תחנת הרכבת של בורדו עוברת שיפוצים, ויער של פיגומים ממלא את קרביה. על הרציף, ילד פוסע הלוך ושוב ומעשן בשרשרת, לרגליו סניקרס בלי גרביים שאת סוליותיהן הוא שוחק כאילו היו נעלי אספדריל. הוא מעיף מבטים כעוסים אל החלונות. נראה שהוא רק מחכה שמישהו יפתח את הפה כדי לזנק לתוך הרכבת ולכסח אותו במכות. הפקחים כבר קלטו אותו ונעמדו ליד כל הדלתות כדי למנוע ממנו לקפוץ פנימה ברגע האחרון. ארבעת הצלילים של ג'ינגל חברת הרכבות SNCF מהדהדים בקרון, ואחריהם נשמע הצלצול הצורם המורה על יציאה לדרך. הילד נשאר על הרציף, וּורנון פוגש את מבטו. הוא נדהם מעוצמת המשטמה בו. כאילו היא מיועדת לו באופן אישי. היא חורגת מעבר לרצון להרוג, לתשוקה להשמיד — זו שנאה שמבקשת לצלול לתוך הזמן, שבעה דורות לאחור, ולעקור לו את קרביו.
ורנון מחליק במורד המסעד ומותח את רגליו. הוא שכח כמה הוא אוהב את הנסיעה ברכבת. אופוריה שלווה פושטת בו. הוא מביט על הנוף הצובר תאוצה. בנסיעות ברכבת יש אווירה מיוחדת במינה, הסכמה קולקטיבית למנוע כל הפרעה למשך כמה שעות, מעבר מאושר בין שני מצבים. במוחו של ורנון מבליחים בערבוביה ערבי חג המולד, יציאות לחופשה, נסיעות קבוצתיות לפסטיבלי רוק או מסעות יחידניים במטרה למצוא בת זוג בכפר. התמונות מתחלפות בראשו, נישאות על כנפי נוסטלגיה שהיה מגדיר כרכרוכית. פיסות זיכרון מסתחררות בראשו, מתרוצצות בלי שום סדר כרונולוגי. כל מה שנוגע לחייו הקודמים משוח בזרוּת, מתמוסס בתוך כאוס מטושטש ורחוק. הוא לא יכול לזקוף את הבלבול הזה לחובת הסמים, שכן לא השתמש כבר חודשים. זה קרה מעצמו. ברגע שהיה מתמסטל הוא היה מתחיל להשתעמם, רק חיכה שזה יעבור, שאל את עצמו איזו מין הנאה הוא היה מסוגל למצוא בשיבוש הדעת המתיש הזה. הסמים נועדו להגן מפני השעמום, הם הופכים כל דבר למעניין, כמו מתז של טבסקו על מנה תפלה. אבל ורנון לא חושש יותר משעמום, גם לא מבדידות, משתיקה או מחושך. הוא השתנה מאוד. סמים לא מביאים לו יותר שום תועלת.
בימים האחרונים, בכל אופן, מאז שתקף אותו כאב שיניים מהגיהינום, הוא מלעיט את עצמו במשכך כאבים שמכיל אופיום בעל אפקט ממסטל נעים, והתחושה שהוא מתנועע בתוך צמר גפן מענגת למדי. הוא טובל באור עמום כאילו צנח עליו ענן שהתמזג בקווי המתאר של גופו וכעת הוא עוטף אותו בכל אשר ילך. עברו עליו ימים מזעזעים. על פי רוב הוא היה מחכה עד שהעששת תגרע שינה מעיניו לפני שהלך לרופא השיניים. אבל ההתקף הזה טרף את כל הקלפים. בכל פעם שהשן החולה נגעה קלות בשן מתחתיה זה היה כמו דקירת סכין, הכאב הניף אותו באוויר והטיח אותו על הקרקע. הוא צרח ולא הצליח לשלוט בעצמו. אולגה המליצה על שטיפות פה באלכוהול חזק, וּורנון, שכבר לא היה לו מה להפסיד, מילא את פיו וודקה. האלחוש פעל רגע קצר אלא שאז הוא התמוטט, שיכור כמת. למחרת החמרמורת התערבבה במכות חשמל מהמורסה והוא כבר חישב להתאבד. הוא זחל לאיזו פינה כמו חיה פצועה והתכווץ לכדור, הוזה מרוב כאב.
מישהו הזעיק את קיקוֹ. העובדה שיש לו יותר כסף מלכל היתר הפכה אותו למבוגר האחראי בחבורה. קיקו אמר מייד, יש לי חבר טוב רופא שיניים, עכשיו אני מטלפן אליו. הרופא פִקסס מרשם לבית המרקחת הקרוב, ופמלה לקחה את האוטו והביאה את האנטיביוטיקה ואת משכך הכאבים. זו הייתה הפעם הראשונה שמקרה חירום כפה עליהם ליצור קשר עם העולם החיצון.
