כל מה שאני זקוקה לו

פרולוג: הפמיניזם של האריות

בניגוד לתפיסה הרווחת, האריה, למרות חזותו והיותו זכר האלפא הקלאסי, המנהיג והגבר־גבר הבלתי מעורער של עולם החיות, הוא בעצם פמיניסט מושבע.

למה? ובכן, האריה כמעט אף פעם לא צד את טרפו.

מי שעושה זאת עבורו היא הלביאה. היא זו שיוצאת אחת ליומיים או שלושה למסע ציד שאותו היא מתכננת היטב, החל מתצפית על מושא טרפה המסכן שלא מודע לגורל המר המצפה לו, דרך בידודו ואיגופו המתוחכם בעזרת לביאות נוספות מהלהקה ועד להריגתו הבלתי נמנעת.

גופה הגמיש והקל מותאם להתגנבות חרישית ולהוצאה לפועל של מתקפה חסרת רחמים.

הלביאה כה חזקה, שהיא מסוגלת לשבור את המפרקת של הטרף האומלל שלה רק מעצם הסתערותה עליו.

חיה שמצליחה לשרוד הסתערות כזו, ככל הנראה תמצא את מותה בחנק מהניבים שננעצים בגרונה.

כך חיים האריה והלביאה בהרמוניה. הוא ייוותר מלך החיות שתמיד יוזכר בסיפורים ובמיתוסים ודמותו תתנוסס מעל גבי הדגלים, והיא תישאר כבויה, אפילו לא לצידו, נעלמת. אבל ביניהם, הם יודעים היטב שהיא בעלת ביצי הברזל ששמה את האוכל בפה של הגורים שלהם ושל זכרי הלהקה.

פרט לפעמים מיוחדות, נדירות ביותר, שבהן האריה הוא זה שיוצא לציד.

נזכרתי בפעם אחת כזאת. סבתא עתליה ואני צפינו יחד בתוכנית טבע בנשיונל ג'יאוגרפיק. הזברה נתנה קרב ראוי וכמעט נמלטה בהצלחה מהאריה המאיים והמסיבי, אך לבסוף, תש כוחה. היא נעצרה סמוך לסלע ושניהם עמדו זה מול זה. היא נתנה בו עוד מבט אחרון כאילו אומרת לו בשפת הסוואנה המיוחדת: "בחייאת אריה, אולי הפעם תוותר על ארוחת הצהריים?"

סבתא אפילו ניסתה לדובב אותם, כדי להפיג את המועקה שאחזה בנו למול המוות הברור מאליו. כשהיא אמרה "אריה", זה יצא לה כאילו היא מבקשת מאריה, בעל הצרכנייה הקטנה במושב, שירשום לה בהקפה את המצרכים שלקחה. אחרי שצחקנו, החזרנו את תשומת ליבנו אל הסצנה המותחת על המרקע.

האריה, שהספיק בינתיים להסדיר את נשימתו, לא טרח אפילו לשקול בדבר, התנפל על גרונה של הזברה המסכנה ושיסע אותו באחת.

הזברה הזו, חשבתי בפליאה ממרחק הזמן הרב שעבר, היא אני.

ההבנה הזאת הבליחה בעקבות הזיכרון שהכה בי, מלא בטירופו של הגבר שנצמד אליי, השתלט עליי כליל וידו לפתה את גרוני. תוך דקות ספורות שהרגישו כמו נצח מזוויע, הכול נגמר והוא הותיר אותי שם רועדת, כאובה ומתאמצת שלא להקיא את נשמתי. הרגשתי מבולבלת מפני שהייתי לבד אבל ברקע נשמעו קולות וצלילי רחוב סואנים. הקולות ההם, למזלי, חלחלו דרך שכבת הזוהמה ששיתקה אותי ואפשרו לי לאחוז בהכרה ולבחון את מצבי.

למרות ההלם, התחלתי לחוש איך כל שריר ושריר בזרועותיי ורגליי דואב, ואיך כל תא בדמי גועש. השכמות שלי שנמחצו אל הקיר שלחו הבזקי כאב קצובים אל מוחי, לאותת לו שהעור שמכסה אותן ניזוק. בבליל הריחות הקבוע ששרר מאחורי הבניין העלוב והמוזנח שעל קירו נשענתי, הצלחתי לזהות ניחוח אחד שעמד באוויר ונבדל מכולם. לא יכולתי לשכוח את היום שבו היה כל־כך הרבה ממנו, עד שכמעט נחנקתי.

