גורל קפוא 1 - הרי האופל והסודות

קוראים יקרים שלי

ברוכים הבאים להרי האופל והסודות.

אפלולי כאן.

יש שיגידו שהספר הזה כבד ואפל יותר (ופסיכולוגי יותר) מהספרים הקודמים שלי.

כחובבת של אימה בדיונית ושל נבלים טרגיים, כתבתי את הטרילוגיה הזאת מתוך אהבה מעוותת לאותם מרכיבים פראיים ומצמררים, כמו אלה שתמצאו ברומן של ג'ק קצ׳ום על קניבלים.

אל תדאגו. אין קניבליזם כאן.

אבל...

"אי אפשר לגדול בתוך אזור הנוחות שלך"

דנוור סטראך, הרי האופל והסודות

אני שואפת לעורר בכם אי־נוחות, רגשות מעורבים וסקרנות חולנית.

עם זאת, אני לא רוצה לגרום לטראומה לקוראים שלא רוצים להיות בטראומה.

הסיפור הזה נותן דגש לנושא רגיש.

ניגשתי לכל סיטואציה בשיקול דעת וברצינות אמיתית, בלי שום כוונה לעשות רומנטיזציה לנושא או להאדיר אותו.

למרות זאת, זה עלול להיות יותר מדי עבור חלק מהקוראים.

אכפת לי מכם ומהבריאות הנפשית שלכם. אם יש לכם טריגרים מסוימים, בבקשה תפעילו שיקול דעת.

הספר הראשון והשני מסתיימים בסוף מותח.

לספר השלישי יש סוף טוב והגיבורה לא צריכה לבחור — היא מקבלת את כולם.

אני אוהבת את הסיפור הזה.

אני אוהבת את התעוזה, את הכאב ואת הלוחמנות במסע שהוא מספר — ומקווה שגם אתם תאהבו אותו.

קריאה מהנה!

פאם גודווין

פרולוג

דנוור

היא מתבוננת מחלון חדר השינה, עיניה הירוקות החודרות נעוצות באפלה הגשומה. נעוצות בי.

היא לא יכולה לראות אותי. עדיין לא. היא חושבת שהיא סובלת לבד. היא לא.

סוף־סוף באתי להציל אותה.

הגיע הרגע, פרנקי.

הגיע הזמן להיעלם איתי.

היא לעולם לא תעזוב מרצון. מובן שלא. היא לא מכירה אותי. אבל אני אתקן את זה.

עד אז, אני אצטרך לעבוד קשה כדי לגרום לה להבין את המצב ולחשוב בהיגיון. היא תילחם ותנסה לברוח, שוב ושוב, ואני אסתכן כדי לשמור עליה, שוב ושוב.

היא שווה את זה.

בלי להסיט את המבט מהחלון, היא מרימה משקה ענברי אל שפתיה ומלקקת את שפת הכוס.

בורבון קנטקי — כמו תמיד — עם תוספת של מיץ דובדבני אמרנה ושני דובדבנים. לא הדובדבנים בעלי הגוון האדום החזק. היא אוהבת את הכהים, העשירים והעסיסיים.

אני בטוח שלפה שלה יש טעם מתוק וייחודי. כמו השם שלה.

פרנקי.

זה לא קיצור של פרנסס או פרנסין. ההורים שלה קראו לה על שם סבא שמעולם לא פגשה, בדיוק כמו שההורים שלי קראו לי על שם עיר שלעולם לא אבקר בה.

שנינו איבדנו את ההורים שלנו לפני שנים, ואני לא עצוב שהם מתו. אנחנו אלה שנתקענו עם השמות הלא מתאימים.

אבל אנחנו מתאימים זה לזה, ואני כאן עכשיו. זה כל מה שהיא צריכה.

ככל שאני עומד יותר זמן בגשם הקפוא ומחכה שהיא תסיט את המבט ממקום המחבוא שלי, ככה אני בטוח יותר שזו ההחלטה הנכונה.

