מערבון

זה מתחיל בפריז, בתיאטרון, על הבמה, במרכז ומאחורי הקלעים, בהומור ובקוצר רוח. התיאטרון הוא כמו מִכרֶה, הר געש או נערה. הכול קורה בקרביים.

לפי שעה התיאטרון סגור, הוא ייפתח בקרוב לרגל הצגת הבכורה של דון ז'ואן למולייר. לפי שעה, עובדים בו. הבמה מוארת וכמעט עירומה, למעֵט מסך הקרנה בגודל ארבעה על שישה מטרים בקירוב, ובטבורה, דלת בית מרזח דו־כנפית הנפתחת אל רִיק. מסביב, כלום. על המסך הענקי מתנועע קלושות נוף מינרלי לוהט. מרחבים של אדמה צחיחה, רכס הרים צהובים ובחזיתם אי־אלו צמחים מטילי צל קצר, שסוס תר אחריהם. תמונה מעוררת צימאון.

החזרה בתלבושות בעיצומה, או שמא לא ממש בעיצומה, עוד לא, היא כמו מושהית. השחקנים היו אמורים לשחק, אך הם אינם משחקים מפני שהם מחכים למישהו. שישה שחקנים מחפשים שחקן שביעי ובינתיים ממתינים מסביב לבמאי בשלל תלבושות מנוגדות. אלווירה לובשת שמלת רוקוקו תפוחה ומרוקמת בכבדות, סְגָנָרֶל בג'ינס ובחזה חשוף ולרגליו דורבנות, ודון אלונסו, כמו דון קרלוס, בחליפת שלושה חלקים ונעלי טניס. רובם כוכבים. אנשים שמתפרנסים היטב מאמנותם, עם הדמויות שלהם והסתירות שלהם, עם אותה השתוקקות מעיקה שיזהו אותם, הגורמת להם לזרז את צעדיהם כשהם חוצים חלל של מסעדה או נמל תעופה כדי להימלט מהקריאה בשמם. הקומנדור, שמת, עדיין לא הגיע. הגיוני: במערכה הראשונה הוא לא יוצא מהקבר.

אנחנו נמצאים כפסע מהחשיפה לקהל והאנשים האלה, המתהדרים בהון חברתי לא־מבוטל, משתעממים. אלווירה מסתכלת בתמונות ובשאר תכנים בטלפון שלה; דון קרלוס מעשן סיגריות ששנורר באלגנטיות מהטכנאים; הפֶּסל של הקומנדור, בחור בן עשרים ושתיים שזה עתה הגיע, שואל בנימה עוקצנית איפה הדיווה. סְגָנָרֶל מבצע תרגילים ווקליים מייסרי אוזניים ב־mezza voce, ד ט ד ט ד ט ד ט... ב פ ב פ ב פ ב פ... ק ג ק ג ק ג ק ג..., וגוסמן רוצה לדעת אם נישאר ככה עוד הרבה זמן. ככה איך? כמו מטומטמים.

במרחק־מה מהבמה, הבמאי מעסה את גביניו ומסנן גידופים בקול רם למדי לתוך מכשיר הטלפון. גם זה הגיוני.

יומיים לפני הבכורה הוא צריך להתמודד עם היעדרו של דון ז'ואן בכבודו ובעצמו.

הדון הוא אלכסיס זָגְנֶר, הפרצוף היפה של המאה - בייחוד של תחילתה. החוזה שלו נוסק ל־150 אלף אירו, שלפחות שני שלישים מהם מובטחים; המחזה הזה נכתב עליו, שלא לומר בשבילו. הוא היה אמור להיות כאן כבר לפני כמה שעות, אבל אף אחד לא ראה אותו מאז. מאז מה?

ובכן, דון אלונסו וגוסמן ראו אותו בשבוע שעבר. שלושתם אכלו ארוחת צהריים בחברת העיתונאית הצעירה ההיא כדי לדבר על ההצגה.

"ו...?"

