מיינדפול ביזנס

פתח דבר

בראש ובראשונה אני בן זוג ואבא. נשוי לאלונה, אב לארז, עומר ונויה. מעבר לתארים הללו, הקודמים לכל תפקיד אחר בחיי, אני עורך דין, ובין יתר עיסוקי אני מנהל חברות שונות ומכהן כדירקטור בבנק. בנוסף, אני מייעץ בניהול עסקיה של דרורית ורטהיים, יחד עם בננו ארז. אני בודהיסט, ומנהל את העסקים שבהם אני מעורב על פי עקרונות הבודהיזם.

אם הייתם שואלים אותי לפני כ־30 שנה אם אני מרגיש שלם עם עצמי, קרוב לוודאי שהתשובה היתה שלילית. היום אני יודע שעברתי - ואני ממשיך לעבור - תהליך משמעותי עם עצמי; תהליך שמקרב אותי בהדרגה לתחושה של השלמה ושלמות פנימית.

כשהחלטתי, לפני שנים רבות, לעצור את מרוץ העכברים המטורף, ולנסות למצוא תשובה לשאלה "מי אני?" - שאלה שהציקה לי שוב ושוב - הבנתי, בעקבות שורת אירועים, שעלי לעשות הכול כדי לחיות מתוך שלווה פנימית. בעיני, עצם השאיפה להשיב על השאלה "מי אנחנו?" היא יעד שכל אחת ואחד מאיתנו אמורים להגיע אליו, בשלב כלשהו של החיים.

אירועים שונים שהתרחשו בחיי הביאו אותי להבנה שלא אוכל להמשיך ולחיות בתוך מעטפת שהופכת אותי לאטום, אדיש ומנוכר. באחת התקופות החשובות בחיי הבנתי שלא כל מה שאני מספר לעצמי על עצמי זה אכן "אני", גם אם זה מה שאני משדר כלפי חוץ. ידעתי שעלי להסיר את המעטפת הקשיחה הזו, והבנתי שאני גם מוכרח להביט עמוק לתוך עצמי כדי לגלות מי אני באמת, ומה ברצוני להיות.

הצלחתי להסיר את המעטפת הזו ולעבור שינוי עמוק בזכות הבודהיזם, שלקח אותי למסע פנימי, שבסופו מצאתי תשובות לשאלות שהטרידו אותי כל חיי, ואת הדרך הנכונה לחיים עבורי. על הדרך שעשיתי אל המקום שבו אני נמצא היום ועל התובנות והמסקנות שצברתי - אני כותב בספר זה, מתוך רצון לשתף אחרים בתהליך ולהציע גם להם הזדמנות לשינוי.

"מיינדפול ביזנס" מחולק לשלושה חלקים: החלק המתאר אירועים שהשפיעו עלי עד לתחילת המסע הבודהיסטי; החלק המציג התרחשויות מתקופת המסע עצמו; והחלק המוקדש לתובנות שהתגבשו בי בשלבים מאוחרים - במסע שלמעשה לעולם אינו מסתיים.

כל פרק מביא עמו סיפור המבוסס על עובדות ואירועים, ומתוארות בו דמויות שהיו חלק מהסיפור הזה - מי יותר ומי פחות. כל פרק שופך אור על ההתפתחות הרוחנית שלי, כחלק מהרצון ומההחלטה שלי לנווט את חיי גם באמצעות התורה הבודהיסטית.

אחת התובנות המרכזיות - ואולי החשובה מכולן - היא שניתן לשלב ערכים בודהיסטיים בפרקטיקות עסקיות. לא רק שזה אפשרי, אלא שזאת גם דרך שמיטיבה עם ההולך בה - כלכלית ואישית גם יחד. לצערי, ההבנה הזאת התבהרה לי רק בשלבים מתקדמים של חיי.

