בית: טיוטה

הוא עשה את הסוכה כמעט אטומה. נאה, אמר לעצמו משסקר את הסוכה סביב, אך משביקש להיכנס אליה לחנכה, לא יכול להיכנס. הנה ביקשתי לעשותה סוכה ועשיתי לי מין בית. אמר בפליאה ובמורת רוח.

מסע דניאל, יצחק אורפז

פרק 1

בגיל 50 עזבתי את הבית ובמקומו קניתי רכב ישן. הרכב הזה היה לי בית זמני, ארעי, בית טיוטה. הרגשתי בו בנוח. לא היה בו מקום גדול או נוחות מפנקת. בלילה היה פרוץ אל הרוח, שנכנסה דרך חרכי הדלתות, ובצהרי היום כמו כרע תחת נטל חומה של השמש. לא לקחתי איתי כמעט דבר. כמה בגדים, כלי רחצה, מגבת ושמלה אחת ארוכה, שחורה ודקה. מטבח לא היה בו, רק כמה צנצנות זכוכית מקובעות אל הדופן ובתוכן אוכל יבש, מתקן גז שחור ונייד וכמה כלים לבישול ולאכילה. התקלחתי במקלחות ציבוריות בחניונים שבהם לנתי ואת צרכיי עשיתי לא אחת בטבע.

כשיצאתי אל הדרך לא ידעתי את מה שאני יודעת עכשיו, וסביר להניח שגם היום איני יודעת את מה שאדע בהמשכה של הדרך. אבל אילולא יצאתי, איני יודעת אם הייתי משיגה את הידיעה הזאת, ועל כך אני אומרת תודה.

יש לי שלושה ילדים. שני בנים ובת אחת, שהיא השוקולד שבתוך הכריך. הילדים האלה הם, כך אני היום מבינה, נס. הנס של חיי. אינני מתכוונת לתחושה המקובלת של אמא שאוהבת את ילדיה ללא גבול. זה לא הנס שעליו אני מדברת, הוא כללי מדי. הנס שלי, של הילדים שלי, גדול ממנו ועם זאת חסר משמעות עבור כל אדם אחר. את הנס הזה גיליתי מתוך הביוגרפיה המשותפת והנפרדת שלנו, וכנראה שהגילוי עצמו הוא הנס.

הסיפור הזה הוא הסיפור שלי. פרטיו אינם בהכרח מדויקים. חלקם נלקחו באופן מובהק מסיפור חיי, חלקם דומים, חלקם נשענים עליו ואחרים מומצאים. למשל, בסיפור יש לי שני בנים. אין לי בת. זה יכול לעורר את השאלה, מדוע הורדתי את הבת שלי מסיפור שנשען על הביוגרפיה שלי? זה מעליב. מדוע עשיתי את הבחירה הזאת? האם היא רק ספרותית? ומה זה אומר, אם בכלל, על הקשר עם הבת האמיתית שלי? הנטייה לבקר את עצמי, לעיתים בחוסר סלחנות כמעט אכזרית, יחד עם משיכה עמוקה שקיימת בי להיות במקום המְרַצֶּה, כמעט משחקת יחסי סדו־מזו עם עצמי, העלתה את השאלה הזאת. אבל החופש הספרותי עמד כאן לצידי, ואיתו הבנתי איזה תפקיד גדול, משמעותי ומלא הערצה מקבלת הבת שלי בתוך הסיפור, גם אם היא מופיעה שם בדמות אחרת.

זו דוגמה אחת, חשובה, להבדל בין הביוגרפיה האישית שלי ובין הסיפור, ועכשיו, כשאני כותבת אותה, אני שואלת את עצמי מדוע בכלל חשוב לי להבהיר את הנקודה הזאת לקוראים. האם אני מתנצלת? ואם כן, את מי זה מעניין? מי ירצה לקרוא סיפור שבבסיסו התנצלות ומי ירצה לכתוב כזה? בשלב זה איני יודעת את התשובה בוודאות. אני מקווה שהשאלה לא תפגע בסיפור.

אחזור להתחלה, או לפחות לנקודה שבה בחרתי להתחיל.

