זו לא עיירה לרווקות

פתח דבר:

אליזה

אמונה אוניברסלית רווחת גורסת שגבר רווק צעיר שברשותו הון גדול חייב לחפש אישה.

אנחנו לא בהרטפורדשייר ועכשיו זה לא 1812: בלוודרה בחבל קיאנטי היא עיירה בת שלושת אלפים ומאתיים תושבים על הגבול בין הפרובינציה של פירנצה לפרובינציה של סיינה ואנחנו במאה ה־21.

או יותר נכון, כך מראה לוח השנה, אבל בשיחות עיירה מסוימות לא הייתם מנחשים שזאת המאה ה־21.

כמו השיחה שנערכה במאפייה, ההומה עקרות בית כמו בכל בוקר ושבה, בניגוד לרצונה, מצאה את עצמה אֵלִיזֶה בְּנֵטִי מעורבת.

"מתי הוא מגיע?" שואלת פיורלה את ג'יליולה.

"בן כמה הוא?" מצטרפת ויולה.

"אני חייבת לספר את זה מייד לשרה שלי!" קוראת אנג'לה ויוצאת בריצה שכמעט מפילה אותי ואת אימי. "הו, סליחה, לא ראיתי אתכן."

"בוקר טוב, פייטרו, אתה יכול לתת לי בבקשה שתי כיכרות לחם כמו בכל בוקר." מבקשת אימא שלי מהאופה, שמתבונן בשעשוע בכל הפטפוטים. "ומי זה שמגיע? הכומר החדש?" גם היא לא נופלת מהאחרות, ואם יש חדשות כלשהן, היא מייד רוצה לדעת.

בשביל עיירה קטנה שלא קורה בה כלום אף פעם, גם זה יכול להיות אירוע שעליו אפשר לדבר במשך ימים.

"איזה כומר! מאז שהכומר האחרון נפל שדוד לרגליה של האחיינית של קתרינה, הארכידיוקסיה נזהרת היטב ודואגת לא לשלוח לנו כומר מתחת לגיל חמישים. הבא בתור שיקבל את הכנסייה, יותר מבת זוג, יזדקק למטפלת."

בבלוודרה אף גבר רווק אינו מחוץ לתחום, אפילו לא אלה הלובשים את גלימת הכמורה. כאן הבחירה מצטמצמת לקומץ רווקים מתחת לגיל הפנסיה, שום דבר לא קדוש, אימהות, סבתות, דודות ובנות פיתחו להן רדאר מדויק לאיתור בעל פוטנציאלי בטווח של קילומטרים. ואני לא יוצאת מהכלל.

דון מרציו, שזה עתה סיים את לימודי הסמינר, החזיק מעמד ארבעה חודשים: גרטה, האחיינית של קתרינה, חיזרה אחריו בכל הכוח בעזרת פפרדלה ברוטב חזיר ובסוף התחתנה איתו.

"אז מי זה? אחד חשוב?" שואלת אימא, בסקרנות. לעזאזל איתי שאמרתי לה שאביא לה את הקניות הביתה על הווספה.

"מה זאת אומרת?" קופצת ויולה, "דווקא את לא יודעת? ג'אני הנוטריון, נסע כדי לזמן את האחיין של ריקזולי, שעתיד לרשת את האחוזה!"

אה. לכן הם ציפו שאנחנו נדע משהו: אנחנו גרים ועובדים באחוזה, לָה ג'וֹג'וְלָה. הרוזן אומברטו ריקזולי הלך לעולמו לפני חודש, בעקבות התקף לב שגזל אותו מחיי הבטלה הקשים שלו בגיל חמישים ושש, ואנחנו עובדי משק הבית ממתינים להנחיות מהיורשים, שעדיין לא הראו את פניהם.

"לא ידעתי כלום," עונה אימא שלי, ברוגז. "הוא נסע לבית ריקזולי בפוג'ו א קאיאנו?"

