הקדמה:
קובי תשמיע קול
א.
קובי אחי נפטר. עבר חודש. אשתו והבנות בחרו מצבה תואמת למצבות של הורינו שלצידם נקבר. אבן אפורה, רגילה, חלקה. אני לא מדברת אל אבנים ולא מלטפת. גם את ההורים אף פעם לא אהבתי לבקר בבית העלמין. קובי היה תמיד זה שהודיע לי מתי האזכרה, וגם את תאריכי ימי ההולדת שלהם הוא זכר. אפילו כשנסענו לחופשה הוא היה כותב לי: "את יודעת שהיום יום ההולדת של אמא?" ואני הייתי שולחת לו סמיילי וכותבת: "היא בטח חוגגת עם אבא למעלה", והוא לא היה עונה לי.
כשההורים חיו ביקרתי אותם פעם בשבוע ולפעמים אפילו יותר, אבל לא היו ביני לבינם מחוות של חיבה כמו נשיקות וחיבוקים. פשוט לא היו. הביקורים התכופים היו בעיקר בשנים האחרונות, כשהם נחלשו ואני התחזקתי, ויכולתי לשאת את הביקורת שלו ואת האדישות שלה בסוג של שלווה. פתאום אני שומעת אותנו משוחחים. "אבא, אתה רוצה שאני אכין לך משהו לאכול?" אני שואלת. "גולה," אבא עונה, "תשאלי את אמא, מה שאמא תגיד." ושוב אני שואלת, הפעם את אמא: "רוצה שאני אכין לכם משהו לאכול?" ואמא עונה: "גולי, מה שאבא יגיד." ואני מחייכת ומכינה להם נס קפה חלש, ומתחילה להכין כריך קטן, חותכת את קרום הלחם, פורסת עגבנייה ומורחת גבינה לבנה, ואבא ממלמל, "את אף פעם לא תלמדי למרוח גבינה כמו שצריך", ואהרון מסתכל על אבא שלי ואומר לו, "היא למדה, היא למדה", ואמא שותקת.
אני מרימה את העיניים. שקט מסביב. אבא ואמא ואחי מונחים כאן, באדמת העמק.
אני נשארת עם גיסתי והבנות כי אני שומעת את קובי אומר לי: "די גולי, תפסיקי עם התנועות האלה בשיער, תעזרי להן, תחשבי עליהן, לא עלייך".
הוא מדבר אליי בקול רם וההורים מקשיבים לו בשקט.
בית העלמין ששלושתם קבורים בו מוקף בעצי ברוש גבוהים, וסביב הקברים יש מעט פרחים והרבה סוקולנטים שלא דורשים הרבה טיפול. בחורף פורחות גם רקפות. על הגבעה קבורים חברי הקיבוץ הוותיקים. כשהגבעה והמדרון התמלאו התחילו לחפור את הקברים החדשים בתחתית המדרון.
קשה לעלות למרום הגבעה וטוב שקובי והורינו נקברו למרגלותיה. תמיד חשבתי שמי שיש לו ילדים מבוגרים עדיף שייקבר למטה, אבל את ההחלטות האלה מקבלת הוועדה של בית העלמין.
יש כאלה שלא מסתפקים בברושים מסביב ונוטעים עץ ממש ליד הקבר. "מעניין ממה השורשים ניזונים," קובי אומר לי, "תראי, תראי את הקפילריה על הקבר של ישראל האידיוט," ושנינו צוחקים נורא כי ישראל באמת היה אחד האידיוטים הגדולים. "מה שלומנו חוץ משנינו?" הוא תמיד היה שואל אותנו כשחלף על פנינו בחדר האוכל עם המגש של ארוחת הערב, ואחרי שהתיישבנו היינו מתפקעים מצחוק. מעל הקבר שלו צומח עץ מכנף נהדר, רחב צמרת וגזע.
קפילריה, קובי? אולי פשוט תופיע ותגיד: "זהו, חזרתי", אני אומרת לו בלב ומתיישבת לרגע על ספסל קטן מתחת למכנף, מסתכלת על השמיים הבהירים ומחפשת.
אני קמה וניגשת לצינור המים שבשולי השביל המפריד בין הקברים, פותחת את הברז, נזכרת שאבא היה קורא לצינור "דּוּ־פִּיָּה", ושוטפת טוב־טוב את הקברים של ההורים. ליד הקבר של קובי נקווית שלולית קטנה. הנעליים שלי מתמלאות בבוץ דביק. גיסתי מסתכלת עליי ולא אומרת מילה. לפני רגע היא שלפה נייר מהתיק שלה וקראה שיר, אבל לא הקשבתי, הסתכלתי על הברושים ומדי פעם על הנעליים המרובבות. אנחנו מתחבקות ליד שער בית העלמין תוך כדי ניגוב סוליות הנעליים ברחבת הכורכר שבכניסה, ואני נפרדת ממנה ומהבנות, מנופפת לכמה מהחברים שבאו לאזכרה, והם מחזירים לי חיוך קטן.