את הרכב לטיול קניתי מאליהו. סיפרתי למוסכניק שלי שאני מחפשת רכב שאוכל לצאת איתו לטיול ארוך, והוא נתן לי את המספר של אליהו ואמר שהוא חושב שיש לו משהו מתאים בשבילי. נפגשנו בבית קפה קטן ברחוב יד חרוצים. הגעתי לפני הזמן כי אני לא יודעת לאחר. לפעמים אני מנסה באופן מחושב לתכנן את הזמן כדי שאצליח לאחר ולא מצליחה. כשאני חושבת על זה, איחור, במהות שלו, הוא מקום של חוסר תשומת לב לזמן או לאדם או לאירוע שאליו אנחנו מאחרים. לכן אם אני מתכננת לאחר ומחשבת את הזמן כדי לא להגיע בזמן, אני חוטאת למהות של איחור, אני אוחזת בדבר שאותו עליי לשחרר. כדי לאחר באמת, אני צריכה לשנות משהו באנרגייה שלי ואולי פשוט לוותר על הרצון לאחר (שזו הבנה שלא היתה לי כשיצאתי לדרך). בכל אופן, הקדמתי וחיכיתי לאליהו. הוא הגיע כעבור עשר דקות ברכב מסחרי לבן וישן, חנה מול בית הקפה והלך לעברי. אליהו היה גבר נמוך ומבוגר, ועל ראשו היה מונח קסקט מדובלל ששיווה לו ארשת של רצינות. כשהתקרב אליי ראיתי את הצליעה הקלה שלו ברגל ימין. אליהו אמר, נעים מאוד, אני אליהו, והעין הגרונית שלו נחה בטבעיות בתוך הנעים. הוא אמר זאת בראש מעט מורכן שהדגיש עוד יותר את קומתו הנמוכה. לחצנו ידיים. אחר כך התיישבנו והזמנתי אותו לקפה. הוא שתה שחור בלי סוכר. אליהו אמר לי שהרכב לא חדש, כבר עשה 250,000 קילומטר, אבל שאני יכולה להיות רגועה ושהוא במצב מצוין. אני הייתי רגועה. האמנתי לו בלי היסוס כבר כשהרחתי את ריח השמן והסולר על ידיו. אמרתי לאליהו שאני לא מחפשת משהו חדש או מפואר, רק שאוכל לסמוך עליו שידע לנסוע הרבה קילומטרים. סיפרתי לו שאני יוצאת לטיול ארוך. אליהו שאל אם אני מתכוונת לישון באוטו, ואני עניתי שכן ושאני מחפשת מישהו שיכין לי אותו לשינה מאחור. הוא התנדב לעזור לי ואני שמחתי ואמרתי שאשלם לו גם על העבודה נוסף על המחיר שנסכם בינינו על האוטו, אבל אליהו אמר, "אין צורך, זו מתנת פרידה," ולי נפלטה השאלה, "ממה אתה נפרד?" אליהו כנראה ראה בפניי את הפליאה, כמעט בהלה מעצמי, וחייך. הוא אמר לי, "זה בסדר, את יכולה לשאול, אבל אני צריך לחשוב על התשובה לשאלה הזאת." התשובה שלו נגעה לליבי. שאלתי אותו למה הוא מוכר את הרכב, ואליהו סיפר לי שהוא צריך את הכסף כדי שיהיה לו משהו לתת לבנים שלו כשהוא עוד בחיים, גם אם זה לא הרבה, ושהוא יכול לנסוע באוטובוס או ברכבת בתוך העיר. ואשתך? נפלטה לי שוב שאלה. אליהו ענה שאין לו אישה, היא נפטרה לפני הרבה שנים. "אני משתתפת בצערך, אליהו," אמרתי לו.

צעדנו לרכב, אליהו ראשון, בצעדים מהירים וקטנים שלא הצליחו להסוות את הצליעה, ואני אחריו. הוא פתח לי את דלת הנהג והזמין אותי להיכנס, אחר כך התיישב במושב לידי. התנעתי את האוטו ואיתו נדלק גם הרדיו וניגן סונטה של באך, זיהיתי אותה לפי צלילי העוגב העמוקים. זה הפתיע אותי ברגע הראשון, אבל מיד אחר כך היה לי כמעט ברור שאליהו ישמע באוטו שלו סונטה של באך, לא ידעתי למה, כך הרגשתי. אליהו התנצל והנמיך את הווליום, ואני חשבתי שחבל, כי המוזיקה נעימה ומתאימה בדיוק לאירוע, כמו ליווי לטקס החתימה הדמיוני על העסקה. "אני קונה את האוטו," אמרתי.