לרוזן אומברטו לא היו ילדים, לכן ג'אני מנסה לאתר את בני משפחתו הקרובים ביותר. טוסקנה מלאה באנשים ששמם ריקזולי־גוצ'ארדי, באשר למבחר היורשים, יש אינסוף.

"גיסתי גרה בפוג'ו והיא לא אמרה לי כלום. אולי הוא נסע לאלה שגרים בפונטה־סייבה," מציעה ג'יוליולה.

"יש המון ריקזולי גם בפיזה." אומרת פיורלה.

"עדיף גופת מת בבית מאשר פיזאי בפתח!" קורא דוצ'ו, הרוקח, הוא שומט את האופניים על המדרכה ונכנס למאפייה. "בוקר טוב גבירותיי? על מה אתן מדברות? מי האומלל שמגיע מפיזה?"

"האחיין של ריקזולי, שאמור לרשת את לה ג'וג'ולה, רק לא יודעים איזה מהם." מסביר פייטרו.

"אה, איזה פיזה ואיזה פיזה!" אומר דוצ'ו, "אני יודע: פרננדה אמרה לי, השכנה של ג'אני, כשהיא באה לקחת את המשחה ליבלות."

יכולתי להתערב שדוצ'ו יודע על זה, כי לרוקח כולם מספרים הכול. אבל הכול.

"מי זה? מי זה?" צווחות בהשתוקקות כמקהלה אחת כל האימהות הציידות.

דוצ'ו, זחוח מתשומת הלב, מתנשא בהתרברבות בחלוקו הלבן. "זה האחיין של לנפראנקו ריקזולי הזקן, זה שבלונדון." לנפראנקו היה אביו של אומברטו, שהיה בעל האחוזה לפניו. "הבן של האחיינית שלו אלנה!"

אישורו של דוצ'ו מפתיע אותי עד שאני נרתעת לאחור. "אתה מתכוון לקרלטו?" למעשה קוראים לו צ'ארלס: אימא שלו, אלנה ריקזולי, התחתנה עם סוחר בדים אנגלי, ריצ'רד בינגלי, והוא ואחותו התאומה נהגו לבוא לבלות את עונת הקיץ באחוזה של דודם.

"בהחלט!" מאשר דוצ'ו, "ג'אני עזב אתמול בערב בטיסה מפירנצה."

אני עומדת להושיט את ידי כדי לקחת את השקיות עם הלחם אבל אני מותקפת על ידי המון הסנדקיות העליזות של חבל קיאנטי.

"את מכירה אותו? הוא יפה?" שואלת אותי ג'יליולה.

"הוא עשיר?" זאת דאגתה של פיורלה.

"הוא רווק?" אנג'לה, שהלכה לפני זמן קצר, שוב הופיעה בפתח, משתוקקת לקבל פרטים. אמרתי לכם שהנשים של בלוודרה מפעילות את הרדאר, כשמדובר בגברים.

"למעשה, לא היינו בקשר כבר שנים," אני מתנערת מייד מהצרה שאליה הכנסתי את עצמי.

"נקווה רק שהוא לא גיי, אחרת אתן עלמותיי תישארו מורעבות," מתלוצצים פיירו ודוצ'ו.

"אם הוא הומו הוא יכול מצידי להישאר בלונדון," פוסקת ויולה. "אין לנו זמן לבזבז כאן."

למיטב זיכרוני, קרלו לא היה בכלל הומו. לפחות, לא לפני חמש־עשרה שנה.

"מריאנה," ג'יליולה מושכת את אימא שלי בשרוולה. "את מוכנה לעשות לנו טובה? תודיעי לנו כשהוא מגיע?"

"להודיע לכן?" היא מעמידה פנים שהיא לא מבינה, אבל היא יודעת בדיוק מה הן רוצות. "למה?"

"כדי שנוכל לבוא ללה ג'וג'ולה בתירוץ כלשהו ולפגוש אותו!"

"איזה רעיון יפה" אומרת פיורלה, "ככה פאולה שלי תכין לו קנטוצ'י." הקנטוצ'י המפורסמים של פאולה, הידועים יותר בשם בטון מזוין.

"אני אכין לו בונגו." אומרת אנג'לה.