היה נחמד. אלכסיס, קל לשון כמנהגו, ניכס לעצמו את הצהרת הכוונות של הבמאי וטען שבמשחק שלו הוא חושף סוף־סוף את מהותו האמיתית של המחזה: נבואי, סובב סביב דמות אולטרה־מודרנית ומרדנית - דון ז'ואן בורח מחֶברה חולה מפני שהציב את המיניות בלב עולם הדמיון שלו. דון ז'ואן, אמר זָגְנֶר לעיתונאית, נוסע בשלוש מתוך חמש מערכות, דבר יוצא דופן עבור דמות של מולייר. הוא מדבר תוך כדי תנועה, תמיד בחיפוש אחרי האי־סדר של אחרי, משאיר את החֶברה במצב שבו מצא אותה, מצווחת ופצועה. העיתונאית רשמה ואלכסיס מזג לעצמו עוד כוס יין. השחקן נראה בסדר גמור, בהחלט, גם האדם.

העובדה שאלכסיס לעולם לא יסרב למיקרופון ולארוחת חינם אינה מחדשת דבר לבמאי; לפטפט ולבלוס - את זה הוא חולק עם התפקיד שהופקד בידיו. השאלה היא מה היו מעשיו מאז, והיכן הוא עכשיו?

"למי אכפת," מפטיר בחביבות הפֶּסל הצעיר מאוד של הקומנדור, "הוא מאחר, ככה זה דיוות. בואו פשוט נחזור על תמונה 2, הוא לא מופיע בה."

אף שאיש לא שאל אותו, סְגָנָרֶל מודה שאין לו מושג מה קורה עם הדמות הראשית. הוא עצמו לא אכל בחוץ מזמן כי הוא לומד את הטקסט שלו. ואפילו את הטקסט כולו, ולכן הוא מכיר גם את כל השורות של דון ז'ואן; הוא אומר זאת באגביות ובהנחה ש. ההנחה לא מרימה גבה מצידו של הבמאי. הוא דבוק לטלפון ומחייג למנהל התיאטרון, למזכיר הכללי, לנציגה של משרד התרבות, לסוכן של אלכסיס, למסעדה הסמוכה, לחבר שלו לשתייה, שידוע לו כי הוא קרוב גם לאלכסיס. אלה ביניהם שעונים לא יודעים דבר, הם קיבלו רק "המספר שאליו חייגתם איננו מחובר" מעצבן במיוחד ממה שהיה פעם המשיבון של אלכסיס. הוחלט לטלפן לאוליביה, רעייתו החוקית.

בעלטה.

עד מהרה הם מגלים כי החשבונות הפתוחים של אלכסיס ברשתות החברתיות, אותם פקד פה ושם, נמחקו. מישהו שעדיין לא אמר מילה ושאמור לגלם את דון לואיס, אביו של דון ז'ואן, מבטא במיומנות מרשימה, תוך שהוא מרטיט את השלילה ואת הפסיק:

"זה לא איחור, זאת היעלמות."

וההברה האחרונה מהדהדת כאילו המשפט הסתיים בתוך בור. היעל־מות! האפקט שנוצר חזק ביותר.

לבסוף נשמע קולה של אלווירה, שמבטה היפה, חמור הסבר והעמוק, התנוסס ביום רביעי שעבר על שער מגזין טֶלֶרָמָה. היא נזכרת שנתקלה באלכסיס ביום ראשון. הוא היה לבד ושוטט בלי מטרה נראית לעין בפינת הרחובות ווֹז'יראר ומדאם. הם פטפטו.

"ראית אותו ביום ראשון? אז למה את לא אומרת."

הנה, היא אומרת, אם במחילה ייתנו לה לסיים. אלכסיס היה חיוור מאוד. כששאלה אותו מדוע, הוא תירץ זאת בעייפות ובחזרות האחרונות; הסצנה פנים אל פנים עם הפֶּסל של הקומנדור ערערה אותו כאילו היה טירון. אבל אלווירה חשבה, עם כל חומרת הסבר שלה והעומק במבט, שהוא הסתבך בצרות. זה לא היה חיוורון של העברה, כמו זה שאפשר לראות אצל המקבת'ים או האנטיגונות שלא התאמנו כמו שצריך. זה היה חיוורון אמיתי. הוא היה לבן.