אליהו עבד עליו כמעט שבועיים. הוא הידק לרצפתו מזרן מרובע ועבה, תלה על דופנות הרכב מדפים שעליהם הדביק קופסאות פלסטיק שקופות והתקין באחת מהפינות ארונית קטנה. לא נפגשנו במהלך השבועיים האלה. אמרתי לו מה אני צריכה והוא אמר לי, "תסמכי עליי, אני מבין אותך," ואני סמכתי. אחרי שבועיים הגעתי לאוטו ומצאתי שם גם גזייה, מחבת ומעט כלי אוכל. את הקופסאות אליהו מילא באוכל יבש. אני לא חושבת שאי פעם בחיי נעשתה לי מחווה כזאת מאדם זר, ואם הייתי חושבת על אפשרות כזאת, היה לי קשה לקבל את המחווה. מיד הייתי חושבת על דרכים לפצות את מי שעשה אותה למעני. עם אליהו זה לא קרה, זה הפתיע אותי אז, הפתיע אותי שפגשתי באיש שהצליח לגרום לי לקבל מחווה כזאת, כאילו היה בו איזה קסם, באליהו, שהרגיע אותי. אמרתי לו תודה.

לקחתי איתי מעט ציוד. תיק ובו שלוש חולצות, שני זוגות מכנסיים, שמלה שחורה, סוודר, תחתונים, מגבת וכלי רחצה, והנחתי אותו ליד כיסא הנהג.

קופסה לבנה, ארבעה גלגלים, שני מושבים קדמיים, מערכת הילוכים ידנית ודשבורד שחור ודהוי ועליו בובת כלב שראשו מתנדנד בזמן נסיעה. את הכלב הזה קיבלתי עם הרכב, ואליהו הציע לי לשמור אותו ואמר שהוא יעזור לי לקבל החלטות במהלך המסע לפי הכיוון שהוא יניד את הראש. לא הבנתי למה הוא אומר מסע, זה נשמע לי יומרני, בשבילי זה היה טיול, מקסימום הרפתקה. אבל גם לא שאלתי. כמו שכבר אמרתי, היה באליהו קסם מוזר, ולמרות הנטייה הטבעית שלי להטיל ספק בקסם, האמנתי לו ולכן גם לא רציתי להתגרות בגורל והשארתי את הכלב. לצידו, על המראה הקדמית, תליתי שרשרת חרוזים בצורת כוכב בצבעי תכלת וצהוב שהבאתי פעם מסיני.

התחלתי לנסוע בתוך ירושלים. ידעתי שעליי לעבור כמה שכונות צפופות, להמתין בסבלנות בפקקים ולעבור את רחוב הצנחנים, את המטה הארצי ואת קמפוס האוניברסיטה בהר הצופים. לא ידעתי אז שאני נמלטת גם מכמה זיכרונות. לא ידעתי שאני נמלטת.

גם לא ייחסתי חשיבות גדולה להחלטה לנסוע דרומה דרך ים המלח, חשבתי שאני נותנת לרכב לבחור את הדרך, והמחשבה הזאת עודדה אותי, הרגשתי שזו מחשבה מעניינת, כמעט רוחנית. לא ידעתי אז שעצם היציאה לדרך הגדירה עבורי את המסלול.

הדלקתי את הרדיו והתחלתי לנסוע. היתה שעת בוקר מוקדמת ולמרות הקיץ, היתה רעננות קרירה באוויר מהסוג המיוחד של ירושלים, רעננות שמקילה על תחושת הקדושה הנמצאת בכל מקום בעיר הזאת.

