קרבות אוואלון

חלק א - שליחי הנקמות

פרק ראשון

1.

זה מתקרב, ילד, לחשה האישה המתה מאחוריו.

הילד פער את פיו לצרחה שלא בקעה מתוכו. האישה המתה פתחה לפתע את עיניה והביטה בו. במבטה היו אזהרה ותוכחה.

זה מתקרב לעברך,

החשכה המעופפת…

הקשב!

הקשב!

רולאן הזדקף באחת, זיעה צצה על מצחו ורקותיו. האישה הייתה מוכרת לו אך הוא לא זכר מהיכן. הדבר הציק לו, גירד את שולי תודעתו.

הוא ניסה להיזכר כשקריסטין הלמה בדלת המאפייה וצרחה שיפתחו.

2.

ליסיה פקחה את עיניה ועצמה אותן מיד. ראשה כאב והלם. עננים בודדים שטו בשמיים מעוטרי הכוכבים. ענפי אקליפטוס סמוך שימשו כמסגרת לתמונת הלילה. היא הסבה את ראשה בזהירות, נאבקת בכאבים. משהו קשה נאבק בתוך בטנה והיא התכווצה, רכנה הצידה והקיאה. טעם חמצמץ ודוחה עמד בפיה.

היא חשה שגרונה בוער. "מים," לחשה. "מים."

היא פתחה את הבקבוק שהוגש לה, מבלי לשים לב, ולגמה ממנו מעט. כמעט מיד לגמה פעם נוספת. ידה צנחה עם הבקבוק והיא שבה ועצמה את עיניה.

"מרגישה טוב יותר?"

ליסיה פקחה את עיניה. הקול העמוק הזה היה מוכר לה. אבל איפה היא עכשיו? כי זה אינו הקול של אביה וגם לא הקול של מר קודרין, המורה של הכפר.

"מה?... איפה…?" נשענה על מרפקיה וניסתה לקום. מיד חזרו הפטישים להלום בראשה והיא נאנקה וצנחה לאחור. יד חלפה על מצחה המיוזע, מקנחת אותו.

"לאט, ילדונת. חטפת שם מכה רצינית."

ליסיה פקחה בזהירות רבה את עיניה. אורד הביט לתוך עיניה, פעם בעין ימין ואז בעין שמאל ולאחר מכן נד בראשו.

"הנה," הושיט לה שוב את בקבוק המים. "תשתי עוד קצת."

האירועים הקודמים שבו והסתערו אל חזית זכרונה, כמו שחקנים שרק המתינו לרגע שלהם. שני כוהני אוואלון טיפסו במעלה הצוק. היא רעדה כשנזכרה בהם. משהו בפנים הקפואות וחסרות ההבעה, משהו בתנועות המכניות והלא אנושיות, הטריד ועכר כל שלווה. השניים שהיו איתה נלחמו בהם. החרבות ריקדו והמתכות קרקשו סביבה. אחד הכוהנים התקדם לעברה, מכה סביבו וחומק ממתקפות. לולא הדף אותה מישהו, היא לא הספיקה לראות מי מבין השניים, היה הכוהן נועץ בה את חרבו.

היא אחזה בזרועו העבותה והסתייעה בה על מנת לעמוד על רגליה. היא רעדה מעט אולם נאבקה להחזיק מעמד ולהישאר יציבה.

"יופי, יופי," מלמל אורד. "בדיוק ככה. לא להיכנע לכאב."

גליישר שעמד במרחק מה, ניקה את חרבו והשקיף על סביבותיו.

"אנחנו צריכים לקחת אותך למישהו שיטפל בך. אולי את לא מרגישה את זה כרגע בגלל שהגוף שלך עדיין בשוק אבל, נפצעת קודם לכן. אחת החרבות פגעה בך בשיפולי המותן. ואם הייתה מרוחה ברעל, כפי שהם בדרך כלל עושים, את בסכנה חמורה."

כאילו חיכה לאישור צץ כאב בשיפולי גווה. הוא היה חד ודוקר, כאילו היו לו חיים משלו שהתנחלו בתוך גופה, תובעים לעצמם מקום משלהם.

היא גנחה, והניחה יד על הצד.

"מה קרה?" שאל אורד. מבטו החודר חלף על פניה ומשם לנקודה שהחזיקה כעת, גופה מכווץ מעט שמאלה מפאת הכאב שאחז בה.

ליסיה שתקה לרגע. הכאב היה כל כך חד שנשימתה נעתקה מפיה.