אחר כך ורנון בלע כל מה שנתנו לו, בלי ויכוחים. הוא היה בטוח שלא קיים החומר שיהיה בכוחו להכניע ייסורים כאלה. אבל בתוך שלושים דקות הוא היה מסטול מכדי לסבול. הוא השקיף על הכול ממרחק; הדבר היחיד שיכול לנצח את משככי הכאבים האלה זה מורפיום לווריד. רופא השיניים הזה, שהצליח לרשום לו תרופה יעילה כל כך, קנה את אמונו. ורנון חש הקלה כה עצומה כשחדל להרגיש את השן שלו, שנשכב במיטה למשך שלושה ימים רצופים, מניח לאנטיביוטיקה לעשות את שלה בעוד משכך הכאבים שואב אותו לתוך חלומות בהילוך איטי.
בינתיים האנשים סביבו טרחו על תכנון הנסיעה שלו לפריז. ורנון אוהב להיות מובל. דברים קורים אם הוא מתערב בהם ואם לא. הוא לא צריך לחלות כדי להיות פסיבי. אם אתה נותן לעצמך להיסחף עם הזרם, החיים בקבוצה מניחים שתמיד תהיה שקוע ב"לעשות משהו" — תמיד יש צמיג שצריך להחליף, שקיות שצריך לפרוק, ירקות שצריך לשטוף או כיסא שצריך לתקן. ורנון אומר "אני הולך לעבור על הפְּלייליסטים שלי" ומשתרע על המיטה. היופי בכל העניין הוא שאף אחד לא מעלה על הדעת לחלוק עליו. אדרבה, כולם מתמוגגים מהרעיון שהם עוזרים לו, נחמדים אליו, עושים לו טובות. וכך הוא נשכב על הצד בתחושת רווחה מזה שלא כואב לו יותר, וכשהתעורר ציינו בפניו את תחנת הרכבת שנבחרה בשבילו, את השעה, את השם של רופא השיניים ואת קודי הכניסה לבניין של קיקו, שיארח אותו.
זו הפעם הראשונה שהוא עוזב את המחנה אחרי יותר משנה. האחרים פוקדים פה ושם את החיים האזרחיים. אבל לוורנון אין חשבונות לפרוע, לא משפחה לבקר ולא מקום עבודה שצריך לתת לו דין וחשבון... מכאן שאין לו סיבה להיכנס לערים. אין לו מה לחפש בהן. כשאמרו לו שהוא נוסע לפריז כדי לקבל טיפול, הוא שמח ברעיון לחזור לבירה. אף על פי שהוא מרגיש מנותק יותר מהמצופה.
מולו יושבת אישה קטנת מידות עם שיער ארוך וחלק בגוון בלונד בורגני. מעיל הגשם שלה מהודק למותניה והיא נועלת מגפיים עם עקבים גבוהים. יש לה עיניים יפהפיות, כחולות ממגנטות. היא בטח בת שישים פלוס. הקמטים ודאי מולאו, אבל כפות הידיים מסגירות את הגיל. היא עונדת יהלום, אולי טבעת נישואים. היא נוגעת ללב. ורנון משגר אליה חיוכים קטנים, והיא משיבה עליהם בחֵן. הוא חושק בה. משהו בעור שלה מושך אותו. מתחשק לו להציע לה לרדת בתחנה הקרובה ולקחת חדר במלון הפנוי הראשון שימצאו.
הוא כבר לא רגיל לראות נשים שלא נופלות לרגליו. במחנה, גם בחורות שאין להן שום כוונה לשכב איתו מתרפקות עליו ומרעיפות עליו מחמאות. הוא בעל מעמד מיוחד, מתייחסים אליו כאל גורו. זה שינה את היחס שלו כלפי המין הנשי — עכשיו כל הבנות חברות שלו. הן רוצות אותו, והוא הרי טוב לב מטבעו.