חשבתי לקחת איתי לטיול הזה את חומוס, הכלב שלי. זאת אומרת, היה לי כלב עם שם אחר ואותו רציתי להכניס לסיפור ולשנות לו את השם. למעשה הייתי חייבת לשנות לו לא רק את השם, אלא גם את האופי, כדי להכניס אותו לסיפור. הכלב האמיתי שלי היה גדול ומאיים. מאיים כל כך שכמעט שלא נתן לאנשים זרים להתקרב אליי, במיוחד בתוך הבית. אותו לא יכולתי לקחת לסיפור. זה הצריך התמודדות קשה מדי עבורי ברמה הרגשית ויותר מכך ברמה הספרותית. כדי לקחת אותו איתי הייתי צריכה להפוך אותו לכלב ידידותי ואחרי שחשבתי על זה (לא מעט) הבנתי שאין בזה טעם, לפחות לא מבחינת המאמץ הספרותי. אז ויתרתי על חומוס ויצאתי לדרך לבדי. הייתי סקרנית לראות איך זה להיות לבד, לגמרי לבד. עכשיו אני סקרנית לכתוב את זה.

התחנה הראשונה שלי היתה במחסום היציאה מירושלים לכיוון מזרח. זו לא היתה בדיוק תחנה, יותר מעבר, אבל אני אתעכב עליה לרגע. במחסום הזה, החיילים בודקים רק את הרכבים הנכנסים לעיר. את היוצאים ממנה לא עוצרים, נותנים לנו לנסוע בחופשיות. הסיבה הביטחונית ברורה. תושבים פלסטינים הגרים ליד ירושלים או מגיעים אליה מהבקעה עוברים בידוק. מדוע לא בודקים את היוצאים? ומדוע היציאה לכיוון המדבר נותרת כמעט פרוצה? לשאלות האלו יש ניחוח פוליטי, ולמרות משיכתי לדיונים פוליטיים, החלטתי לא להיכנס אליהם בטיול הזה וגם לא בסיפור שלו. החלטתי, נראה אם אצליח.

את החיילים שעמדו ליד המחסום ראיתי מרחוק. הם לא עיכבו אותי ובכל זאת האטתי את הרכב לידם וראיתי שהם שלושה. שני חיילים וחיילת. החיילת לבשה מדי ב' גסים. השיער שלה היה חלק, ארוך ושחור, ואסוף בקפידה לתוך גומייה. הפנים שלה היו חלקות מאיפור, ורק את עיניה עיטר קו אייליינר מושלם. דמיינתי אותה מתעוררת בעייפות למשמרת הבוקר, עולה על המדים, קושרת את השרוכים הארוכים בנעלי הצבא הכבדות, אוספת באיטיות את השיער החלק והשחור שלה לקוקו גבוה ומהודק, שוטפת את הפנים, שולפת את עיפרון האייליינר מהנרתיק, משרטטת קווים מושלמים על עיניה וחושבת לעצמה, עכשיו אני מציירת לי עיניים, הכול יכול לחכות. לא הבנתי למה חשבתי שהיא חושבת את זה.

חלפתי על מעלה אדומים והגעתי ליציאה לעין פרת. הבן שלי נעם עובד שם. הוא פקח ברשות הטבע והגנים. נעם בן 25 היום. הוא גבוה ורזה כמו ענף של צאלה, אבל יש לו נוכחות יציבה. נפרדתי ממנו כמה ימים לפני שיצאתי לדרך, אבל כשעברתי שם נזכרתי משום מה בפעם שצעד את הצעד הראשון שלו. הוא היה בן שנה ואנחנו התארחנו בבית של אחי, בארוחת שבת משפחתית, לכאורה רגילה, או שלא לכאורה. לכל ארוחת שבת המשפחה המיוחדת שלה וכל ארוחות השבת המשפחתיות רגילות.

בכל יום שישי התארחנו אצל אחת המשפחות, שלי או של בועז, שהיה אז בעלי. גם בכל שבת בצהריים. לפעמים אפילו אכלנו שתי ארוחות צהריים בשבת. היום אני מבינה שזה מוזר, על גבול הלא נורמלי, אבל אז היה לי חשוב שכולם יהיו מרוצים ובועז רצה שאני אהיה מרוצה ולכן הסכים. באותו יום שישי רגיל סיימנו לאכול ואני שטפתי את הכלים, צחצחתי את הכיור וניגבתי את השיש. כולם ראו את יומן השבוע ואכלו את עוגות השמרים שאני אפיתי. אפילו שהייתי צעירה מאוד, אפיתי בכל שבוע עוגות שמרים מהמתכון של אמא שלי, שלא השתתפה בארוחות האלה. היא נפטרה עשר שנים קודם.