הפרקים השונים מתעדים את הטלטלה שעברתי במשך תקופה ארוכה, שבה נדדתי שוב ושוב בין שתי דמויות שהרכיבו את ה"אני" שלי. האחת - רון גזית של שעות העבודה: עורך דין תאב הצלחה, שמופיע בבתי משפט ונחוש לנצח, שיודע להיות קשוח ואפילו "רע". השנייה - רוני שלאחר שעות העבודה: אדם רגיש, רוחני, אוהב וחומל כלפי האחר, לומד ומתפתח. הדיסוננס הזה גרם לי לא פעם לתחושה שאני חי חיים כפולים.

הבנתי שהכול בחיים נשען על מערכת איזונים - הן ברמה הכלכלית והן הרגשית. כטיפוס מסוג A (על פי התיאוריה של הטיפוסים, מדובר בטיפוס מוחצן, מהיר, שסיכונים לא ממש מפחידים אותו, מי שמפיק הנאה גדולה, גם אם קצרת טווח, ממשימות שהושלמו, ר"ג), סבלנות ויחסי אנוש לא היו הצד החזק שלי, בלשון המעטה. השינוי לטובה בתחומים הללו התרחש רק באמצעות התהליך הפנימי שעברתי, שהיה כלל לא פשוט.

הבנתי שאפשר להצליח, לעבוד, לנהל, לסגור עסקאות ולעשות עסקים - ולעשות את כל אלו מתוך אמפתיה ורגישות: תחילה כלפי עצמנו, ומשם גם כלפי הזולת.

עם הזמן הכתה בי תובנה נוספת: רק כשנאזן בין כל החלקים שבתוכנו - תגיע גם ההצלחה האישית והכלכלית.

לאורך חיי זכיתי להיות במקומות מעניינים, להכיר אנשים מרתקים, להשתתף באירועים שונים - טובים ופחות טובים - או להיות עד להם. בחלק מהמקרים המתוארים בספר נמנעתי מלנקוב בשמות האנשים המעורבים, כדי לשמור על פרטיותם; במקרים אחרים שיניתי את שמותיהם - בדיוק מאותה סיבה.

בכל סיפור שאני מביא יש לקח, תובנה או מחשבה שמתחברת אל ההבנות הבודהיסטיות ואל ההתפתחות הרוחנית שלי.

חשוב לי להדגיש: כל שכתבתי בספר זה משקף חוויה אישית. תיאור האירועים והתחושות שלי במהלכם הוא אותנטי לחלוטין - גם אם חלק מהקוראים יטילו בכך ספק.

אני מבקש להוקיר תודה לכמה אנשים שהיו דמויות משמעותיות במיוחד במסלול הרוחני שעברתי - ושעודני עובר.

אמי רות, ואבי מרדכי, זכרם לברכה, השפיעו רבות על התפתחותי הרוחנית. אמי, פמיניסטית שהקדימה את זמנה, עבדה כמורה מחנכת בבית ספר לילדים "מתקשים במיוחד". היא זו שחינכה את אחותי ואותי לכבד את ערך שוויון הזכויות המלא בין כל בני האדם, יהיו שונים מאיתנו ככל שיהיו.

אבי חינך אותנו לערכים של יושר ושמירה על החוק - ערכים שהפכו לאבני יסוד בחיי המקצועיים והאישיים, וגם בחיי ילדַי. באמצעות היכולת שלו להפגין חום, סובלנות ואהבה כלפי כל אדם - ובלי לשאול "מה יֵצא לי מזה?" - למדתי, הלכה למעשה, עד כמה כולנו רקמה אנושית אחת.

מקום של כבוד שמור אצלי למוזי ורטהיים - שהיה איש עסקים מוכשר, בעל השליטה בחברות בתחום המזון, התקשורת, הנדל"ן והבנקאות, ואביה של רעייתי הראשונה וחברתי הטובה, דרורית. ליוויתי את מוזי כעורך דין בכל עסקיו. הוא היה המנטור שלי לעולם העסקי, ותמיד אודה לו על תרומתו לחיי ולהתפתחותי האישית. ממנו למדתי, בין היתר, להקשיב לאחר הקשבה מלאה, ורק לאחר מכן להגיב.

