המיליון הראשון הכי כואב

חלק ראשון

פרק 1

Other People's Money

הכול מתחיל בשיחת טלפון היסטרית מהבנק. יוסי, הפקיד שתמיד מתנשא עליך, על הקו. שומע, הוא נוזף, יש תקלה לא ברורה במערכת. נכנסו לך בטעות עשרה מיליון דולר לחשבון. שלא תעז לעשות לי משיכות, כן? אני עוד בודק את העניין. יוסי, אתה מודיע לו, תהיה רגוע. זה אמיתי. עשיתי אקזיט. אחרי שהוא מסיים לחרחר, אתה מורה לו להמיר כמה דולרים לשקלים כדי לסגור את המינוס הענקי שלך ואז נפרד ממנו. לתמיד. היה שלום, יוסי. היה נחמד, אבל מהיום תטפל בי יפית, מהפלטינום. הלו, בתיה? אנחנו עוזבים את הדירה המעופשת שלך בסוף החודש. כן, קנינו. פנטהאוז. בבבלי, אם את חייבת לשאול. ביי, יונדאי ליסינג, והיי, ירון מאאודי. אשמח לתאם מולך נסיעת מבחן, וכמה נעים להכיר, דלית, הדיילת מהביזנס. כי כשאתה עושה אקזיט, אתה נפטר מכל האנשים שאתה שונא ומחליף אותם באנשים חדשים ששונאים אותך. ככה זה. תתרגל.

בקיצור, הסתדרת. הסתדרת לא רע. אתה יכול לסמן וי קטן על אקזיט חביב. למה קטן? למה אני מזלזל? תתעורר, ילד. עשרה מיליון דולר זה לא כסף. לא כל האקזיטים באים באותו גודל, ואתה לא באמת מה שנקרא במודעות הנדל"ן בגלובס "בעל יכולת". את הווילה בקצה הצוק מול הים של הרצליה פיתוח תוכל לראות רק מבחוץ. ואתה עוד מתלהב לי מהמרק פטריות בטרקלין דן. משחיל בכל שיחה שאתה טס עסקים. חמוד שלי, אנשים עשירים טסים פרטי. ואם אתה רוצה אי־פעם לראות צ'לנג'ר 600 מבפנים, אל תזדרז למכור את הסטארט־אפ. אל תפחד. לך עד הסוף. לך על הנפקה בנאסד"ק. תן לפעמון לצלצל, קח הביתה מאה מיליון דולר. הופה. עכשיו אנחנו מדברים על אקזיט אמיתי. עלית לליגה הבינלאומית. התברגת עמוק־עמוק ברשימות. בפסח, כשתארח חברים על היאכטה מאה ועשרים רגל שלך (שעוגנת כרגע בפיג'י), השף מהטלוויזיה יגיע במסוק להכין לכם פסטה עם צדפות שקנה בשוק המקומי, ושהילדים המפונקים שלך ישליכו לים בלי לאכול. יש לך טאון האוס במנהטן ושאטו באלפ־ד'ואז. דונם זה מטר רבוע בשבילך. יש לך נהג. יש לך טייס. יש לך סייס. הגעת למנוחה ולנחלה בארסוף. עשית את שלך בחיים ואתה יכול למות מרוצה.

באמת? אז איך זה שלמרות שעשית אקזיט של מאה מיליון דולר, אתה עדיין מרגיש כמו לוזר? אני אגיד לך למה. כי זה כלום לעומת מיליארד. הנשמה שלך היא חור שחור ששום דבר אחר לא מסוגל למלא. אתה חייב מיליארד. דמיין את זה. גלי עושר יוקדים ממך לכל הכיוונים. קרינה פיננסו־אקטיבית שמאיינת את כל מי שמעז לבוא איתך במגע. אתה כור גרעיני של נזילות עם עוצמה של פצצת אטום. והכוח, בנאדם. הסטטוס. הפמליה. אתה איש אחד שמאחוריו משתרכת שורה ארוכה של אפסים. ביבי עושה איתך סלפי ומעלה לפייס. ביל גייטס תופס אותך לפני ההרצאה שלך בטד. דיקפריו מסתודד איתך בגולדן גלובס. בנו אצטדיון על שמך בנתניה. אתה מיליארדר, בנאדם, אתה מיליארדר, וזה שם התואר המופלא ביותר שיש. תנסה לגלגל את זה על הלשון רגע: מיליארדר. מיליארדר. מיליארדר! 