הוא לעולם לא יֵדע אם האישה הבלונדינית הייתה נענית לחיזוריו. היא לעולם לא תתלה בו אותו מבט מפורסם שופע הכרת תודה שלאחר המשגל. הוא לא ישכב איתה, כי מריאנה מלווה אותו בנסיעה הזאת. היא החברה שלו בשבועות האחרונים — שיא בפני עצמו. קשה לו להתחייב: יותר מדי ביקוש. טוב לו עם מישהי, זה יכול להימשך, אלא שאז מגיעה אחרת, שזורעת בו ספק, מערערת אותו, והוא מתחיל להסתכל לצדדים. הצעירים קוראים לזה פּוֹליאָמוֹריה. למיטב הבנתו, פירוש הדבר לשכב עם מי שמתחשק לך בלי לדאוג מה תחשוב על זה הבחורה מליל אמש. אבל מריאנה עצרה אותו במלוא תנופתו. היא תפסה את עמדת בת הזוג הקבועה בטבעיות מטרידה לגבי מישהי ביישנית כמותה. הוא לא מתנגד משום שהיא מרגיעה אותו יותר משהיא חונקת. היא מושכת אותו. הוא נדלק עליה לראשונה כשראה אותה מחקה את אקסל רוז, מתנועעת כמו שדה כשהיא מנופפת במיקרופון דמיוני. הוא כמעט התאהב כשרקדה לצלילי טינה טרנר בביצוע שהעיד על מיומנות וירטואוזית בהנעת הרגליים. והוא ידע שימיו כדון ז'ואן תמו כשהיא הפליאה בכוריאוגרפיה של מיסי אליוט. היא זזה מדהים גם למוזיקה של Madball או Korn — אין סגנון מוזיקלי שהיא לא מפצחת, ובקסם מיוחד במינו. בין הגוף שלה לסאונד שוררת הרמוניה שמקורה בהשכלה רחבה ומפתיעה ביחס לבחורה בגילה. כי מריאנה עוד לא בת שלושים. היא מכירה את AC/DC לא פחות טוב מאשר את M.I.A., מקשיבה לדברים שוורנון שמע עליהם אבל אף פעם לא טרח להתעמק בהם, ויודעת בדיוק איזה שיר לבחור כדי להכניס אותו לעניינים. הם מבלים את זמנם בהאזנה לאלבומים, ולוורנון נדמה שהוא מצא חבר ובאותה נשימה מאהבת שדומה לבת־ים כשהיא מזדיינת — מתנחשלת, מפתה, מתענגת ומתריסה. מזרימה לתוך הסקס והריקוד כל מה שהיא לא מנסחת במילים.
כשארגנו את הנסיעה הזאת היא אמרה שתלווה אותו ושהם ייסעו באוטובוס, שזה ממש לא יקר, אבל אוטובוס מבורדו לפריז זה תשע שעות וקיקו אמר, מה לעזאזל? אתם חיים בימי הביניים? יש לנו רכבת מהירה בצרפת, אני מייד קונה לכם כרטיסים. מריאנה מלווה אותו, על זה לא היו עוררין. ורנון מסטול מכדי לנסוע לבד, היא אמרה, הוא יטעה ברציף וימצא את עצמו בפרנקפורט עם מורסה מפוארת. היא אוהבת את ורנון. הוא מרגיש בכך. אין לו בעיה עם זה. זה עושה לו חור במרכז החזה. הוא קורס. היא הרכיבה את האוזניות; היא מקשיבה לאיימי ויינהאוס ובולעת שטויות מהאינטרנט. היא לא אוהבת את כללי המחנה, שכופים עליה להתנזר מהרשתות. היא אומרת שזה קשקוש של טכנופובים מזדקנים. היא מצייתת כי אין לה ברירה. היא כנראה ממש אוהבת אותו אם היא משלימה עם זה: ברגע שהם הגיעו לבורדו והיא קיבלה בחזרה את המכשיר שלה, אורו פניה. סוף־סוף חוּדש הקשר עם העולם.
מעבר לכתפה הוא מביט בתמונות המתחלפות באינסטגרם: חזרזיר, בחורה שרועה על חול ים, מילקשייק ירוק, פול פּוֹגבָּה בחזה חשוף באפלולית, סוֹקוֹ מקיצה משינה, ציור של מלאך חבלה עם פצצה ביד, תפרחת קנאביס שמנה, נוטפת שרף... היא מחליקה את ידה לתוך ידו בלי להתיק את עיניה מהצג. ורנון חש שזרם חם עולה משֶקע כף ידו אל הכתף ומשם מציף את חזהו. הוא מסוגל לדמיין את התחושה, הוא אפילו יכול לומר באיזה צבע היא — ירוק ברקת. זה לא בגלל התרופה. ככה הוא גם כשהוא סָחי. משהו בו השתבש ומעולם לא חזר לקדמותו. הוא השתנה.