ב.
אני חוזרת לקיבוץ רק באזכרות. עכשיו יהיו לנו שתי אזכרות. ההורים ביקשו שנעשה להם את האזכרה יחד למרות שהם לא נפטרו יחד. אמא לפני שמתה אמרה לי, "גולי, בבקשה תעשו אזכרה לי ולאבא ביחד, באביב, ככה לא יהיה חם". אבא שלנו נהרג בקיץ, תאונה מטופשת, הוא עמד במפעל ומלגזה שנסעה רוורס דרסה אותו. גם אמא שלנו מתה בקיץ, ארבע שנים אחריו, סתם כי נמאס לה לחיות. אני חושבת שאת האזכרה של קובי נעשה בנפרד.
בבית של ההורים שלנו כבר גר מישהו אחר. על עגלה גדולה העמסנו את מעט הציוד שהיה להם בבית ופיזרנו אותו בין הבית שלי לבית של קובי, וזרקנו המון דברים, סדינים מהוהים, שמיכות פיקה עם שוליים פרומים, מגבות מטבח נקיות ומוכתמות.
את כל הבגדים העפנו, כל מיני חלוקים של אמא שתפרו לה במתפרה, והחברות קראו להן שמלות, והן היו בגדי העבודה שלהן. היו להם הרבה ספרים וגם ערמה של עיתונים מלפני המון שנים, עיתונים ממש מתפוררים. הרגליים של הספה ושל הכורסאות היו מקולפות בגלל המים שאבא שלנו היה שופך כל יום חמישי, "יום הניקיון" שלהם, ואמא הייתה גורפת אחריו, ואז מנקה את האבק ואופה לנו עוגה שהם קראו לה לֵיקֶך. אף פעם לא הבנתי איך היא מצליחה לאפות במטבח הקטן עם השיש־חברון הסדוק והכיור הפצפון.
לא זכרתי אם אי פעם הם הזמינו אליהם חברים לקפה בערב, כנראה שהספיקו להם המפגשים בחדר האוכל, באספות ו"במועדון לחבר" שאותו הם פקדו בקביעות. פעם שאלתי את אמא למה כשאיזה זמר או מרצה בא להופיע בקיבוץ הם מאוד מהוססים בסוף עם מחיאות הכפיים, והיא אמרה לי בטון חינוכי: "מחיאות כפיים זה לבורגנים". אז אולי גם לשתות קפה עם חברים זה לבורגנים. רק כשההורים נפטרו הבנו באיזו צניעות הם חיו, כמעט עליבות. לפני שהעברנו את המפתח של הבית שלהם שמעולם לא ננעל, לקחתי ארגז קטן עם ניירות, שהכתב היפה של אמא שלי היה פרוס עליהם, וגם את הדפים המאוגדים בחוט רקמה, שמילאתי פעם במילים שלי.
מהגינה שלהם לקחנו כמה שרביטים של פריש יפני לשתול בגינות שלנו, והוצאנו בזהירות שני שיחי ורדים שאבא שלנו שתל, ורדים עם ריח אמיתי.
אבא שלנו אהב פרחים וצמחים. "הגינה לא מבלבלת את המוח. היא מראה לי מה אני צריך לעשות ואני עושה", ככה היה אומר. בימי שישי היה קוטף ורד יפה ומגיש לאמא לכבוד שבת, וזו הייתה המחווה הכי רומנטית שלו שראינו. בעצם לא: פעם כשהוא היה בחו"ל באיזו נסיעה מקצועית לחיפוש מפעל לקיבוץ שלנו הוא שלח לאמא גלויה עם הפסל של רודן "הנשיקה". אני וקובי צחקנו על הגלויה שבוע שלם. לא יכולנו לדמיין אותם יושבים ערומים ואת אבא מנשק ככה את אמא.
כשהוורדים היו פורחים חזר אליי תמיד המשפט הזה מהסיפור "הזמיר והשושנה" של אוסקר ווילד: "כל הלילה שר הזמיר ובבוקר האדימה השושנה". השושנה הלבנה האדימה מדמו של הזמיר. אמא סיפרה לי את הסיפור, אני לא בטוחה שזכרה בדיוק את הציטוט, אבל המשפט הזה תמיד נחבט בי: "כל הלילה שר הזמיר ובבוקר האדימה השושנה". זה נכנס לי לראש, ההקרבה הזאת למען מישהו שממש לא אכפת לו. הוורדים שהעברנו מהגינה של ההורים היו אדומים. אבא היה אומר לאמא, "מה את מספרת לה את הסיפור הזה, זה סיפור אכזרי". אמא הייתה מרימה את העיניים מהספר ואומרת: "לא נורא. ככה היא תלמד שלפעמים עושים דברים למען מישהו, גם אם זה כואב".
