בסך הכול את בסדר

הקדמה

״תוציאו אמבולנס לרחוב ארלוזורוב בחולון. מדובר באישה בת ארבעים עם חשד להתקף לב. ייתכן שמדובר בחרדה, אך כל הסימנים נראים כמו חשד לבעיה בלב.״

הגיעו לאסוף אותי. חוויתי התקף לב ברמה הגופנית. במיון בבית החולים וולפסון הגיעה רופאה בכירה ומייד נתנה לי זריקת ווליום. חוויתי התקף חרדה קשה מנשוא.

שבע וחצי שנים קודם לכן: ״כל הסימנים מראים שהוא על הרצף האוטיסטי.״ הקרקע נשמטה – וגם הלסת. יצאתי ממרכז להתפתחות הילד מבוישת וחפוית ראש. ״אורי, אני חוזרת ברכב שלי לבד. תחזור אתה עם אימא שלי – ואיתו. או משהו. אני צריכה רגע לבד.״

ראיתי אותו רכון, גם הוא, בדרך אל הרכב. הדמעות זלגו מעיני אימי. הקטן הזה שלנו, בן שנה ושמונה חודשים, שלישי במספר. זה שאמרו שיגדל את עצמו – כי ילד שלישי מגדל את עצמו. ידעתי שמעתה ואילך חיינו ישתנו כליל. החלה נקודת מפנה.

לכל אדם יש נקודת מפנה. זה טבעי. אלו החיים. לא משהו שזימנו, ביקשנו או יכולנו למנוע. זה פשוט קורה. החיים קורים. נקודה.

זו לא הייתה נקודת המפנה הראשונה ולא האחרונה, אך בוודאי המשמעותית שהכרתי עד אז.

כל מה שידעתי עד אותו היום – נדם. כל מה שלמדתי וחוויתי מאותו היום הפך אותי לזו שיושבת כעת לכתוב ספר אוטוביוגרפי.

בתוך תהליך כתיבה אינטואיטיבית עלו אפיזודות מתוך חיי שביקשו להיות כתובות על הדף בדרך לא דרך, ואז הוא אמר, ״יש לך חומר לספר.״

״אתה צוחק עליי, נכון? נראה לך שזה יתגבש לכדי ספר? וחוץ מזה כל הסובבים אותי יעזבו אותי אם אכתוב עליהם.״

״אורית, יש לך פה חומר לספר. תזכרי מה אמרת בתחילת סדנת הכתיבה: את רוצה להתנקות, לנקות ולנרמל לאחרים שמותר להרגיש, שזה בסדר, גם מה שלא בסדר, ושהרוב טוב והיתר לטובה. זוכרת? הגיע זמנך, וזמן האחרים – לקבל את מה שיש לך להציע לעולם.״

ספר זה נכתב מתוך קולות פנימיים, סיפורים נשכחים ורצון להיטיב עימי – עם הלב שלי – ועם אחרים. לדעת שמותר ושזה קורה לכולם. החיים קורים מאליהם. לנו נותר להדק את החגורה ולהפליג על הגלים.

זה מה שזה. פשוט.

תודה על הזכות, ושנזכה.

ו״יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ״ (משלי ה טז).

גירושים

״רחלי, מה הם צועקים שם? למה הם צועקים?״ שאלתי את רחלי, אחותי הבכורה, בעודי בת שש בלבד. קולותיהם של הוריי הצועקים זה על זו מילאו את המסדרון החשוך בכניסה למטבח והתנפצו על קירות הדירה ברחוב ארלוזורוב שבחולון.

נולדתי בברוקלין, ניו יורק, כ״ב באב התשמ״ג להורים שהזוגיות שלהם לא הייתה במצב מזהיר בלשון המעטה. חיינו בבית בן ארבע קומות, ובו מרתף שאבא שלי אבזר כהוגן, עם מכונות משחק גדולות, שולחן ביליארד וכל טוב. בחצר היו בריכה גדולה ועמדת ברביקיו, והוריי נהגו לארח חברים לחגיגות.

חונכתי בגן יהודי־דתי, מוקפת בסבתות וסבים שביקרו בקביעות בסופי שבוע. אבי נהג לנסוע לבית הכנסת בשישי ובשבת, שם שימש חזן מול קהל של כאלף איש – גברים ונשים ישובים יחד, בית כנסת רפורמי. אחי ואחיותיי למדו במסגרות יהודיות־דתיות, ואורח החיים שלנו היה דואלי, מסורבל ואמריקאי: בית כנסת, ים, ברביקיו – הכול מהכול, הכלאה של יהדות, ציונות וגלות.

