הבנות

1

פּוֹלִין

פּוֹלִין לא נהגה לשתות וודקה בשעת הצהריים — בדרך כלל. מצד שני, לא בכל יום את מתאבדת. למען האמת, היא לא הייתה ממש בטוחה שהיום זה היום. זה לא שהיא עשתה את זה מתוך ייאוש או אפילו שעמום, אלא יותר מתחושת אין־ברירה. היא הציצה סביבה. שולחן המטבח הקטן שלה עדיין נשא שלל צלקות של צלחות שהוטחו בו והתרסקו, אבל הוא וכעסו כבר מזמן אינם. דומה שכך גם האדם שהייתה לפניו — האישה ההיא איננה עוד. קליפתה החיצונית נותרה, כשם שהשולחן הרעוע נשאר. השורות הסדורות של גלולות לבנות שמונחות עליו מעניקות סיפוק מסוים. אחידות וישרות. היא אהבה סדר ולא אהבה את המחשבה שתשאיר אחריה בלגן למישהו אחר. היא תכננה את זה ושמה הכול במקום. גם ניגוב ושאיבת האבק בדירה הזעירה סיפקו לה תעסוקה. בימים אלה לא הייתה לה תעסוקה רבה. אין לה שום דבר לעשות, אין איש שירגיש בחסרונה.

פולין הסירה את הפקק מבקבוק הוודקה ונטלה גלולה אחת. היא נעצה מבט בשניהם. היא חשה שלווה שלא הרגישה בכל הפעמים האחרות בהן הגיעה לשלב הזה. אולי זה סימן שהפעם זה הצעד הנכון. היא פתחה את פיה. פעמון הדלת השמיע צרצור צווחני והיא כמעט שמטה את הגלולה. יש אנשים שיפריעו לכל דבר. האם אי אפשר אפילו להתאבד בשקט יחסי? היא יכולה להתעלם. אלא שאם היא רוצה לעשות עבודה טובה, היא לא רוצה שימצאו אותה מהר מדי. לא בא לה ששוב ישאבו לה את הקיבה.

היא בת שישים ושמונה, אין לה משפחה והיא מתגוררת לבדה, כך שהאדם בדלת ככל הנראה לא באמת הגיע אליה. אין סיכוי. זה בטח מישהו שמוכר משהו מדלת לדלת — היא שונאת אותם. חוסר היכולת להגיד לא תמיד מסבך את הדיאלוגים האלה. ואולי זה משלוח לאחד השכנים. כולם בעבודה ושליחים עקשנים אוהבים לצלצל בפעמוני כל הדירות עד שמישהו מגיב. הפעמון צרצר שוב. זה באמת היה רעש לא נעים, כאילו מישהו חונק תוכי. היא עצמה את עיניה וניסתה להתרכז במשימה שלפניה. מוות. בריחה. שלווה. בעיני רוחה, השארת כל הדאגות וייסורי החיים מאחוריה נראתה כצעד שיביא לה מרגוע. עוד שני טרטורים של הפעמון אותתו לה על דבר־מה שונה. האדם שמעבר לדלת, מי שזה לא יהיה, היה נחוש מאוד. לא היה לה מושג מי זה, אבל הפריע לה שבגללה הוא ממשיך להמתין בפתח. זה לא טוב. היא בריטית מדי — יהיה עליה לענות לצלצול. היא הניחה את הגלולה חזרה במקומה וניגשה לפתוח את הדלת.

"שאני־ימות, יש לזה חתיכת ריאות," אמר הדוור וגיחך. פולין הזעיפה פנים. על מה הוא מדבר? "הפעמון. נורא חזק," הוא הוסיף. היא החליפה את סוללות הפעמון בחדשות כחלק מתוכניתה להשאיר מאחוריה הכול מסודר. קודם לכן, כמעט כמו כל שאר הדברים בדירה השכורה הקטנה, הוא לא עבד. היא שמה לב שהיא לוטשת עיניים בדוור. הוא שיגר אליה מבט שואל, כמנסה להבין אם היא קצת סתומה או לא.