לבן, בסדר. תודה רבה על האבחנה, אבל דלקת הקיבה והמעיים מעולם לא הייתה סיבה מספקת להיעלם מעל פני האדמה חמישה ימים לפני הגנרלית. איזו סתומה, מתרגז הבמאי בנוכחותה. הוא בכלל לא רצה את האלווירה הזאת על חמישים שנותיה, תנאי שהוצב מלמעלה על ידי נציגת משרד התרבות, שלא רצתה לדחוף הוללת בת עשרים ושתיים לזרועותיו של אלכסיס זָגְנֶר. מרוסן ומפורק כמו שהוא.

היא סתומה אבל היא כאן.

היא הייתה, ליתר דיוק. גם היא עומדת להיעלם: עובדה, ביי. נמאס לה סופית מהשמלה הזאת מהמאה השבע־עשרה, עם הפוליאסטר שמגרד לה עד מוות. מחזה מחורבן. מאה מחורבנת.

אלווירה איננה. עד מהרה עוזב גם סְגָנָרֶל, שנעלב לאחר שהצעת מילוי המקום שלו נפלה על אוזניים ערלות. הוא כבר דמיין את עצמו מגלם את שני התפקידים בדמות אחת דו־ראשית וחיננית במפלצתיותה, אשר ממזגת בתוכה את החולה ורופאו, את השטן והכומר, את הסטייה והמידה הטובה, דמות שתעשה רושם אדיר ותפיץ שאר רוח. דון סזאר, נגרר מטבעו, גורר את עצמו אחריהם. זה לא לגילו ולא למעמדו להמתין תחת הזרקור לטיפוס חצוף שאפילו לא חבר ב"קומדי פרנסז", עסקן של סרטי טלוויזיה. להתראות מחר באותה שעה.

נהדר. עכשיו חסרה רק שביתת טכנאים.

הבמאי נכנס בהדרגה לפאניקה, עד כי נדמה שאיבד שליטה בנקודות האחיזה שטען לקיומן. הבמה הריקה שלו, הדלת המיותרת והמדבר העשוי טפט, זה דווקא ברור, ברור לכל עין שהנה זה מתחיל. במערבונים, העורק הראשי שהוא התיאטרון תמיד שומם, סחוף רוחות שמעלות אבק. האיש שאותו מחפשים שוהה במקום אחר, בערבות, בתוך הראשים.

חודשים אחדים קודם לכן, באותה עיר, אישה יורדת במעלית. אישה די סתמית, שכבר יוצאת אל הרחוב ושהעיר בולעת באחת עוד בטרם הספיקה להעיף בה מבט. לא כזאת סתמית, מקרוב: שרירית וחלקת עור, עיניים בורקות, שחורות, פרחחית קטנה. השעה רק תשע ועשרה וכבר יש לה בחילה, זה כמו הרגל. קוראים לה אוֹרוֹר. אוֹרוֹר מתה מחום, שערהּ נצמד בדבוקות לעורפה, כתם קטן נקווה בין עצמות השכם שלה, אבל היא לובשת לבן אז זה לא נורא. היא נושאת את גופה המקרטע במורד הרחוב כאילו היה תיק גדול, יבש ומלא מים כאחד, נאבק בקיהיון חושים נגד חום שאין לו מושג איך להכילו, עדיין לא. כבר עכשיו יש עשרים ושמונה מעלות בחוץ. השאיפה היחידה של התיק היא להתערסל על פני המים במהירות המרבית, חושיו מכוונים אותו לנהר הסן, אבל הוא ימתין. איפה לעזאזל היא החנתה את הרכב?