היא שווה כל קילומטר שנסעתי עד לחור הרטוב הזה שנקרא סיטקה, אלסקה. היא שווה כל שנייה מהשחייה בעירום במים הקרים כקרח שסבלתי כדי להתגנב אל האי הפרטי הזה. היא שווה את כל ההכנות שעשיתי כדי לגנוב אותה ולהביא אותה איתי הביתה.

אני עושה את זה בשבילך, פרנקי.

ובשביל החברים שלי.

אלוהים, הם יאהבו אותה. אבל לא בהתחלה.

היא תכבוש אותם. אבל לא בכוונה.

היא פלרטטנית בלי להתכוון. אסון בהתהוות. אלה העיניים הירוקות, הפלרטטניות, המלוכלכות והחודרות שלה שמבטיחות דברים שהיא לא מתכוונת להבטיח. היא לא יכולה לשלוט בזה.

בדיוק כמו שגברים לא יכולים לשלוט בזין שלהם כשהם רואים אותה.

גברים חלשים.

הזין שלי לא קשה. עם זאת, אני לא חלש. יש לי משמעת וסבלנות, והיא צריכה את זה. היא זקוקה לי ולאיפוק המדהים שלי.

בכל מקרה, הזין שלי לא היה עומד עכשיו גם אם הייתי רוצה. לא כשאני עומד בעירום בגשם הקפוא.

הקור לא מפריע לי. קצת גשם הוא כלום בהשוואה לטמפרטורות מתחת לאפס במקום שממנו באתי. אני מקווה שיש לה הרבה בגדים חמים, גרביים עבים וזוג של מגפי חורף טובים. ולעזאזל, למה היא כל כך יפה?

שערה האדום, הגלי והארוך הוא כמו אש על עורה הבהיר. טבעי לחלוטין. שפתיה הוורודות והמלאות מכווצות בייאוש. גם הן טבעיות. והשדיים הקטנטנים והזקורים שלה? אין טבעיים מהם.

היא לא טרחה ללבוש חזייה היום, והפטמות הזקורות שלה בולטות תחת החולצה שהיא לובשת.

החברים שלי ישימו לב אליהן, על אף שהן קטנות. היא כולה קטנה — האף, הידיים, העצמות השבירות שלה. חיות הפרא האלה לא ידעו מה לעשות עם גוף כל כך עדין וקומפקטי. אבל הם ילמדו, והם יודו לי.

כשהיא נסוגה מהחלון בסופו של דבר, אני מנצל את הרגע כדי לרוץ אל המרפסת שמקיפה את הבית ועולה במדרגות בכמה צעדים ארוכים.

אני הולך בזהירות ובשקט מוחלט על המרפסת הרטובה כשתיק אטום למים תחוב מתחת לזרוע שלי. אני חולף על פני כמה חלונות מוארים ועוצר מתחת לגומחה המקורה של הדלת האחורית.

אני מוציא מהתיק מכנסי ג׳ינס יבשים, חולצה תרמית, חבל וזוג כפפות לטקס. אחרי שאני לובש הכול, תשומת הלב שלי לא סוטה מהסביבה.

עצים נישאים לגובה בכל דונם באי הפרטי ויוצרים תחושת בידוד מזויפת, אווירה שמתיימרת להיות מנותקת ואכזרית. אבל אין כאן שום אכזריות. אין טבע שומם, חורף אינסופי או רעב.

האי הזה מתפקד בעזרת חשמל מהעיר, לעזאזל. בית החולים הקרוב ביותר — שבו פרנקי עובדת — נמצא במרחק של דקות ספורות בלבד בסירה, והאוכל לא נלכד או גדל כאן. הוא מגיע במשלוח עם משרת שמקבל שכר גבוה מדי — רק אחד מני רבים שמועסקים אצל בעלי האחוזה.

שבילי הליכה חוצים את השטח לאורך ולרוחב, אבל פרנקי לא הולכת בהם. היא רצה. היא רצה בהם כל יום, במהירות מקסימלית ועם סיבולת מרשימה.