ג.
מבית העלמין אני נוסעת למקום שהיה לי פעם בית. לבית העלמין הגענו בשני רכבים, כי אהרון לא רצה להתלוות אליי לנסיעה לדרום והמשיך הביתה. בזמן האחרון אני מסתכלת עליו ולא מבינה מי האיש הזה שמתעורר לידי בבוקר ונושם בכבדות בלילה ליד האוזן שלי. המיטה שלנו רחבה ואני כמעט לא מרגישה את הגוף שלו, אבל את הנשימות שלו אני שומעת. כל לילה אני מתעוררת בשלוש לפנות בוקר, עושה סיבוב בבית, מנתקת את הנייד מהמטען ושומעת קריאת תרנגול שכנראה גם שנתו נודדת, מתיישבת על המיטה ומסתכלת על אהרון, ולפני שאני שוב מנסה להירדם, אני מסתכלת על התמונה שעל השידה ואומרת לאמא ולאבא לילה טוב, ובזמן האחרון אומרת גם לקובי לילה טוב, לוקחת חצי נוקטורנו, ואז בדרך כלל אני נרדמת.
אהרון הודיע שנמאס לו כבר מאזכרות, ושאם זה ימשיך ככה זו תהייה צורת הבילוי היחידה שלנו. לוויות דווקא לא מפריעות לו. הוא תמיד מרגיש שאם הוא לא יעזור במשהו או ייקח אחריות על מערכת ההגברה או יבדוק שהבור מספיק עמוק, הלוויה לא תוכל להסתיים. הוא אוהב לסייע בלוויות בקיבוץ שלנו. כל פעם שמודיעים לנו על מישהו שנפטר הוא נוסע ועוזר במה שצריך. אני מוותרת על לוויות. באזכרות אני כן משתתפת, אבל רק של בני משפחה.
אני נוסעת בדממה. התוכנית שלי היא לנהוג כל הדרך מהעמק למקום הנמוך ביותר בעולם ולהיות עם קובי ועם ההורים שלנו. מאז שקובי מת אני לבד לגמרי. אני יתומה מהורים ומאח. יתומה מקובי שהיה לי חבר ואח ושותף למחשבות, וחומת מגן ומטף כיבוי כשהייתי עולה בלהבות, והיה מגן עליי כשהיה צריך, והכיר אותי יותר ממה שהכרתי את עצמי. שידע בדיוק בדיוק מי אני. איך הוא מת לי ככה פתאום. ידעתי שזה הולך לקרות, אבל בסוף זה היה פתאום.
העיניים שלי מוצפות אבל אני לא בוכה. אני נזכרת בשיר שכתבתי פעם על הדרך היפה הזאת שיש בה בוגנוויליה שמחבקת ברוש. גזמו את הבוגנוויליה והברוש כבר לא מחובק. הנוף משתנה בהדרגה. אחרי עמק בית שאן הירוק נעשה בהיר יותר. התנועה דלילה. הכביש מפותל אבל ריק. העדפתי לנסוע על כביש 90 ולא דרך ירושלים. הגבעות מסביב מכוסות עלווה ירוקה. הייתה שנה גשומה. בשולי הכביש חרדלים צהובים וגוונים של ירוק. פונדק ציפורה ריק. אני רעבה. אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על אוכל ומפחדת מאוד להשמין. קובי היה אומר לי: "את, רק מהמחשבות שלך את משמינה".
פעם היו עוצרים בפונדק ציפורה טיולים שנתיים בדרך לדרום מהצפון. היום מעטים נוסעים דרך הבקעה והפונדק לא נראה מזמין במיוחד. באחת הנסיעות לבקר חברים עצרנו בפונדק וראינו קבוצת תלמידים ומורה צועקת לעבר צמרת אחד העצים: "חגי! חגי!" חגי ישב בנחת על אחד הענפים ואנחנו המשכנו בנסיעה. אין לי מושג, אולי חגי יושב שם עדיין על הענף. לא. זה קרה מזמן. הוא בטח כבר התגייס. מי זה בכלל חגי?
ד.
אחרי שלוש שעות נסיעה אני חונה בצומת, ומתחילה ללכת לעבר מה שהייתה פעם השכונה שלנו, לפני שהגענו לקיבוץ בצפון. החום כבד מאוד. הצחיחות מסביב קשה ומוכרת. זו שעת צהריים. מימין מבנים נטושים, ובהמשך הדרך עדיין ניצב הבניין הגדול ששימש למגורי הפועלים. החלונות אטומים עכשיו בבטון וגם הכניסה אטומה. גרם המדרגות החיצוני חסום בגדר. כאן היה פעם המפעל.