זה היה כשאבא מת, וכל החדר שבו חייו הסתיימו הבאיש מאותו הריח. גם אחרי ימים רבים וחומרי ניקוי שנשפכו על רצפת החדר ההוא, עלתה באפי הצחנה המבאישה ההיא.

הבאתי את ידי בין רגליי וחשתי נוזל רטוב וחם, כמעט מנחם. כשהרמתי את ידי אל מול פניי, בחנתי את אצבעותיי המכוסות בצבעו הכהה.

כן, זה ללא ספק היה זה.

דם. הדם שלי.

פרק 1

"הַלֵלִי," קול נשמע באוזניי.

עוד בטרם שייכתי אותו לזהות הדובר, הרחתי אותו. ריח קרמי של בקבוק כחול כהה ועליו ציור של חתול שיושב על חצי סהר.

ריח של ילדות.

פחדתי לפקוח את עיניי, פן הרגע יחלוף ויימוג.

אך זהו דינן של יקיצות. מהרגע שקול או ריח חודר אליהן, הן מתממשות ואיתן חוזר הגבול הבלתי נראה בין עולם החלום לעולם המציאות. השארתי את עיניי עצומות וקיוויתי שזה יבהיר לפולש הלא רצוי שאני עוד שקועה בשינה עמוקה.

"הללי!" במקום להותיר אותי שם ולהסתלק, הוא רק הרים את קולו. נחוש יותר וחד יותר. טוב, לא פולש. פולשת. כי הרי כבר ידעתי מי היא. פקחתי את עיניי בעייפות.

כשהייתי ילדה חשבתי שהיא יצור מיתי חסר גיל. שערה החזיק גם אז, כמו היום, את אותו גוון אפור עכברי ותמיד נראה כאילו היא הרימה אותו רגע קודם בחופזה, אל תלתלים־תלתלים סבוכים ומלאי קשרים על ראשה. רעמת התלתלים הארוכים שאף אני הקפדתי לטפח, הייתה ירושה ממנה. לא פעם, החברות שלה במושב היו מביטות בי בחיבה ואומרות לי שאני העתק של סבתא שלי.

שירה, החברה הכי טובה שלי, ואני, היינו מדמיינות אלו דברים מתגוררים לה בפקעת הזו: כשהיא הייתה כועסת עלינו ומגרשת אותנו מהחצר הגדולה שלה לכיוון מטע התפוחים, היו אלה נחשי צפע, משפחת עקרבים ורחל, המורה לתנ"ך. כשהייתה שורה עליה רוח טובה והיא הגישה לנו תוספת מעוגת תפוחים או שוקולד, היינו מדמות את הפקעת הזו לחממה ששיכנה בתוכה ארנבונים, חתולים סיאמיים ואפילו את מייקל ג'קסון, בימיו הטובים ונטולי קונספירציות הפדופיליה. 

"סבתא, תני לי עוד רגע. בבקשה," קולי נשמע בקושי, רפה וסדוק. גם הוא, כמו יתר מערכות גופי, עדיין לא לגמרי התאושש מהטיסה הארוכה שממנה נחתי רק ערב קודם. טיסה מספר 416 מבומביי לתל־אביב.

זו הייתה טיסה נוראית. אומנם הייתה עצירת ביניים אחת בלבד באדיס־אבבה שארכה רק שעתיים בערך, אבל כשעלינו שוב על המטוס, ביליתי את רוב שמונה השעות שנותרו בתפילות סותרות לישות נעלמת שלא ידעתי אם הקשיבה לי באמת. רגע אחד ייחלתי שהמטוס ייקלע לכיס אוויר רצחני או שתתגלה בו תקלה מכנית קטלנית, ורגע אחר נאבקתי ברצון לנתר מכיסאי, לרוץ ולהתפרץ לתא הקוקפיט, שם אתחנן בפני הקברניט שיעשה כל שביכולתו כדי להביא אותנו הביתה בשלום. כזו מבולבלת, מיואשת וחסרת אונים הייתי.