והינה הן נכנסו לזה, "בואו נתקוף אותו דרך הגרון ובלוטות הטעם!" אבל יותר במובן שמעיד על כך שאם הוא לא יזמין את הבנות שלהן לצאת, הוא עלול למות מחנק.

"הו, איזה רעיונות. אנחנו צריכות לעבוד, אין לנו זמן לשטויות כאלה..." היא משיבה בהתגוננות. אם אני מכירה אותה טוב, אין לה שום רצון לחלוק איתן מידע יקר כזה.

"די, קדימה, אליזה, תגידי לאימא שלך לעשות לנו את הטובה הזאת. מריאנה, אל תהיי אגואיסטית!" מתעקשת ויולה.

"אני אשכנע אותה," אני משקרת כדי להיפטר מהן, כשאני יודעת היטב שהן לא ייתנו לי לצאת מכאן עד שישמעו "כן".

"כל הכבוד."

כשאנחנו יוצאות, אימא משלבת את זרועה בזרועי, ולוחשת באוזני בהרהור, "אל תנסי אפילו להגיד כלום לאלה. אנחנו חייבות ללכת מייד הביתה ולנקות הכול, גם מאחורי כל הרהיטים, ולארגן את החדר הגדול, להכין שתי עוגות, לא, עדיף שלוש, אנחנו חייבות להודיע לג'אדה, היא חייבת לסדר את השיער... ושמלת התחרה שלה, זאת שמבליטה לה את העיניים, צריך לגהץ אותה! וגם את, אליזה, תתחילי לעשות משהו, תתלבשי קצת יותר יפה, לשם שינוי..."

"אימא, בבקשה, אל תתחילי גם את..." אני נאנחת.

לבסוף כשכף רגלנו מחוץ לחנות, פיורלה מתקרבת אליי ומושיטה לעברי שטר מגולגל של עשרה אירו, בערמומיות נונשלנטית. "בואי נקבע שקודם כול, את מספרת לי," היא הולכת לדרכה כשהיא קורצת לעברי כשותפה לדבר עבירה.

לא. אני לא יכולה לסבול יותר. הזיות החתונה האלה, הן לא בשבילי.

אני עולה על ווספה ה"ראלי" התכולה שלי בלי אפילו לסגור את הקסדה ומתניעה בכל הכוח. ענן עשן אפור נפלט מהאגזוז ומדיף באוויר ריח צחנה של שמן שרוף, וגורף קריאות "הגיע הזמן לתקן את זה, לעזאזל!" מהזקנים הישובים מחוץ לבית הקפה של מריו ואימא שלי שעומדת על סף המאפייה וצורחת: "לכל הרוחות, שכחת את הלחם!"

אבל אני אפילו לא מנסה לעשות רוורס ולחזור על עקבותיי לקחת אותו.

פרק 1:

מייקל

"אני מקווה שזה חשוב אם הרצת אותי לפה מהמשרד כאילו זה מקרה חירום לאומי," זו ברכת השלום שלי לצ'ארלס, החבר הכי טוב שלי, כשאני מצטרף אליו במכון הכושר על מכשיר ההליכה.

"זה יום שבת, לכל הרוחות, אתה מוכן להירגע?"

"אה, היום יום שבת?" אני שואל, המום.

"אתה כל כך גמור מהעבודה שאתה אפילו לא יודע איזה יום היום."

ואכן, הייתי משוכנע שהיום יום שישי. בגלל זה פני, העוזרת שלי הייתה כל כך עצבנית הבוקר, כשהוצאתי אותה מהמיטה בשבע בבוקר עם מטח של הודעות דחופות.

"הייתי צריך לקבל לקוח חדש והוא היה פנוי רק הבוקר." זאת האמת למחצה שלי. חיזרתי אחרי ארנסט האווישם במשך חודשים ואתמול הוא הפקיד רשמית בידי סקסטון ודארסי את ניהול תיק ההשקעות העשיר שלו. הבוקר הצלחתי לקדם את העבודה על אף שסקסטון, השותף שלי והסנדק שלי אסר עליי להיות במשרד אחרי תשע בערב. ובסופי שבוע. ובימי החגים...