הוא שמע שלל תיאוריות בדרגות מופרכוּת שונות על הסיבות לשינוי העמוק שהתחולל בו, ושהרבה אנשים במחנה קוראים לו "הארה". יש כאלה שאומרים שרמת הסרוטונין אצלו התפוצצה. למה לא? לתיאוריה בדבר כאוס הורמונלי יש חסידים משלה. אחרי הכול, כפי שאומר דניאל, "עם כל המשבשים האנדוקריניים שמקיפים אותנו, לך תדע — הם בטח עשו לך חתיכת אתחול מחדש." אחרים מצדדים בתזה של אַנְדְרוֹפָּאוּזָה פתאומית מואצת, שעושה למרבה הפלא רק טוב. אולי... ורנון לא מרגיש ירידה בכוחו הפיזי, אבל צריך להודות שהוא מעולם לא בורך בחוסן של חוטב עצים. ייתכן שמשהו קרה לליבידו שלו, אם כי קשה לקבוע: פעם הוא לא היה מוקף בבחורות שרבות עליו. עודף ביקוש הורג את הביקוש — הוא פחות לחוץ מקודם, אבל זה הגיוני: במחנה הוא מזיין כל מה שזז. בהזדמנויות אחרות עולה התיאוריה של "התרוממות הקוּנדָליני" כדי להסביר את התחושות הלא־ברורות, את החזיונות המוזרים ואת מצבי הטראנס שהוא שוקע בהם בלי שום התראה. הוא נשם חזק מדי או עמוק מדי — מספיק שהאנרגיה תשתחרר מעמוד השדרה ותשליך אותו לתוך מין טריפ אסיד אינסופי. המקוריים ביותר מדברים על חטיפה בידי חייזרים — ביקור של חוצנים שקבעו את משכנם הארצי בגוף של ורנון. יש גם סברה הדוגלת בהחלפת תדרים, ובה המציאות מדומה למקלט רדיו, ויד שמיימית משנה את הכיוונון.
בהתחלה ורנון חשב שהמחנה מושך אליו אוסף של תימהונים. לאט־לאט הוא הבין שהעולם מלא באנשים בעלי אמונות שאין להן שום אחיזה במציאות, ושבמפגש הראשון איתם עשויות להצטייר כשפויות לחלוטין. המסתורין של ורנון מאפשר להם לבטא את הצדדים המוטרפים בהם. וככה, בין סלט החסה לגבינות, קורה שמישהו מדבר איתו על החיבור הרוטט הייחודי שלו עם קוורצים אולטרה־גבישיים. הארץ גדושה בפסיכים המשוכנעים שהמתים חיים בתוכנו, שהיער שורץ יצורים בלתי נראים, ושאם תחשוף את עצמך לגלי הקול הנכונים תוכל לשחזר את השדה המגנטי שלך... מספיק שתיתן להם הזדמנות לגולל את התיאוריות שלהם ותכף תמצא את עצמך במחוזות מטורללים.
אנשים מהעולם החיצון מגיעים למחנה אחת לחודשיים־שלושה, כאשר נערכת "התכנסות". זה השם שהם נתנו — אף אחד לא זוכר שהמציא את המונח, אבל כולם משתמשים בו — ללילה שבו ורנון בוחר את המוזיקה ומרקיד את המשתתפים. ההתכנסויות האלה מתזמרות להם את החיים — איתור המקום, הכנת השטח והאירוע, ולבסוף התקפלות ומעבר לאתר הבא. זה מתבצע בלי שמישהו יחליט שזה ככה. אפשר לומר שזה מתרחש.
המועמדים להתכנסויות התרבו באופן כה מהיר, שיש צורך בהתארגנות שלמה סביב בחירת המשתתפים כדי לא לחרוג ממאה. משהו קורה. אנשים מופיעים, מקצתם עולים על העצבים, הם באים "כדי לבדוק", חשדנים ותוקפנים, כאילו מישהו מנסה למכור להם לוקשים בעוד שאיש לא מוכר להם כלום, אפילו לא סיפור: העניין הוא לרקוד עד אור הבוקר, זה הכול. היופי טמון במה שהרוקדים מרגישים — בלי סמים, בלי הכנות ובלי אפקטים מיוחדים.
*
תמיד יש קומץ ספקנים שמתהלכים כה וכה ומכריזים לחלל האוויר שהם לא מאמינים, שהם רוצים לבדוק בעצמם, שיופתעו מאוד אם הלילה יקרה להם משהו כי הם מפוכחים ופיקחים מכדי שישחקו להם בראש. ורנון והאחרים לא מנסים לשכנע אותם. מספיק להמתין. מאוחר יותר, ברחבת הריקודים, הם מתחילים את הלילה בזרועות שלובות ובחיוך אירוני בזוויות השפתיים, נחושים בדעתם לא ליפול בפח. שעתיים אחר כך הם נופלים. למחרת יקשה עליהם לומר באיזה רגע בדיוק הם נשאבו לתוך ההמון הרוקד, לתוך התנועה האיטית והחזרתית שלו. על פי רוב אותם אנשים הם אלה שעם עלות השחר נמצאים במצב המעורער ביותר. זה עוד דבר שיוצר הלילה במהלך ההתכנסויות: טלטלה כללית. זה מה שאנשים מחפשים במחנה, בהתכנסויות האלה. בלבול ענוג וקורן שמעורר בך חשק להאט ולהתעטף בשתיקה. הגופים מאבדים את קווי המתאר שלהם, מתמזגים עם הגופים האחרים; זוהי אינטימיות חובקת כול.
