בעל ירקון

הסכר הישן בשבע טחנות היה שומם. חתיכת טיח צהבהבה התקלפה ונפלה ללא קול. באחת השלוליות שנותרו בתוואי הנחל היבש בחשה לבנית קטנה בבוץ בתקווה קלושה להניס חרק או דג ממחבואו. להקת מיינות חלפה מעל ראשה בצווחות והיא התכנסה לתוך גופה הדק. חברות להקתה לא נראו בשום מקום. השמיים היו בהירים והשמש חרכה את המרחב: את מתקני הטיפוס מעץ, שהתפצח והלך, את שבילי האספלט, שבין חריציהם צמחו קוצים, ואת החנייה שבה עמד רכב שירות בודד, דלתו הימנית חלודה לגמרי וצמיגיו מרוקנים מאוויר. על ענפי העצים היבשים עמדו עורבים וקראו. ממערב, על גדת הנחל הסחופה, מתחת למרחבים המוזנחים של מה שבעבר היו מדשאות מבריקות, הגיחה דמות משונה. לפי לבושו ־ מגפי גומי גבוהים, כובע רחב שוליים, כיסוי רשת לפנים נגד חרקים, סרבל אפור בלוי ־ היה אפשר לנחש שמדובר בצייד.

האיש הנמוך הלך בזהירות, ידיו מונפות לצדדים לשיווי משקל, רגל שמאל דוחפת את קיר הגדה החולי והאלכסוני ורגל ימין נאבקת בבוץ, שוקעת מעט ומתרוממת בקושי. מקרוב היה אפשר לשמוע עם כל צעד את צליל היניקה הבוצי, שהרחיק מהנחל את כל מי שבעבר בילה על גדותיו ואז הפנה לו את הגב מחמת גועל, השאיר אותו למי שבאמת נאמן לו. לגבו היה תיק וממנו הזדקר מקל מחודד בקצהו, צלצל שבעזרתו קיווה לתפוס משהו. בידו אחז רשת, מהסוג שהיה נפוץ אצל התאילנדים והערבים לפני ההתייבשות, כשאלה עוד התעקשו לתפוס דגים הרבה אחרי שעמיתיהם היהודים זנחו את הנחל לאור התרבות הדגים המתים.

גם ציידים כבר לא היו כמעט באזור הזה של הנחל. היתושים, הברחשים והצרעות הפכו את המלאכה לקרב רב–איברי מתסכל: יד אחת נוברת בשכבות הבוץ בחיפוש אחר חפץ מנצנץ בזמן שיד אחרת מנפנפת את ענני החרקים הנמשכים לזיעה ולריחות הגוף הנידפים והרגליים מנסות לשמור על יציבות בתוך המשקע תוך תזוזה כדי לא להיקרש. גם כך רוב האוצרות הגדולים כבר נמשו מהירקון. ככל שהמשקע הלך והתקשח, ככל שנותרו פחות ופחות שלוליות, הציידים הניחו שטבעות יהלום, שעוני יוקרה ושרשראות זהב כבר לא יימצאו שם. מדי פעם נפוצו שמועות על מטמון מטבעות זהב עתיקים או אבני חן, אבל עם הזמן גם אלה נדמו לפנטזיה. ממילא מי שמשה דבר מה יקר ערך ולא הצהיר על כך לרשויות, היה צפוי לעונש כבד. המצב היה רע. כולם היו צריכים להתגייס. אך הצייד הזה היה עקשן. אף פעם אי–אפשר לדעת, תמיד יכול לצוץ אוצר אמיתי.