השתיקה נמתחה ביניהם כמו ענפי האקליפטוס הארוכים שצמחו בסמוך. השמש כמעט וסיימה לשרטט את מסעה בשמיים. האויר להט פחות. בריזה נעימה התגנבה כמריחות מכחול עדינות. ציוצי ציפורים ניקדו את הרקע, ולרגע אחד נדמה היה לליסיה שהיא חלמה את אירועי היממה האחרונה.

"חייבים לטפל בפציעה שלך, ליסיה," אמר גליישר. קולו היה עמוק וחם. היא לא ידעה אבל כשראה אותה מנסה להילחם בכוהנים, זכתה להערכתו. "ניקח אותך למישהי בטאבורום, ישוב סמוך לכאן."

היא הכירה את השם למרות שמעולם לא הייתה שם. "איך אתם יודעים עליהם כל כך הרבה? על ה… הלוחמים ההם?"

"אנחנו עוקבים אחריהם כבר תקופה ארוכה", ענה אורד ומחה זיעה ממצחו. "במיוחד אחרי השלוחה של הכוהן גאראל."

"מה אם הם יגיעו לקידאן? מה יהיה עם ההורים שלי? עם החברות?"

אורד העיף מבט לעבר גליישר כמחכה לעזרה. הבהלה הזרימה כוחות חדשים לגופה המותש. היא חייבת לחזור ולהזהיר אותם. חייבת לנסות, לפחות, למרות שידעה שאין להם סיכוי מול הצבא הזה. השניים שמולה היו למודי קרבות וניסיון ובקושי רב הכניעו שניים מהלוחמים ההם.

הכאב בצד גופה הוסיף לפעום והפעמונים בראשה חדלו להלום סוף כל סוף. היא הרימה את החולצה ובחנה את החבישה שהניחו על הפצע.

"שמתי את צמחי התרופות שאני מכיר וזה עצר את הדימום. לבינתיים," אמר אורד.

ליסיה הפשילה חזרה את חולצתה. "זה נראה טוב יותר…"

אורד רצה לשבח אותה על עמידתה האיתנה כשראה את עיניה מתערפלות. גופה נשמט והוא זינק קדימה, ואחז בה בטרם תצנח מעולפת על האדמה.

"לא נראה לי שנספיק להגיע לפאלמור," אמר.

"אז מה אתה מציע?"

"ננסה להגיע לטאבורום," משך גליישר בכתפיו האדירות.

חיוך התגנב אל פניו הטובות של אורד. "הייתה לך שם מישהי, לא?"

"נקווה שסאורה שם, לטפל בה."

הוא רכן והרים את ליסיה בזרועותיו, נושא אותה כאילו הייתה חיה קטנה ופצועה. בתנועה מופגנת הפנה את גבו הרחב וצעד על השביל, מתרחק מאורד. "אנחנו חייבים לעדכן את המלך ואת סוניווה," קרא לאחור.

אורד פרץ בצחוק ומיהר אחריו. כשהגיע, טפח על שכמו של גליישר. הלה גיחך בתגובה והם פסעו הלאה, צועדים על השביל המסומן בואכה טאבורום, כורים אוזניהם לרחשיו של הלילה ולמה שצפנו ורמזו בעלטה.

3.

"שמענו משהו מהאנשים שלנו?" שאל אימר, מלך לונגמר את יועציו הקרובים. המלך אימר השני, בנו של ליר ונכדו של אידיין כינס את יועצים הבכירים במטרה לקבל מידע על המתרחש. למרות מעמדו השכיל להקשיב ולהתייעץ עם אנשי המקצוע שמינה, כפי שאביו וסבו נהגו לעשות.

הייתה זו מורשת תרבותית ומשפחתית יעילה ונבונה שהותירו לו אבותיו. אימר היה צאצא לשושלת הדהרונים העתיקה - משפחה מלכותית שמקורה באזורי ההרים הצפוניים של היבשת. אבותיו היו ציידים מיומנים ולוחמי הרים אמיצים שהתיישבו בעמק הפורה שלימים יהפוך ללונגמר.

ממלכת לונגמר הוקמה לפני כ-600 שנה, כאשר הדהרונים בהנהגת אלדרין הראשון ירדו מההרים והתיישבו בעמק. הם כרתו ברית עם ילידי העמק, בני עם הרונדומיר, וביחד יצרו את הממלכה המאוחדת שנקראה לונגמר ("עמק ארוך" בשפה הדהרונית העתיקה).