"בעיית התלות שלך בעבודה לא מעניינת אותי היום. יש לי חדשות."

"אה, כן?" הטון הנלהב שלו מפתיע אותי. צ'ארלס הוא איש של הרגלים, הוא לא אוהב שהתוכניות שלו משתבשות ובגלל זה הוא שונא חדשות. אין לו חדשות אמיתיות מאז שהסירו לו את הפוליפים בכיתה ח'.

"אתה זוכר את הדוד שלי לאנפרנקו, זה עם הווילה בטוסקנה?"

"בטח, ברור." ההורים של צ'ארלס היו האפוטרופוסים החוקיים שלי ושל אחי כשההורים שלנו מתו, לפני עשרים ותשע שנה, ג'ורג' ואני חיינו עם משפחת בינגלי עד שהגענו לבגרות. אימא של צ'ארלס היא מפירנצה, ובבית דיברנו איטלקית רהוטה, הלכנו לבית ספר דו־לשוני ובילינו את כל הקיצים באיטליה בווילה של הדוד הזקן.

"הבן שלו מת ללא יורשים," הוא מסביר לי, "אז האחוזה ממתינה לי ולאחותי."

"באמת?!"

"אתמול הגיע הנוטריון מבלוודרה כדי למסור לי את כל מסמכי הירושה לעיון."

"ואתה תסכים?"

צ'ארלס מושך בכתפיו. הינה עוד דבר שהוא לא אוהב ועושה באי־רצון, קבלת החלטות. "אני לא יודע," זאת התשובה הצפויה.

אני מוכן להתערב על יד ימיני שעכשיו הוא ישאל אותי, "אילו היית במקומי, מה היית עושה?" שלוש... שתיים... אחת...

"אילו היית במקומי, מה היית עושה?"

אני לא מגיד עתידות, אני פשוט מכיר אותו כמו שאני מכיר את כף היד שלי. "הייתי מוכן להתערב שתעביר את הכדור אליי, בינגלי־בוגלי."

"אל תקרא לי ככה, אנחנו כבר לא בבית ספר."

בינגלי־בוגלי, בינגלי ההססן, היה הכינוי שהעניק לו המורה לחינוך גופני כי בכל פעם שהיה צריך לקפוץ, לרוץ, לטפס או לזנק, הוא תמיד היה האחרון בתור.

"איך אני יכול לדעת?! בוודאי תעשה את השיקולים שלך, לא?" אני מוחה.

לאחר שהוצמד עם הגב לקיר, ידידי נושף אנחה, "זה יהיה נכס יפה, ויש לי הרבה זיכרונות מאושרים משם, הבעיה היא שאני לא אדע מה לעשות בו. עכשיו שאבא שלי יצא לגמלאות, אני מייצג את החברה, היום אני כאן, מחר אני בניו יורק, או לוס אנג'לס... אני אשלם הרבה מיסים תמורת מקום שלא יהיה זמן אפילו לנסוע אליו." צ'ארלס עוצר את מכשיר ההליכה ומניח את ידו הימנית על מותנו. "כואב לי בצד. בוא נעבור למכשירים?"

העובדה שלא אמרתי לו מה דעתי יכולה להיות אחת הסיבות האפשריות לכאב שהוא חש בצד.

אנחנו מתמקמים על הספסלים הנמוכים כדי להרים את המוטות בקצב מתואם.

"אמרתי לנוטריון שאחשוב על זה. במקרה שאסרב אני חייב למסור כתב ויתור רשמי," הוא אומר לי בהפסקה בין הסטים.

"ומי יקבל את הנכס?" אני שואל.

"בני הדודים מדרגה שש־עשרה מפונטה־סייבה, שאני חושב שיהיו יותר מעוניינים ממני."

"יותר ממני, זה בטוח," מתערב קול נוסף של אישה.