הצייד התקרב לסכר, פניו מכווצות ממאמץ, שיערו פרוע וזקנו מנצנץ מזיעה. הוא הלך זמן רב מתחת לשמש, עוד מהשפך הישן. על אצבעות ידו הימנית הוא ענד שתי טבעות, אחת מזהב ואחת עם אבן ירוקה. שלל של ציד מוצלח מהעבר. הוא הוציא מהתיק את הצלצל והתקדם בזהירות, בצעדים רחבים ואיטיים, בכתפיים שחוחות, לאמצע הנחל, למקום שבו נותרו מים בעומק סנטימטרים בודדים, מעוטרים בעשב בר קלוש וחסר צבע. הכובע החליק לו מהראש ונתלה בחוט על צווארו, חושף קרחת קטנה ובוהקת. הצייד מיהר להחזיר את הכובע למקום ומרוב בהילות כמעט נפל. בעודו כורע, מגפיו שקועים לגמרי בתוך הבוץ, החל לבטוש במשקע בעזרת צידו הקהה של הצלצל, ימינה ושמאלה, מתקדם כמעט על ברכיו בתוך הביצה. אחרי כמה מטרים נעצר. לזה חיכה. באמצעות הצלצל הקיש בעדינות בחפץ שבו נתקע. הוא התקרב עוד, גופו מכופף קדימה ופניו סמוכות לבוץ, ריח חריף ומלוח בנחיריו, ושלח את ידו אל החפץ.

בעזרת שתי ידיו החל הצייד לקלף בוץ קשה מעל אובייקט מאורך. הוא היה קשיח אך היה נדמה שיוכל להתפצח בין ידיו לו ינהג בו בחוסר זהירות. גופו התעגל כל כולו מעל החפץ, מנסה לסגל לעצמו עדינות של מתקן שעונים, למרות הזיעה והלחות שעטפה אותו. הוא הוריד את התיק מגבו, הוציא מתוכו את חפירה קטן והחל לחפור בזהירות מסביב לחפץ. אחרי מאמץ של כמה דקות שלף אותו והחזיק אותו בשתי ידיו, בוץ ישן שעוד דבק בו מעוות את צורתו. למרות הבוץ היה ניתן לראות שהוא עגלגל, גובהו כעשרים וחמישה סנטימטרים, ושהוא לא עשוי מקשה אחת, אלא משני חלקים שונים בגודלם. הצייד הניח אותו על פיסת בוץ יבשה, התרומם בקושי, חילץ את מגפיו מהמשקע, נעמד, הרים אותו שוב ודידה לעבר השלולית הקטנה שבה עוד עמדה הלבנית. הציפור התעופפה והצייד שטף בזהירות את החפץ במים, מקלף בעדינות באצבעותיו העבות את הבוץ המאובן.

מעט–מעט נחשף חלק מהחפץ. הצייד שלח אצבע ונגע. חרס. הוא קילף עוד חתיכה ועוד אחת, ומתחת לבוץ נגלה כלי חרס בעל מכסה. כד. הצייד ליטף את המכסה, היסס. לבסוף החליט לגרד את מה שאמור להיות החלק המחורץ שבין המכסה לגוף הכד, אבל לא הצליח. הוא הוציא מכיסו אולר, פתח את הסכין והשתמש בה כבמנוף, שיניו חשוקות ועיניו מכווצות, נזהר שלא לשבור את הכלי העדין. אחרי כשתי דקות הלחץ הצליח והמכסה נכנע. הצייד הרים אותו בזהירות והציץ פנימה.

בום. רעם. הוא לא הספיק אפילו לפעור את פיו בתדהמה למראה תוכן הכד. השמיים מעליו הלכו והתקדרו בעננים, רמזים של סגול ושחור בליבם, ורוח קרירה החלה לנשוב. העורבים והמיינות קראו וצווחו והתעופפו לכל עבר. הגשם שהחל לטפטף הפך תוך שניות למטח עז; רעמים אדירים הרעידו את האזור, רוח חזקה העיפה שקיות אשפה, ענפים פציחים נקרעו והתרוממו באוויר, שלט ישן וחלוד המורה על מסלול אופניים ניתק ממקומו ונגרר עם הרוחות, ברק פגע בעץ איקליפטוס, חצה אותו לשניים והעלה אותו באש. כדורי ברד החלו לקפץ על שולחנות הפיקניק העזובים, תחילה קטנים ואז בגודל שזיפים, ולפי הרעש אף ניפצו חלונות בבתי השכונה הסמוכה. הירקון בעבע. העולם שאג.