המשכתי לנסוע מזרחה לכיוון ים המלח. הכיסא הציק לי, הוא היה ישן והקפיצים שלו בלטו מתחת לריפוד, כעסתי על עצמי שלא ייחסתי לפרט החשוב הזה חשיבות כשקניתי רכב לנסיעה כל כך ארוכה, הכעיסה אותי גם המחשבה שאליהו סידר אותי, כי חוץ מזה שהייתי תמימה הייתי גם חשדנית, שתי תכונות מנוגדות שיושבות אצלי יחד. הזזתי את עצמי על הכיסא, פתחתי מעט את החלון וסגרתי מיד בגלל הרוח החמה שעשתה שמות בשיער שלי. היה לי חם. המזגן לא היה חזק מספיק בשביל החום של המדבר והידיים על ההגה התחילו להזיע ולגרד. הסתכלתי עליהן, כמה נקודות בלטו מתחת לעור כמו הקפיצים מתחת לריפוד של הכיסא. איך לא בדקתי את המזגן, איזו טיפשה, כמו תמיד אף פעם לא בודקת דברים עד הסוף, לא בתים, לא מכוניות, לא אנשים, רק זה מה שחסר לי עכשיו, שיחזור לי הדבר הזה בידיים. שתיתי מים מהבקבוק שלידי. תירגעי, את שומעת? זה מה שאמרתי לעצמי. תירגעי מיד כי עם כל הלחץ הזה בטוח שזה יחזור ומה את בכלל לחוצה כל כך?

כולם דיברו מעל הראש של נעם באותו ערב. אחי אמר שנעם הוא ג'ינג'י מאבא שלנו ושזה תמיד קופץ דור, אני אמרתי שגם במשפחה של בועז יש ג'ינג'ים כך שזה לא בטוח מאצלנו ואבא שלי אמר לי בחיוך מודאג שהוא מקווה שנעם יצא מוכשר כמוני למרות המבט החולמני כמו של אבא שלו, ואני, שדווקא אהבתי את המבט הזה של בועז, לא עניתי לו. ואז ברגע אחד, בתוך כל הדיבור, הלהג והפטפוט מעל ראשו, נעם, שישב על הרצפה בישיבה מזרחית, התחיל לקום. הוא נתמך בידיים שלו שנשענו על הרצפה עד שנעמד זקוף, קצת השתהה, כנראה כדי להרגיש ביטחון, ונעץ את המבט קדימה, כמו לוליין ההולך על חבל. הראש האדמוני שלו זהר באור השקט של נרות השבת, והוא התחיל לצעוד לעבר דלת הכניסה, רגל ימין עוקבת אחר רגל שמאל, לאט ובריכוז של יוגי. כאילו הוא אומר, עכשיו אני הולך, הכול יכול לחכות.

הרבה רעש היה מסביב ואני לא הצלחתי להקשיב לו.

את הדרך לים המלח אני מכירה מצוין. עשיתי אותה פעמים רבות בשנים האחרונות. בכל הפעמים האלה נסעתי לבקר איש אחד, האיש מים המלח. הכרנו כמה חודשים אחרי שבועז עזב את הבית ותמיד אני נסעתי אליו, הוא אף פעם לא בא אליי. לפעמים, אחרי שיצאתי לדרך היה אומר לי, "תביאי איתך כמה בירות כשאת באה," ואני עצרתי אז בצומת לִידוֹ וקניתי עוד משהו שיהיה ליד הבירה, קשיו או מרציפן. אהבתי לנסוע אליו, אהבתי להביא לו מרציפן, אהבתי לראות איך הוא מתיישב על הספה בסלון הקטן שלו, מוציא את הממתק מהשקית ומתמסר כולו לטעם העמוק של השקדים המסוכרים, עוצם את עיניו ומחייך לתוך עצמו. הוא כל כך אהב מרציפן עד שלפעמים שכח להציע לי, ואני רציתי לחלוק איתו מהמתוק הזה אבל לא ביקשתי, כי זה לא מנומס לבקש, בטח לא כשאת רק אורחת.