זה דבר טוב. היא תזדקק לכל טיפה של כוח הרצון והסיבולת שלה כדי לשרוד במקום שאליו אקח אותה.

שבילים נוספים מובילים אל בריכה, מנחת מסוקים, מחסן כלים, בית סירות ושני רציפים שמיועדים להכיל יאכטות גדולות. האטרקציה העיקרית היא אחוזה עם קירות אבן ורעפי עץ ארז שנראית כמו משהו מתוך מגזין ארכיטקטורה.

הם לא חסכו בהוצאות על אסתטיקה ונוחות. זה בית הנופש האולטימטיבי שנבנה בשביל מיליארדר שרואה בדיג תחביב, לא כלי להישרדות. מיליארדר שמקשט את הבית שלו בעורות של דובים שמישהו אחר צד, ומעמיד פנים שהוא גבר כשהוא בסך הכול חתיכת בן זונה קטן ויומרני.

אני מנער את מי הגשמים מהשיער שלי ומקיש קוד בלוח המקשים. הדלת האחורית נפתחת, ואני מחכה ומקשיב.

דממה מקבלת את פניי בקומת הכניסה.

אני יכול לשמוע את הצעדים שלה בקומה העליונה.

האבטחה סטנדרטית, בלי שינויים מיוחדים. לוחות מקשים על דלתות. קודי אבטחה שקל לנחש. חיישנים על חלונות. חיישני תנועה על המרפסת. כשאורחים מגיעים בסירה, בעל הבית מקבל הודעה. אם דלת נפרצת בלי הקוד הנכון, הרשויות מקבלות הודעה.

הגנה בסיסית.

כמה יהיר מצידם.

כאילו הים מסביב משמש כתעלת מגן בלתי חדירה, ואף אחד לא יכול לשחות מסיטקה במים הקפואים ולפענח את קוד האבטחה.

אף אחד חוץ ממני.

ואף אחד לעולם לא ידע שהייתי כאן.

אני פותח את ארון הנעליים בכניסה ומוציא זוג נעלי בית מעור כבש. מידה ארבעים ושש, כמוני. אבל את זה כבר ידעתי.

אין מצלמות אבטחה בשטח, חוץ מאלה שהחבאתי בבית ובסביבה במהלך הביקור החשאי האחרון שלי.

כל העובדים כבר הלכו, והבעלים של נעלי הבית האלה עובד עד מאוחר במשרד שלו במרכז סיטקה. גם שם התקנתי מצלמות.

אין נפש חיה על האי הזה חוץ ממני.

ומפרנקי נובאק.

אני משוטט באחוזה הגדולה, אוסף את כל המצלמות שהחבאתי כאן לפני עידנים ומכניס אותן לתיק העמיד למים שלי. התקנתי מצלמות ברוב החדרים, ויש הרבה.

אלוהים, איזה מקום מגוחך. הוא מלא באומנות ובמכשירי חשמל יוקרתיים, בחפצים מבריקים, חסרי צבע ומשעממים שלא משרתים שום מטרה מעשית.

זאת אומרת, למה חרבות תלויות על הקיר? הוא לא יודע איך להשתמש בהן. הוא אפילו לא טורח להתקין מערכת אבטחה טובה.

הוא לא יכול להגן על הדבר היחיד שאין לו תחליף בבית הזה.

אני מוצא אותה בחדר השינה הראשי.

גבה מופנה אליי, כוס הבורבון המלאה שלה עומדת על שידת הלילה. היא מזגה אותו מוקדם יותר, בלי כוונה לשתות אותו. לא הלילה.

היא שוב עומדת בחלון, הייאוש שלה דורש ממנה לשמור על ערנות. היא מתבוננת ברציף ומחכה לו. הוא היה אמור להיות בבית לפני שעה.