כששאלתי את מאיה לאוב, מורתי לבודהיזם - מאמנת מנוסה החיה את התורה הבודהיסטית זה שנים רבות - מהן לדעתה מילות המפתח שמתארות עוצמה או תקווה, שצומחות מתוך קושי, היא השיבה: "כשהלוטוס בתוך הבוץ".

זהו דימוי מופלא, שמתאר בדיוק את התהליך שעברתי עד שהגעתי למקום שבו אני נמצא כיום. מאיה המליצה לי להתעמק בסמל הלוטוס שבבודהיזם - פרח מים שמקורו באסיה, המסמל הארה, התחדשות עצמית ולידה מחדש. גם כאשר שורשיו נטועים במים המעופשים ביותר - הוא מגיח מעל פני המים בפריחה מרהיבה, אצילית ויפה.

באנלוגיה למצב האנושי, הלוטוס מסמל את היכולת להתפתח - רוחנית ואישית - גם מתוך קושי וסבל. הוא מעניק השראה למי שמבקשים לפרוץ ממקום עכור וקשה אל עבר חיים טובים, מלאי מודעות, רוחניות, ידע ומשמעות.

אלמלא מאיה ומורַי לבודהיזם, שלימדו אותי לאהוב את התורה הנפלאה הזאת ולהפנים את היתרונות שבתרגול רציף - לא הייתי מי שאני היום.

"מיינדפול ביזנס" מציע לכם, הקוראות והקוראים, דרכים מיטיבות להתנהלות - הן בחיים האישיים והן בעסקיים - כשדרך האמצע המתוארת בו היא זאת המומלצת.

זה איננו ספר תיאורטי או מדריך "רוחני" המרחף בגובה 20 אלף רגל - להפך. כל תכניו מיועדים לחיי המעשה. עדות לכך קיבלתי לאחרונה, בזכות בני הצעיר עומר, שהשתחרר לא מזמן משירות קרבי בצה"ל. תהיתי בלבי אם צעירים וצעירות ימצאו עניין בדרך הזהב שמציע הספר. לבקשתו של עומר, קיימתי שיחה עם חבריו מהמכינה הקדם־צבאית, והתרגשתי להיווכח בסקרנות ובעניין האמיתי שהם גילו בנוגע לתכנים שבספר.

כולי תקווה שניסיון חיי והתובנות המובאות בספר יובילו גם אתכם - צעירים בתחילת דרכם, או בוגרים שכבר עברו כברת דרך - ללמוד כיצד להגיע למקום שלם ומאוזן יותר בחייכם.

ולאנשי העסקים שביניכם - אני מקווה שתצליחו ליצור את השילוב האידיאלי, כזה התפור בדיוק למידותיכם, בין רוחניות ועסקים.

פרק ראשון

קונסטנטין סלאמה

האיש והפרשה התקדימית שהסעירו אותי ואת המדינה

ב־1976, בגיל 25, לאחר סיום ההתמחות שלי במשפטים במשרד עורכי הדין מיכה ורם כספי, פתחנו - עו"ד ישראל קנטור, שאותו הכרתי במהלך ההתמחות שלי מאחר שהיה שותף במשרד כספי, ואני - משרד משלנו. במשך שלוש שנים הייתי עורך דין שכיר במשרד. לאחריהם נהפכתי לשותף ב־20 אחוזים. המשרד הלך והתרחב, הצטרפו אלינו עורכי דין שכירים נוספים, והתחלתי לראות פירות בעמלי.

