מלחמת ההתשה

שער ראשון: התיאוריה של ההתשה

1. מלחמת ההתשה בתיאוריה הצבאית

תיאורטיקן, מערכה אחת ומלחמה אחת, שלושתם העניקו לאסטרטגיית ההתשה מקום נכבד בתיאוריה הצבאית. התיאורטיקן הוא הגרמני האנס דלבריק (1848 - 1929). המערכה — וורדן (1916), והמלחמה היא מלחמת ההתשה במזרח התיכון, חרב איסתינזאף (1970-1967).

התייחסות לאסטרטגיה של התשה בחינת מלחמה ממושכת, במידה וזו או אחרת, מצוי גם אצל קלאוזביץ, לידל-הארט ומאו-טסה-דון. אליהם מצטרף גם מפקד שדה, פון-פלקנהיין, שהיה הרמטכ"ל הגרמני בתקופת מערכת וורדן, בשל התזכיר שהכין, "חג המולד", שהיה בבחינת תפיסת עולם אסטרטגית ותוכנית למערכת וורדן.

א. קלאוזביץ - נביא אסטרטגיית ההשמדה?

קלאוזביץ (1780 - 1831) נתפס בעיקר על ידי מפרשיו הגרמניים כנביא אסטרטגיית ההשמדה (Strategy of Annihilation).‏ ¹

"תכליתן העיקרית של מערכות גדולות חייבת להיות השמדת הכוחות העוינים", קבע קלאוזביץ, לפי משנתו. מטרת המלחמה הינה "כפיית רצוננו על האויב" והאמצעי לכך הוא הכוח הפיזי.

"מובן מאליו, שהכוח החזק יותר לא רק משמיד את החלש, אלא גם סוחף אותו בתנופתו", קבע.

אמנם קלאוזביץ גם טען, כי לא בכל מקרה דרושה הכנעת האויב, ופרט אמצעים שונים ל"הכנעת האויב", ואף אמר כי "הנקיטה בהגנה בלבד מטרתה הסופית הינה להאריך את משך הפעולה, עד שזו תתיש את האויב", אם כי לא דיבר מפורשות על קיומה של אסטרטגיית התשה. אולם, מפרשי תורתו, מולטקה ה-"קשיש" (1800 - 1891) ושליפן (1833 - 1913), שניהם רמטכ"לים של הצבא הפרוסי-גרמני, העדיפו להבין את תורתו של קלאוזביץ כפי שכתב שליפן:
"ערכו של הספר 'על המלחמה', שעומד לו לאורך ימים, מעוגן לא רק ברמתו האתית והפסיכולוגית הנעלה, אלא גם בהדגשה ללא תנאי של רעיון ההשמדה." ²

לידל-הארט היה מראשי מבקריו של קלאוזביץ בעניין זה, וכתב על כך: ³

"תורת קלאוזביץ על המטרה הצבאית"

בהגדירו את המטרה הצבאית, נסחף קלאוזביץ על ידי קנאתו להגיון הטהור: מטרת כל פעולה במלחמה היא לפרוק מעל האויב את נישקו. עתה נראה כי אין מנוס מכך, לפחות בתיאוריה. אם יש להביא את האויב לכך שישלים עם רצוננו, עלינו להביאו למצב שהוא קשה יותר עבורו מאשר הקורבן שאנו תובעים ממנו. הרע במצב זה, שאסור, מטבע הדברים, שיהא זמני באופיו, לפחות על פניו, פן האויב, תחת אשר ייכנע, יחזיק מעמד, בתקווה לשינוי לטובה. כל שינוי במצב, שנוצר על ידי המשכת המלחמה, מן הדין שיהיה שינוי לרעה."