היא לא יודעת שהוא עדיין במשרד, נעליו זרוקות על הרצפה והעניבה שלו רפויה בזמן שהוא שותה בורבון משלו. הוא מתעכב בכוונה. הוא לא יחזור הביתה בקרוב.

אני יודע שהיא נואשת לפתור את הוויכוח שהיה להם הבוקר, אבל הוא לא מתכנן לתקן את המצב.

הוא לעולם לא יראה אותה שוב.

אני משחרר את החבל המגולגל שבידי.

היא לא שומעת אותי, את הלב שלי שהולם בפראות או את הדם שזורם במהירות בעורקיי. היא לא שומעת את הרעש של נעלי הבית ששאלתי כשאני מצמצם את המרחק בינינו.

צעד אחד, ועוד אחד, בעדינות, בזהירות, עד שאני מריח את בושם הדובדבנים על עורה. כל כך קרוב. הנשימה שלי מסיטה את שערה.

הכתפיים שלה מתכווצות, וכל גופה קופא.

עכשיו היא יודעת.

היא מסתובבת לאט, בנוקשות, ומרימה את מבטה אל עיניי. העיניים שלה נפערות, כמעט יוצאות מחוריהן, ומצטמצמות לחריצים רצחניים שנייה אחרי.

אוי, האכזריות. היא לוחמת.

אני מקווה שלא אצטרך להרוג אותה ולהרוס הכול.

"אל תיאבקי." אני מותח את החבל בידיי המכוסות בכפפות. "זה יכאב רק קצת."

1

פרנקי

עשר שעות קודם

פצע כואב ומכוער נפער בחזה שלי. אני בולעת רוק ונחנקת ממנו, ועוד צלילים רטובים נפלטים החוצה מגרוני.

לעזאזל, אני לא בוכה. אף פעם, מול אף אחד. אפילו לא מול בעלי. אני מעדיפה לכעוס, לצעוק ולשבור דברים. אפילו עכשיו, הידיים שלי רועדות באלימות. אבל אני פגועה מדי. אני כאובה ופגועה, ולא יכולה לעצור את הרגשות שלי מלהפוך לדמעות.

בינתיים, אהבת חיי בוהה בי כאילו הוא לא מזהה אותי, כאילו הוא נמצא במרחק של שניות מלברוח ולמחוק את הנישואים שלנו מזיכרונו.

חבל מאוד. הוא גרם לזה — כמו שרק הוא יודע — והוא יתמודד עם זה.

"אתה לא עוזב, מונטי." אני זורקת את מקל בדיקת ההיריון מפלסטיק על החזה שלו ומתבוננת בו נופל על הרצפה. "אתה תיקח יום חופש מהעבודה כדי שנוכל לדבר על זה."

"לא יקרה." הוא מתקרב אל המראה ומהדק את העניבה שלו. הטון שלו קריר ונחוש. "חסר לנו כוח אדם במשרדים של מאונטיין ויו. אני מתמודד עם שביתות עובדים בחוף המזרחי ודדליין לביקורת ספרי חשבונות בבריטניה, ובכנות, אין לי כוח ל..." הוא מצביע על פניי הרטובות מדמעות. "זה."

המצב הנפשי העגום שלי מחמיר עם כל מילה. אני אוהבת את בעלי. מאוד. עד עמקי נשמתי. אבל לפעמים, הקרירות שלו גורמת לי להטיל ספק בבחירות שלי בחיים.

כאילו ההתאהבות בו אי פעם הייתה בחירה.

"זה..." אני מצמידה יד אל הבטן השטוחה שלי באצבעות פתוחות כדי לערסל את פעימות הלב השבריריות שבפנים. "זה חשוב יותר מהכול."