ובכל התכנסות כזאת ורנון מרגיש כמו תולעת שכיוונו אליה זרקור עוצמתי. החשיבות שלו רבה מדי. הם קוראים לו "השָמאן". רשמית, זה בצחוק. בפועל, הוא חש את המבטים בגבו, הציפייה מתפתלת לו סביב עמוד השדרה. אנשים נועצים בו עיניים חשדניות, תוהים אם הוא תרמית, או לחלופין תולים בו מבטים עורגים, משוכנעים שיש בכוחו להושיע אותם. הוא לא ממש יודע מה לעשות כדי לשמור על שוויון נפש בזמן שהכול מסתמך עליו. למרבה המזל, המחשבות שלו נקטעות לפני שהוא שובר את הראש יותר מדי. הוא חושב, יש יותר מדי מתח, זה גומר אותי, ודקה אחרי כן מתבונן בעלה על ענף של עץ וזה שואב אותו כליל. זה תוחם את התסכול שלו. ובכל זאת הוא מגלה את הפחד לאבד. מימיו לא חשש לאבד את מה שיש לו: תמיד הייתה לו תחושה שהדברים לא תלויים בו. ואילו עכשיו הוא מתענג על נוחות שאינה חומרית. הם ישנים בבתים נטושים — כשיש בנמצא כאלה — ומחוממים רק לעיתים נדירות, מתמקמים ליד נחלים כשאין מים זורמים, מתרחצים בחוץ במינוס שבע מעלות ואוכלים מקעריות מתכת. ואף על פי כן הם חיים חיי מותרות. ברור להם שהם שותפים לחוויה יחידה במינה, הזדמנות שהחיים לא היו חייבים להעניק להם, מתנה יקרה מפז, פלאית. והוא לא רוצה שזה ייפסק.
בקרון, הנוסעים כבר פתחו את המחשבים הניידים שלהם על השולחנות המתקפלים. הם צופים בסרטים, ממלאים טבלאות, כותבים אימיילים. אחרים מרותקים לצגי טלפונים. דעת כולם מוסחת. לא קיים יותר גוף בלי מאריך דיגיטלי בקרב בני אדם שיכולים להרשות לעצמם לשלם על כרטיס רכבת. אף על פי שישנו הגבר בן החמישים, במרחק כמה מושבים ממנו, שקורא עיתון. ממש כמו פעם. בכל פעם שהוא הופך עמוד הוא מפריע קלות לשכן שלו. הוא היחיד בקרון שלא חוסם את שדה הראייה שלו במסך. אפילו הילד בן החמש לא מטריד אף אחד בצעקות במעבר אלא מהופנט לסרטים מצוירים. אימו, לצידו, צופה במה שהוא צופה בו, רק בלי האוזניות; היא לא מקצה ולו שבריר שנייה לנוף שבחלון, ולא כל שכן לאנשים סביבה.
ורנון כבר לא רגיל לזה. במחנה, ההתחברות לאינטרנט אסורה. זה התחיל בהתקף פרנויה של התנשמת, שפסקה כי עליהם ללמוד לחיות מתחת לרדאר ולא להשאיר שום עקבה דיגיטלית, לא של התזוזות ולא של השיחות שלהם. היא כל הזמן יוצרת רושם שהיא מכינה את החבורה להישרדות במלחמת עולם שלישית, שבמהלכה האיסור על שליחת מיילים יקבל משנה חשיבות. בשלב הראשון כולם נכנעו לתקנה כמו לטקס מטורלל שתכליתו לקבוע כללים שיאפשרו להגדיר את חלל המחנה כבועה. ברבות החודשים ורנון שם לב שמשהו בגישה שלהם השתנה. סנודן עבר חוויה דומה. הצו נדמה פחות ופחות מופרך. החשדנות כלפי הטכנולוגיה גברה, והיום אף אחד לא שוקל אפילו לגחך בציניות כשהוא נכנס לאזור נטול רשת.
*
כשהם יורדים מהרכבת בגאר מונפרנאס ורנון נבלע בתוך ההמון, שמעורר בו סחרחורת משונה. בייחוד הרעש הולם בו. מריאנה כאילו חשה במצוקתו ומשלבת את זרועה בזרועו. היא קטנטונת, אבל בתנועה שלה יש סמכותיות שנוסכת בו ביטחון, כמו מבוגרת המרגיעה ילד קטן.