"המצב הגרוע ביותר אליו אפשר להביא את הלוחם הוא המצב בו הוא מפורק כליל מנשקו. לפיכך, אם הכוונה להביא את האויב לכניעה, מן ההכרח לפרק אותו מנשקו כליל או להביאו למצב בו נשקף לו איום כנ"ל. מכאן נובע, שפירוק נשקו או מיגורו המלא של האויב... צריכים להיות תמיד מטרתה של המלחמה".

אפשר ללמוד מדרך מחשבתו של קלאוזביץ על ההשפעה שהייתה עליו מצידו של הפילוסוף קאנט. הוא האמין בקיום עולם אידאלים (צבאי) מושלם, תוך הכרה בעולם המעשי, בו אפשר להגשים אידאלים אלא בדרך לא שלמה. קלאוזביץ היה מסוגל להבחין במכינה צבאית בין מה שהיה אידאלי, לבין מגבלות המציאות. וכך כתב:

"בחשיבה מופשטת, אין המחשבה יכולה להיעצר בטרם תגיע לקיצוניות... אולם הכל פושט צורה ולובש צורה משאנו עוברים מהמופשט למוחשי".

"מטרה מופשטת זו של המלחמה... פריקת נשקו של האויב מעליו, אינה מושגת אלא לעיתים רחוקות, ואין היא תנאי הכרחי לשלום".

נטייתו של קלאוזביץ כלפי הקיצוניות חוזרת ונשנית: כאשר הוא דן בקרב כאמצעי לתכלית המלחמה. הוא פותח בהצהרה המתמיהה: "יש רק אמצעי אחד ויחיד והוא הקרב".

ההצדקה לכך באה בטיעון ארוך, על פיו בכל סוג של פעילות צבאית "הכרח הוא שביסודו יהיה מונח רעיון הלחימה." לאחר הוכחה מלומדת, שמא שרוב בני האדם היו מוכנים לקבל גם ללא הנמקה, אמר קלאוזביץ: "מטרתו של קרב אינה תמיד השמדת כוחות אויב...ניתן להשיג לעיתים תכופות את המטרה גם בלא שיתרחש כלל קרב."

יתר על כן, קלאוזביץ הכיר בכך, ש-"הבזבוז בכוחותינו הצבאיים, כאשר כל התנאים שווים, ילך ויגדל, ככל שנוסיף לחתור למטרה של השמדת עוצמתו של האויב. בכך טמונה הסכנה ששלמות האמצעים אותם אנו מבקשים, תשוב ותפגע בנו בתוצאות חמורות יותר, במקרה שההצלחה לא תאיר לנו פנים." ⁴

קלאוזביץ חרץ כאן במו פיו פסק דין לגבי אלו שדבקו בתורתו במלחמות העולם הראשונה והשנייה. הבחינה האידאלית של משנתו על מלחמה, ולא המעשית, היא שנותרה ועמדה אחריו. הוא תרם לחד צדדיות הזו בטענתו, כי רק על מנת להימנע מסיכוני הקרב "נוקטים באמצעים אחרים." סילוף זה של תורתו קבע הוא עצמו במסמרות בראשם של תלמידיו בכך וחזר והדגיש את האידאל המופשט.

קשה לעקוב אחרי שניות הגיונו, או לשמור על איזון אמיתי בתוך להטוטים פילוסופיים אלה, בעוד קל לתפוס מליצות כמו: "רק אמצעי אחד לנו במלחמה — הקרב".

"פתרונו רווי הדמים של המשבר, המאמץ להשמיד את כוחות האויב — הוא בכורה וראשית אונה של המלחמה."

"רק מערכות גדולות וכלליות עשויות לחולל תוצאות גדולות."

"אל תספרו לנו על מצביאים גדולים המנצחים ללא שפיכות דמים."