יומיים קודם לכן, במצב נפשי די דומה, תפסה אותי שיחת הטלפון מסבתא, כשאני שוכבת על המיטה בחדר הזעיר בגסט־האוס. "שברתי את עצם הירך, הללי. הגיע הזמן לסיים את השוטטות חסרת התכלית הזו שלך," אחרי שתיקה ארוכה מצידי קולה שוב נשמע. "גם כך היא נמשכה יותר מדי זמן." וניתקה.

שאפתי אל נחיריי את ריחה הטוב של השמיכה, את ריחו של הבית — כמה טוב שאני כאן. למרות כל החרא, זו נקודת אור קטנה.

"אני אתן לך עוד שנייה אחת, ילדה," קולה נישא בחוזקה, קשה וחסר פשרות. "ורק בגלל שהישבן הקטן שלך נחת רק אתמול בערב."

מהרגע שהיא כבר לא רכנה מעל פניי אלא הזדקפה לאותה עמידת מוצא קבועה ונוקשה שלה, גם קולה חזר להיות כפי שהיה תמיד. תמיד חשבתי שלקול שלה יש ניגון של אבנים; אבני חצץ קטנות וצפופות שחורקות מתחת לסוליות נעלייך, כשאת מתאמצת לייצב את כף רגלך מעליהן. אני אוהבת אותו.

לכמה רגעים החדר הפך להיות שקט ושוב עצמתי את עיניי. כשפקחתי אותן גיליתי אותה, לחרדתי, עדיין שם, נועצת בי מבט בריכוז רב, כמו מנסה לפענח מסר מוצפן בפניי.

"את יכולה לצאת, סבתא, אני כבר קמה." קיוויתי שהבהלה הקלה לא הורגשה בקולי.

"עוד לא סיפרת לי מה עבר עלייך שם בהודו," היא אמרה ונשענה לאחור על כיסא הנדנדה החורק, לא ממהרת לעשות כפי שביקשתי. היא התנדנדה באיטיות, קדימה, אחורה, קדימה ואז שוב אחורה. "קדימה, ילדה, אני מחכה, אין לי את כל היום."

"את לא צריכה לפתוח את המשתלה?" הערתי בעוקצנות.

"לא," היא אמרה באניגמטיות. "המשתלה מטופלת, אין לך מה לדאוג." סבתא עתליה לא פספסה מעולם יום אחד במשתלה ובמטע התפוחים הקטן שלה, בכל ארבעים השנים שהם קיימים במושב. משהו מוזר מתרחש כאן, הרהרתי. "אז יש לי עוד כמה דקות, תתחילי לדבר," היא שוב פקדה.

התרוממתי וקמתי על רגליי, נתקפת לרגע בסחרחורת קלה. ניגשתי אל ארון הבגדים והוצאתי משם מכנסיים ארוכים ורחבים. היה כבר חודש מאי, אבל צינת הבוקר הרגילה של רמת הגולן עדיין עמדה באוויר. "אין כל־כך מה לספר," עניתי לבסוף, כשהבנתי שהיא לא תוותר. לעיתים היה נדמה לי שסבתא עתליה דומה לצמחייה; שהיא פשוט מסוגלת לשבת שם כל היום ולהביט בי בעיניים חודרות כליות, שיכולות לגרום לכל אחד להתוודות בפניה על הגרועים בחטאיו.

"אין?" היא תהתה.

"אין," אישרתי.

"כלום?" היא דחקה.

"שום כלום," חיזקתי.

"אוקיי," היא התרווחה בתוך הכיסא, ישבנה העגול והגדול נע ימינה ושמאלה עד למציאת התנוחה המנצחת. "אני אשמח לשמוע את הכלום הזה. קדימה."

נאנחתי והסתובבתי ממנה כדי לנעוץ מבט אומלל בתלולית הבגדים המבולגנת שבתוך ארוני.

"למה לא חזרת עם עומר?"

כמו תמיד, סבתא עתליה ירתה כדי להרוג, לא כדי לקחת שבויים. היא הייתה על־זמנית. אם קולה דמה לאבני חצץ, הרי שגופה היה סלע, ואופייה קשה כמו יהלום. אני אולי מזכירה במראה שלי את האישה הצעירה שהיא הייתה פעם, אבל החיבור בינינו חזק כמעט כמו הניגוד של תכונותינו. היא עיקשת, קרת רוח ולא מוותרת על עקרונותיה לעולם. אחרי לכתו לעולמו של סבא במלחמת יום כיפור, הרבה לפני שנולדתי, המשיכה סבתא להחזיק בשתי ידיה המחוספסות את מטע התפוחים הקטן והמשפחתי. גם לאחר מותו של אבא, בנה הבכור והאהוב, ידיה לא רפו.