זה לא רק שהוא כבר לא רגיל, גם העיר עצמה השתנתה. המתח עלה מדרגה בשנה שחלפה. פריז התקשחה. ורנון מבחין מייד בתוקפנות הכללית — אנשים אחוזי זעם, חשופי עצבים, כולם נכונים לחילופי מהלומות. במסדרונות המטרו אין חיוך אחד לרפואה, ואף גוף לא משדר: עיתותיי בידיי. אף אחד לא משרך רגליים, כמנהגם במחנה. זוהי עיר בוגרת — לא מדברים עם זרים, אלא אם כן זה בשביל לריב. האימאז'ים מכים בו מכל עבר, יותר מדי כרזות, יותר מדי מסרים פולשניים. אבל רק כשהוא עומד על הרציף הוא מזהה מה מטריד אותו מהרגע שהגיעו: הריח. פריז היא ביב שופכין — תערובת של ריקבון ואוויר מזוהם וריחות גוף ובשמים וריחות ברזל ומכונות ולכלוך וכימיקלים. ורנון קולט שהוא עוצר את הנשימה. כבר חודשים, בכל מקום שהם מגיעים אליו, הוא שואף אל קרבו את כל הריחות, לכל מקום חדש יש ריח משלו, שהופך אותו לפרטי ומיוחד. כאן, לראשונה זה זמן רב, הוא מסרב להריח את המקום שהוא נמצא בו.
בדירה של קיקו, מריאנה מביטה סביבה באותה ארשת מתריסה שוורנון מכיר היטב — ארשת שעוטים אנשים הנתקלים בפאר שאינם מורגלים בו. היא נראית כאילו השליכו אותה לתוך שמן רותח. עכשיו תורו של ורנון להניח יד במורד גווה בתקווה לנסוך בה מעט מהשלווה שלו. אנשים עשירים מאוד יודעים מה הם עושים כשהם מרהטים את הדירות שלהם, גם אם הם עושים זאת מתוך אינסטינקט. כל פריט כאן צועק כלפי הבלתי מורגלים בפאר: תתחפפו מכאן, פועלים מטונפים. זה ההבדל הקטן בין עיצוב הפְּנים של הבורגני ההיפסטרי לזה של הבורגני המסורתי: הראשון מקדם את פני הבאים ב"תרגישו בבית", ואילו השני מבקש לסלק כל מי שלא מבין את הקודים שלו. אבל ורנון מכיר את הבית, זה לא עושה עליו רושם.
גם קיקו השתנה מאוד. מכל אנשי המחנה, ייתכן שהוא מי שעבר את המהפך הקיצוני ביותר. ורנון נעשה הגחמה היקרה שלו, התחביב שלו לסופי שבוע. קיקו זנח את חייו כסוחר בשוק ההון. כמו האיש בקזינו שמחליט לקום מהשולחן כשהוא בשיא התנופה. קח את הכסף וברח. במבט לאחור הוא לא מתחרט על ההחלטה. הוא אומר שצריך להיות משוגע כדי להיות עשיר ולהמשיך לעבוד.
קיקו הוא לא היחיד בסביבתו שחווה התגלות. ורנון מכיר עוד אנשים שיום אחד, עם התחת בתוך ג'קוזי מבעבע באיזה בונגלו בצֵל דקלים במאוריציוס, בהו בצמד המלונים של הבחורה שהתלוותה אליהם כשלפתע פילח אותם ברק של צלילות: החיים שלהם בזבל. נקודת האור היחידה בכל העסק היא האמונה שכולם מקנאים בהם. ואילו הדבר המדהים שגילה קיקו בחבורה הזאת הוא שאף אחד מהם לא רוצה להיות במקומו. מישהו אחר היה פשוט מחליף את האנשים סביבו והולך לחפש לו אישור במקום אחר, אבל הוא נשאר. הוא החליף אסטרטגיה.
בחודשים הראשונים הוא נתקף קדחתנות ליבֶּרְטַריאנית. נדמה היה שהוא משחרר לחץ. יש אנשים שהגיל פורק אצלם אנרגיה ריאקציונית, שלא פעם מזנקת מרבצה ורומסת כל מה שנקרה בדרכה. במקרה של קיקו, הוא שחרר לחופשי את הליברטריאני שבו. זה שבמשך זמן רב הצטנף בתוכו, מצומק ומצונזר, ואז עורר מהומה הגונה כשפרש כנפיים. או שמא לא הליברטריאני, אלא הנוצרי. אבל במובן הראשוני של המילה: החלק בקיקו שאוהב את ישו — חלק מודחק כל אותן שנים — תפס בבת אחת את כל המקום. הסיפור הזה נמשך חצי שנה בערך; הוא היה נדיב בצורה מביכה וסיים כקוץ בתחת.