לידל הארט מסכם את ביקורתו על קלאוזביץ:

"קלאוזביץ חזר שוב ושוב על מליצות אלה ובכך טשטש את קווי הפילוסופיה שלו הבלתי ברורים לכשעצמם, והפכם לבית החוזר של מנגינת לכת מעין 'מרסלייזה' פרוסית, שהלהיטה את הדם ושיכרה את המחשבה. היא הפכה לדוקטרינה המתאימה לחינוך מפקדי כיתות אך לא מצביאים, משום שתורתו גרמה לכך שהקרב יראה כ"פעילות המלחמתית היחידה". בכך היא הסירה את הנזר מעל האסטרטגיה ואת אמנות המלחמה הורידה לשפל המדרגה של טבח המונים. יתר על כן, היא הסיתה מצביאים לקרב בהזדמנות הראשונה, תחת לחכות וליצור הזדמנות שיתרונותיה עמה".

עיון בתורתו של קלאוזביץ מגלה את טעויותיהם של מפרשיו, כולל לידל הארט. קלאוזביץ שכנראה התכונן לעבד מחדש את ששת הכרכים הראשונים של ספרו, כתב בהודעה ב-10 ביולי 1827, על אופייה הדו-משמעי של המלחמה את הדברים הבאים:

"למלחמה שני קווי אופי. האחד, תכליתו להביס את האויב, להפכו לחסר אונים מבחינה מדינית ולחסר יכולת צבאית וכך לכפות עליו שלום הרצוי לנו. קו האופי השני, תכליתו לכבוש טריטוריה בסמוך לגבולות המדינה העוינת בכוונה לספחם, או כקלף מיקוח בשיחות שלום." ⁵

ב. הנס דלבריק — הוגה אסטרטגיית ההתשה

הנס דלבריק (1848- 1929) (Hans Delbruck), היה הראשון, שפרש את תורתו של קלאוזביץ כמצביעה על קיום אסטרטגיית 'התשה' בצד 'השמדה'.

הנס דלבריק היה מראשוני האסטרטגים שאינם אנשי צבא. חוקר ומרצה להיסטוריה צבאית, פרלמנטר וכתב צבאי בביטאון הפרוסי "השנתון הפרוסי" (Preussiche Jahrbucher), כתב במהלך מלחמת העולם הראשונה מאמרי הערכה וביקורת על החשיבה האסטרטגית הגרמנית.

בשנת 1900 פרסם את הראשון מבין תשעת הכרכים של חיבור "היסטוריה של אמנות המלחמה" (Geschichte der Kriegskunst). חיבורו על אסטרטגיית ההתשה קדם במספר שנים לכרך הראשון של חיבורו, והנושא הופיע בכרך הראשון והרביעי של ספריו. מלחמת העולם הראשונה היוותה עבורו הזדמנות לבחון את שתי האסטרטגיות לפיהן נוהלה המלחמה, לדעתו, ובעיקר את תקופת האסטרטגיה המהפכנית שאז עדיין לא הייתה ידועה כ"אסטרטגיית ההתשה". ⁶ דלבריק התבסס על ההודעה של קלאוזביץ מ-10 ביולי 1827 ומצא בה את הבסיס לקיום שתי האסטרטגיות. ⁷

הנס דלבריק הסיק ממחקריו ההיסטוריים כי המלחמות התנהלו לפי שתי אסטרטגיות עיקריות: הכרעה והתשה. באמצעות שתי האסטרטגיות ניתן להגיע להישגים גדולים. מצביאים גדולים נקטו בשתיהן ודלבריק מצא לכך סימוכין בכתבי קלאוזביץ.

באסטרטגיית ההכרעה נוקטים על מנת למגר את צבא האויב במאורע חד פעמי. ההכרעה מתבטאת בהבאת צבא האויב למצב של חוסר אונים, "על ידי הפלתו פרקדן ארצה", לפי דימוי מפורסם של קלאוזביץ, וכך אינו יכול עוד להתנגד ולהילחם, והוא נכנע.

באסטרטגיית ההתשה, המגמה היא להביא לשחיקת כוחו של האויב, להביאו לידי עייפות, וכך מושג הניצחון בהדרגה בתהליך.