בשום מקום. אין לה שום רכב. נהיגה ואנשים שסובלים מאינסומניה זה כמו אלכוהול ותרופות, אף פעם לא הולך ביחד.

גם הלילה העייפות דאגה להחזיק את הגוף של אוֹרוֹר ער, כך שהוא מתפקד כבר זמן־מה על אדים. תערובת בלתי נדלית של שנאה עצמית עיקשת, אשמה שיטתית, התנגדות פתולוגית לעוינות מקצועית, התנגדות נרכשת לסמים נרקוטיים ותחושה תמידית שהיא מאחרת לכל דבר. האדים מאפשרים להחזיק מעמד, אוֹרוֹר היא ההוכחה האנמית אך החיה לכך. הבוקר נדמָה לה שהיא לא תשרוד ולוּ יום אחד נוסף.

היא לא ידעה עד כמה היא צודקת.

עשרים דקות אחרי כן, בלֶוואלוּאָה פֶּרֶה - הכתם כבר יבש והשיער הלח רובץ על העורף בפקעת סבוכה ומדובללת - אוֹרוֹר נכנסת לבניין פשוט מאוד במבנהו. הוא מוארך ושטוח, וניכר שנֶהגה בהשראת שיטת העבודה שהחברה מתייגעת לפתח כבר עשרים שנה: אופקית ושיתופית. היא פוסעת במסדרון מחופה זכוכית, המחולק לתאי כוורת מחופי זכוכית, שמעלה את הפנטזיה הנצחית לגבי יחסים בין העובדים - שקיפות. שאיפה ניהולית הנגועה בפשיזם קל, שאולי לא ניתן לתקוף מבחינת מהות, אך כזו שתדרוש במפגיע שהעובדים יהיו כאן. שיחזרו.

נדמה שרק אנחנו כאן.

שכן מדובר בחברה המעניקה שירותים שונים ומתעדפת עבודה מרחוק, ותפקידה של אוֹרוֹר כאן משתייך לקטגוריה ברורה, המוגדרת בתחום הסוציולוגיה של העבודה כ"ג'וב מחורבן". טקסונומיה שהייתה שמורה זמן רב לדוכני קפה לאטֶה בתחנות רכבת או למשלוחי פיצה על ידי רוכבי אופניים בלי קסדות, שתם זמנה. יום אחד, במאמר בעיתון, מישהו סיפק תיאור אובייקטיבי למצוקה האינטלקטואלית של אוֹרוֹר ומאז היא יודעת מה היא עושה, וזה טוב. A non-operational bullshit job. ובאופן קונקרטי, בשנתיים האחרונות היא מתאמת פרויקט, פרויקט שקדם למשבר, מיושן ולא גמור שאפשר לחסוך את התיאור שלו. בקרוב מאוד לא תהיה לו שום חשיבות.

אוֹרוֹר ממתינה במסדרון שמישהו בכיר יקבל אותה, כפי שנקבע. היא עוקבת בעיניה, סנטימטר אחר סנטימטר, אחר צמיחתו של קיסוס אמיתי על הקיר המסויד, אשר הצליח ברוב תושייה לעטוף את המכשולים שבדרך, כגון מעקה מתכת, מנורת קיר מזכוכית וכרכוב, לחנוק אותם ולחזור על עקבותיו כדי להסוות את החללים שיצרו השתרגויותיו, לנַצח ולשאת במקומות מסוימים את משקלו שלו על ידי התעבות פתאומית של גבעוליו, לסטות הצידה בעודו מותח את קצותיו אל תבליטים זערוריים בשכבת הצבע הקרובים אל הפתחים, כאילו ביקש לסנן את האור בכל מקום שעליו הוא מוטל. נוכח קריאת התיגר הפיקחית וההסתגלותית להפליא של המטפס, הנדמה כתומך בקיר, בעוד שלמעשה טרף אותו באמתלה של קישוט, אוֹרוֹר הייתה רוצה ללמוד שמוצאו של אדם הראשון לא היה מהמפלצת האחרונה בתור הקרטיקון, אלא מהצומח.