הוא לא היה מוכן לעבוד שוב, נשבע שכסף מגעיל אותו, שהוא עובר לגור איתם, הוא ואולגה התעמקו בעלונים של מיניוואנים, הוא כבר ראה את עצמו חי בקרוואן, נוסע בעקבותיהם, הוא כבר לא הרגיש חומרני. כל בוקר היה קם עם רעיון אחר. הוא ימכור את הדירה הפריזאית שלו ויקנה כפר קטן ונטוש בהרי היוּרָה, וכולם יעברו לשם ויחיו חיי קהילה. זה שההיפּים פישלו לא אומר שצריך להפסיק לנסות. רעיונות תמיד נכשלים, עד שהם מצליחים. קיקו מכיר המון רופאים, ובהיררכיה הפרטית שלו הרופאים מתנוססים בראש — הוא ישכנע אחד מהם להשתקע בכפר. ככה הם יוכלו תמיד להבדיל בין התקף לב להתקף חרדה ובין גידול סרטני לפצעון גדול. הם לא יצטרכו לדאוג מכל דבר קטן. הם יזדקנו בשלווה.
אבל עם הזמן הלהט שכך. נמאס לו מהקמפינג והוא חזר לפריז, תקע את האף בקוקאין וחידש את הקשר עם מכריו משכבר הימים. תשוקתו הישועית כבתה. הוא השקיע בקו ייצור של גראס בלוס אנג'לס. ראו אותו פחות במחנה, אבל הוא היה חוזר, בקביעות. ערבים שלמים הוא היה מספר להם על הפרויקט של פארק שעשועים — הוא מחכה ללגליזציה בצרפת, זה יקרה ממש בקרוב. הוא מדמיין משהו בין פארק היורה לספא לֶה בְּריסטוֹל בפריז, רק שהכול סובב סביב העשב. ההזיה שלו הגיעה לרמת פירוט כזאת, שהתחילה להישמע אמינה. בפארק שלו יהיו מערכות ג'קוזי, הקרנות וידיאו, שיעורי יוגה עם הכוונה למסטולים וקצת אמנות עכשווית, מסאז'ים, הרבה מוזיקה ומאפינס למכביר, למַנצ'יס.
קיקו חזר אל חייו הקודמים, אבל הצד הסרבני שבו התעורר לחיים. הוא לא מוכן יותר לתת את כולו. את כל הזמן שלו, כל המחשבות, כל המאוויים וכל האמונות. הוא לא מוכן יותר להוכיח שהוא תמיד מסוגל להוסיף משימות ללו"ז שלו. ההשתלבות שלו במערכת כבר לא מושלמת. הצייתנות שוב לא מלהיבה אותו כמו פעם. הדרך שלו להביע את זה היא לשוב למחנה המאוכלס באנשים שלא דומים לו. הוא לא חזר לנקודת המוצא שלו אלא מצא איזון חלופי, זהויות מתחלפות.
הוא תמיד תופס קצת יותר מרחב מהאחרים; הוא מדבר הרבה. שתיקה היא עניין משמעותי במחנה. למעט עבור קיקו. אבל אף אחד לא מתלונן. הוא זה שפותר את הבעיות. הוא מנצל את העמדה הזאת רק במובן זה שהוא לוקח לעצמו מרחב קולי גדול. יש דבר אחד שלגביו הוא מדבר בכנות, דבר אחד שלא משתנה מעונה לעונה: את התחושות שהוא מרגיש במשך ההתכנסויות שום סם לא יכול לספק. והוא רוצה ללכת "לשם". האידאה פיקס האחרונה שלו היא שוורנון צריך למלא את תפקידו כגורו ביתר רצינות. קיקו מנדב אמביציות.
הוא מזמין אותם לשבת אל שולחן המטבח, פותח את המקרר ומוציא כאחוז בולמוס את כל המזון שבתוכו, כאילו הם מזי רעב. הוא פותח בקבוק שמפניה וּורנון אומר לא, עם האנטיביוטיקה זה יגמור אותי. מריאנה נוטלת את הגביע שהוא מושיט לה ומרוקנת אותו בלגימה אחת. היא חתומת פנים וכעוסה. כשנתקלה בו במחנה היא לא הבינה שקיקו עשיר עד כדי כך. היא תיארה לעצמה שהוא לא מנהל אותם חיים כמו היתר לאור השיגעון שלו לנופף בכרטיס האשראי עם כל צל של בעיה, אבל היא לא ציפתה לזה, לשפע הזה, שהוא בבחינת עלבון כלפי אנשים שלא מורגלים בכך. היא מתפתלת בכיסא ושולחת לכל עבר מבטים יורי גיצים. אפילו המקרר האדום מתוצרת סְמֶג מתנפל עליה בעגלגלות התמימה שלו.
קיקו לא מסוגל לשבת בשקט — הוא שם דיסק של אריקה באדו בווֹליוּם חזק מדי, שואל אם הם רוצים סמים, יש לו דילֶר חדש, מישהו מהמם, שלא נותן לו לחכות. הוא חש צורך עז למלא את השתיקות — קשה לדעת ממה הוא כל כך מפחד עד שהוא מייצר מהומה כל הזמן. ורנון מכיר את התזזיתיות שלו.
