האגף הרביעי

פרק 1

יום הגיוס הוא תמיד הקטלני ביותר. אולי זו הסיבה שהזריחה יפה במיוחד הבוקר, כי אני יודעת שהיא עלולה להיות האחרונה שלי.

אני מחזקת את הרצועות של תרמיל הגב הכבד וגוררת את רגליי במעלה המדרגות הרחבות של מבצר האבן, שאותו אני מכנה בית. החזה שלי עולה ויורד מהמאמץ, ריאותיי שורפות כשאני מגיעה אל מסדרון האבן המוביל אל משרדה של הגנרלית סורנגייל. חלפו שישה חודשים של אימונים גופניים אינטנסיביים, ועדיין אני לא מצליחה לטפס שש קומות עם תיק ששוקל חמישה־עשר קילוגרמים.

הלך עליי.

אלפי הצעירים בגילֵי העשרים, שממתינים מחוץ לשער כדי להתגייס לרובע שבו חשקו לשרת, הם החזקים והחכמים ביותר בנוואר. מאות מהם התכוננו כבר מלידה כדי להתקבל לרובע הרוכבים ולזכות בהזדמנות להיות חלק מהאליטה. לי היו שישה חודשים בדיוק.

השומרים חסרי ההבעה, הניצבים משני צידי המסדרון הרחב בקצה גרם המדרגות, נמנעים מיצירת קשר עין כשאני חולפת על פניהם, אבל זה לא חדש. חוץ מזה, אין בעיניי תרחיש טוב יותר מזה. שיתעלמו ממני.

קולג' הלוחמה בסגייה ידוע כמקום לא חביב כלפי... טוב, כל אחד - גם אלה שאימא שלהם מנהלת את המקום.

כל קצין נווארי - בין שהוא בוחר ללמוד להיות הילר, לבלר, רוכב או בחיל הרגלים - מחונך בין הקירות האכזריים האלה במשך שלוש שנים ומאומן להשתמש בנשק כדי להגן על גבולותינו ההרריים מפני ניסיונות פלישה אלימים של ממלכת פורומיל ושל רוכבי הגריפונים1 שלהם. החלשים אינם שורדים כאן, בייחוד לא ברובע הרוכבים. הדרקונים דואגים לכך.

"את שולחת אותה למות!" קול מוכר מהדהד דרך דלת העץ העבה של הגנרלית, ואני משתנקת בבהלה. יש רק אישה אחת ביבשת שהיא טיפשה מספיק כדי להרים את הקול על הגנרלית, אבל היא אמורה להיות סמוך לגבול, עם החטיבה המזרחית. מירה.

תגובה עמומה נשמעת מהמשרד, וידי מושטת אל הידית.

"אין לה סיכוי!" מירה צועקת כשאני דוחפת את הדלת הכבדה. כובד משקלו של התרמיל נע קדימה וכמעט גורם לי למעוד. שיט.

הגנרלית מקללת מעברו השני של השולחן, ואני נאחזת בגב ספת הארגמן המרופדת, כדי לייצב את עצמי.

"לעזאזל, אימא! היא אפילו לא מסוגלת לסחוב את התרמיל שלה," מירה מתפרצת וממהרת לעברי.

"אני בסדר!" לחיי בוערות מהשפלה, ואני מכריחה את עצמי להזדקף. היא חזרה לפני חמש דקות וכבר מנסה להציל אותי. כי את זקוקה להצלה, טיפשה שכמוך.

אני לא רוצה את זה בכלל. אני לא רוצה שום חלק ברובע הרוכבים המחורבן הזה. אין לי משאלת מוות. עדיף היה לי להיכשל במבחן הקבלה לבַּסְגִייה ולהתגייס לצבא עם רוב מגויסי החובה. אבל אני כן מסוגלת לסחוב את התרמיל שלי, ואני כן אצליח להסתדר בעצמי.

"אוי, ויולט." עיניים חומות ומלאות דאגה מביטות בי וידיים חזקות נחות על כתפיי.