אני מרים את מבטי מתנוחת השכיבה בה אני נמצא, אני רואה את קרוליין, אחותו התאומה של צ'ארלס, נישאת מעלינו.

"היי, קרול," מברך אותה אחיה, בין נשיפה לנשיפה. "שאלתי לדעתו של מייקל בקשר לאחוזה בטוסקנה."

"יופי, כל הכבוד." היא עונה. היא מתירה את הצמה, ומפזרת את שערה הארוך והנחושתי על כתפיה. "מייקל, תשכנע אותו לרדת מזה."

"צ'ארלס, רד מזה." אני חוזר כמו תוכי.

"אני לא מצליחה לדמיין משהו משעמם יותר מאזור הכפר." היא ממשיכה. "אם זאת הייתה עליית גג בניס, המשקיפה לפרומנד דז אנגלס! יש שם קזינו, חיי חברה תוססים ועם האקלים הים־תיכוני נוכל לנצל אותה כל השנה. אתה לא חושב, מייקל?" היא שואלת אותי שוב.

"אני מעדיף את ספרד," אני משיב בין הרמה להרמה.

"ברור!" היא אומרת. "יש יותר מדי צרפתים בצרפת והם גם חייבים לשים חמאה בכל מקום. ספרד היא הריביירה הצרפתית החדשה: בנלמדנה, מרבייה, אסטפונה. מושלמת לבילוי של ימי הקיץ על הים."

"אני הייתי מעדיף לראות את פנים הארץ," אני עונה ומזדקף לישיבה, ומוחה את הזיעה.

"הו, אהמ... כן... פנים הארץ." היא מהנהנת. "אלוהים, מייקל, המוט הזה ממש כבד, יש לך כוח לא נורמלי אם אתה מצליח להרים אותו!!"

"זה בסך הכול ארבעים קילו, אותו המשקל שצ'ארלס מרים," אני מציין.

"כן, אבל הוא לא מתאמן כמוך."

"יש לנו בדיוק אותה תוכנית," אני עונה.

"אני מודה לך מאוד על ההערכה כלפיי, קרול," אומר צ'ארלס. "גם את נראית מותשת מאוד מהאימון שלך... אה, לא! הרגע יצאת מהספא, אם לשפוט לפי החלוק שלך."

"עשיתי קודם כושר במים."

"אה, ממש מעייף, נכון."

לצ'ארלס וקרוליין יש יחסי אהבה־שנאה. יותר שנאה מאשר אהבה.

"היי, צ'ארלס! היי, מייקל," מברכת אותנו לשלום אחת המדריכות, ונעצרת לידינו.

"היי, זואי." הטון הגס של קרוליין מעיד על כך שהיא לא אהבה את זה שהתעלמה ממנה.

"הו, קארי, לא ראיתי אותך." אומרת זואי. מי שמדבר בגסות, נענה בגסות. "ביום שישי הבא אנחנו מארגנים שיעור יוגה תחת כיפת השמיים, ואחריו מסאג' מרגיע בשמן חמים, ואז פינגר־בופה טבעוני ומבחר חליטות," היא אומרת ומושיטה לצ'ארלס ולי עלון. "אתם באים?"

"ולי כלום?" שואלת אותה קרוליין.

"נגמרו ההזמנות." משיבה זואי בחיוך חושף שיניים. "יש מקומות מוגבלים בטראסה."

"איזו מקריות."

"מעניין מאוד," משיב צ'ארלס.

"מעניין." אני מחקה אותו. אני לא אוהב להיות גס־רוח, אבל זה לא מסוג הערבים שאני אוהב. "אבל כבר יש לי תוכניות."

"חבל," זואי נראית מאוכזבת. "אתה לא יכול לדחות אותם?"

אי אפשר לדחות משהו שלא קיים. "ארוחת ערב מטעם העבודה."

פניה של זואי אורות ואני מבין שתקעתי גול עצמי. "ביום שישי בערב?! איזה לחץ, אתה יודע מה אתה צריך כדי להירגע? יוגה חמה." היא רוכנת מטה לעברי כדי לרשום משהו על ההזמנה שנתנה לי, כשהיא מציגה את החזה שלה הלחוץ בתוך החולצה. "אני עושה גם שיעורים פרטיים, זה המספר שלי. תתקשר אליי מתי שתרצה."