"אל תעמדי במסדרון, בואי, תיכנסי, כולם כבר פה," אומר הבכיר שהופיע, שופע חיוכים.

אפשר לדלג על הקפה, מזג האוויר ומחיר המניה. אוֹרוֹר לא מספיקה אפילו להתיישב כשנודע לה שהעבודה המחורבנת שלה כבר לא קיימת.

אף על פי כן הכול בסדר במקומותינו. החֶברה לכלום ושום דבר נהנית מהעושר החדש שמציע הקפיטליזם הדיגיטלי. עם התפשטות העבודה מרחוק (שניים מתוך שלושה מועסקים עובדים מהבית) הם הצליחו לחסוך בדמי השכירות ובהוצאות ניהול ותחזוקה, ונפטרו מההרגל המצער להתנייד במחלקות ראשונות כדי לבקר בסניפים ואצל לקוחות. הם עוברים מסך נהדר, הלקוחות; נדרשה מגפה עולמית כדי להיווכח בכך.

אם כן למה מוציאים את אוֹרוֹר, אם יחידנית, אל חום הקיץ היוקד?

מפני שהמפעל לכלום ושום דבר עובר תהליך מואץ של דיגיטליזציה, הכוח עובר אל אומני הטכנולוגיה הממוחשבת, ואוֹרוֹר אינה נמנית עימם. חסרים לה דברים, רפלקסים.

"חסר לך קצת רצון ללמוד," נוזף בה כעת הבכיר, בטענה שהאשמה אינה בהכשרה שקיבלה.

כמה חבל. להיות האדם הנכון במקום הנכון ברמה כזאת, ולא לעשות עם זה כלום.

האדם הנכון זה להיות אישה. המקום הנכון הוא כאן. לא לעשות עם זה כלום משמעו שבתחרות ההסתגלות המאולתרת שאליה רתמה המגפה את העולם כולו, אוֹרוֹר הפסידה.

לא נראה לי שאוֹרוֹר ניצחה פעמים רבות בחייה, אבל לא נורא. במערבונים לא מצלמים את ההכרעה, אלא את הדרך.

אוֹרוֹר נושאת את מבטה אל הפחות בכיר, עמנואל, שמשפיל את עיניו. לפני שנה, רק השם עמנואל על דוח או בתחתית אימייל עורר בה חשק להתפשט. עכשיו? קהות חושים גמורה.

"אנחנו כבר נמצא לך משהו. בכל זאת מילאת פה איזה חור," מבטיח רם־הדרג לצידו של עמנואל.

אם ככה חור זה דבר שלילי. אוֹרוֹר מבינה שהיא לא מישהי אלא חלל, וזה בקושי מפתיע אותה. חלל שאין לו מקצוע אלא משהו. והבכיר שב ואומר עם קמצוץ של סדיזם בקול וחיוך שהייתי רוצה לדחוף לו בחזרה לתוך הפה, שכאן זה דבר מבורך להיות אישה.

סליחה, אבל נכון לעכשיו אוֹרוֹר אינה אישה אלא רדוקציה. משקע של תשישות, חרדה, אירוניה ואקזמה. היא מגרדת את אמת ידה עד זוב דם מבעד לחולצת הכותנה הלבנה באורח מסוכן; עוד שנייה זה ייראה לעין. זה נראה לעין.

"את בסדר? יורד לך דם."

"זה שום דבר."

אמת, זה שום דבר. זו רק המכונה שנסדקת. המכונה אמנם אינה משכנעת ביותר, אך עדיין אפשר לסמוך עליה שתתבטא ביתר בהירות מאשר בני אדם.

לא חולפים רגעים אחדים וארוחת הצהריים שולחת את אוֹרוֹר אל סביבה שונה, ברחוב לואיז־מישל. היא צועדת נמרצות, ערנית פתאום. וכבר היא רצה - לשווא, שכן היא מקדימה בהרבה, ולאן? למספר 78, בניין צר משנות התשעים, שהמעלית שלו דורשת קוד שפרח לראשונה מזיכרונה. היא לא מסוגלת להיזכר, אפילו לא בסִפרה הראשונה.