הצייד, שרק לפני רגע נאלם למראה האוצר שמצא, קפא על מקומו. הלום, הוא החזיר את האובייקט לכד, סגר את המכסה, קרטע אל הגדה הכי מהר שרק הצליח, התיישב, הניח את הכד בין ירכיו וסוכך על ראשו בידיים. בן–רגע, הסופה שככה. מבולבל, סחוט עד לשד עצמותיו, הוא הביט סביבו. הכול היה ספוג מים; העצים טפטפו, שבילי האספלט הפכו לנחלים והבוץ בירקון הפך דליל ומימי; הנחל שב לזרום. השמיים מעל שבו והתבהרו, השמש שבה לנסוך את אורה והטמפרטורה עלתה, העורבים חזרו לקרוא. פניו של הצייד התחממו. בגבות מכווצות הוא נזכר בכד שבחיקו, הרים אותו, וידא שאין איש מסביב, טיפס במעלה הגדה והתיישב על ספסל עץ ישן. הוא הניח את התיק לצידו, מחה את פניו והרים שוב את המכסה. באחת החלה לנשוב רוח קרירה ועננים כיסו את השמיים. מבוהל, כמו מתוך אינסטינקט, הצייד כיסה שוב את הכד, והשמיים התבהרו. הוא החוויר. עיניו התרוצצו בחוריהן ואחרי כמה רגעים של בלבול הוא התרומם, הניח את התיק על גבו, הרים בזהירות את הכד, והחל ללכת במהירות מערבה, מגפיו מתיזים מים בכל צעד, עד שלא נראה יותר מעבר לעיקול הנחל.

בלילה נמס הצייד אל מיטתו. עיניו התגלגלו, המזרן שקע ועטף את גופו, עורו התקלף וחשף שלד שבין עצמותיו נגלה אור מסמא. אינסוף ידיים שלפו אותו מתוך תודעתו וחשפו אותו אל עולם אחר, מזעזע, מחריד, שהיה עשוי מאותן ידיים, ואור שהפך לפתע סגול, על סף השחור, והיה צמיגי כמו נפט עד שהטביע את הצייד, שכבר לא היה צייד אלא זוג עיניים שלא רוצות לראות מה שהן רואות ופה שמבעבע, מנסה לנשום בתוך הים הדביק שאחז בגבו והפך אותו לכיוון השמיים, שם חזה בגלגל, הגלגל, הדבר שמת וקם לתחייה מן הנצח אל הנצח, שהיה עשוי מכל מה שהתודעה יודעת שהיא לעולם לא תתפוס, ושער צבעים שדרכם עבר הצייד כרוח תועה, מתהפך מבפנים אל החוץ, וראה את כל החיים בדרך אל פיו של האל, שהקיף את הצייד באלף זרועות תמנון שהתמסרו בו כמו בכדור. מלמעלה שמע צווחות המבשרות על מותו של רוכב עננים, שצנח אל תהום התלוי מתחתיו, ורוחות טלטלו והעיפו למעלה את מה שנותר מהכרת הצייד, שסביבה רחשו קינות על המוות של מי שהיה היורש החוקי, מושל ארץ, קרדום אדיר, קינות שצבעו בשחור ובאדום עיגולים וספירלות, בועות לחישה באוזני הצייד: מידד אל ים מת, תנין חסמתיו, נחש עקלתון בעל שבעה ראשים קץ, כלבת האלים הוכתה בברזל, אז איפה הנזר, איפה הנצח, למה אין לראותו. הלחישה השיבה אט–אט את הצייד לגופו, הוא נחלש לעצמיותו, קיבל שוב עור ושלד, חושים חיצוניים, ושמע מגלקסיה הרחוקה מיליוני שנות אור קול יגון עמוק כבאר הקוסמוס, צינוק היקום שאין בו שביב של תקווה, היגיון או פשר, חרדה בבשר שהפכה לתמונה של כחול בתוך כחול בתוך כחול, כעין בלתי–נגמרת, וצליל נפילה העיר את הצייד המזיע אל היום הרע בחייו.

חלק ראשון

1

"קעאה!" הטווס שהעיר את יואל בשלושת הימים הקודמים העיר אותו גם הבוקר, אלא שהפעם הוא עמד לצד מיטתו וצווח לו בתוך האוזן. יואל התעורר בבהלה מחלום בלהות שבו נסחף לאי מלא יצורים מזוויעים. הוא שלח יד מגששת אל אבני החצץ שהניח מראש על שולחן הקש הקטן שליד המיטה, להשליך על החלון כדי להבהיל את החיה העיקשת ־ ונתקל בנוצות. הטווס נפנף בכנפיו בפניקה, פרס את זנבו ורץ החוצה, ויואל נותר עם נוצה בידו. שערות ירוקות חובקות עין כחולה בתוך עין כחולה.