אימא שלי לא הייתה מאושרת. ״תשמע, בני, זה נגמר. אני חוזרת לישראל. נמאס לי כאן. שנאתי את אמריקה מהרגע שהגעתי לפה, עשרים שנה. מוטב לי לחזור לאדמתי.״

וכך היה. בתוך זמן קצר הבית הועמד למכירה, עסקים נסגרו ונקנו חמישה כרטיסי טיסה.

״ילדים, מחר בבוקר מוקדם אנחנו טסים. אני מבקשת שתיכנסו לישון בעוד שעה. אבא לא עולה איתנו – הוא יצטרף מאוחר יותר, בעוד חודש.״

״אימא, ואם אני אתגעגע לאבא כשנהיה בארץ, מה נעשה?״ שאלתי אותה.

״אוי, מתוקה שלי, ודאי שתתגעגעי. אבא יבוא גם, פשוט לא עכשיו.״

כשנחתנו בארץ ירדה אימא מהמטוס עם ארבעה ילדים, מזוודות ותיקים עמוסים, ומייד כרעה על ברכיה ונישקה את האדמה אחרי עשרים שנות גלות. כעבור זמן קצר הגיע אבי לארץ בעקבותינו.

״על מה הם רבים?״ שאלתי את אחותי שוב, והיא, בת חמש־עשרה, כיסתה את אוזניי בכפות ידיה והציצה לעברם כדי להבין בעצמה במה מדובר ובעיקר – מתי הסרט הזה ייגמר.

״הם רבים מי ייקח את המזלגות הבשריים ומי את החלביים,״ ענתה בפשטות.

כעבור חודשיים הם התגרשו רשמית. אבי חזר לניו יורק, ואני נותרתי עם בולען. יצאתי לחפש בעולם אחר את האבא שיהיה לי.

בגיל שש, גיל אגוצנטרי, הבנתי שמוטלת עליי המשימה לסדר לעצמי את החיים בצורה הטובה ביותר.

בכיתה א’ סיפרתי בגאווה בזמן שיתוף אישי בשיעור חונכות אצל המורה פזית, מול כל הכיתה, ״אצלי הכי שווה בימי הולדת! אני מקבלת שתי מתנות. וגם יש לי שני בתים, שתי מיטות – הכי כיף!״

הבנות שלידי צחקקו.

״זה נפלא, אורית יקרה,״ אמרה פזית בחיוך מאולץ, ״וזו גם דרך יפה להסתכל על המצב, אהובה.״

ידעתי שהיא מנסה לסדר את התשובה שלי מול שאר הילדים, כשבעצם אני הייתי זו שניסתה לסדר לעצמי את המציאות.

מגיל צעיר מאוד התהלכתי עם פחדים תהומיים, חוששת לעצום עיניים בלילה שמא תפרוץ מפלצת מהחושך. והיכן אבי, עם חרב הפלדה השמורה לאבות המגוננים? נשארתי לבד. שנים ארוכות של חיפוש – קרבה, אהבה, שמירה, ביטחון, עוגן.

גירושים זה נורא; מפרק משפחות, מפריד בין הורים לילדים, מערבב זרים עם זרים אחרים, יוצר חוסר ביטחון ושליטה, חוסר מוגנות וחיפוש תמידי אחר קרקע יציבה.

אימא עשתה הכי טוב שיכלה. באמת שניסתה. בסוף התפוצצה, פירקה את החבילה ופתחה חנות בגדים יד שנייה כדי להתפרנס.

״אימא, עכשיו גם אין לי אימא?״ הייתי בת שבע בלבד, וכבר ידעתי אילו מילים מדויקות לומר כדי לגרום לה לסגור את החנות מהר יותר משפתחה אותה.

אני זוכרת את החיבוק החזק של רחלי, נערה צעירה כל כך שניהלה את הבית כאילו הייתה אימא בעצמה. בתוך החיבוק הזה נחתם מעין חוזה נשמתי בינינו. ידעתי שהיא תמיד תהיה שם בשבילי, תאהב, תעטוף ותגן.