עם השנים למדנו לחלוק את הספה הסגולה והמהוהה שלו כך שתכיל את שנינו. במיטה שלו מצאנו את הצד שלו ואת הצד שלי, ובלילות, כשהיינו יורדים אל הים, הוא שיתף איתי את הכאבים והשמחות שלו ואני את שלי. במהלך השנים למדנו להסכים בלי דיון שאני זאת שמחליפה את המצעים, לפני או אחרי, שהוא מכין את הקפה ואני את ארוחת הבוקר, ושהוא שוטף כלים בזמן שאני מתקלחת. היתה לנו השגרה שלנו בתוך הקשר חסר השגרה, אבל תמיד הרגשתי את הגבול הברור בינינו. במיוחד ברגעים שהוא התמסר לעצמו ולמתוק המרציפני כשאני יושבת לצידו על הספה, והתזכורת היחידה לאינטימיות שחלקנו היתה כשהניח את היד שלו על הירך שלי ואצבעותיו נסגרו עליה בריגוש בכל ביס שלקח.

באותו יום חלפתי על פני צומת לִידוֹ בלי לעצור. הרגשתי קשר חזק בשיער ופרמתי אותו ביד ימין, כמעט בכוח, עד שהשתחרר. משמאלי נגלה ים המלח, עטוף בזוהר השמש ונוצץ במראה מטעה של שלווה. בשעות הבוקר ים המלח מיטיב להסתיר את הסערה שלו. אפשר להרגיש אותה רק בשעות בין הערביים כשהרוח המזרחית מרחפת מעליו והוא מתמסר לה, גלים־גלים, מקיא מעצמו את דימוי המוות שדבק בו.

הדרך בכביש 90 מפותלת מאוד, לעיתים דו־נתיבית ונוחה ולעיתים צרה ובלתי צפויה. הכרתי את הדרך ואת פיתוליה המתעתעים והייתי חייבת לשמור על ריכוז כדי לעבור אותם בשלום, לא כמו האיש מים המלח שנסע בה בעיניים עצומות, כמו שהוא אמר לי פעם כשנסענו שם שיכורים. הוא נהג מהר ואני אמרתי לו, תאט קצת, אבל הוא צחק בגאווה ילדותית ואמר לי שהוא מכיר את הדרך בעיניים עצומות, ואני חשבתי שיש לו עיניים יפות כל כך ושאם היה פוקח אותן אולי הוא היה רואה. גם המחשבה שלי היתה ילדותית. הוא המשיך לנהוג מהר, אדיש לביטחון שהעניקו לו עיניו הכחולות, והניח את היד שלו על הירך שלי. אמרתי לו, תלחץ עוד על הגז ואני אפתח לך את המכנסיים ואמצוץ אותך בזמן שאתה נוהג, זה חלום שלי, תגשים לי את החלום הזה, והוא צחק ואמר, בפעם אחרת, בפעם אחרת, ואני הרגשתי ששוב ביקשתי ממנו לצאת איתי מהמקום של הידוע אל הסכנה והוא שוב סירב, בלי להגיד לי לא.

כשחלפתי שם בדרך אל התחנה הראשונה בטיול שלי, לא הייתי בטוחה מה יותר מסוכן — למכור את הבית שלך ולצאת לדרך לא ידועה בתוך רכב חבוט וישן, או להגשים לאישה חלום ולתת לה למצוץ אותך על כביש מפותל באמצע הלילה.

את הבית שלי מכרתי ממש לפני שיצאתי לטיול. קיבלתי הצעה לעסקה שידעתי שהיא לא ממש רווחית, אבל לא היססתי. אני אומנם אישה רציונלית, לפעמים רציונלית מדי, אבל יש לי נקודות חולשה שבוקעות את המקום הזה ונותנות ללב שלי לבחור. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. בבוקר של החתימה שלפתי מהארון את החולצה והמכנסיים המחויטים היחידים שהיו לי, ובפעם הראשונה בחיי נפרדתי מהחזייה. לפני כן לא העזתי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*