●

תום סילבר נדחק בין מאות האנשים שגדשו את מרכז הכנסים בקומת המרתף המיוזעת מתחת למלון דן פנורמה. הוא לא היה מיליארדר. הוא לא היה מיליונר. לא בשקלים ולא באגורות. הוא לא עשה אקזיט גדול. הוא לא עשה אקזיט קטן. הוא לא עשה אפילו אקזיטון. את הדרך מהדירה שהוא שוכר מבתיה בדרום תל אביב עשה ברגל, כי עם האוברדרפט שלו טירוף להוציא כסף על מונית. חצי שעה הליכה בחום הנורא של סוף יולי והחולצה הלבנה שלו, הוגו בוס שעברה יותר מדי ניקויים יבשים, הצהיבה ונדבקה לו לגב.

היו זמנים שלכנס כזה היה מרחף פנימה כמו מלך וכולם היו משתחווים. פעם, כשעוד כיכב במדורי ההייטק והרכילות של העיתונים הכלכליים. פעם, כשהיה מרואיין מבוקש בטלוויזיה. כשישב על במות הכנסים כתף אל כתף עם מיטב משקיעי ההון־סיכון והיזמים הכי חמים. ימים יפים. הוא משך משכורות גבוהות וסידר לעצמו בונוסים שמנים. לחסוך לא טרח. למה לחסוך כשעוד אין לך שלושים והמניות שלך שוות על הנייר חמישים מיליון דולר? הוא צבט את עצמו בייאוש כשנזכר כמה כסף זרק על דירת הענק השכורה במגדל רמז, על הפורש, על הפסנתר, על הגיטרות שהיה מביא מהנסיעות לניו יורק ועל הסמים. הוא שפשף את עיניו. שפשף חזק. פסנתר כנף. אלוהים, מה הוא חשב לעצמו?

בשנה-שנתיים הראשונות אחרי שאולטרה נסגרה עדיין הצליח לדאות על אדי המוניטין המתכלה שלו. הוזכר פה ושם בעיתון. הוזמן להרצות מדי פעם, והוא הלך בשמחה כי גם לדבר על הכישלונות שלו היה יותר טוב מכלום. יזמים צעירים עם רעיונות חסרי סיכוי היו באים אליו להתייעץ לפעמים, והוא היה גובה מהם שלוש מאות דולר לשעה. אבל יזמים באים והולכים ומתחלפים בקצב מבהיל, והדור החדש כבר לא הכיר אותו וגם המעיין הזה כבר מזמן חרב.

הוא נשם עמוק, תחב את שולי חולצתו למקום ויישר את אבזם החגורה הכסוף. לחפש עבודה? להיות שכיר? לעבוד בשביל מישהו אחר? לא בא בחשבון. הוא לא היה מוכן להיכנע. כשכתבת ההייטק של כלכליסט, דנה באום, התקשרה אליו אמש והזמינה אותו להשתתף בפאנל המרכזי בכנס פורצי דרך, הוא היה מופתע ומוחמא. סליחה על ההתראה הקצרה, ומה שלומך, התפנה מקום וחשבתי עליך. הוא העביר יד בשערו הלח וסקר בהתרגשות את ההמון שנלחץ סביבו. פתאום הבין כמה התגעגע לעלות על הבמה מול אלף איש. מיקרופון ביד. לב פועם. חיוך רחב. הזרקורים עליו. שוב במרכז העניינים. איפה דנה? היא אמרה לו לחכות לה במבואה. עוד חמש דקות מתחילים. הוא שיחק בתגית השם שלו בחוסר סבלנות. תום סילבר, היה רשום שם. יזם. בלי שם של חברה. בלי תפקיד. בלי כלום. כלי ריק. אבל בשביל לעשות את הקאמבק הוא צריך רעיון. ולא סתם רעיון. משהו לא פחות ממבריק. הוא צריך גיים צ'יינג'ר. טיקטוק קילר. מאני מייקר. תמיד חשב שעדיף להתרסק בענק מאשר להצליח בקטן. לאחרונה כבר לא היה כל כך בטוח.