כולם היו ספונים בחדר ששימש בעבר לטקסים וכעת עבר הסבה לחדר מלחמה. שמו של החדר עבר שינוי לאחר שהבינו מפיסות המידע שזרמו אליהם מכל הישובים שהם נמצאים תחת מתקפה מאורגנת. הבעיה הייתה שהם לא ידעו מי נמצא מאחורי צבאות כוהני אוואלון. מישהו הוביל אותם, הדריך אותם היכן לתקוף ומתי. אבל מי זה היה ומדוע, זאת לא ידעו. על השולחן העצום במרכז שורטטה מפה שהציגה את הישובים הסמוכים, כולל ישובי הגל, ואת הידיעות שנאספו בעמל רב אודות התקדמותם של הלוחמים וכוהני אוואלון.

"לא, אדוני," אמרה סוניווה והרכינה ראשה הן מתוך כבוד למלכה האהוב והן מתוך תחושת בושה שלא הצליחה לאסוף מידע עד כה. "לאחרונה הם נצפו מתקדמים לישוב קידאן. לא אחד מישובי הגל," מיהרה להוסיף למראה מבטו החוקר. "הם עברו קודם בגליניאה ולפי המידע שהגיע אלי, נמלטו בעור שיניהם."

המלך אימר היה איש בגיל העמידה, גבוה ורחב כתפיים. שערו הכהה האפיר וסורק בקפידה. כעת הזעיף את פניו הנאות שניכרו עליהן מתח ודאגה. "אם טובי אנשינו נמלטים בעור שיניהם, המצב גרוע."

סוניווה משכה בכתפיה. "הם רק שניים, אדוני."

אימר נהם משהו לא מחייב. "עוד משהו?"

סוניווה נדה בראשה לשלילה.

"אורטגה?" פנה אימר אל יועצו הצבאי. "איפה עומדים הכוחות?"

"תגברנו את האימונים וגייסנו עוד לוחמים מהישובים הסמוכים," דיבר אורטגה. כמו תמיד, קיצר בדבריו והשתדל לכלול מקסימום מידע במינימום מילים. "היה קל יותר מהישובים שכבר נפגעו," הוסיף.

"האם אנחנו בסכנה? זה מה שאני רוצה לדעת," נשף המלך באי נחת ופנה מהמפה. "מה קורה עם הרחובות שלנו? התחילו שמועות, אני משער."

וולטר קד. "יש שמועות, כמובן. אנחנו לא מנסים לבלום אותן אלא מעדיפים לכוון אותן למקומות שיועילו לנו."

"איך?"

"ובכן, שמועות בידיים לא נכונות עשויות להיות קטלניות לא פחות מחרב או חץ. לכן, אנחנו משלבים בשמועות מידע שמטרתו לעודד ולתמוך בחיילים שלנו, בעמדות המבוצרות שלנו וכמובן, בשלטונו הנבון של מלכנו."

"חנופה תביא אותך לכל מקום," מלמל אימר. הוא העביר יד על זיפי זקנו וידע שעליו לשפר את מראהו לפני שיצא אל הציבור. "טוב, לא משנה מה בדיוק התוכן של הדברים, כל עוד אין פניקה ברחובות. זאת עלולה להיות דבר קטלני למרקם החברתי העדין שלנו. במיוחד לאחר הגעת פליטים מהישובים שהותקפו."

כולם הנהנו בשתיקה.

"אגב שמועות, נדמה לי שבפעמים האחרונות שעברתי בין המפונים והניצולים שמעתי את שמה של טאנה. הוא תמיד נאמר בלחש ובכבוד. ידוע לכם על כך משהו?"

אורטגה וסוניווה הפנו מבט שואל אל וולטר. הלה כחכח בגרונו לפני שפתח בדבריו וניכר היה שהוא משתדל לשקול אותם באופן המדויק ביותר. "הבט, מלכי, מדובר באגדות ומיתוסים עתיקים. בדיוק כמו האמונה על בעל כוחות הקסם שעתיד להושיע אותנו… מה היה שמו, אינני זוכר כרגע."

"יש לו שמות שונים באגדות שונות," ציינה סוניווה ביובש. "והשליח שלה, אורלן או משהו כזה. נכון?"

"רולאן," חייך וולטר ונד בראשו. "מעשיות… כפי שציינתי."

"למעשיות כאלה יש כוח רב. בייחוד בימים לא קלים כמו אלה שניצבים לפתחנו," אמר המלך אימר. הוא חשב שוב על העצות הנבונות שהציעו לו אבותיו בדבר הקשבה מתונה, שקילת הדברים בכובד ראש וקבלת החלטה מושכלת. "אנחנו חייבים לפעול בהיגיון וברגישות המתבקשת לכל ההתפתחויות. חייבים לנתב את השיחות והאמונות למקום שנוכל להיעזר בו בבוא העת."

פניו קדרו והוא העיף מבטים בנשים ובגברים שמסביב לשולחן. המתח והדאגה הפכו את הפנים המוכרות למסיכות טרודות. "האם קיבלנו הודעות מן הממלכות הסמוכות?"