אני מזיעה, הגרד בעורף מפריע לי מאוד, הוא מתפתח לעבר הקודקוד. אני כותבת לעצמי על פתק: "לקבוע תור עם ד"ר דליה". אני מסתכלת מזרחה. ירדן רחוקה. מסתכלת דרומה ואין ים. הוא נסוג קילומטרים אחדים מהחוף שהיה שלנו. אני מרגישה איך הבשר שלי מעקצץ, ומחבקת את עצמי בזרועותיי. מסביב אין כלום, ואפילו הזיכרונות אינם ממהרים להגיע. "גולי," אני שומעת את קולו של קובי. אני מפנה את הראש ואין שם אף אחד. שוב אני שומעת "גולי", ובלי להפנות ראש אני שואלת "מה?"
"תחזרי הביתה", קובי אומר, "אין לך מה לחפש פה".
אני מפנה את הראש לענות לו ושוב הוא איננו. אבל הקול שלו מהדהד. לפעמים אני שומעת קולות. כמעט תמיד זה קולה של אמא שלי שקוראת לי, אבל אני לא עונה לה. אני חוששת שהיא תעיר לי על משהו שעשיתי. פעם ממש שמעתי אותה מדברת אליי. ממש מדברת. ידעתי שהיא מתה אבל לא רציתי להקשיב. ממילא היא לא תענה לי אם אשאל משהו. אני חוזרת ברגל לצומת ומתיישבת באוטו.
אני שותה מהבקבוק שלי מים חמימים, ומסתכלת על השלט: "כאן הייתה השכונה העברית". מסביב דממה. כרגיל הפחד מתחיל לחלחל. אני חושבת על ענת. ישנו באותו חדר בבית הילדים, והיא תמיד שמרה עליי והייתה מלווה אותי מתוך שינה לשירותים באמצע הלילה והייתה ממלמלת: "אוף איתך, מתי כבר לא תהיי פחדנית." ענת, אני אומרת לה בלב, אני עדיין פחדנית. אהרון נסע הביתה. קובי רחוק. אין מי שיגן עליי. מרחוק אני רואה רכב מתקרב. הלב שלי מגביר קצב. אני ממהרת לחזור למכונית, נועלת אותה, מפעילה את המזגן ועוצמת עיניים. אני שומעת שמישהו מקיש על חלון המכונית. אני פוקחת עיניים, נועצת בו מבט ומסמנת לו עם היד "לך, לך" ואז מניעה את המכונית ונוסעת. במראה האחורית אני רואה אותו עושה סימן עם האצבע לכיוון הרקה. מטורללת. אולי הוא צודק. נסעתי שלוש שעות כדי להיות פה עשר דקות. אני עוצרת בתחנת הדלק שבצומת, ממלאת את המיכל וקונה קפה. אין לי תוכנית. אני לא רוצה לחזור הביתה. אהרון עסוק ולא יהיה פנוי אליי.
אני מתיישבת בשולחן מוצל ומעשנת שתי סיגריות זו אחר זו. "די, גולי תפסיקי עם העישון הזה. לא רוצה שתמותי לפניי, את זוכרת שיש סדר". שוב זה קובי שמדבר איתי. "די, אתה יודע שאני לא מעשנת. עכשיו זה סתם". שנינו מחייכים. אני קולטת שגם המתדלק מחייך אליי ואני מכבה את הסיגריה במאפרה המלאה בדלים ולוגמת מהקפה. אני מוציאה מהתיק את ערמת הדפים שאספתי מבית ההורים והיו שמורים אצלי בשידת הלילה ולא נגעתי בהם מאז. עכשיו, כשקובי כבר חודש איננו, שמתי אותם בתיק ולקחתי אותם לאזכרה. את כל הדפים האלה אמא שלנו שמרה. אני מדפדפת בדפים המאוגדים בחוט רקמה ורואה את הכתב העגול, את שגיאות הכתיב. אני מלטפת את המילים שכתבתי ומנסה להרגיש את היד המציירת של קובי. איפה אתה? עכשיו כבר לא יהיה לי את מי לשאול. הזיכרונות יהיו שמורים רק אצלי.
על הדף הראשון ציור של קובי. מלפנים הסירה שלו ושל מוסטפה ובגב רישום שלי ושל יהודית. מוסטפה ויהודית היו חברים שלנו, של קובי ושלי. הניירות מחוררים ומאוגדים בחוט רקמה כחול. אמא שלנו הייתה אלופה ברקמות. יש לי בבית רקמות ממוסגרות שהיא רקמה. עולם שלם. אפשר לראות בהן את הנפש שלה נפרשת בין התכים.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*