"ההרצאות מתחילות עכשיו," כרזו ברמקולים, "אנא מצאו את מקומותיכם."

הנה היא. קומפקטית. יפה מכפי שזכר. אלגנטית על עקבים גבוהים ותוקעת בו מבט עקום. כנראה כועסת שאיחר ולא נעים לה לנזוף בו. הוא ניגב את ידו המזיעה על מכנסיו.

"היי, תום," היא הושיטה לו יד זעירה.

"א־ה־לן," הוא חייך את החיוך הכי גדול שלו, "שנים. את נראית מדהים."

"תודה. תשמע, טוב שמצאתי אותך –"

"שניכנס?" הוא חיכך את ידיו זו בזו. "אני מתרגש."

"אז זהו," היא שמטה כתפיים ופלטה אוויר. "זוכר למה הזמנתי אותך? כי שלגמן ביטל לי ברגע האחרון?"

"כן, אז?"

"אז הבוקר הוא ביטל את הביטול."

"הוא ביטל את הביטול?"

"כן. אז אני כבר לא צריכה אותך."

"מה?"

"סורי," היא אמרה בחדווה.

שלגמן. עצם קיומו היה עינוי. דקירה בלב. תום לא רצה לחשוב עליו, לא רצה לקרוא עליו ובטח לא רצה לפגוש אותו. כשהרים את עיניו, ראה את שלגמן שעון על הקיר ליד הכניסה לאולם. מכנסיים קצרים. כפכפים. משקפיים זעירים, עגולים, תחת רעמת תלתלים. ומאבטח. מאבטח! שלגמן התעלם מקיומו. פיהק וחזר לדבר עם איזה בנקאי בחליפה.

דנה ניסתה להיפרד ממנו, אבל הוא תפס את ידה ולא נתן לה ללכת.

"דנה, תני לי לעלות לפאנל."

"תום, היד שלי."

"נעשה מפגש פסגה. שלי ושל שלגמן."

"תום," היא השתחררה ממנו, "תהיה רציני."

"את לא יכולה לעשות לי את זה, דנה. אני כבר פה."

"ואם אתה כבר פה, תיכנס. הולך להיות פאנל מהמם."

היא עזבה את תום. הלכה לכרוך את זרועה סביב מותניו של שלגמן וליוותה אותו לתוך האולם. המאבטח כפתר את הווסט שלו, נעץ בתום מבט, החליט שהוא לא מהווה איום ונעלם אף הוא. מפגש פסגה שלו ושל שלגמן הוא רצה. שלגמן כבר מזמן על פסגה אחרת. השותף שלו לשעבר לא חיכה שאולטרה תיסגר וכבר התחיל לדבר על סטארט־אפ חדש. הוא לא היה צריך להתמודד, כמו תום, עם עובדים שבורים שאיבדו את הפרנסה שלהם ואין להם מאיפה לשלם את המשכנתה. לא ספג את מנות ההשפלה והבוז מהמשקיעים. לא נצלב בעיתון. כשתום התייסר, שלגמן לבלב. פרח. בחברה החדשה, הוא הודיע לכולם, הוא רוצה להיות המנכ"ל. ולמה שתום לא יצטרף? או לפחות ישקיע? ישים סכום כלשהו. חמישים אלף דולר, לא יותר. שיחבר אותו למשקיעים. החוצפה. האיש שבגד בו, תקע לו סכין בגב, רצח וירש, העז לחשוב שהוא שווה משהו בלעדיו? העז לחשוב שתום יהיה מעוניין לעשות איתו סיבוב נוסף, ועוד תחתיו? תום סירב בבוז. טעות גדולה. הטעות של חייו. כי בתוך שלוש שנים שלגמן בנה חברת סייבר מדהימה והנפיק אותה בשני מיליארד דולר, והשווי שלה מאז רק הוכפל ושולש.