"אני לא יודע איך להיות ברור יותר. הייתי ברור כשנפגשנו וכשהתחתנו. הייתי פאקינג ברור הבוקר כשהפתעת אותי עם החדשות האלה." הוא חולף על פניי ומועך את מקל בדיקת ההיריון מתחת לנעל המבריקה שלו. "בלי ילדים, פרנקי. זה מה שאמרתי עוד בלילה הראשון שהזדיינו, והסכמת. לא שיניתי את דעתי, אפילו לא לרגע, בשלוש השנים האחרונות. בלי ילדים. זה לא נתון לוויכוח." הוא נעלם לחדר הארונות ויוצא כמה שניות אחר כך, לבוש בז׳קט חליפה. "אני אקבע תור לרופא ואחזיק את היד שלך בזמן הטיפול. אחר כך נמשיך כאילו זה לא קרה מעולם."

"הפלה?" אני צועקת, רועדת מזעם ויורקת את המילים בזמן שאני הולכת אחריו. "זאת מילה כל כך מכוערת שאתה אפילו לא מסוגל להגיד אותה."

"הפלה." הוא מדגיש את ההברות מעבר לכתפו ומנפנף בידו בביטול. "תקראי לזה איך שאת רוצה. אנחנו נפטרים מזה."

אני נרתעת בתגובה לחוסר הרגישות שלו. "אתה לא מתכוון לזה." הלב שלי הוא כמו עצמות שבורות ורוח מייללת. "אני יודעת שלא רצית ילדים, אבל —"

"אני לא רוצה. אני עדיין לא רוצה ילדים. זה כלל מספר אחת שלי —"

"אוי, לך תזדיין, אתה והכללים שלך. נראה אותך לוקח את הילד הזה ממני."

"היה לנו הסכם!" הוא שואג.

"אתה חושב שרציתי את זה? שנכנסתי להיריון בכוונה? חסימת צינור הזרע שלך נכשלה. תשלים עם זה. או שלא. אני לא יודעת למה אתה מתנהג כמו חתיכת פחדן, אבל זה לא משנה את ההחלטה שלי. לא משנה מה יקרה, אני לא מפילה את התינוק הזה, מונטי. אתה שומע אותי? אם אתה איתי, אני נשבעת לך, אנחנו נהיה בסדר. אנחנו לא הזוג הראשון שמתמודד עם היריון לא מתוכנן. סדרי עדיפויות משתנים. מערכות יחסים מסתגלות —"

"ונשים בוגדות."

נשימתי נעתקת בתגובה להאשמה שלו.

אני לא אכחיש את זה. אני לא צריכה. הוא מעולם לא פגש אישה נאמנה ומסורה יותר מזאת שעומדת מולו. אם הוא מטיל ספק בנאמנות שלי עכשיו, זה הסוף שלנו.

ככל שאני בוהה בו יותר זמן, תווי פניו נעשים נוקשים יותר, עד שהלסת שלו מתהדקת ועיניו הכחולות מתקררות.

אני עומדת על שלי, והמחשבות שלי מסתחררות עם אפשרות מצמררת.

אם הוא לא יעשה את הבחירה הנכונה, אצטרך לעזוב אותו. לא משנה כמה אני אוהבת אותו או כמה זה יהרוס אותי באופן בלתי הפיך, אני לא אישאר עם גבר שמתכחש לילד שלו.

העוקצנות נעלמת באיטיות מההבעה שלו. הלסת שלו משתחררת, והוא פונה לכיוון השידה באנחה. "את לא בוגדת." הוא מעביר יד בשערו השחור המלא, וקולו מתרכך כשהמבטים שלנו מצטלבים במראה. "לא הייתי צריך להגיד את זה."

ויכוח אחד נמנע.

אני מרכינה את הראש ומזכירה לעצמי שהוא לא מגיב ככה כדי לפגוע. הוא מתגונן.

הוא היה במצב הזה בעבר. יותר מדי פעמים.

זה לא מפתיע — הוא עשיר בטירוף, חתיך וכובש. הגבר הכי נחשק באלסקה, גם אחרי שהוצאתי אותו משוק הרווקים.

נשים רוצות אותו. גברים רוצים להיות הוא. ואף אחד — אף אחד — לא מפנק את עצמו באופן מוגזם כמו מונטי.

במילים אחרות, בעלי אוהב לזיין.