"היי, מירה." חיוך נפרש על שפתיי. היא אולי כאן כדי לומר מילות פרידה, אבל אני פשוט שמחה לראות את אחותי לראשונה זה שנים.

עיניה מתרככות ואצבעותיה לוחצות על כתפיי, כאילו היא עומדת לקרב אותי אליה לחיבוק, אבל היא נסוגה לאחור ומסתובבת כדי לעמוד לצידי מול אימא שלנו. "את לא יכולה לעשות את זה."

"זה כבר נעשה." אימא מושכת בכתפיה, והקווים החדים של המדים השחורים המחויטים שלה עולים ויורדים.

אני נוחרת בלעג. הנה נגוזה התקווה לזכות בחנינה, לא שהייתי צריכה לצפות או אפילו לקוות מלכתחילה לבדל של רחמים מהאישה הידועה בהיותה חסרת רחמים.

"אז תבטלי את זה," מירה אומרת, רותחת מזעם. "היא למדה כל החיים להיות לבלרית, ולא חונכה להיות רוכבת."

"טוב, היא בהחלט לא את - נכון, לוטננט סורנגייל?" אימא מניחה את כפות ידיה על שולחנה המצוחצח, רוכנת מעט קדימה ונעמדת. היא מצמצמת את עיניה ובוחנת אותנו במבט זהה למבטם של הדרקונים המגולפים ברגליו הגדולות של השולחן. אני לא זקוקה לכוח האסור לשימוש של קריאת מחשבות כדי לדעת מה היא רואה בדיוק.

מירה, בת העשרים ושש, היא הגרסה הצעירה יותר של אימא. היא גבוהה, ושריריה חזקים ומוצקים, הודות לשנים של אימונים ולמאות השעות שהעבירה ברכיבה על הדרקון שלה. עורה זוהר ובריא, ושערה החום־זהוב קצוץ בתספורת קצרה כמו של אימא, כדי שלא יפריע לה בלחימה. אבל מעבר למראה החיצוני, היא בורכה באותה היהירות והאמונה הבלתי מעורערת שהיא שייכת לשמיים. היא נולדה להיות רוכבת.

היא כל מה שאני לא, ומורת הרוח שבה אימא מנידה בראשה מצד לצד מלמדת אותי שהיא מסכימה עם הקביעה הזאת. אני נמוכה מדי. שברירית מדי. הקימורים שלי היו אמורים להיות שרירים, וגופי הבוגדני גורם לי להיות פגיעה באופן מביך.

אימא מתקרבת לעברנו, מגפיה השחורים המצוחצחים מבריקים לאורם הקסום והמרצד של פמוטי הקיר. היא מרימה את קצה הצמה הארוכה שלי ומגחכת בלעג כשעיניה בוחנות את הנקודה מעל כתפיי, שבה השיער מאבד את צבעו החום־זהוב והופך לגוון כסוף ומתכתי לקראת הקצוות. לאחר מכן היא שומטת את הצמה מידה. "עור חיוור, עיניים בהירות, שיער אפור," מבטה שואב ממני כל טיפת ביטחון עצמי. "נראה שהחוֹם גזל ממך גם את הצבע, לא רק את הכוחות," צער חולף בעיניה וגבותיה מתכווצות. "אמרתי לו שלא ישאיר אותך בספרייה ההיא."

זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת אותה מדברת בכעס על המחלה שכמעט הרגה אותה כשהייתה בהיריון איתי, או על הספרייה שאבא הפך לביתי השני ברגע שאימא הוצבה כאן בבסגייה בתור מדריכה, והוא בתור לבלר.

"אני אוהבת את הספרייה," אני מוחה. עברה יותר משנה מאז התקף הלב שלו. הארכיון הוא המקום היחיד שאני יכולה לקרוא לו בית בתוך המבצר העצום הזה, המקום היחיד שבו הנוכחות של אבא עדיין מרחפת באוויר.