בספרות המודרנית ניתן למצוא את ההבחנה בין הכרעה להתשה במונחים 'בליצקריג' (מלחמת בזק) מול 'התשה'. בשימוש לשוני זה מודגש ממד הזמן, דהיינו, בקשת קנייה מהירה, בקפיצת הדרך, להבדיל מניהול מלחמה באיטיות, צעד אחר צעד.

דלבריק ניתח בפרוטרוט את ההבדלים בין שתי האסטרטגיות הללו. אסטרטגיית ההכרעה, לפי המסורת בנוסח קלאוזביץ, מתמקדת בכיוון אחד — הקרב, אשר באמצעותו מושגת ההכרעה. באסטרטגיה זו, המבוססת על גרימת התמוטטות לאויב בפעולה דרסטית, יש משום הימור על כל הקופה שכן אי השגת ניצחון, פירושה כישלון, ולפעמים אף תבוסה. משום כך, מטרת המלחמה באסטרטגיה זו היא קרב ההכרעה, אשר מביא לסיום המלחמה. המלחמה היא יחידה אורגנית אחת שקרב ההכרעה היא שיאה, ובו תלוי הכל. עד לקרב הזה אין מפסיד ואין זוכה. זו אסטרטגיה שכולה חתירה ל"קרב השיא" (Climatic Battle, Hauptschlacht) והתמקדות ב"בנקודת השבירה" של האויב.

באסטרטגית ההכרעה נקטו מצביאים כמו אלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר ונפוליאון.

באסטרטגית ההתשה מצויים שני קטבים: תמרון וקרב. לאסטרטגיית ההתשה פונים בדרך אלטרנטיבית, כאשר אין עוצמה מספקת להשגת ההכרעה. מבחינת התוצאה אין היא נחותה מאסטרטגיה זהירה, שבה התוצאה מושגת בדרך מצטברת, לשיעורין, צעד אחר צעד. היא מבוססת על גרימת נזק, על הרס, שחיקת הכוחות לאט, אך לא בהכרח של הסלמה.

התהליך יכול להיות בקצב אחיד או בעליות ובמורדות. תהליך ההתשה אינו רק פיסי אלא גם פסיכולוגי, כפי שכתב קלאוזביץ:

"להלאות את האויב במלחמה פירושו שימוש במלחמה נמשכת כדי להלאות בהדרגה את כוחו הפיסי ואת התנגדותו המורלית של האויב".

באסטרטגיית ההכרעה הכל תלוי באירוע אחד, בקרב המכריע, לפיכך ליד המקרה חשיבות רבה יותר מאשר באסטרטגיה של ההתשה, שבה פיזור הסיכונים והסיכויים על פני קרבות נפרדים מביא להקטנת קיזוז המקריות. אין ההבחנה בין הכרעה והתשה קשור למספר האבדות או לגודל הנזק. בהכרעה למשל, כמו בבליצקריג, מספר הנפגעים יכול להיות קטן יחסית, אולם הרושם חזר בשל מימד הזמן הדחוס. מספר האבדות בהתשה, בתהליך מתמשך, עשוי להיות דווקא גדול. ההאטה בקצב המלחמה, או ההפסקות, אינן נוסעות באסטרטגיית ההתשה מרפיון ידים או מהססנות אלא באות במתכוון. כמו כן, ההשהיה אין פירושה בהכרח, ברמה הטקטית, לחימה מאופקת. הנוקט באסטרטגיית ההתשה עשוי לתקוף בתקיפות רבה, אך הוא עושה זאת בצורה בררנית, רק כאשר הוא סבור שיגיע להישגים. באסטרטגיית ההתשה נקטו מצביאים שאינם פחות חשובים מאלו שנקטו בהכרעה. דלבריק מנה ביניהם את פריקלס, בליסריוס, ולנשטיין גוסטב אדולף ופרידריך הגדול. ⁸