עו"ד קנטור ואנוכי הסתדרנו היטב. הוא היה אדם חכם ומוכשר, איש ספר ומרצה, גם שלי, בתחום הקניין באוניברסיטת תל אביב. חלוקת העבודה בינינו היתה די ברורה, ובין היתר הסתמכה על העובדה שהיה לו סוג של פחד במה, פחד שדי שיחק לטובתי, כי אהבתי מאוד להופיע בבתי המשפט, לטעון, להיות הליטיגטור בתיק. אני הוא זה שחקר עדים, דבר שבזכותו רכשתי עוד ועוד ניסיון.

במעמדים אלו עו"ד קנטור היה מגיע לבית המשפט, יושב ומאייר. והוא אייר נפלא. עבורו האיור היה כלי לריכוז. וכך, בזמן שאני הייתי טוען או חוקר עדים, הוא היה מאייר את השופטים, את הקהל ואת העדים. אחד הציורים שלו תלוי במשרדי עד היום.

לאחר שבע שנים יחד החלטנו לפרק את השותפות. לי הסיבה היתה ברורה: פרשת קונסטנטין סלאמה. הפרשה הזו, שבה טיפלתי, היתה אחת הפרשות המשפטיות התקדימיות, הסבוכות והמרתקות שהסעירו בזמנו את מערכת המשפט, ולמעשה את המדינה כולה.

באחד הימים, שעוד יתברר כיום משמעותי במיוחד בקריירה המקצועית והאישית שלי, ישבתי עם חמי, מוזי ורטהיים, במשרדי קוקה־קולה שבבני ברק, ושוחחנו על איזו אוטוביוגרפיה שהוא קרא באותו זמן - וגם על עסקים. מוזי, אביה של דרורית, אשתי לשעבר, ואיש עסקים מוכשר ומוכר, שהיה בין היתר בעל השליטה בחברה המרכזית לייצור משקאות קלים, זכיינית קוקה־קולה בישראל, שימש באותה עת מנכ"ל החברה והחזיק תשעה אחוזים ממניותיה. הפגישות איתו היו חלק בלתי נפרד מאורח חיי. אהבנו להיות זה עם זה, יכולנו לשבת ולדבר שעות. נהגנו לשבת במשרדו או במשרדי, והוא גם נהג להגיע אלי לא אחת בתקופות הפחות קלות שלו, לפעמים רק כדי לנוח.

רגע לפני שקמתי ללכת נפתחה הדלת ונכנסה זיוה, מזכירתו של מוזי. היא הכניסה לחדר את דימיטרי קורונאוס, שהתגורר באיטליה באותו זמן, והיה אחראי אזורי, בין היתר גם על פעילות קוקה־קולה בישראל. לצדו פסעה אישה שלא הכרתי. כשהציגו אותה בפני התברר ששמה מירל, וכי היא זוגתו של דימיטרי. הבטתי בה. אישה מרשימה, יפה ובעלת חזות אצילית.

מוזי הזמין אותם לשבת. הוא ידע לפנק את המוזמנים אליו כיד המלך באוכל טעים ובריא.

כבר עמדתי לצאת כשדימיטרי עצר אותי ושאל אם יש לי כמה דקות, כיוון שהוא מבקש להתייעץ איתי בנושא מסוים. חזרתי והתיישבתי. אז שמעתי לראשונה בחיי את השם קונסטנטין סלאמה, ואז גם התברר שמירל היא בתו.

דימיטרי ומירל סיפרו, ואני - עורך דין צעיר - הקשבתי לסיפורם. אף שלא הבנתי בחוק המדובר (חוק נכסי נפקדים), הרגשתי איך הסיפור סוחף אותי, ומתגלה כ"וואו".

מירל סיפרה על משפחת סלאמה, משפחה ערבית נוצרית. אבי המשפחה, קונסטנטין, היה אדם עתיר נכסים ומוניטין בפלשתין, במצרים ובלבנון. מירל תיארה את הבית רחב המידות בשכונת טלביה שבירושלים. (כיום היא נקראת כיכר אורד וינגייט.) היא הוסיפה שאביה נסע לצורך עבודתו למצרים בתחילת 1948. עוד סיפרה שלמשפחה היו נכסים נוספים רבים בפלשתין. נוסף על כך, אמרה, יש להם בית קיט בביירות שבלבנון, ובית באלכסנדריה שבמצרים, בין היתר כי לאביה יש שם מפעל לכותנה וכן סוכנות מכוניות אמריקאיות מסוג דודג'.