במרוצת השנים, כשהיא לא עמדה בציפייה הזו, נפגעתי עד כלות ולא ידעתי מדוע העוצמה כה חזקה. הפגיעות הפכה לכעס, הכעס היה פנימי, שקט, עצור, לא נבע רק מפגיעות אלא גם מקנאה על כך שהיא דואגת לאחרים ושוכחת את החוזה בינינו, זה שהיא מעולם לא ידעה עליו.

קנאה הייתה אסורה במשפחה שלנו. ״אני שונאת קנאה ואני שונאת קנאים,״ נהגה אימא לומר, ולכן לא העזתי לספר לרחלי מה אני מרגישה. את הקנאה המושתקת והכלואה הזו המרתי בכעס, וזה היה הרבה יותר קל. קינאתי, רטנתי ונטרתי לא פעם ולא פעמיים.

ההערות החוזרות ונשנות שהשמיעה אימא באוזניי תרמו להרגשה הקשה. ״את נמוכה כמו סבתא בבי,״ נהגה לומר, ״יש לך שפתיים דקות בדיוק כמו שלה.״ אם נוסף על כל אלה אהיה קנאית, מה יישאר ממני? מי יאהב אותי?

מדהים לגלות שבדיוק שם, בין הכעס לקנאה, נולד בי הצורך הבלתי פוסק לרַצוֹת.

אמת

רוצה לדבר אמת.

לא אמת יפה,

אמת מכוערת.

אמת כואבת.

אמת דפוקה.

אמת חלשה.

אמת רעועה.

אמת שלא תמצא חן בעיני אף אחד.

האמת שלי.

אמת שלא ישנה

לא איך שתתפרש,

לא איך שתיראה,

לא מה שיחשבו

ולא מה שיגידו.

אמת לאמיתה.

פנימית.

יושבת עמוק בפנים.

רוצה לומר אמת

בכל רגע,

בכל זמן,

בכל שנייה,

בכל הזדמנות,

לומר אמת.

האמת של אותו הרגע.

מה שמתאפשר.

מה שנכון.

מה שראוי.

כולנו מרצים ומרצים בלי הפסקה.

מחלת הריצוי היא חולשה,

מכאובים,

טשטושים,

חוסר יציבות,

בלגן אחד גדול,

מריבות,

קושיות,

תהיות.

רוצה להגיד אמת.

להגיד מה שאני מרגישה.

שפי וליבי יהיו שווים

ואהיה אמת.

חלון

התחלתי לכתוב כשהייתי כבת עשר. אני זוכרת את עצמי יושבת על אדן החלון בקומה השישית בבניין החום־צהוב שברחוב קדוש קהיר. באותה התקופה נחשבה השכונה לאזור טוב; היום הבניינים האלו נראים מיושנים עד מאוד.

החלון בחדרי היה מסורג בסורגים מעוגלים, והחלל ביניהם ובין אדן החלון היה כה רחב עד שהיה אפשר כמעט לשבת בתוכו. כמעט. רציתי, אבל לא העזתי. מי יודע, אולי הברגים לא מוברגים כמו שצריך, ומה אם ישתחררו דווקא כשאשב שם? אז ישבתי על אדן החלון מבלי לנסות את מזלי ולהתרווח על פני הסורגים.

בזמן שכתבתי נכנס אחי אריאל לחדרנו המשותף ושאל, ״מה את עושה שם?״

״כלום,״ עניתי לו, ״סתם מסתכלת… כותבת.״

״על מי את מסתכלת?״ הוא חקר.

היססתי. פחדתי לספר לו. כאח גדול שמבוגר ממני בשנתיים הוא נהג להגן עליי, אבל באותה נשימה גם היה יכול לגרום לכאב; מסוג האחים שיכולים לפגוע בך בלי לחשוב פעמיים. והוא אכן פגע, ולא מעט.

היום, אחרי שנים ארוכות של פגיעות שספגתי ממנו, אנחנו מדברים על זה לפעמים.

״אריאל, אתה יודע שאתה חייב לי לפחות רבע מיליון שקל פיצויים על כל מה שהאכלת אותי?״ אני שואלת אותו.

״אני יודע,״ הוא צוחק, ״האמת, מגיע לך.״

אריאל טיפוס מיוחד, עם כתפיים רחבות, גבוה, שרירי, עיניים כחולות־אפורות, זיפים קצרים וידיים גדולות. תמיד לבוש טיפ־טופ, סטייליסט אמיתי, וגם ניחן ברגישות רבה.