הביקורת על דלבריק ⁹

דבריו של דלבריק על אסטרטגיות ההכרעה וההתשה התפרסמו בשנות ה-80 של המאה ה-19 ועוררו ביקורת נוקבת נגדו, על ידי פון דר גולץ וברנהרדי, על שייחס לפרידריך הגדול אסטרטגיה של התשה. באותם הימין דגלו הרמטכ"ל והוגי הדעות הצבאיים הגרמניים בקנאות באסטרטגיה של הכרעה ומיגור. הם ראו בה את בשורת קלאוזביץ, שביטאה לא רק את דרכי המלחמה של נפוליאון הצרפתי אלא גם את סגנון הלחימה של פרידריך שלהם. את דבריו של דלבריק על פרידריך, כנוקט באסטרטגיית התשה, פירשו כעיוות אמת היסטורית, הגובל בעלבון לאומי, זאת מכיוון שאסטרטגיה של התשה כשאסטרטגיה זהירה נראתה להם כסותרת את אורחות הלחימה של פרידריך שהצטיין בעזות לחימתו. בכך התעלמו מהיעדר המעבר מהתקפיות ברמה הטקטית להתשה ברמה האסטרטגית. קלאוזביץ היטיב להבין מהם את סגנון הלחימה של פרידריך, ואף הוא תיאר את לחימתו ברמה האסטרטגית כהתשה.

דלבריק ציין, שהבחירה בין שתי האסטרטגיות, התשה והכרעה, מותנית ביחסי הכוחות ובנסיבות ההיסטוריות. בעבר, חייב ההיקף הגדול של הצבאות לנקוט באסטרטגיה של התשה; בתקופת נפוליאון עלתה האסטרטגיה של ההכרעה, אשר דלבריק סבר כי הגיע זמנה והיא תשלוט מאותה עת ואילך. ניצחונות הגרמנים בשלוש מלחמות, 1864, ב-1866 וב-1870 חיזקו את דעתו. נסיבות המלחמה בהתמודדות האיתנים של מדינות אירופאיות, שלרשותן עמד מאגר אדיר של כוח אדם ותיעוש, חייבו למאבק הכרעה. שיקולים דומים הנחו את שליפן, כשאחד מהם הניח, שההוצאות העצומות של המלחמה ימנעו מהמדינות באירופה להתמיד בה תקופה ארוכה, ולא תהיה להן ברירה אלא לסיימה, במאמץ להגיע להכרעה.

גם פוש דגל במתקפה בין השאר מהשיקול שהתיעוש והגיוס הלאומי יאפשרו מאבק אדיר אשר הדרך היחידה להיחלץ ממנו תהיה על ידי הכרעה של הצד שיצליח לאזור את כל כוחו כדי להשיגה.

אסטרטגיית ההכרעה נעשתה לדוקטורינה מקובלת על הגרמנים והצרפתים כאחד. כך, ערב מלחמת העולם הראשונה ציפו הכל, שהכרעה זו תושג עד מהרה וכי המלחמה תהיה קצרה.

ג. "תזכיר חג המולד" של פון פלקנהיין

מלחמת העולם הראשונה הייתה הראשונה במלחמות המאה ה-20 שכולן, או רובן, החלו באסטרטגיה של הכרעה, אך נמשכו כמסכת ארוכה של מלחמות התשה.

במלחמה זו פעלו זו לצד זו שתי האסטרטגיות. הגורל זימן אז איש צבא, לא מהמוכשרים בבני דורו, להפעיל לראשונה את אסטרטגיית ההתשה במאה ה-20, את פון-פלקנהיין.