לאחר מלחמת השחרור הם לא הצליחו לקבל מהמדינה אישור לחזור לישראל. לפי החוק, הם לא יכלו לחזור לבית שבירושלים, כיוון שהוא הופקע.

"אנחנו צריכים עזרה בתיק הזה," ביקשה מירל.

"רון, אתה חושב שתוכל לעזור לנו לשחרר את הנכס? לקבל אותו בחזרה?" הוסיף דימיטרי.

השבתי שאני לא יודע. לעצמי אמרתי שהמקרה מרגיש לי מורכב, אבל מעניין.

מוזי הצטרף לשיחה, ואמר לדימיטרי, "אם יש מישהו שיצליח בתיק הזה, זה רון גזית. הוא עקשן וחכם, ואם ירגיש שאינו יודע משהו - הוא יתייעץ."

מוזי אמר זאת בכוונה יתרה ובקול רם. הוא תמיד ידע "להרים" לי בנוכחות אחרים, באותה מידה שידע "לשטוף" אותי, מה שנהג לעשות רק בארבע עיניים. לא אחת היו לנו ויכוחים קשים לעניין הדרך הנכונה שבה כדאי לנקוט מבחינה משפטית. הוא היה שואג ומאיים שיפנה לעורך דין אחר, אבל תמיד ידע להירגע, ולאחר מכן שנינו היינו חוזרים לשגרת יחסינו הטובים.

הודעתי באותו מעמד שלפני שאוכל להעריך מהם הסיכויים בתיק הזה, אני צריך לקבל ייפוי כוח מסלאמה, ונוסף על כך צריך לסכם את שכר הטרחה.

כאן נכנסה לשיחה מירל ואמרה שבדברים אלה חייבים לפנות לאביה, שעדיין חי ונמצא באלכסנדריה. אמנם, אמרה, הוא כבר חצה את ה־90, אבל הוא עדיין צלול לגמרי, והוא גם הבעלים. השבתי שאבדוק את הנושא, ואם צריך אטוס לאלכסנדריה לשוחח עם סלאמה. ואכן זה מה שעשיתי בהמשך.

אבל לפני כן, הוספתי, יש לי שתי שאלות. השאלה הראשונה היא אם הווילה הזו, שבכיכר סלאמה, תפוסה. על כך השיבה מירל כי יושבת שם הקונסוליה הבלגית, שהנכס הושכר לה בידי אביה. שאלתי אם משולם שכר דירה על המגורים בווילה, ועל כך היא השיבה שאינה יודעת ושאשאל את אביה.

השאלה השנייה שלי היתה בעצם תהייה: איך מ־1948 ועד 1982, כשמדובר בלא מעט שנים, לא פנתה המשפחה לעורך דין שיטפל בנושא. "האם אני עורך הדין הראשון שאתם פוגשים בנושא?" תהיתי בקול.

מירל השיבה שאביה פנה בשעתו לעו"ד עזיז שחאדה, ערבי נוצרי, יליד יפו. היא סיפרה שהוא פנה במכתבים לכל מיני גורמים, אבל לא הצליח לקדם את העניין. לימים, לאחר אותה פגישה, כשבדקתי את פעולותיו של עו"ד שחאדה בעניינו של סלאמה, התברר לי שעורך הדין נרצח ליד ביתו בדקירות סכין. את זאת מירל לא ציינה.