"תשמע, אתה זוכר את העץ בבּוּט־שוֹמוֹן, עם השורשים העצומים, שהיית יושב מתחתיו כל הזמן? אז עקרו אותו. אמרו לך?"
"מתי?"
"בתחילת פברואר."
"איך זה קרה?"
"נסעו לתוכו רוורס בטעות."
"עץ בגודל כזה? הם לא ראו אותו במראה?"
"הם עשו עבודות רציניות בפארק. זה כל מה ששמעתי."
זה מרגיז את ורנון. העובדה שהדברים לא נשארים כפי שהם היא הקשה ביותר לעיכול. הוא חושב על העץ, גבוה כמו בניין קומות, על השעות שישב תחתיו, שעון על גזעו כמו על כס מלכות. הוא אומר:
"אני אשאל את שארל. הוא מכיר את הגננים מאז שהוא מסתובב בפארק... הרבה זמן לא ראיתי את שארל. אני אקפוץ לשכונה להגיד לו שלום..."
קיקו כבר חדל להקשיב. הוא פצח במונולוג על הנושא האהוב עליו: מַתַת האֵל של ורנון. קשה למצוא מילים שיוכלו לתאר זאת. לשיטתו, כל הבעיה — כי יש בעיה — נובעת מכך שוורנון מסרב למלא את התפקיד שלו.
"אתה לא יכול להיות מנהיג בלי להשקיע מעצמך. אוקיי, אני מודה, הקטע הזה שלך עובד מצוין. והריחוק שאתה שומר מאנשים בזמן ההתכנסויות משווה לך הילה של מסתורין. זה חכם, אין מה להגיד. זה אינסטינקטיבי, זה על הכיפאק. אתה משאיר מקום לדמיון. אני קולט אותך, הלאקונות יוצרות את הסְטוֹריטֵלינג. עד שהמסיבה מתחילה, אף אחד לא יודע מה כל כך מיוחד בוורנון סובוטקס הגדול. סבבה, מקובל עליי. זה מוסיף לקסם שלך."
אבל קיקו סבור שזה לא מספיק. ורנון אף פעם לא עושה דברים מדהימים באמת, כמו לרפא אנשים בידיים או לתקשר עם המתים ככה שיוכלו לדבר עם החיים, כאילו הוא מין משיבון קוסמי. הוא לא לוקח את עצמו מספיק ברצינות. קיקו רואה את התמונה הכוללת. כזה הוא. הוא מתופף בעצבנות בציפורן על השולחן. יש לו רעיון חדש:
"שמעת על קונפוציוס? יש את הסיפור הזה על העץ, אני חושב שאנחנו יכולים להשתמש בו... הרומאים כרתו את העץ שקונפוציוס הטיף מתחתיו. שמעתי את זה ברדיו. אני חושב שהסיפור הזה עם העץ בפארק — מה זה היה בדיוק, אלון? גם אתה לא יודע? תשאל את שארל, אם אתה רואה אותו — זה יכול להיות בסיס טוב ליצירת מיתוס הנביא שלך."
"קיקו, עוד פעם הקשבת ל'פְראנְס קוּלטוּר'? תפסיק עם זה. אמרתי לך כבר. זה לא מתערבב כמו שצריך עם הקוקאין. אני די־ג'יי, לא איזה נביא מחורבן."
"אני מעשיר את עצמי, טמבל, אני מעשיר את הידיעות שלי ואתה מעליב אותי. הם העדיפו לכרות את העץ שקונפוציוס הטיף מתחתיו כדי להבריח אותו, כי ההשפעה שלו הייתה עד כדי כך גדולה... פה, אני אומר לך, יש סיפור. אנחנו יכולים להתחיל ככה: רשויות השלטון בצרפת נלחצו מהכוח הכביר שלך ונתנו הוראה לכרות את העץ שמתחתיו ישבת..."
"קיקו, אתה מכיר אותי, אני יכול לבלוע הרבה שטויות, אבל אני מבטיח לך שבין קונפוציוס לביני... זה לא יעבוד. גם אם הם עקרו את העץ שלו."
"אתה רוצה להגיד לי שאתה מכיר את קונפוציוס?"
"לא. אבל באינסטינקט אני אומר לך שזה לא מתאים."
"באינסטינקט... כמה אופייני לבערות. אתה לא מבין איך זה עובד, אבל כבר בטוח שזה לא עובד. חשבתי על זה לא מעט, זה סיפור שצריך לספר. לדעתי כדאי לנו לפנות לסופרת צללים. התחלתי כבר לעשות רשימה."
"תפסיק להקשיב ל'פְראנְס קוּלטוּר'. אתה מתיש את כולנו עם זה."
*ההמשך זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