פון-פלקנהיין, היה אחד מהדמויות המוזרות ביותר במלחמה. יליד 1861, יונקר טיפוסי, ספרטני בהתנהגותו, למד באקדמית המטה הכללי (1882) ובמהלך הקריירה שלו למד בוודאי תיאוריה צבאית בדומה לעמיתיו. אלו היו חלק נכבד מהכשרתו של קצין פרוסי, אלא שנראה שפון פלקנהיין לא נטה לשקוד ולהעמיק בתחום זה. ב-1913 היה כבר מיור גנרל ומונה במפתיע לשר המלחמה. למרות שהפגין נוקשות פרוסית, היה זהיר והססן ודמה יותר לאיש הגות מופנם מאשר למצביא.

פלקנהיין נתמנה לרמטכ"ל צבא גרמניה במקום מולטקה 'הצעיר' לאחר כישלונות האסטרטגיה ההתקפית של תכנית שליפן וקרב המארנה.

כאשר מולטקה נפרד מתפקידו, כתב בינואר 1915 לקייזר, אשר נטה חיבה לפלנקהיין, שיורשו הוא "סכנה אמיתית למולדת; למרות רצון עז למראית עין... אין בו כוחות מספיקים של רוח ונפש לתכנן ולהוציא לפועל מבצעים בקנה מידה גדול. ¹⁰

בראשית דצמבר 1915, חיבר פלקנהיין, שהיה אז רמטכ"ל, ביחד עם פון טאפן, קצין המבצעים שלו, את המסמך שזכה מאוחר יותר לשם "תזכיר חג המולד." במרכזו של המסמך עמדה אסטרטגיה של התשה בנוסח של 'הקזת דם' (Ausblutenskrieg). חשיבותו של המסמך בכך שגיבש את אסטרטגיית ההתשה וכן בכך שטבע את שמה של האסטרטגיה שהיא במקצת מהפילוסופיה שלה שימשו אולי, לאחר יובל שנים, לנשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, שכינה את המלחמה שלו בישראל כ-"חרב איסתינזאף" (מלחמת הקזת דם).

בתזכירו, יצא פלקנהיין מתוך הנחת יסוד לפיה החזית הרוסית והבלקנית, בדומה ליתר החזיתות, הגיעו למצב של קיפאון ואילו צרפת נחלשה "כמעט עד קצה גבול כוח הסבל". בריטניה נשארה האויב העיקרי, אך מחוסר יכולת להכריעה, המליץ פלקנהיין להתישה במלחמת צוללות ובאמצעות פגיעה יבשתית בבת בריתה, צרפת. ¹¹

התזכיר מפרט את הדרך המוצעת להילחם בצרפת: ¹²

"נשארה צרפת לבדה... אם נצליח לפקוח את עיני עמה לראות נכוחה, שמבחינה צבאית אין לה עוד למה לקוות, תושג נקודת המשבר ונשקה הטוב של אנגליה יושמט מידה. להשגת מטרה זו אין צורך לנקוט בשיטה הלא בטוחה של פריצה בכוחות גדולים, שהיא מכל מקום למעלה מיכולתנו; מסתבר שנוכל להתמודד במשאבים גדולים, שהיא מכל מקום למעלה מיכולתנו; מסתבר שנוכל להתמודד במשאבים מוגבלים בתחום שהוא במסגרת האפשרויות שלנו. מדובר ביעדים מאחורי הגזרה הצרפתית של חזית המערב, אשר לשם החזקתם יאלץ המטה הכללי הצרפתי להטיל למערכה את כל כוח האדם שברשותו. אם אכן יעשה, יוקז דמם של כוחותיה של צרפת עד מוות [דגש שלי א.ז.] משום שנסיגה מרצון לא תבוא כלל בחשבון, בין אם נגיע למטרתנו ובין אם לא. אם לא יעשה כן, והמטה הצרפתי לא ינקוט בדרך זו, ואנחנו נשיג בכל זאת את יעדנו, תהיה לכך השפעה מוראלית עצומה על צרפת.

