איכסה, פיכסה, איכסה!

לְסָּבְתָא מַזָּל יֵשׁ חֲלוֹם: שֶׁנֶּכְדָּתָהּ תָּמָר תַּסְכִּים לֶאֱכֹל אֶת הַמַּטְעַמִּים שֶׁהִיא מְבַשֶּׁלֶת לָהּ. אֲבָל מָה לַעֲשׂוֹת שֶׁלְּתָמָר יֵשׁ חֲלוֹמוֹת אֲחֵרִים לְגַמְרֵי?
תָּמָר חוֹלֶמֶת עַל קָרָחוֹת וַאֲרָיוֹת, עַל צְפַרְדֵּעִים וְסֻכָּרִיּוֹת וְגַם עַל גִּבּוֹרֵי־עַל. וּבֵינְתַיִם הָאֹכֶל מִתְקָרֵר. לִפְעָמִים חֲלוֹמוֹת מִתְנַגְּשִׁים. מָה עוֹשִׂים? סִפּוּר מָתוֹק עַל הַמַּאֲכָלִים, הַחֲלוֹמוֹת וְהָאַהֲבָה הָעוֹבְרִים מִדּוֹר לְדוֹר.

אִיכְסָה, פִיכְסָה, אִיכְסָה! הוּא סִפְרוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַסּוֹפֵר עֹוז בֶּן־יִצְחָק. הַסֵּפֶר בְּלִי אַיָּה, גַּאיָה, חַיָּה, שְׁמַעְיָה אוֹ פַּפָּיָה, שֶׁקָּדַם לוֹ, זָכָה לְהַצְלָחָה רַבָּה, גַּם אוֹתוֹ אִיֵּר אֲבִיאֵל בָּסִיל, מִבְּכִירֵי מְאַיְּרֵי סִפְרוּת הַיְּלָדִים בְּיִשְׂרָאֵל.