אריאל הוא מנכ״ל בנשמה. עוד לפני גיל עשרים כבר התנהל כמו מנכ״ל. קראתי לו ״המנכ״ל המדומה״, וגם הוא כינה כך את עצמו, ״שלום, כן, הגעת לפגישה עם המנכ״ל?״

היו לנו רגעים של צחוק. כשאימא לא הייתה בסביבה הוא היה משתלט על הבית: שולף את סבון הפלמוליב הירוק, שופך פס ארוך מהכניסה ועד סוף הסלון ואז מביא דלי מים חמימים, שופך הכול בבת אחת – ומתחיל. כך, בעודו יחף, במכנסיים קצרים ובלי חולצה, הוא היה פתאום מתגלש על הרצפה, מחליק, נופל ונקרע מצחוק. ״נו, בואי כבר!״ היה צועק לי, ״צריך להספיק לנקות לפני שאימא חוזרת!״

התגלשתי אחריו, לא כמוהו, אבל די מהר ודי בעוצמה ביחס לילדה בת עשר, הלוך ושוב, קדימה ואחורה, שני ילדים לבד בבית, משתובבים, צוחקים, מסכנים את עצמם – ואין מי שישמור עליהם.

כשאריאל היה בן שתים־עשרה הוא החליט לערוך ניסוי יצירתי במיוחד. המטרה הייתה לבדוק אם יש לו די כוח ועוצמה להשליך ביצה ישירות מחלון המטבח שלנו לחלון המטבח של משפחה אקראית בבניין מולנו. הוא לקח תנופה, רץ בשיא המהירות ושיגר את הביצה מעבר לחלון. זה הצליח!

ברגע שהביצה הגיעה ליעדה אריאל צעק אליי, ״סגרי מהר את החלון! מהר! מהר! תסגרי!״

״אבל אני פוחדת,״ לחשתי, ״מה אם יחשבו שזו אני? מה אם יכעסו עליי?״

״נו, תסגרי כבר! אחרת יאשימו את שנינו!״

סגרתי את החלון במהירות ורצתי להתחבא מתחת לשולחן המטבח הארוך, שהיה עשוי עץ כבד ויציב. אריאל הצטרף אליי ושנינו ישבנו שם זמן־מה והקשבנו.

ואז זה הגיע.

״מי זרק לכאן ביצה?!״ נשמע קול נשי מהבניין ממול, ״מי זההההההההההה?!״

רעדתי. שקשקתי. נשימתי נעתקה.

אבל אריאל כהרגלו תפס את הבטן והתפוצץ מצחוק, לא מסוגל להפסיק.

לאורך השנים אריאל מירר את חיי כילדה וכנערה מתבגרת; בפני החברים, בשכונה, בבית ואפילו בפני החברות הדתיות שלי. היה משחיל מראה מתחת לדלת של החדר שלנו כדי להציץ. לא חשב פעמיים או פעם אחת, למעשה לא בטוח שחשב יותר מידי באותם הימים.

אריאל תמיד היה שובב אמיתי, שובב מארץ השובבים. כל כך שובב, עד שבגיל שש־עשרה אימא כבר לא יכלה להתמודד איתו ושלחה אותו לאבא שלנו באמריקה. האמת היא שאי אפשר היה לקרוא לו אבא דאז, אלא יותר... מי שהיה אמור להיות האבא שלנו.

במבט לאחור אני שואלת את עצמי איך היא יכלה לעשות לו את זה; איך שלחה אותו לגרוש האלכוהוליסט שלה. אולי הוא שתה פחות באותה התקופה? אולי הוא היה מאוזן יותר? קשה לי להאמין, אבל אני כן מאמינה שהיא עשתה הכי טוב שיכלה.

הכתיבה מעלה בי זיכרונות, חלקם מתוקים וחלקם פחות. נזכרת ברגעים של אהבה וגם של סבל, ברגעים של כאב וגם שמחה.

ובמשפחה מהבניין ממול.

אריאל צדק. הוא ידע. הוא הבחין.

עליהם הסתכלתי. אותם ראיתי. ובהבנה של ילדה בת עשר, חלמתי ששם יש חיים טובים יותר. משפחה שלמה, שמחה, מצחקקת בסלון בשעות מאוחרות, הורים חבוקים, רגעי הומור ואהבה. חלמתי וכתבתי שגם לי יהיה כזה, אולי רק ליום או יומיים. לא יותר.