"אה, כן. הוא קצת רועש. סליחה." המילים בקעו מתוכה כקרקור. זה זמן שלא דיברה עם איש. במשך ימים, למעשה. נראה שלא החליפה מילה עם איש מאז שהקופאית בסופרמרקט שאלה אותה לפני שבוע אם עובר עליה יום טוב. היה לה קשה להשיב על השאלה. לכן הסתפקה ב"בסדר, תודה." בסדר היה הכי רחוק מתיאור נכון לחייה.

"דואר בשבילך." הוא הגיש לה מעטפה בגון פנינה. היא ניסתה למצוא בעצמה חיוך אבל התקשתה. "את צריכה לחתום לי על זה," הוא הוסיף. פולין לקחה את המעטפה מידו בזהירות. בדרך כלל היא מקבלת רק חשבונות. למען האמת, היא תמיד מקבלת רק חשבונות. דואר לדייר הקודם הפסיק להגיע כבר לפני חודשים. היא בהתה במעטפה היפה. "זאת את, נכון?" שאל הדוור, הקיש על המכתב והעיר אותה מבהייתה. השם היה כתוב בעט שחור עבה בכתב מסתלסל, כאילו מישהו ניסה ליצור אותיות קליגרפיות. אלא שזה לא היה שמה — כלומר, לא בדיוק. זה היה שם נעוריה. "אני מניח שזכית במשהו. אולי אגרות חוב שוות. זה מרגיש כמו משהו איכותי כזה. או זה — או שמישהו הקדים בהרבה את חג המולד." הוא געה בצחוק מהבדיחה של עצמו. כשפולין לא הגיבה, הוא השתעל. "לא משנה. תחתמי כאן."

"כן. תודה," היא אמרה, משתדלת לא להיראות גסת רוח. הוא לא ידע שהפריע לה בניסיון ההתאבדות השלישי שלה החודש. פעם שלישית גלידה — היא הפכה באִמְרה בראשה. בעודה חותמת את שמה בעט הפשוט הבחינה ברעד בידיה.

הדוור הנהן לעבר המעטפה. "אז את פותחת את זה או מה? לראות אם צדקתי?" הוא נראה להוט וזו הייתה אחת מאותן פעמים בהן פולין התקשתה להגיד לא.

"אה, כן. סליחה." היא תחבה אגודל עם ציפורן כסוסה תחת פינת המעטפה והחלה לקרוע אותה בעדינות. אפו של הדוור ריחף מעליה. היא חששה שהוא עומד להתאכזב. "אני לא משתתפת בתחרויות," אמרה ועכשיו החלה לתהות במה מדובר. היא שלפה מהמעטפה איגרת עבה, באותו גון פנינה.

"אווּ," אמר הדוור שרפרף על ההזמנה עוד לפני שפולין הספיקה לעיין בה. "מסיבת הפתעה. אם לשפוט לפי ההזמנה — זאת בטח תהיה מסיבה בקלאס. חבל שזה לא אגרות חוב. אולי הייתי מקבל טיפ." הוא צחק וירד במדרגות הבטון אל הרחוב.

פולין המשיכה לקרוא את ההזמנה, המומה קלות. "להתראות," אמרה, באיחור. היא סגרה את הדלת וחזרה אל שולחן המטבח. והייתה כמעט מופתעת למצוא את הגלולות הלבנות הקטנות ממתינות לה בסבלנות. היא הניחה את המעטפה ואספה את כולן בחזרה לבקבוקון. היום לא היום שלהן. היא דחפה את הבקבוקון ואת בקבוק הוודקה לקצה המרוחק של השולחן. אחר כך נזכרה בהזמנה ומשכה אליה חזרה את הבקבוק. יש סיכוי טוב שהיא עדיין תזדקק לו. מצד שני, אם תשתה אותו עכשיו, לא יישאר לה במה לבלוע את הגלולות. היא לא הייתה טובה בקבלת החלטות.