מאז שהגיע לכאן חלומותיו הפכו למוזרים יותר ויותר. נסיגה מדאיגה. "אידיוט", הוא סינן, ספק לעצמו ספק לטווס, וקם מהמיטה הקשה. בסיס המיטה היה עשוי קש, כמו כל הרהיטים בצריף הקטן ־ כיסא, שולחן כתיבה, כוננית ספרים יחידה בעלת ארבעה מדפים ־ אבל יואל הצליח לשכנע אתמול את איש התחזוקה לספק לו מזרן אחר. כנראה שזו הייתה טעות. גבו היה במצב גרוע אפילו יותר.

זה היה הבוקר הרביעי שלו באור האדמה. הם נחמדים, אסופת הצריפים הפשוטים האלה, עם ענפי הדקל על הגג, המטבח המשותף והמקלחת שסיפקה בקושי זרזיף מים חמים, עשרה קילומטרים ממצפה רמון. לפעמים צריך מרחק. הוא צחצח שיניים בברז שבצד הצריף, הביט במראה המאובקת וראה גבר רזה, מתקרב לאמצע חייו, עם כרס תופחת, כתפיים שפופות, השביל באמצע ידע ימים יפים יותר, על פניו זיפים באורכים שונים. מתחת לעיניים שקיות. בסדר. הצ'ק האחרון מדמי השכירות של הדירה של סבתו יספיק לעוד כמה ימים. לא יצאה לו מהראש החקירה האחרונה שלו, שהעלתה חרס. "העלתה חרס". די עם ההרס העצמי הזה, מספיק עם הציניות. לא כל מה שטלי הייתה אומרת צריך לאמץ.

הטלפון, ששכב על השולחן הקטן ליד נוצת הטווס והקמע, צלצל. יואל שטף את הפנים, התנגב וניגש אליו. מספר לא מזוהה. נודניקים, בנאדם נוסע למדבר וגם כאן מציקים לו. הוא לא ענה. הוא פשט את הגופייה, לבש ג'ינס וחולצת כותנה בצבע חרדל, שם את הטלפון, הקמע והארנק בכיסים, פתח את דלת העץ שבפתח האוהל וסוכך על עיניו בידו. האור בחוץ היה מסמא.

"דנציגר!", קרא לעברו איש התחזוקה בריש מתגלגלת. יואל עדיין לא החליט אם הוא באמת איש התחזוקה של המקום או סתם היפי אבוד שהתיישב בו לפני עידנים ומאז תפס צורה של מחצלת. "איך ישנת? מה יש לך מהטווס, אתה?" ליואל לא הייתה סבלנות לשיחות האלה. "גרמן, עוד פעם אחת הטווס הזה מעיר אותי אני מכין ממנו צ'יקן מסאלה", אמר יואל ומזג מים רותחים לכוס התה שלקח מהעמדה המשותפת, שעוד הייתה מלאה בוץ מהשיטפון הפתאומי שהכניס אתמול את כל יושבי המקום להלם, והתחיל ללכת לכיוון המצוק. האבנים הפריכות התפצחו תחת רגליו. זה נהיה טקס קבוע: טווס, גרמן, תה, מצוק. שגרה.

שגרה שגרה, אבל לאורך זמן זה לא ילך. בינתיים הכול העלה, ובכן, חרס. רשות העתיקות הפסיקה לעבוד איתו כבר לפני שלוש שנים, כשהחלה ההפיכה; מכוני מחקר מחו"ל השהו את הקשרים שלהם עם ישראל כבר במלחמה הגדולה; האוניברסיטאות נקטו משנה זהירות וחיכו לראות לאן נושבת הרוח, כמו שאמרה לו מזכירת החוג לארכאולוגיה והמזרח הקרוב הקדום בעברית ־ חוג שעשוי לשנות את שמו, אם להאמין לשמועות. וגם ככה התחום כבר לא ממש מלבלב. אף אחד לא ממהר להעסיק אנשים כמוהו או בכלל להתעסק בדברים כאלה. ימי עמוס אביבי הלכו לבלי שוב. התלמיד, במקרה הזה, לא התעלה על מורהו. מזל שהוא לא כאן לראות את זה.