אני עוד זוכרת את היום שבו קיבלנו את הידיעה על מותו. היינו שלושתנו — היא, דליה דודה שלי ואני, במטבח הגדול שלה, עמלות על ארוחת ראש השנה. מנהל המטע נכנס בראש חפוי והודיע לנו שהלכו לחפש את אבא שהתעכב כבר מעל לשעה, ומצאו אותו במחסן הכלים. זה היה מבנה קטן וחסר חלונות שדלתו הייתה כבדה כל־כך, שכשנסגרה אחרייך לא היה סיכוי שתוכלי לשהות שם ליותר מעשר דקות, בלי לנפוח את נשמתך מחוסר חמצן. מלבד זאת, סטייה בדקות בודדות מלוחות הזמנים הקשוחים שאבא עצמו קבע לקטיף המפרך, הייתה משהו לא אופייני לו כלל וכלל. המבט על פניו של המסכן שנאלץ להגיע ולבשר לנו, היה די והותר כדי שסבתא ודליה יבינו את מהות הבשורה, וכדי שאני אזנק משם כמו מישהי שברק הכה בה וארוץ כדי למצוא אותו. למצוא את אבא שלי. להציל אותו.

הם גילו אותו שם ירוי בראשו, האקדח שאותו קיבל מתוקף תפקידו כאחראי הביטחון במושב, היה מוטל בסמוך לגופו שהיה שרוע בפישוט איברים מעוות. המשטרה עדיין לא הגיעה אל הזירה ולא התקשיתי להידחק בינות לכמה הפועלים הזרים שעמדו המומים מול המחזה. מול הזוועה.

כמה מטומטמת הייתי. הדברים המטומטמים שאנחנו עושים כשאנחנו בני עשר. לו רק ידעתי שהמחזה ייצרב בתודעתי לנצח נצחים וירדוף את לילותיי עוד שנים רבות, עד שאצליח לדחוק אותו אל מקום חשוך ויבש בתוכי. אבל עוד לפני שזינקתי על רגליי וחשפתי את נפשי הרכה לתופת הזו, בחנתי את תגובת הנשים הקרובות אליי, שם במטבח, לקבלת ההודעה. דליה פלטה צרחה איומה שקרעה את שלוות הנפש שלי לעד, אך סבתא, למרות קבלת החדשות הרעות על בנה בכורה, זה שמעולם לא הסתירה שהיה המועדף עליה מבין השלושה, הגיבה אחרת. שפתיה הדקות נפשקו קלות ועיניה נפערו ונדמו לשתי קעריות חרס. היא הביטה בשליח המסכן והנהנה בשתיקה. "תודה לך," אמרה לו לבסוף וקמה כדי להכניס את השטרודל אל התנור.

מאז ועד היום, מרחק של כמעט עשרים שנה, לא הרבה השתנה אצלה. אני, לעומת זאת, עשיתי הכול כדי להדחיק את הטראומה ולהישאר בצד המואר של החיים. בימי האזכרה הקפדתי להתנתק מהמציאות שתמיד נראתה לי קשה ומאיימת. כאילו אותה ילדה בת עשר קפאה בי, ורק צימחה שיער, שדיים וגוף נשי. תהיתי תמיד אם מותו של אבי הביא לכך שזכיתי להיות נכדתה האהובה ביותר מארבעת עשר הנכדים שלה. אימא שלי הלכה לעולמה ממחלה קשה כשהייתי רק בת שנתיים והדמות הנשית והאימהית ביותר שהייתה נוכחת בחיי, מאז ומתמיד, הייתה סבתא. היא הייתה שם כדי לוודא שאדע כמה אני נחוצה ותורמת. היא גרמה לי להרגיש אהובה בדרכה המיוחדת והבלתי מרוככת.

"קדימה, ילדה. אין פנאי לבטלה ולבהות בתקרה. היא רק תביא עלייך שיגעון."

ידיי התהדקו סביב המכנסיים. עברו שלושה חודשים מאז שביקרתי את הקברים של אבא ושל אימא. שלושה חודשים שבהם הייתי בהודו.

"אז למה החבר העצלן שלך לא חזר איתך?" היא שוב שאלה.