במבצע שיוגבל לחזית מצומצמת, לא תאלץ גרמניה לכלות כוחותיה... היעדים עליהם אני מדבר הם בלפור וורדן. השיקולים המובאים לעיל חלים על שני המקומות, אך יש לתת עדיפות לוורדן". פלקנהיין, שנסמך על הדגם של קרב קאנה, חיפש תחליף למחסום טופוגרפי שאליו דוחקים את האויב.

התחליף למחסום כמו הר או גוף מים היה מחסום מוראלי — גאוותם של הצבא והאומה. שום גנרל צרפתי, כך הניח, לא יעז להפקיר מחסום כזה, שהינו בבחינת "קו עצירה", מבלי לעשות כל שניתן בכל מחיר על מנת להגן עליו. התוצאה תהיה שגרמניה תפעיל משאבים וכוחות מוגבלים והיריב, הצד הצרפתי, יתרום את מיטב חייליו למערכה.

פלקנהיין ראה את וורדן, חזית באורך 50 ק"מ, כ'מטחנת המייז' על שם נהר Mase ליד וורדן, בה יוקז דמה של צרפת עד תום. לכן, התכוון להימנע מקרבות הכרעה. לצורך זה נזקק לחופש פעולה מקסימלי על מנת להחליט לבדו מתי לתקוף ומתי לבלום מתקפה, וזאת על פי מטרת המלחמה, כפי שהוא יקבע. נראה שהקייזר הגרמני, שנטה לצד פלקנהיין, הוא לבדו ראה את התזכיר ואף זאת ללא שעיין בו לעומק. התזכיר לא הוצג בפני יורש העצר, מפקד הארמיה החמישית וראש המטה שלו, שעליהם הוטל "להקיז את דם הצרפתים". אלה סברו כל הזמן שעליהם לכבוש את מרחב וורדן ולהכריע את הצרפתים, ולא הבינו מדוע בולם הרמטכ"ל את מתקפותיהם, בטענה של "שחיקת כוחות". יורש העצר לא ידע שכוונתו של פלקנהיין הייתה להימנע מהכרעה, שכן רק כך יושג היעד של "הקזת דם". ¹³

"אך לעתים רחוקות בתולדות המלחמות", כתב אליסטייר הורן, "הונו מפקד ארמיה באורח כה ציני כפי שהונה יורש העצר הגרמני על ידי פלקנהיין". ¹⁴
בפועל, פעלה "מטחנת הדם של המייז" בכפיפות לכללי ה-"חיכוך במלחמה" של קלאוזביץ והכשילה את תוכניתו של פלקנהיין. הרוסים, עליהם נאמר בתזכיר חג המולד ש"עוצמתם ההתקפית רוסקה", תקפו את הגרמנים ואילצו אותם לשלוח כוחות לחזית זו. מלחמת הצוללות הוגבלה, לאחר שטובעה אוניה אמריקאית, מחשש התערבות אמריקנית במלחמה.

בחזית וורדן עצמה, בה רוכזו 1200 קני ארטילריה (מרגמות 420 מ"מ, 380 מ"מ ומטילי מוקשים של 50 ק"ג ועוד) מול כ-270 קני ארטילריה צרפתיים, אכן פעל ה-"כבוד הצרפתי". מרשל פטן שפיקד על המערכה, הצליח להפעיל עורק תחבורה לחזית, 'הדרך הקדושה', אך במחיר אבדות כבדות. הצרפתים, כמו המפקדים הגרמנים, לא ידעו על 'תזכיר חג המולד' ונלחמו 'מלחמת כבוד' במחיר כבד. וורדן הפכה לעניין שביוקרה גם לגבי הגרמנים, וככל ששילמו מחיר כבד יותר, התמידו יותר במתקפותיהם.פה היה הכישלון העיקרי של תכנית פלקנהיין, שהניח יחס אבדות של 5:2 לרעת הצרפתים; בפועל היה היחס 1:1 (362,000:336,000).
הצייד מצא עצמו בחיבוק דוב. המתיש אכן התיש, אך גם דמו הוקז והוא עצמו הותש. ¹⁵