מתחתיו נפרס ערוץ רחב חרוץ שבילים, שבחלקם עוד עמדו מעט מים בגבים שנוצרו אתמול. זה היה משונה ומשגע. כבר שכח ממראות כאלה. ביניהם צמחו שיחים קוצניים, בשרניים, עם פריחה סגולה כלשהי. זה לא היה התחום שלו. במרחק, מבעד לים צהוב–אדמדם של גבעות וקימורים, נשקף הר חריף. השמש טיפסה לאיטה במעלה השמיים, פס שמתקדם והולך בסריקה קוסמית, ויואל נשכב על גבו ונהנה מהחום שהתחיל ללטף את גופו. הוא דמיין את השמש מגלה את הנחלים והגמלים, ההרים ותילי הפולחן העתיקים, אוהלי הבדואים והכרמים המלבלבים. אולי כבר לא מלבלבים, בעצם. הוא עצם את העיניים. ציפורים מדבריות קשקשו לא רחוק. הוא התרומם וניער את חולצתו מהחול, והטלפון צלצל שוב.

"דנציגר", ענה בחוסר חשק.

"יואל דנציגר?" נשמע קול אישה צעירה מהעבר השני של הקו.

"נכון".

"שלום, מדברת אחינועם ערבה מרשות העתיקות, יש לך רגע?" זה היה קול רדיופוני, ממלכתי כמעט.

יואל סרק את המרחבים העצומים של הר הנגב, מבטו מטשטש את הפרטים והופך הכול לסחף חום. השיחה האחרונה שלו עם רשות העתיקות לא הייתה נעימה. מחלוקת על התשלום האחרון, הבטחה מעומעמת לנסות לעבוד יחד בעתיד, תחושה כללית של חוסר אונים משותף. "כן, יש לי רגע".

"יופי. אז נעים מאוד, אני לא חושבת שיצא לנו לדבר בעבר. אני סגנית מנהל היחידה למניעת שוד עתיקות ברשות, או יותר נכון הייתי סגנית המנהל. כמו שאתה בטח יודע, הרשות עוברת כמה שינויים לאחרונה. אגב, השיחה הזו בינינו היא אוף רקורד, בסדר?"

יואל המהם בחשדנות, סקרן.

"אז תשמע, אתמול התקשר לכאן מישהו, צייד אוצרות, טען שמצא בירקון כד חרס עם פסלון כלשהו, לפי התיאור נשמע כמו צלמית ברונזה של אל כנעני, כנראה בעל. הבנאדם היה נשמע מבוהל, דיבר לא ברור, ביקש להעביר את הצלמית אלינו כמה שיותר מהר. אמרו לו להגיע אלינו למשרד בירושלים, אבל הוא לא הגיע. מתקשרים אליו, הוא לא עונה. מתקשרים שוב, אין תשובה. אחרי שעה מגיעה הודעה: 'אל תתקשרו לכאן'. מתקשרים שוב, הקו מנותק. הבנאדם נעלם".

"אוקיי, אז תתקשרו למשטרה, למה את מדברת איתי?"

אחינועם דיברה בדריכות ובחוסר סבלנות. "המשטרה מעורבת מן הסתם, אבל אתה יודע למה אני מדברת איתך. אתה יואל דנציגר שמצא את הלוחית הגנובה של מלכיצדק, שחשף את החוליה שהתעסקה בתילי האבנים בהר הנגב… אני טועה?"

האסרטיביות שלה עשתה לו משהו, אבל הוא היה חשדן. "אלה היו ימים אחרים. גם חשבתי שהרשות כבר מנועה מלהתעסק בממצאים לא יהודיים… את אומרת שמדובר בצלמית של בעל?"

"זה העניין. וההיעלמות של הבנאדם הזה לא הייתה הדבר היחיד שמוזר. תשמע, באמת עדיף שנדבר על זה בעל פה. אתה יכול להגיע למשרד שלנו בשוהם?"