"הוא הארוס שלי, סבתא, לא החבר שלי," הבהרתי לה ובאותה נשימה הרגשתי כמו הטיפשה הכי גדולה בעולם. בטח, הארוס הבוגדני שנטש אותי. "הוא יחזור בקרוב," עניתי וחיכיתי שהיא תקום ותצא. על שתי רגליה הבריאות, כמובן. הירך השבורה הייתה שקר עתליה קלאסי. עדיין נותר לי לברר מה הוא נועד לשרת, ולמה היא רצתה כל־כך שאחזור.

"מה זה בקרוב?" היא תבעה לדעת, כמעט כועסת.

"בקרוב." שמרתי על שלוותי. ידעתי שזו הטקטיקה הטובה ביותר נגד ההצקות והחקירות שלה. לפחות עד שהיא תלחץ על כל הכפתורים האפשריים ותוציא אותי מדעתי. היא הייתה היחידה שהחזיקה במדריך למשתמש להפעלת הטירוף שלי. על מה אני מדברת? היא זו שכתבה אותו.

"יש לבקרוב יום ושעה, הללי?"

ניגשתי אל הדלת ופתחתי אותה, ממתינה.

"מה קרה שאת פתאום מתביישת להתלבש ליד סבתא שלך?" היא עדיין לא זזה.

"אני במחזור," שיקרתי.

"ולמה..." היא פתחה.

"עתליה, תשאירי אותי לבד!" מעולה, הללי. הפעם לקח יותר מהדקה הממוצעת כדי שהיא תוציא אותך מדעתך.

היא ניגשה לעבר הדלת ונעצרה כדי להעביר על פניי מבט יודע כול. "את מוזרה, ילדה. הטיפש ההוא האכיל אותך בכדורים ובשטויות האלה?" שתקתי ולא העזתי להישיר אליה מבט. "אני יורדת למטה וסופרת עד עשר! אם את לא יורדת, אני עולה לגרור אותך!" המשכתי להמתין בסבלנות. זה לקח דקה מייסרת נוספת, אבל לבסוף היא התייאשה והותירה אותי לבד.

לעולם לא אגלה לה, אבל השיחה שקיבלתי ממנה בהודו תפסה אותי עושה בדיוק את זה — ממלמלת ספרות לאחור בקול רועד, מעשר עד אחת, על רקע צלצול הטלפון. כשהגעתי אל הספרה ארבע כבר לא יכולתי לעצור את עצמי ועניתי, נכנעת לצייתנות המובנית באישיותי בכל הנוגע לסבתא.

למעשה, היא הצילה אותי. בסיום הספירה התכוונתי לשקע את תער הגילוח החלוד בתוך עורי הצרוב, בקו ישר שיחצה את ורידיי.

פרק 2

ריח הקפה הטרי עלה בנחיריי כשנכנסתי אל המטבח. הוא היה חזק. חזק מדי. אהבתי את המטבח הגדול של סבתא עתליה. הדבר הראשון שנגלה עם הכניסה אליו היה החלון העצום שהשקיף ישירות למטע התפוחים. מעל השיש, על מוט שקובע מעל החלון, היו תלויים בשורה ארוכה ומסודרת שלל מצקות, מסננות, כפות הגשה ומחבתות. הארונות העשויים עץ מלא בהיר היו עמוסים בקעריות ובכוסות, ומעל לתנור המשולב הגדול היה קולט אדים מנירוסטה. המטבח היה חלומו הרטוב של כל אופה או בשלן ממוצע, אבל הסיבה העיקרית שאהבתי אותו הייתה פשוטה: הריח שתמיד נידף ממנו — ארומת תפוחים חמצמצה־מתוקה, עשירה וממסטלת. הריח של הבית שלי. לכל מקום שאגיע אליו אחפש את ריח התפוחים הזה, כדי להרגיש שייכת.

עצרתי לרגע לפני שניגשתי אל מכונת הקפה המשוכללת. הפעם לריח הייתה תכונה אחרת, טעם לפגם שלא הצלחתי לשים עליו את אצבעי.

"וחוץ מסמים, אכלת שם משהו נוסף?" היא שוב חזרה לרדוף אותי.