המבואה התרוקנה מאנשים. הוא נשאר לבד. תום סילבר, יזם. זהו, זה נגמר. הגיע הזמן להודות בכך. הוא כבר לא יקים עוד סטארט־אפ. לעולם לא יזכה לצלצל בפעמון של הנאסד"ק. הוא קרע מעל עצמו את התג ונשען על הקיר, נאבק בחרדה העמוקה שאחזה בו. אם הוא לא יזם, מה הוא? אוויר. הוא היה צריך אוויר. לגרור את עצמו למעלה. החוצה. לברוח. לצאת משם. משהו עצר בעדו. דמעות הציפו את עיניו, אבל הוא לא הרשה לעצמו להתנתק מהקיר וללכת. שנים לאחר מכן לא ידע להסביר מה גרם לו להישאר. לתעות בין אולמות הכנס. לפתוח דווקא את הדלת ההיא. לחמוק פנימה. מזל. גורל. אולי כישרון על־טבעי לאיתור הזדמנויות, שגם בשעתו הקשה לא נטש אותו.

החדר היה חשוך. מחניק. יותר מדי מתכנתים הצטופפו שם בפנים. ההרצאה כבר התחילה, והוא נדחף ביניהם בחשיכה. היא עמדה על הבמה בג'ינס וחולצה של MIT. הקול שלה, עמוק וקצת צרוד, גישש אליו. אחז בו.

כשהביט בה, ידע שמצא את כל מה שחיפש.

פרק 2

Right of First Refusal

החדר החשוך רחש לחשושים וצחקוקים, כמו לפני הצגה. קומדיה. טרגדיה. פיזיקה קוונטית. הכול אותו דבר בשבילם. בידור. עוד שתי דקות תתחיל ההרצאה. הנה, שקף הפתיחה שלה כבר הופיע על המסך: 

קפיצת הדרך אל מחשב קוונטי אמיתי

ד"ר סופי איינהורן, MIT 

עוד שתי דקות, ולא היה לה מושג איך תפתח. המפתח להצלחה, אמר לה פעם וינסנט צ'ו, המנחה שלה, הוא המשפט הראשון שיוצא לך מהפה. זה היה כשעוד האמין בה והיה נדיב עם העידוד והעצות. היא כחכחה בגרונה. יושבי השורות הראשונות לטשו בה עיניים בציפייה. זהו. היא מתחה על פניה חיוך וצעדה לתוך שלולית האור.

"שלום לכולם," היא אמרה, "אני סופי איינהורן, מ-MIT."

הקהל השתתק בבת אחת. יותר ממאה זוגות עיניים בהו בה וחיכו. שנייה עברה. ועוד שנייה. אבל ה–"MIT" נתקע לה כמו עצם בגרון, והיא לא היתה מסוגלת להמשיך. את כבר חודשיים לא ב-MIT, שכחת? ולא מבחירה. אז מה פתאום את עומדת פה מולם בחולצה של MIT, כותבת על השקף MIT ואומרת שאת מ-MIT? היא התנדנדה על הבמה, מוכה ומסונוורת, ולא הבינה איך זה קרה לה. אם היא לא סופי איינהורן מ-MIT יותר, מי היא? ולמי היא מתחזה בדיוק? ומדוע החליט המוח שלה להציף את העניין הזה דווקא עכשיו? מבטה המזוגג נתקע בחוסר אונים על האישה בחליפה הבהירה שישבה בשורה הראשונה. האישה חייכה והתחילה למחוא כפיים. כל האולם הצטרף. היא חזרה לנשום. הרגע עבר.