"את נשמעת כמו בת של לבלר," אימא אומרת בשקט, ואני רואה את זה - את האישה שהיא הייתה כשאבא היה בחיים - רכה יותר, עדינה יותר, לפחות כלפי בני משפחתה.

"אני בת של לבלר." גבי זועק בכאב, ואני שומטת את התרמיל מכתפיי, מניחה אותו על הרצפה, ונושמת עמוקות בפעם הראשונה מאז שיצאתי מחדרי.

אימא ממצמצת. האישה הרכה נעלמת, נשארת רק הגנרלית. "את בת של רוכבת. את בת עשרים, והיום הוא יום הגיוס. אפשרתי לך לסיים את הלימודים, אבל כמו שאמרתי לך באביב שעבר, ויולט, אני לא מוכנה לראות את אחד הילדים שלי מצטרף לרובע הלבלרים."

"כי הלבלרים נחותים כל כך מהרוכבים?" אני רוטנת, אף על פי שאני יודעת היטב שהרוכבים נמצאים בראש ההיררכיה החברתית והצבאית. העובדה שהדרקונים שלהם צולים אנשים להנאתם די עוזרת להם.

"כן!" קור הרוח הרגיל שלה נעלם לרגע. "ואם רק תעזי להתקרב היום אל המנהרה שמובילה אל רובע הלבלרים, אגרור אותך במו ידיי מהצמה המגוחכת הזו אל חומת המגן."

בטני מתהפכת.

"זה לא מה שאבא היה רוצה!" מירה מתווכחת, וצווארה מאדים.

"אהבתי את אבא שלך, אבל הוא מת," אימא אומרת את המילים כאילו היא מדווחת על תחזית מזג האוויר. "ספק אם הוא רוצה משהו בימים אלה."

אני נושמת עמוקות ולא אומרת דבר. הוויכוחים איתה לא יובילו לשום מקום. היא אף פעם לא הקשיבה לשום דבר שהיה לי לומר, והיום הזה אינו שונה מכל יום אחר.

"לשלוח את ויולט אל רובע הרוכבים שווה ערך לגזר דין מוות." נראה שמירה עדיין לא התעייפה. מירה לעולם לא מתעייפת כשמדובר בוויכוחים עם אימא, ולמרבה התסכול, אימא תמיד העריכה אותה על כך. אין כמו מוסר כפול. "היא לא חזקה מספיק! היא כבר שברה את היד השנה, היא נוקעת מפרק כלשהו פעם בשבועיים, והיא נמוכה מכדי לעלות על דרקון גדול מספיק, שיוכל להגן עליה בקרב."

"ברצינות, מירה?" מה. לעזאזל? ציפורניי ננעצות בכפות ידיי כשאני קופצת אותן לאגרופים. הידיעה שהסיכויים שלי לשרוד נמוכים היא דבר אחד, אבל כשאחותי מטיחה בפניי את כל המגרעות שלי, זה דבר אחר לגמרי. "את קוראת לי חלשה?"

"לא," מירה לוחצת את ידי. "רק... שברירית."

"זה לא יותר טוב." דרקונים לא חוברים אל נשים שבריריות - הם שורפים אותן עד אפר.

"אז היא קטנה." אימא סוקרת אותי במבטה מכף רגל ועד ראש ובוחנת את הטוניקה הרחבה בצבע שמנת עם החגורה והמכנסיים התואמים שבחרתי הבוקר לכבוד ההוצאה להורג האפשרית שלי.

אני נוחרת בבוז. "אז עכשיו אנחנו מפרטות את כל הפגמים שלי?"

"מעולם לא אמרתי שזה פגם," אומרת אימא ופונה אל אחותי, "מירה, ויולט מתמודדת עם סבל רב יותר בבוקר אחד מכפי שאת מתמודדת בשבוע שלם. אם מישהו מהילדים שלי מסוגל לשרוד את רובע הרוכבים, זו היא."