ביום שישי אכלנו, כהרגלנו, ארוחת ערב אצל מוזי וחסיה, הוריה של דרורית. נושא וילה סלאמה עלה במהלך הארוחה. מוזי סיפר את הסיפור של סלאמה, ושיתף את כולנו בכך שהוא זוכר, כילד שגדל בירושלים, את הבית המדובר. "בתור ילד חשבתי שככה נראה גן עדן," אמר. הוא הוסיף שהיה מסתובב ליד הבית ומסתכל במשך שעות פנימה, לחצר. הוא סיפר כמה הווילה היתה מהממת, על עצי פרי שהיו בחצרה, על הטווסים והאנטילופות ובריכת הדגים, ועל שני כלבי הסן ברנרד ששוטטו בגינה. לתוך הבית, הדגיש, הוא עצמו לא נכנס מעולם. ואז הוא פנה אלי ואמר, "הבית נראה כמו מקום לחלום עליו. תדע שיש לי רגשות למקום הזה."

צחקנו ועברנו הלאה. זו הנקודה שבה התחלתי להקדיש יותר מחשבה לנושא.

החלו לפעול עלי שני וקטורים. הראשון, עו"ד קנטור, שותפי הבכיר, שנשף בעורפי ואמר שאני מבזבז את הזמן, כי לא יֵצא מהתיק הזה דבר. הוא הסתייג מהטיפול בתיק לאורך כל הדרך, שכן לא קיבלנו שכר לפי שעות העבודה, ואפילו לא מקדמה. הוא לא יכול היה לומר לי לא לטפל בתיק כי אני אדם חזק, ואם יש משהו שברצוני לעשות, אני אעשה אותו, אבל נתן לי תחושה שאני מבזבז את הזמן, כי המטרה שלנו היא לעשות כסף, ולא לעבוד סתם. בצד השני היו מוזי ודרורית, שעודדו ותמכו וייעצו. בסופו של דבר, החלטתי להתחיל בבדיקת הנושא, ויצאתי לדרך.

הצעד הראשון שלי היה לקרוא את חוק נכסי נפקדים התש"י־1950, שמקנה למדינת ישראל את נכסיהם של אלה שעזבו אותה לשטחי מדינות עוינות במהלך מלחמת העצמאות. לפי החוק, מי שהיה בעליו החוקי של נכס בתחומי מדינת ישראל בתקופה שבין 29 בנובמבר 1947 לבין ביטול מצב החירום, שהוכרז ב־1948, והיה אזרח או נתין של אחת ממדינות ערב, הרי שרכושו עבר לאפוטרופוס, שקבע מה ייעשה בו. אבל כשקראתי את סעיף 29 א', לפיו מי שעזב את המדינה שלא מאימת המלחמה, רשאי האפוטרופוס לנכסי נפקדים להחזיר לו את רכושו, והיות שבשפה המשפטית המילה "רשאי" מכוונת ל"חייב", הבנתי שעליתי על משהו. חיפשתי בפסיקה ומצאתי תקדים אחד בלבד לאדם שביקש להחזיר אליו את רכושו וזכה בתביעה שהגיש. ייצג אותו בשעתו עו"ד חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה ואביו של הנשיא הנוכחי.

התקשרתי אליו. באותה עת הוא היה שותף במשרד הרצוג, פוקס נאמן. עו"ד הרצוג ניאות להיפגש איתי, והיה במהלך הפגישה נעים ונינוח, אישיות כובשת של מי שיודע להקשיב ולייעץ. הוא אמר לי שזה נשמע קייס טוב, והוסיף שאם אצליח להוכיח שמר סלאמה עזב את ישראל ב־1948 לצורכי עבודתו, התיק יהיה בעל סיכויי הצלחה טובים מבחינה משפטית, ואז אין סיבה שלא אלך על זה. כאן התחוור לי סופית שיש לי משהו ביד. הבעיה היתה שלא היה לי את הלקוח שבו מדובר, אלא רק את בתו. לרגע הרהרתי ביני לבין עצמי, שאולי עו"ד קנטור צדק. הייתי חייב לקבל די מהר החלטה מה אעשה בתיק הזה כדי שלא אישאר תלוי באוויר.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*