היא נפרדת מכולנו לשלום ולפני שהיא הולכת היא קורצת לעברי.

"איזו חצופה," אומרת קרוליין. "אני לא סובלת בחורות כמוה."

"מה זאת אומרת, בחורות כמוה?" שואל אותה צ'ארלס. לפעמים אני שואל את עצמי אם הוא באמת תמים או שהוא עושה בכוונה.

"גסות," עונה אחותו. "אלוהים, מייקל! טוב שהיא לא קפצה עליך. וגם איך היא מתלבשת! אני מוכנה להתערב שמתחת למכנסונים המיקרוסקופיים האלה היא לא לובשת אפילו תחתונים."

"את רוצה שאני אלך לוודא?" אני לא מצליח להתאפק.

"מייקל!" קרוליין מסתכלת עליי מזועזעת. "אל תגיד לי שהיא הטיפוס שלך?!"

צ'ארלס מגחך בשיניים חשוקות. "למייקל יש הרבה מאוד טיפוסים."

"אתם יודעים מה? אתם משעממים אותי, ערב טוב," היא ממלמלת כשהיא מתכוונת ללכת.

"קחי," אני מושיט לה את ההזמנה של זואי. "אם זה חשוב לך, את יכולה לקבל את ההזמנה שלי."

היא לוקחת אותה מידי בגסות והולכת לדרכה, ואחרי כמה צעדים היא משליכה את הפיסות הקרועות לפח האשפה.

"אחותך עדיין הולכת לטיפול שליטה בכעסים?" אני שואל את צ'ארלס.

"היא אף פעם לא התחילה אותו."

"לכן אני לא רואה שום שיפור."

אנחנו עוברים מכשיר וממשיכים בתרגילים שלנו לכתפיים וגב.

"בכל מקרה, זואי חמודה, אתה יכול להזמין אותה לארוחת ערב, מייקל."

אלוהים! "צ'ארלס, אתה אחרון הרומנטיקנים. מה שזואי רוצה זה לא ארוחת ערב."

"אולי מתאבן וכוס יין יכולים לספק אותה, קודם." הוא מדגיש. "הו, סליחה, נכון שאתה לא אוהב חיזורים, משחק מקדים וכל מה שיכול להידמות לדייט בהתחלה של קשר."

"קשר לא נמצא בסדר העדיפויות שלי."

"הו, אז בגלל זה אתה יוצא עם שתי נשים שונות במקביל?" הוא עוקץ אותי. "שיילה ו... דניס?"

"דניאל." אני מתקן אותו. "עיניים לכולן, ולב לאף אחת." זה המוטו שלי ועד כה זה עובד פלאים. שיילה היא מעסה בספא במאידה ואלה, מתוקה ושירותית, עם משמרות מגוחכות שמונעות ממנה לקיים חיי חברה, אני הולך אליה כשאני רוצה לקבל קצת ליטופים. דניאל, טייסת משנה בבריטיש איירוויז, שאותה אני פוגש ביומיים החופשיים שלה בשבוע, למעשה ארבעים ושמונה שעות של סקס כמעט ללא הפסקה. עם אף אחת מהן מעולם לא יצאתי מחוץ לדלת הדירה שלהן. בבית שלי, לעומת זאת, כף רגלה של אף אחת לא דרכה מעולם. ובכלל, גם לא בחיים הפרטיים שלי.

"אני לעומת זאת מתחיל להרגיש מוכן למשפט המפורסם ׳עד שהמוות יפריד בינינו׳."

אני כמעט שומט את המוט עם המשקולת מידי. "מה?"

"הבנת טוב מאוד, להתחתן, להביא לעולם ילדים..."

"לברדור, תוכנית פנסיונית מקיפה ומכונית וולוו," אני צוחק עליו. "בחייך!"

"יום אחד גם אתה תתעורר עם התחושה הזאת, ואז, אני זה שאצחק עליך, מייקל!"

