יציבה בחיי.