המפתח להצלחה הוא המשפט הראשון שיוצא לך מהפה, אבל כנראה אי־אפשר לדעת איך הוא יֵצא לך מהפה לפני שאת פותחת אותו.

"אני רוצה לספר לכם על המחקר שלי," אמרה כשמחיאות הכפיים שככו. "קיצורי דרך ביישומים של מחשוב קוונטי רועש."

היא דיברה על כדורי בלוך ועל קריסות של פונקציות גל. על סופר־פוזיציות ועל רעש בקיוביטים. על מנהור ושזירה קוונטית. ותוך כדי שדיברה, נזכרה במחשב הקוונטי הראשון שלה. היו לו רק שני קיוביטים והוא לא עבד חצי מהזמן, אבל כבר אז, ומהרגע הראשון שראתה אותו תלוי מהתקרה במעבדה של וינסנט בבוסטון, ידעה מה תעשה בחייה.

כשסיימה, סמוקה ומאושרת, הקיפו אותה כולם והתחילו לשאול שאלות. האישה בחליפה הבהירה נדחפה למרכז הפקעת שהתגודדה סביבה ודגה אותה הצדה.

"אני תמי," היא אמרה, "גוגל ישראל. מזל טוב. שמעתי שאת מצטרפת למעבדה של פרופ' הוכברג."

"לא חשבתי שזה מעניין מישהו," סופי חייכה במבוכה.

"את יודעת מה באמת מעניין? איצקוביץ' חתך להוכברג את התקציב של השנה הבאה בחצי. הו, זה כבר פחות משעשע אותך, אני רואה. סופי, אישה מבריקה כמוך לא צריכה להיקבר באקדמיה. את באמת רוצה להתקשקש בפוליטיקות הקטנות של מכון ויצמן כל החיים?"

"אני –"

"סופי, בואי אלינו לגוגל. אנחנו צריכים את האנרגיות שלך, את החזון. אני רוצה להציע לך לנהל את מחלקת הקוונטים שלנו בארץ. יהיו לך צוות של עשרות חוקרים ושכר התחלתי של שבעים אלף שקל בחודש. וזה לא כולל בונוסים ואופציות." תמי הידקה את אחיזתה בזרוע של סופי. "אני רואה שאת לא מבינה מאיפה נפלתי עלייך. קחי את הלילה לחשוב על זה. אני רוצה לראות אותך מחר בשש בערב אצלי במשרד. סליחה על השעה, אבל אנחנו צריכות להתחשב בזמן קליפורניה. מורט וֶסְטִין יצטרף לשיחת וידיאו ממאונטיין וויו. את יודעת מי זה, נכון? אוקיי. אז יגאל אלון 98. אני אשיג את המייל שלך מדנה ואשלח לך זימון." 

● 

החדר הגדול התרוקן. האדרנלין התחיל לרדת. מה בדיוק קרה פה? היא לא היתה מסוגלת לעבד את זה באותו הרגע. היא התכוננה להרצאה הזאת כל הלילה, וכעת רצתה לחזור לדירה הקטנה שבה גרה עם דנה באום מאז שחזרה לארץ, להפעיל מזגן, לשים ראש ולהשתדל לא לחשוב על גוגל עד שתירדם. כן. פֶט צ'אנס שזה מה שיקרה. היא ניתקה את הלפטופ מעמדת המקרן, הכתיפה את התיק והתקדמה לכיוון הדלת.

מישהו עמד שם וחיכה לה.

"אפשר עוד שאלה קטנה?"

"אני מצטערת." אפילו לא הרימה אליו את עיניה. "אני חייבת ללכת."

"אולי בכל זאת?"

היא הביטה בו. הוא הביט בה. והוא חייך אליה. טוב, היא העבירה יד בשערה, אולי בכל זאת.

"ההרצאה שלך," הוא אמר, "לא היתה לגמרי תיאורטית, נכון?"

הוא לבש חולצה מכופתרת שהוא קיפל עד מעל המרפקים. היו לו ידיים יפות, ולא היתה טבעת על אף אחת מהאצבעות. אוף. היא עצמה עיניים. באמת, סופי? זה הקריטריון שלך עכשיו?