הגבות שלי מזדקרות. דבריה נשמעו כמו מחמאה, אבל כשמדובר באימא שלי, אני אף פעם לא בטוחה לגמרי.

"כמה מועמדים לרובע הרוכבים מתים ביום הגיוס, אימא? ארבעים? חמישים? את עד כדי כך להוטה לקבור ילד נוסף?" מירה יורקת בזעם.

אני מתכווצת כשהטמפרטורה בחדר צונחת הודות ליכולת של אימא לשלוט בסערה, כוח שהיא מתעלת דרך הדרקון שלה, איימשׁיר.

החזה שלי מתכווץ למשמע אזכורו של אחי. איש לא העז להזכיר את ברנן ואת הדרקון שלו במהלך חמש השנים שחלפו, מאז מתו שניהם בקרב לדיכוי המרד הטירי בדרום. אימא אולי סובלת אותי ומכבדת את מירה, אבל את ברנן היא אהבה.

גם אבא אהב אותו. הוא החל לסבול מכאבים בחזה מייד אחרי מותו של ברנן.

הלסת של אימא מתהדקת ועיניה מביעות איום כשהיא מפנה אל מירה מבט נוקב.

אחותי בולעת רוק, אבל עומדת על שלה במהלך קרב המבטים ביניהן.

"אימא," אני אומרת. "היא לא התכוונה-"

"צאי. החוצה. לוטננט," מילותיה של אימא הן נשיפות אדים שקטות במשרד הקר. "לפני שאדווח עלייך בתור נעדרת מהיחידה שלך ללא אישור."

מירה זוקפת את הגב, מהנהנת פעם אחת וסבה על עקביה בדייקנות צבאית. מבלי לומר מילה נוספת, היא פונה לדלת ומרימה תרמיל גב קטן בדרכה החוצה.

לראשונה מזה חודשים אימא ואני נמצאות לבד.

מבטינו מצטלבים, והטמפרטורה בחדר מטפסת כשהיא נושמת עמוקות. "במבחן הקבלה דורגת ברבעון העליון בסעיפי הזריזות והיעילות. את תסתדרי. כל בני משפחת סורנגייל מסתדרים," גב כף ידה מרחף מעל לחיי, נוגע בקושי בעורי. "את דומה כל כך לאבא שלך," היא לוחשת. לאחר מכן היא מכחכחת בגרונה ונסוגה צעדים אחדים לאחור.

נראה שלא מקבלים עיטורים ותעודות הוקרה על הבעת רגשות.

"לא אוכל להתייחס אלייך בשלוש השנים הקרובות," היא נשענת על קצה שולחנה. "בתור הגנרלית של בסגייה, אהיה הגורם הממונה עלייך."

"אני יודעת." זו אחרונת הדאגות שלי, בהתחשב בעובדה שהיא בקושי מתייחסת אליי כבר עכשיו.

"ולא תקבלי שום יחס מיוחד רק כי את הבת שלי. אם כבר, הם יגרמו לך לעבוד קשה יותר, כדי שתוכיחי את עצמך." היא זוקרת גבה.

"אני מודעת לזה." יש לי מזל שהתאמנתי עם מייג'ור גילסטד לאורך החודשים האחרונים, מאז שאימא הטילה את הגזרה.

היא נאנחת ומעלה על שפתיה חיוך מאולץ. "אז אני מניחה שנתראה בעמק בזמן הניפוי, מועמדת, אם כי אני מאמינה שתהפכי לצוערת עד השקיעה."

או לגופה.

אף אחת מאיתנו לא מציינת זאת.

"בהצלחה, המועמדת סורנגייל." היא חוזרת לעמוד מאחורי השולחן ומשחררת אותי.

"תודה, הגנרלית." אני תולה את התרמיל על כתפיי ויוצאת ממשרדה. אחד השומרים סוגר את הדלת מאחוריי.