כשמשכתי את תשומת הלב שלו לפני שלוש שנים, הוא היה התגלמות הקלישאה של רודף שמלות מיליארדר עם מבנה גוף מפוסל וחיוך שגרם לנשים להתמוסס, והיה בכל מיטה ברחבי ארצות הברית.

איכס.

זאת הייתה התגובה המדויקת שלי כשהוא הציע לי לצאת איתו בפעם הראשונה, וזה בדיוק מה שאמרתי בעשר הפעמים שאחרי.

הדחייה שלי רק גרמה לו לחזר אחריי עוד יותר.

אני האישה היחידה בסיטקה שלא רדפה אחריו, הזדיינה איתו בדייט הראשון וניסתה לגרום לו להישאר איתה בעזרת היריון או הונאה אחרת.

הוא רדף אחריי, לא להפך. ואלוהים, הוא היה עקשן. הוא נאבק במשך שנה בכוח הרצון שלי עד שהייתה לו בעלות על כל חלק בגופי ובנפשי, אבל הוא כל כך חשדן לגבי הכוונות של כולם שהוא שוכח את זה לפעמים.

הוא שוכח שאהבה היא הדבר היחיד שאני רוצה ממנו. אהבה כנה ונאמנה.

"אני לא כמו נשים אחרות." אני מניחה את הידיים על המותניים. "לא אכפת לי מהגודל של הזין שלך, חשבון הבנק שלך או האי הפרטי שלך." אני מניפה את זרועותיי לצדדים כדי להחוות אל הנופים המדהימים של האיים השכנים מבעד לחלונות.

כמובן, אנחנו חיים על האי היקר ביותר, ונכון, אין ספק שהוא מדהים ושלו. גן עדן יוקרתי עם נוף לים שמוקף הרים וכסף. ועדיין, הייתי מוכנה לחיות בעוני כדי להיות איתו. לעזאזל, חתמתי מרצון על הסכם ממון כשהתחתנו. מה עוד אני יכולה לעשות כדי לזכות באמון שלו?

"את שונה מכל אישה שפגשתי אי פעם." הוא מסתובב אליי, ויש אתגר במבטו. "אני לא מבין את זה ולא תמיד סומך עלייך, אבל אני מכור לזה. זאת הסיבה שהתחתנתי איתך."

"התחתנת איתי כי אני האדם היחיד שלא מתקפל בפניך." אני משלבת את זרועותיי על החזה. "תתנצל."

"את והפה החצוף שלך..." הוא תופס את מפרקי כפות הידיים שלי ומושך אותי קרוב. מבטו הלוהט יורד אל שפתיי. "את חושבת שאת כל כך קשוחה. כאילו את יכולה לשלוט בי."

"אני יכולה."

"זה הופך את הכניעה שלך להרבה יותר מתוקה." הוא מסובב אותי לכיוון המיטה.

החזה שלי פוגע במזרן, והוא גוהר מעליי ומצמיד אותי למיטה בעזרת המשקל שלו.

"אני מצטער." הנשימה שלו מלטפת לי את האוזן.

"על מה?"

״שהייתי מניאק."

"תודה. עכשיו רד ממני כדי שנוכל לסיים —"

הוא מהדק את האחיזה בי, ושריריו מתכווצים כשהוא מחכך את הזקפה שלו בתחת שלי.

"לא." הכעס שלי גובר, ואני תוקעת מרפק בצלעות שלו. "אנחנו לא עושים את זה."

"תשתקי." גופי מתקשח כשהוא נועץ את שיניו בצוואר שלי ומלקק את הנשיכה כדי להרגיע את הכאב. "את מגרה אותי בטירוף."

ההוכחה לזה נלחצת אל הישבן שלי, גדלה ומתארכת. זאת הטקטיקה הטיפוסית של מונטי.

ידו מחליקה בין הרגליים שלי והנשימה שלו לוהטת על צווארי. הוא מתכוון לזיין אותי עד שאיכנע, עד שמוחי יהפוך לנוזל והלב שלי יפסיק לפעום, ואני אשכח לגמרי מההיריון שהוא רוצה לסיים.