שלפתי את קנקן הקפה מהמכונה. "על איזה סמים את מדברת?" מזגתי את הנוזל הכהה והמהביל לספל קטן מחרסינה. עלי כותרת ירקרקים מצוירים במכחול עדין, קישטו את שפתו. הוא היה חלק מסט שקנינו, סבתא ואני, בטיול בת מצווה שלי לרומא שהיא התעקשה לקחת אותי אליו.

"הסמים שטיגנו לך את הקיבה," היא פתחה ואז סגרה את המקרר בחבטה עזה. "את עולם הולך ונעלם, ילדה! בטח ירדת עשרה קילו! השמוק הזה לא האכיל אותך בכלום?!" 

חשקתי את שיניי ונטלתי ממנה את החלב שהושיטה לעברי. סבתא עתליה תיעבה את עומר מהרגע שהיא הניחה עליו את עיניה. חשבתי שעם השנים היא תלמד לקבל אותו, בעיקר אחרי שהחלטנו להתחתן, אבל זה רק החמיר את המצב. היא לא הרפתה. לפני שעומר ואני טסנו, הייתה לנו מריבה נוראית.

"מי בכלל נוסע לירח דבש לפני שהוא מתחתן?!" היא רתחה מכעס. "אולי תתגרשו כבר עכשיו, לפני שאתם מתחתנים!"

"אנחנו, סבתא," עניתי בנחת והמשכתי להתלבט בין בגד הים הוורוד עז ובין בגד הים בטורקיז עז.

"זה בטח היה רעיון של המסטול הזה, נכון...?" היא פתחה שוב בזעם.

"המסטול הזה, עתליה, הולך להיות בעלי!" התפרצתי עליה.

אחר כך השתתקה, אבל המבט בעיניה יכול היה לרצוח אותי. היא לא אהבה אותו. היא תמיד אמרה שהוא מעביר כל היום את האוויר מהמוח שלו לגלגלים של המכונית וחוזר חלילה. חיוך עלה על פניי כשנזכרתי בזה עכשיו.

"שתיים סוכר, נכון?" ערבבתי את החלב ואחזתי בכפית מול צנצנת הסוכר. "אאוץ'!" פלטתי בתדהמה כשהרגשתי עיתון מגולגל נחבט בראשי.

"תעני לשאלות שלי, ילדה!" היא ממש רתחה.

"מה את מנסה לשאול בעצם, עתליה?!" ריסנתי את דמעות ההשפלה והכאב. לא רק על המכה שלה, אלא גם על התשובה שהיא ניסתה לחלץ ממני בכוח.

"אל תגידי לי 'עתליה'! תעני לי! את לוקחת סמים?!"

"רדי ממני!" אוזניי הלמו בכאב. התזתי והדפתי אותה כשהיא ניסתה לעמוד בדרכי. "או שתכף באמת תהיה לך ירך שבורה!"

עיניה נפערו בהלם קל. לזה היא לא הייתה מוכנה. אני? עונה לה? בחוצפה? הרי זה היה התפקיד שלה בטנגו הזה. שלי היה להרכין את ראשי, להדק את שפתיי באיפוק ולבסוף להיכנע לדרישותיה. כך זה היה תמיד, כל חיי.

"לאן את בורחת, ילדה?" היא דלקה בעקבותיי.

רגליי נשאו אותי במהירות אל חזית הבית הירוקה ועמוסת הצמחים. צחנת הפריחה שנידפה משלל העלים שלהם לא הזיזה לי. הייתי מוכנה לצלול לחבית של מי גופרית, העיקר להתרחק ממנה. כבר כמעט הצלחתי להיחלץ לעבר שביל הגישה שבקצהו היה הטנדר המאובק, זה שהמפתחות היו נעוצים בו תמיד בחור ההנעה, ממתינים לי שאסובב אותם כדי שהוא יגרגר במחאה ויזנק קדימה, אבל נעצרתי שוב וזעקה נפלטה ממני. יד איתנה התהדקה סביב תלתליי.

גופי נבלם וראשי נמשך לאחור. כמעט התרסקתי על רצפת החזית. ברגע האחרון הצלחתי לאחוז במעקה האבן שתחם את המדרגות. הבהלה הייתה פתאומית וחדה; הרגשתי אותה כמו סכין שפילחה את גווי באבחה אחת עד לעורפי. "מה את עושה?! מטורפת!" צרחה נפלטה מפי.