יואל הרים את המבט לשמיים. הסנוור היה מענג. השמש התחילה לצרוב את כל מה שנגעה בו. איזו חיה רצה מתחת לשורת האוהלים. שועל? הוא לא היה בטוח. ברקע יילל הטווס. הכול היה נעים ובלתי–נסבל. מתחת לכל הבטחה לשקט הסתתר קוץ. יואל הזיז את רגלו הימנית, שנרדמה. שוהם? אפילו למשרדים בירושלים הם כבר לא מזמינים אותו. "תשמעי אני לא… אני בחופשה. אני מאחל לכם הרבה בהצלחה".

"טוב, חבל. מניחה שעמוס אביבי היה עונה אחרת. אבל החלטה שלך. אני אתקשר לבנאדם הבא ברשימה שלי".

יואל הרים אבן קטנה וזרק לעבר המקום שממנו שמע את צווחת הטווס וחשק שיניים. זו לא הפעם הראשונה שהוא שומע את העקיצה הזו. "כן… תודה שהתקשרת, להתראות".

בדרך חזרה לצריף הוא עבר ליד הרחבה המשותפת. "איפה הכוס, דנציגר, השארת אותה לנמרים שמסתתרים בהרים?" זימר גרמן. "אתה לא יודע שאין כאן כבר נמרים, וגם אם היו הם לא שותים תה?"

יואל אילץ את עצמו לחייך. מה נסגר עם הטיפוס הזה. נודניק. הוא טיפס בגרם המדרגות הקצר לפתח הצריף שלו והתיישב על הסף עשוי הקרשים שהשקיף על הטרסות העתיקות. ממש מתחתיו ראה זוג חוגלות מסתובבות בין מקבץ פרחים אדמדמים. כשליווה אותן במבטו שם לב שהפרחים יורדים בתוואי של ערוץ צר לכיוון עין סלעית, כאילו היו להן רגליים. מהמרחק הזה בקושי היה אפשר לשחזר במבט את הרוג'ום שסימן את היישוב הבדואי ההוא, את האלה האטלנטית שניתחו בצילה את הממצאים, את הריגוש בהבנה שכלי החרס שנמצאו במאהל לא היו גנובים, את המשמעות של זה, את הסקפטיות שבה התקבלה התזה שלהם, את ההתנכלות לאביבי ואת המחלה שאכלה אותו אחר כך, את הדיכאון והפרדה מטלי, את הכלום הארוך שנמשך עד עכשיו. את תחושת הצריבה שבנפילה לתהום הנשייה, את העלבון מכך שאף אחד לא צריך אותך. החוגלות נעלמו בין הסלעים וגם הטווס השתתק. יואל מישש בין אצבעותיו אבן מחוספסת, קילף ממנה משקע בוצי וזרק לתוך הערוץ. הוא הוציא את הקמע ונתן לו לנצנץ מעט בשמש. הוא הולך להתחרט על זה, זה ברור. אבל משהו עקצץ מתחתיו. לא יזיק לו קצת כסף. אם לא כל שאר הדברים, אפשר להיתלות בזה. הוא קם, ארז את מעט חפציו שהיו מפוזרים בחדר והלך לכיוון המכונית, שחנתה ליד שלט גדול מעץ שקישט את הכניסה לאור האדמה. "אני אחזיר את הכוס אחר כך", אמר לאוויר, נכנס אל האוטו והתניע. השעה הייתה עשר ושתי דקות, ומתוך הרדיו, מתחת לבובת הדשבורד בצורת שד של הירונימוס בוש, בקע קולה של קריינית החדשות: "בשולי הוועידה, ראש הממשלה תיכון בירך את שר הדת קרויצמן על פריצת הדרך מול גורמי התכנון והביע תקווה כי אבן הפינה למקדש תונח בהקדם. וכעת הודעה: המשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפושים אחר נעדר, גבר כבן 45, בעל קומה נמוכה מעט מהממוצע. הוא נראה לאחרונה בכביש תל אביב ירושלים. לבש סרבל אפור. כל היודע דבר על מקום הימצאו מתבקש ליצור קשר עם משטרת ישראל". יואל רעד.