"תפשקי את הרגליים שלך," הוא נוהם.

"לא." אני חורקת שיניים ומנסה להישמע אכזרית כשאני מתנועעת מתחתיו ללא טעם. "תפסיק!"

"אם תמשיכי להילחם בי, אני אזיין את התחת שלך בלי חומר סיכה."

זה לא איום סרק. זה העונש האהוב עליו.

בכל יום אחר, יכול להיות שהייתי נכנעת למשחקים המלוכלכים שלו, להוטה להרגיש את ההנאה שהוא גורם לי מכאב. אבל לא היום. לא כשהלב שלי מרוסק והוויכוח שלנו עדיין לא נפתר.

אני נמצאת בעמדת נחיתות, לבושה רק בגופייה ובתחתונים, שהוא נאבק למשוך במורד רגליי. בעזרת כמה בעיטות חזקות ונהמות, אני מסתובבת על הגב ונועצת בו מבט. "לא." הטון שלי חד ותקיף, לא משאיר מקום לאי־הבנה. "תסתכל עליי, מונטי. אני לא צוחקת. רד ממני, עכשיו."

הוא קופא. "את פאקינג רצינית?"

"מאוד."

הוא יודע שלא כדאי לו להתווכח איתי כרגע. אני יכולה לראות שהאגו שלו חטף מכה כשהוא דוחף את עצמו בכעס מהמיטה, מסדר את המכנסיים והולך לעבר הדלת.

"לאן אתה הולך?"

"אני מאחר." הוא לוקח את הארנק ואת הטלפון שלו מהשידה בדרך החוצה.

הוא לא איחר לפני שלוש שניות כשהזין שלו נלחץ אל התחת שלי.

"אני נשבעת..." אני קמה ולובשת את התחתונים שלי. "אם תצא דרך הדלת הזאת..."

"מה תעשי?" הוא עוצר בפתח, קולו שקט באופן מצמרר. "מה תעשי, פרנקי?"

אני אעזוב, אארוז את הדברים שלי ואלך לפני שהוא יחזור. אני אתחיל מחדש. בלעדיו.

במקום לומר את זה בקול, אני נועצת בו מבט זועם. אני לא רוצה שהוא יעשה את הבחירה הנכונה רק כי הצבתי לו אולטימטום. אבל כיוון שהוא גבר, הוא רק עומד זקוף ביהירות, לבוש בחליפה הצמודה שלו ומפרש את השתיקה שלי ככניעה.

"ככה חשבתי." הוא יוצא אל המסדרון. "יש לי פגישה לארוחת ערב אחרי העבודה."

"מונטי —"

"אני אאחר. אל תחכי לי." הוא נעלם מעבר לפינה.

פאניקה תוקפת אותי, והבטן שלי מתהפכת.

הוא יוצא. הוא באמת פאקינג יוצא, כאילו לא אמר הרגע לאשתו להפיל את התינוק שלו.

מבחינתי, זאת הבגידה האולטימטיבית.

התגובה שלי מוגזמת? אולי אחרי שנבלה יום שלם בנפרד, הוא יחזור הביתה עם ראש פתוח ויהיה מוכן לדון ברעיון האבהות? אולי נוכל לנהל שיחה טובה אחרי שלשנינו יהיה זמן לחשוב?

אבל אני לא יכולה. אני לא יכולה פשוט לשבת כאן ולחכות להחלטה המכריעה שלו. אני כועסת ונסערת מכדי לתת לו הזדמנות נוספת.

זה לא מונע ממני להקשיב לצעדיו ולהתחנן בלב שהוא יסתובב ויחזור.

בבקשה, מונטי. בבקשה, אל תלך.

כשהצעדים שלו רחוקים מכדי שאשמע אותם, דלת הכניסה נטרקת והורגת אותנו כמו סכין בלב.