אולי במקום זה היא תשתה תה. תה היא אוהבת. הוא זול וחם, בניגוד לדירה שלה. בגבה לדלפק הפורמייקה, שומרת על מרחק בטוח מהמעטפה, המתינה שהקומקום ירתח. היא לקחה את ספל התה לשולחן. האם כדאי שתקרא את ההזמנה בעיון או שתחזיר אותה למעטפה ותשכח ממנה? לחלופין, היא יכולה להשליך אותה לפח האשפה. אבל היא בדיוק רוקנה את הפח. אז זה לא נוח. זה בכלל לא היה ממוען אליה. זה יועד למי שהייתה פעם. זה היה דבר אחד שלגביו הייתה בטוחה — פולין ההיא כבר אינה קיימת.

2

ג'קי

ג'קי הרימה את ההזמנה ונשקה לה. אחר כך התחרטה, וחשבה שהלוואי שלא הייתה נושקת לה כי עכשיו הדבר הכי יפה שנחת על מפתן ביתה היה מוכתם בטביעת שפתיים בצבע "אלמוג מרדני". היום גם ככה כבר היה יום טוב, כי זה יום העבודה האחרון שלה השבוע, ומאוחר יותר גם תיפגש עם סטפן, אבל הוא השתפר מאוד עם הגעת ההזמנה. המחשבה על המסיבה מילאה אותה התרגשות. היא רקדה במטבח כשפתחה אותה, ומשהו בתוכה המשיך לרקד גם עכשיו. היא תחבה את ההזמנה לכיסה, התפיחה את שערה, בדקה שאין לה שפתון על השיניים ויצאה לעבודה מלאה עזוז.

ג'קי החתימה את כרטיס העובד שלה כשהגיעה לבית האבות, והשתדלה להקשיב למטפלת שהעבירה לה משמרת, אבל המחשבות שלה היו במקום אחר. בראש היא כבר הייתה במסיבה. אף שהבגד שלה השתנה ללא הרף. היא ידעה שאין לה שום דבר הולם בארון הבגדים ובכל מקרה, מסיבה היא תמיד תירוץ מצוין לבגד חדש, לא משנה כמה כבר דפקה בחשבון כרטיס האשראי שלה. זה עומד להיות ערב מיוחד והיא רצתה, לא — הייתה חייבת שיהיה לה משהו מיוחד ללבוש. ביום החופשי שלה היא תיסע לווסט אנד ותבדוק אם באחת מחנויות המעצבים יש סייל. היא חייבת להיראות שייכת, משכנעת.

"מיליליטר של אינסולין, ג'קי. את איתי?" האישה הזעיפה אליה פנים.

"אני מצטערת. מוטרדת ממשהו." ג'קי עטתה הבעה טרודה.

"מצטערת לשמוע. אבל אסור לך לטעות בזה." היא הקישה על הדף במקום שבו הדגישה בקו תחתון את מנת האינסולין שיש לתת לאחד הדיירים.

"ברור שאסור. את יכולה לסמוך עלי," אמרה ג'קי. המטפלת השנייה לא נראתה כל כך בטוחה.

לא היו הרבה דברים בחיים שג'קי לקחה ברצינות, אבל לדבר אחד כן התייחסה בכובד ראש: לעבודתה. היא עבדה קשה כדי לקבל תעודת הסמכה ומי יודע, אולי אם הייתה מגיעה לתחום מוקדם יותר בחיים, אפילו הייתה מצליחה לקבל הסמכה כאחות. היא ניסתה הרבה תפקידים כשחיפשה את הנישה המתאימה לה, את מה שיהלום את כישרונותיה. רק בחלוף שלושים שנה הבינה שהיא פשוט נסחפת מעבודה מחורבנת אחת לשנייה. ההסמכה כמטפלת סיעודית ייצבה את המצב בחזית העבודה, גם אם שאר תחומי חייה עדיין נותרו, במידה רבה, לא יציבים. היא הייתה חרוצה, עבדה קשה והדיירים אהבו אותה — ובהתחשב בשכרה, היה להם מזל שיש להם אותה.

ברגע שהעברת המשמרת הושלמה, היא קפצה לבקר את מר ויגינס. היא סגרה אחריה את הדלת. מר ויגינס ישב בכיסא הגלגלים שלו וקרא עיתון מקופל בקפידה. הוא הניח אותו וחיוך רחב התפשט על פניו.

"כמה הרווחתי?" הוא שאל וחיכך את ידיו זו בזו.