"מוציאה אותך מהתרדמת שלך. או שאת צריכה שארוסך המתרומם ישים לך משהו בקפה כדי שזה יקרה."

"הוא לא מתרומם!" צרחתי ותפסתי את ידה רגע לפני שנחתה על פניי לסטירה. פלטתי נשיפת ניצחון אל מול פניה הסמוקות. חמתה הבוערת סימנה לי לא לשחרר את ידה, אחרת זה הסוף שלי, אבל נצחוני הקט היה קצר. קצר מדי. הכאב הגיע הפעם מכיוון אחר. מישהו תפס בזרועי, כופף אותה וגרם לי להרפות ממנה אוטומטית ולנתב את משאביי לעבר האויב האכזר החדש. הסתובבתי לעברו בזעקה וידי התרוממה אינסטינקטיבית כדי להגן על עצמי יותר מאשר לתקוף. סטרתי לו בכוח. התנועה הייתה כה חזקה ומהירה, שהמגע של ידי על עורו הפיק צליל מהדהד ורם, והיד שלי פעמה מכאב.

לא זיהיתי אותו. שערו היה פרוע ומלא וקווצותיו התעגלו לתלתלים שנפלו על עינו הימנית מהדף הסטירה. ידו התרוממה והסיטה אותם, חושפת זוג עיניים ירוקות שלא ננעצו בי, אלא בסבתא. היה נדמה כאילו הסטירה לא הזיזה לו. הוא כלל לא הבחין בי, למרות ידו שעדיין נעלה את זרועי ולא נתנה לי לזוז לעברה, או לכל מקום אחר כשחושבים על זה. "עתליה, את בסדר?" הוא שאל אותה. בקולו ניכרה דאגה עמומה. "היא פגעה בך?"

היא נראתה מעט מבולבלת לנוכח השאלה, היא הרי תמיד בצד ההולם ולא בזה שנהלם. אם לא הייתי כועסת כל־כך, בטח הייתי פורצת בצחוק, אבל תסכולי הלך וגבר תחת אחיזת הצבת שלו. "עזוב אותי!" צעקתי, אבל הוא עדיין לא זז, רק המתין לאישור המחורבן שלה.

סבתא התעשתה דקה מאוחר מדי, אחרי שהצלחתי להסתובב ולשסות את שיניי בזרועו. זה סוף־סוף גרם לו לזוז, אבל עדיין לא להרפות. "נטע, תניח לה. זו הנכדה שלי," קראה סבתא. הוא עזב את ידי מייד, נרתע לאחור ובהה בי בפליאה גלויה. "תראי מה עשית לו, ילדה. כמעט הורדת לו את כל העור." היא ניגשה אליו, אחזה בידו ובחנה בצקצוק מלא צער את סימן השעון העגול שהתנוסס עליה. אפשר היה לראות את קצה קצהו של הדם שלו, מתחיל לבצבץ דרך העור הקרוע שהחל להתנפח.

שפשפתי את זרועי בכאב, ולא האמנתי שהיא העיזה להאשים אותי בנזק שנגרם לרוטוויילר האישי שלה. לא ידעתי למה דימיתי אותו לכלב כשאני זו שנעצה בו את שיניה. "קחי אותו למטבח ותשטפי לו את היד, ילדה," היא פקדה עליי. "אני אלך לחפש משחה מחטאת," הוסיפה והלכה לכיוון המקלחת.

הבחור הואיל להביט בי שוב רק אחרי שסבתא נעלמה מטווח ראייתו. הוא היה גבוה. זה היה הדבר הראשון ששמתי לב אליו בהופעתו החיצונית, עובדה שהייתה בולטת מאוד במושב שלנו. רוב הגברים היו נמוכים או בעלי גובה ממוצע. הגבר מולי היה גבוה ממני בראש וחצי לפחות, והייתי צריכה להרים את ראשי כדי לסקור את פניו במקום את הגרגרת שלו. התלתלים היפים אך הפרועים בראשו היו הדבר השני שהבחנתי בו, בעיקר כי זה הזכיר לי את האופן שבו אני תמיד זורקת את שפעת תלתליי. על פניו היו כתמים של רגבי אדמה, הם היו זרועים על לחייו מלאות הזיפים וגם על צווארו, לצד כמה נקודות חן, שלוש במספר; יד נעלמה סידרה אותן בזווית כמעט ישרה, מהסנטר ועד לעצמות הבריח.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*