"תזכירו של פלקנהיין עשה היסטוריה", כתב א. הורן, "בשום דור לא קם מפקד, או אסטרטג גדול, שהציע להביס אויב, על ידי הקזת דם הדרגתית, עד למותו. הדימוי המקאברי, המעורר סלידה, יכול היה לצמוח רק מן המלחמה הקשה הזו והוא מעיד על אכזריותה, בה יכלו מנהיגים, באטימות נפשם, לראות נפשות אנושיות כאילו לא היו אלא דם בלבד. אם אכן היה הדין עם האסטרטגיה הזו, היחידה במינה, על כך יעידו האירועים". ¹⁶

פרופ' יהודה ואלך קורא בספרו "הדוגמה של קרב ההשמדה" לפרק על קרב וורדן "הניוון של אמנות המלחמה", אך נמנע מביקורת על פלקנהיין. "המעיין בתזכיר 'חג המולד', כותב ואלך, "נדהם מן הרעיונות הצבאיים המוזרים והחדשנים שבו. כך מתוך יחס הוגן לפלקנהיין, יש לשפוט את רעיונותיו על הרקע והמבוכה הכללית שנוצרה עקב לוחמת החפירות שלא נצפתה מראש".

הנס דלבריק, יוצר מושג אסטרטגיית ההתשה, אף הוא לא ידע דבר על "תזכיר חג המולד", אולם הוא היטיב לחוש ולהבין את בסיס האסטרטגיה של פלקנהיין, במודע או שלא במודע. נוכח כישלונות הגרמנים במתקפה ה-'שליפנית', הימשכות מלחמת החפירות וכישלון המתקפה בוורדן, גרס דלבריק, באביב 1916, כי יש מקום לשינוי בחשיבה האסטרטגית של הפיקוד העליון. במערב, סבר, יש להפעיל מגננה בנוסח של מלחמת התשה. הוא אף מצא אנלוגיה בין וורדן לבין אירועים היסטוריים בתקופת פרידריך הגדול: ביצורים בלתי חדירים, הארטילריה, ביצורי שדה, החלטות טקטיות תכופות ונסיגות, בדומה למצב במערב של "עמדות והתשה" (Stellung und Ermattungskring). ^‏17

דלבריק הדגיש, שלמרות שכוחה של גרמניה לא הספיק להכרעה, מנהיגיה הצבאיים המשיכו לדבוק בכך בעקשנות רבה. הוא מתח עליהם ביקורת חריפה על שהמטרות שהציבו, הן מעבר למשאביה של גרמניה. הוא תבע לוותר על מטרת ההכרעה ולכונן הגמוניה גרמנית באירופה ועל כך הוקע כתבוסתן, ואף הוזהר על כך רשמית. מסקנתו הייתה, שהגיע שוב זמנה של אסטרטגית ההתשה וקרא לגרמניה לנקוט בה כלפי המערב. גרמניה תוכל לנצח במלחמה אם תחליש את הקואליציה שנגדה. לכן מוטב שתעבור במערב למגננה ובחזית הרוסית האיטלקית תתקוף חוליות חלשות במערך של בנות הברית. הוא התנגד למלחמת הצוללות והזהיר שהיא עשויה להביא לגרירתה של ארה"ב למלחמה ולחיזוקה של הקואליציה במקום להחלשתה. הוא קיווה כי כישלונות האויב יאלצו להפסיק את ההתמודדות ולפתוח במשא ומתן. לכן האסטרטגיה צריכה להיות מכוונת למטרה למניעת הישג מן המערב, בלי להסתבך במתקפות גרמניות. לנוכח מצבה הקשה של גרמניה באותם הימים, בשל הכוחות העדיפים של אויביה, הייתה הצעתו התוכנית היחידה שהיה לה סיכוי כלשהו להצליח. ¹⁸

*המשך הפרק זמין בספר המלא*