שלוש קומות ברגל. המדרגות שהיא גומאת בזוגות, בעוד שרק חצי שעה קודם לכן כמעט נשכבה לישון על הרצפה במסדרון, כל זה בשביל להמתין. אלא שלא השעה מדרבנת אותה. דומה שהיא מאיצה בעצמה למען היופי שבמחווה, דומה שהיא רוצה להוסיף פעימות לב בין הדופק הסדיר, לכפות על גופה את ההתכווצות החדה שאמורה להקדים באופן טבעי סוג כזה של פגישה. היא מגיעה לדלת קצת יותר מיוזעת, קצת יותר חמה מאשר קודם; מוטב כך. וכבר היא שרועה על הספה הנפתחת ועוצמת עיניים, ובדמיונה מפציעות אותן פנטזיות מוּכּרות. הן זהות מאז ימי בית הספר: גבר אחד מלפנים, אחר מאחור, והיא מהודקת היטב, מפולשת וחסומה. היא נעצרת במערכה השנייה של הגאנג באנג, לאחר שיצרה את התנאים הפיזיולוגיים ההולמים את המצב. היא מתבשמת, מחדשת את האיפור, מסתרקת, ומי נכנס בדלת, פוסע לקראתה ומצטרף אליה על הספה?

עמנואל.

בלי להעיף מבט בעקבות הכוסות שהשאירו אחריהם דיירי ה־Airbnb שלו, בחור החדש על המסעד שניקבה סיגריה דולקת - נטפל בזה אחר כך - עמנואל פורשֹ חזה חינני מעל אוֹרוֹר, שאוחזת בעורפו ומצמידה את שפתיה לצווארו בתנועה אומרת ביטחון כאילו התחברה לחשמל. הוא נפטר ממה שנשאר מהחולצה ומהנעליים, אבל לא מהכול, וראשו נבלע בין ירכיה. הוא אומר את יפה, יש לך ריח טוב. היא בעיקר רזה אבל לא זה המקום לדבר על כך. המילה "כן" נשמעת כמה פעמים במקוטע, משפטים גסים ומחוסרי דמיון מחמיצים את תכליתם ונתקעים בגרונות, לאיבר של עמנואל יש חיים - רפוסים - משלו, מנותק מטלטלת הסרק הזאת. הם שומעים את שאון הסירנות ליד בית החולים אנרי־מונדור ושברי קולות מהקומה העליונה. מסבך האישה, הגבר והאריגים מבליח פריט כחול מוארך, בלתי מהוקצע להדהים ביחס להיצע השוק היצירתי. ביד ימינו של עמנואל, החפץ הכחול מחליק על איברה של אוֹרוֹר במיומנות שאין עליה עוררין - כוחו של הרגל, כמדומה - בשעה שעמנואל מעסה באגודלו השמאלי את הדגדגן התפוח בקושי של אוֹרוֹר, שכל גופה מתכווץ סביבו, מוחק את עמנואל שחיכה רק לזאת, כפי הנראה, כדי לקבל סוף־סוף זקפה. החפץ מגיע עמוק פנימה, בעיוורון מוחלט שגורם לה לעבור מהר מאוד מעונג לכאב ומכאב לעונג, שכן חצי מהזמן המכשיר טועה בעצב, אבל זה עושה את שלו. עמנואל מביט ברעידות האוחזות באיברה ברזולוציה גבוהה, בתקריב מרשים, זה יפה, הוא משתנק, וגומר בשקיקה בתורו בעת שהמכשיר הכחול משוטט קמעה לבדו. אוֹרוֹר לא ממש גונחת. זה יותר דומה לנשיפה, לְמה שנִנפח עם הנשמה.

*ההמשך זמין בספר המלא*