"שמונים ושבע לירות סטרלינג," אמרה חרש והעבירה לו בזריזות את המזומנים. "שים את הכסף במקום בטוח לפני שמישהו יראה." מתוך הרגל, יישרה את מצעי מיטתו.

"ג'קי, את כוכבת. הנה לך." הוא העביר לה שטר של עשר לירות.

"אתה לא חייב," היא אמרה והחליקה את השטר לכיס מדיה. היא מעולם לא ביקשה, אבל הוא תמיד נתן לה תשר יפה, ששילם מסכום זכיותיו. סוכנות ההימורים הייתה קרובה למקום מגוריה ולכן זו לא הייתה טרחה בשבילה לקפוץ אליה ולהמר בשם הזקן החביב. לעיתים קרובות נאלצו דיירים לעשות פשרות מרחיקות לכת בגלל המעבר לבית האבות. לתפיסתה של ג'קי, לסייע להם למצוא קצת שמחה היה פשוט חלק מהתפקיד.

"ועכשיו, את יכולה להמר לי על אלה?" הוא הגיש לה פיסת נייר ושטר של עשרים לירות סטרלינג.

"ששש," אמרה ג'קי, "בגללך יירו בי." היא נטלה מידיו את השטר והפתק. "אין בעיה. אביא לך את ארוחת הערב מאוחר יותר."

"את נראית היום שמחה מתמיד," הוא אמר.

"זה נכון. תראה את זה." היא שלפה את ההזמנה מכיסה.

מר ויגינס הרכיב את משקפי הקריאה שלו וקרא בעיון. "מסיבה במלון דורצ'סטר, לא פחות. שככה יהיה לי טוב, זארה קליף. כלומר, ה־זארה קליף, השחקנית?"

"האחת והיחידה," אמרה ג'קי בגאווה. "אנחנו חברות ותיקות. מאוד ותיקות. חלקנו דירה בשנות השבעים." היא אמנם לא ראתה את זארה ולא שמעה ממנה שנים, אבל זאת הייתה הזדמנות לחדש את הקשר. ואולי להיות שוב חלק מעולם אחר. חלק מעולם מלא ברק וזוהר, במקום שיניים תותבות וסירי לילה. עצם המחשבה הרטיטה אותה.

"שככה יהיה לי טוב, הסבנטיז. זה היה מאוד מזמן. אפילו אני הייתי חמד של בחור אז. זה לפני חמישים שנה."

"לא!" אמרה ג'קי, בחדות רבה יותר משהתכוונה. היא ניסתה לעשות את החשבון בראש. "זה היה באמצע שנות השבעים, יותר כזה... לפני ארבעים ושש שנים." קולה נהפך ללחישה. איך ייתכן שחלף כל כך הרבה זמן? נדמה היה שמישהו הריץ את חייה קדימה במהירות מוגברת. לא נראה לה שעבר זמן רב כל כך מאז שהייתה צעירה, רווקה והוללת, עם חבריה בליבה של לונדון. אבל כפי שמר ויגינס העיר בחוסר טקט שכזה, זה אכן היה לפני הרבה מאוד זמן. בראש שלה לא השתנה הרבה. היא נשארה אישה ספונטנית, פלרטטנית, שאוהבת לעשות חיים כפי שהייתה תמיד, אבל אפילו היא נאלצה להודות שהבחינה בשינוי חיצוני. תלתלים מאפירים, קמטים ושערות שצצות במקומות לא רצויים.

"האם זה בסדר שאת מראה את ההזמנה לאנשים אם היא אמורה להיות סוד?" הוא שאל, מעיר אותה משרעפיה.

"הם אומרים את זה רק כדי שזה יישמע יותר מרגש. אני בטוחה שהיא יודעת מזה. ואתה, מעוניין בשינוי אווירה? גברת נוסינגטון נמצאת בחדר הפנאי, מערבבת קלפים כמו קלפנית צמרת ומחכה שמישהו יבוא לשחק איתה רֶמִי."

"היא משחקת רק על עשרה פני למשחק," הוא אמר בהתנשאות. ג'קי נעצה בו מבט של מורה. "טוב, נו, שיהיה. גלגלי אותי לשם."