וולטר נד בראשו לשלילה.

"לא קיבלנו הודעות או שהן לא סובלות כמונו?" הרים המלך אימר את קולו. "אשמח לתשובה במילים ולא בתנועות ראש חסרות פשר."

אורטגה העיף מבט מופתע במלך ואז הפנה את מבטו אל סוניווה.

"אני מצטער, אדוני," מיהר וולטר לקוד בפני המלך. "לא התכוונתי לפגוע."

המלך אימר, שהבחין בחילופי המבטים בין אנשיו, הנהן קלושות. הוא נשם נשימה עמוקה לפני שהמשיך. "העצבים של כולנו מתוחים מן הסתם בעת הזאת," ענה המלך. "אנא המשך."

וולטר זקף את ראשו. "מהמעט שהגיע אלינו עד עתה, אין בעיות כאלה בממלכות האחרות. אולי כשנאסוף מספיק מידע על המתרחש כאן, נוכל לבקש את מימוש ברית ההגנה שנחתמה לפני שנים רבות."

הנוכחים החליפו מבטים. הם שמעו על ברית ההגנה שנחתמה לפני עשרות אם לא מאות שנים. בערך בזמן שבו הוחלט להעניק לישובים את האפשרות לבחור האם להתקדם או להישאר, במה שיצר את ישובי הגל לעומת הישובים הכפריים יותר, שביקשו לשמור על מסורות אבותיהם.

"כן," הנהן המלך אימר. "כן, זה רעיון טוב."

הוא נופף קלות בידו ושלח את כולם להמשיך בעבודתם. וולטר, אורטגה וסוניווה מיהרו לצאת, כל אחד אל לשכתו ואנשיו, על מנת להתעדכן במידע.

סוניווה הייתה מתוחה אולם לא רצתה להראות את הדאגה שלה למועצה שהתאספה זה עתה. העובדה שלא שמעה עדיין מגליישר ואורד הציקה לה אך, יחד עם זאת, ידעה שבוודאי יש לכך סיבה טובה. הם יודעים להתמודד ולהסתדר במצבים שונים, כפי שהוכיחו בעבר, ידעה.

ניארה נשענה על הקיר הסמוך לחדרה של סוניווה, ידיה שלובות מאחורי גבה.

"היה קשה?"

"מה את חושבת?"

"שאת נראית מותשת," אמרה סוניווה והניחה ידה על כתפה של ניארה. "הספקת לנוח מאז שחזרת? מתי זה בכלל היה?"

"לא מזמן. אני בטח מסריחה."

"בואי, תיכנסי אליי. תוכלי להתקלח אצלי, לאכול קצת ולנוח." סוניווה שלחה יד ופתחה את הדלת לחדרה. היא החוותה בראשה בתנועה קטנה. "תוכלי לעדכן אותי בכל מה שקרה בפאלמור."

ניארה נאנחה ונכנסה לחדר המוכר לה היטב מפעמים קודמות שהתארחה בו. היא זכרה את הביקורים הקודמים, בימים רגועים יותר. כמה השתנה הכל, כמו החלקה במדרון. בהתחלה נדמה היה שיוכלו לעצור את הכוהנים וצבאותיהם אולם הללו התגלו כאויבים יצירתיים וערמומיים. הם נקטו בטקטיקות שונות שהותירו את הצבאות שמולם מופתעים.

"זה היה קשה. לא יודעת כמה הצלחנו להציל אבל זה ממש לא מספיק. הם… הלוחמים שלהם… אני לא יודעת איך להגדיר אותם. יש בהם משהו מטיל אימה."

הן נעצרו ליד אמבט העץ הגדול והריק. ניארה העבירה ידה על דפנותיו. "זה חלום, נכון? את מבינה שיש לך את כל זה רק בזכות העובדה שאת מועמדת להחליף את אורטגה? איך בכלל את מתמודדת עם המחשבה הזאת? אני הייתי מתמוטטת מהציפיות."

סוניווה צחקה. היא הייתה בת לשבטי הרמות הצפוניות של איואר, אזור של הרים מושלגים ויערות עבותים, אחת משרידי אצולת הלוחמים של אימפריית טָלְבִּיס העתיקה שהתמוטטה לפני שנים רבות וכמעט ונשכחה כליל.

"אבקש שיביאו מים חמים."

ניארה מלמלה משהו לא מחייב והתחילה לפתוח את הפריפות והכפתורים של מדיה. אותם מדים שלבשו גם גליישר ואורד במרחק לא רב משם, על צוק סמוך לקידאן.

"את יכולה לזרוק את הבגדים לאש שבאח."