"מה זאת אומרת," היא שאלה, "לא לגמרי תיאורטית?"

"קפיצת הדרך הזאת שאת מדברת עליה. למה יש לי תחושה שאת ממש קרובה למצוא אותה?"

"אין לי מושג על מה אתה מדבר!"

"סליחה." הוא הרים ידיים. "לא התכוונתי להרגיז אותך."

למה היא מתפרצת עליו? זאת לא אשמתו שהוא נגע לה בעצב חשוף. אבל הוא עמד שם והמשיך להביט בה בסקרנות. לא אחד שאפשר להבריח בקלות.

"זה בסדר." היא חייכה במבוכה. "לא הרגזת אותי. אני פשוט נהיית עצבנית כשאני עייפה. בכל אופן, כיף שאתה מתעניין. אתה מתכנת?"

"חס וחלילה," הוא אמר, "אני יזם."

"עכשיו הכול ברור," היא צחקה.

"קוראים לי תום, דרך אגב. תום סילבר."

"תום, אני יודעת שסטארט־אפים של קוונטים זה מאוד אופנתי כרגע, אבל ההרצאה שלי היתה תיאורטית לגמרי. את קפיצת הדרך עדיין לא מצאתי. אולי לעולם לא אמצא."

"חשבתי שהוכחת, מתמטית, שהיא קיימת. ואם היא קיימת, זה לא אומר שאפשר למצוא אותה?"

היא נאנחה. אפשר או אי־אפשר. תמצא, לא תמצא. זאת השאלה. תמיד על סף ההצלחה, תמיד נשארת בחוץ. שנים שהיא בטוחה שהנה זה קורה מחר. שנים שהיא קמה למחרת ובטוחה שזה כבר לא יקרה אף פעם.

"אולי," היא אמרה. "אי־אפשר באמת לדעת."

"אני יודע." הוא חייך בתוקף. "את תצליחי. את תמצאי את קפיצת הדרך שלך. אני בטוח בזה."

אין לו מושג על מה הוא מדבר, אין לו שמץ של מושג. אז למה זה מעודד אותה כל כך? ילדה טיפשה. היא הסמיקה ומשכה בכתפיה.

"לכמה ימים באת?" הוא שאל. "מתי את חוזרת ל-MIT?"

"אני לא חוזרת."

"את לא?"

"זה היה אמור להיות סוד, אבל נראה שכל העולם כבר יודע."

"עכשיו אני מבין למה תמי התנפלה עלייך. אל תעשי את הטעות הזאת."

"למה לא? אתה חושב שאני צריכה להישאר באקדמיה?"

"בואי נדבר על זה," הוא אמר. "אבל לא על רגל אחת. אפשר להזמין אותך לקפה?"

לא, לא, לא. היא לא צריכה עכשיו לא את החיוך הזה שלו ולא את פרפורי ההתרגשות הנעימים האלה שהתחילו לה בבטן.

החדר התמלא שוב. אנשים נכנסו להרצאה הבאה.

"היה נחמד לדבר, תום."

"חכי שנייה. אל תלכי."

היא הביטה בו ושוב צחקה.

"מה?" הוא שאל.

"אם היית מכיר אותי, היית יודע שאין שום סיכוי שאני אקים איתך סטארט־אפ."

"אני כזה שקוף?"

"כן."

"היה נדמה לי שאת רוצה לשנות את העולם."

"להתראות, תום," היא רק אמרה לו, וחייכה, וחלפה על פניו, מתאמצת להתנתק מכוח המשיכה שלו. וכשהגיעה לדלת לא התאפקה והסתובבה אליו כדי לראות אם הוא רודף אחריה כפי שקיוותה. אבל הוא רק עמד שם, מחייך, ונופף לה לשלום, כמו יודע משהו שהיא לא. עיניה התעכבו עליו עוד כמה שניות לפני שיצאה. היא לא חשבה שתראה אותו שוב.