"אני לא סובלני ליחסים עם אדם שלא יכול לעמוד מולי. אני לא רוצה להעביר את כל החיים שלי עם אישה שמעריצה אותי מהבוקר עד הערב כדי למצוא חן בעיניי, והופכת אותי לציר המרכזי שסביבו סובבים החיים שלה. אם זה צריך להיות לנצח, אני רוצה שזה יהיה עם מישהי שלא מפחדת להתחיל ויכוח, שבמקום תמיד להגיד שאני צודק מראש, שיהיה לה חשק לריב כדי להגן על נקודת המבט שלה. אחת שתעשה לי חשק להתעורר בכל בוקר כדי לגלות מה היא תגיד לי היום."

"אתה לא תחזיק מעמד אפילו שבוע עם אחת כזאת." צ'ארלס מסתכל עליי בספקנות. "גאוותן כמוך, אתה בחיים לא תעשה את הצעד הראשון כדי להשלים אחרי מריבה, ואתם תיפרדו עוד לפני שתתחילו לצאת יחד."

"זה עדיף על החרדה שתקפה אותך, מסוג: 'כל החברים שלי מהאוניברסיטה כבר מתחתנים ועושים ילדים, ואני עדיין אוכל רק את הלבן של הלחם'?"

"סבסטיאן, דיוק ואשפורד נראים לי מאושרים למדי בחיי הנישואים שלהם. גם הארינג עומד להתחתן! ובכל מקרה זה לא שולל את העובדה שאני מרגיש מוכן."

"אם זה ישמח אותך," אני חותך את הדיון.

"מה לדעתך עלה בגורלם של כל הנערים שבילינו איתם את הקיצים בטוסקנה?" הוא שואל אותי פתאום.

"למה?"

"סתם, הם פחות או יותר בגיל שלי, הייתי רוצה לדעת מה עלה בגורלם, ג'אדה למשל."

הינה, לזה הוא חתר. בול פגיעה לצ'ארלס. "אם הגעת לנקודה שאתה נכנס לסרטים בגלל אהבת הילדות שלך, אתה באמת נואש."

"לא נכנסתי לשום סרט, רק נזכרתי בקיצים שבילינו בחבל קיאנטי וגם בה. זה הכול." חוץ מארבעתנו, היו באחוזה גם ילדי העובדים של הרוזן והיינו צבא של פרחחים.

"אני לא אאמין לך גם אם תישבע בחיים שלך."

"אבל למרות הציניות שלך, אתה חייב להודות שתמיד נהנינו שם. אתה זוכר את אליזה, אחותה הצעירה?"

קליק.

צ'ארלס מעורר אצלי זיכרון. "אליזה!" אני קורא בהתלהבות מוגזמת מהדרוש.

היא ואני היינו שותפים בכל תוכנית מקיאוולית ערמומית, כמו אפונה וגזר, כמו החתול והשועל. בלילה היינו הולכים לאחוזה של השכן לגנוב אבטיחים, היינו מתקלחים כשאנחנו רצים מתחת לזרם הממטרות במטע, משחקים בווטרינרים עם התרנגולות והארנבות של האחוזה, פותחים קיוסקים למכירת עוגות לחות מבוץ, משחקים במחבואים באסם. היינו בסנכרון מושלם, כשאחד מאיתנו חשב על משהו, השני כבר אמר אותו ולהפך...

"מייקל? מייקל?!" קורא לי צ'ארלס.

"מה?"

"אתה חולם? אתה תקוע שם כבר חמש דקות."

"מי, אני?"

"אתה רואה עוד מייקל פה?"

"אה, אממ... לא," לעזאזל, כן, המחשבות שלי נדדו. "נחתי קצת. למה?"

"לדעתך, מה אני צריך לעשות בסופו של דבר? להסכים או לוותר?"

להסכים או לוותר? ברגע זה, החלטה שעד לפני חמש דקות נראתה לי ברורה כשמש מתחילה להתערפל עכשיו. "אני... לא יודע."