"היא חולת נפש," קולה של מירה נישא מהמשך המסדרון. היא עומדת בנקודה בין שני שומרים.

"הם יספרו לה שאמרת את זה."

"כאילו הם לא מסכימים איתי," היא מסננת מבעד לשיניים חשוקות. "בואי נלך. יש לנו שעה לפני שכל המועמדים צריכים להתייצב לבדיקת נוכחות. כבר ראיתי אלפים מחכים מחוץ לשערים כשעפתי לכאן." היא מתחילה ללכת ומובילה אותי במורד מדרגות האבן ודרך המסדרונות אל החדר שלי.

טוב... החדר שהיה שלי.

בחצי השעה שלא הייתי בו, כל חפציי האישיים נארזו בתיבות, שעומדות עכשיו בערמה בפינה. הבטן שלי מתהפכת וצונחת אל רצפת העץ. היא ארזה את כל חיי בארגזים.

"היא פאקינג זריזה, אני מוכרחה לומר," מירה רוטנת ומסתובבת אליי, בוחנת אותי בשיפוטיות גלויה. "קיוויתי שאצליח להוריד אותה מזה. מעולם לא נועדת לרובע הרוכבים."

"כבר ציינת את זה," אני זוקרת גבה. "כמה וכמה פעמים."

"מצטערת." היא מתכווצת באי־נוחות, כורעת על הרצפה ומרוקנת את התרמיל שלה.

"מה את עושה?"

"את מה שברנן עשה עבורי," היא אומרת בשקט. הצער הופך לגוש וחונק את גרוני. "את מסוגלת להשתמש בחרב?"

אני מנידה בראשי לשלילה. "היא כבדה מדי, אבל אני די מהירה עם פגיונות." מהירה מאוד אפילו. כמו ברק. הזריזות שלי מחפה על היעדר הכוח.

"תיארתי לעצמי. מעולה. טוב, תניחי את התרמיל ותורידי את המגפיים הנוראים האלה," היא מחטטת בין כל החפצים שהביאה איתה ומושיטה לי מגפיים חדשים ומדים שחורים. "תלבשי ותנעלי את אלה."

"מה לא בסדר בתרמיל שלי?" אני שואלת, אבל מניחה אותו על הרצפה בכל מקרה. היא פותחת אותו מייד ושולפת את כל מה שארזתי בקפדנות. "מירה, ארזתי כל הלילה!"

"את סוחבת יותר מדי דברים, והמגפיים שלך הם מלכודת מוות. את תחליקי מחומת המגן עם הסוליות החלקות האלה. דאגתי שיכינו לך זוג מגפיים עם סוליות גומי רק למקרה חירום, וזה, ויולט יקירתי, מקרה חירום רציני." ספרים מתחילים להתעופף ונוחתים ליד התיבות.

"היי, אמרו לי שאני יכולה למלא את התיק במה שאני רוצה, ואני רוצה אותם!" אני מזנקת לעבר הספר הבא לפני שהיא מצליחה לזרוק אותו ובקושי מספיקה להציל את אוסף האגדות האפלות האהוב עליי.

"את מוכנה למות בשבילם?" הבעת פניה מתקשחת.

"אני יכולה לסחוב אותם!" זה מעוות לגמרי. אני אמורה להקדיש את חיי לספרים, ולא לזרוק אותם בפינה כדי להפוך את התרמיל לקל יותר.

"לא, את לא יכולה. את שוקלת פחות משליש ממשקל התרמיל. החומה היא ברוחב חמישים סנטימטרים בערך, ובגובה שישים מטרים מעל האדמה. בפעם האחרונה שבדקתי, ענני גשם קרבים ובאים. הם לא ידחו הכול רק כי הגשר עלול להיות קצת חלקלק, אחותי. את תיפלי ותמותי. אז את מוכנה להקשיב לי או שאת מתכוונת להצטרף אל רשימת המועמדים המתים ששמותיהם יוכרזו מחר בבוקר?" אין זכר לאחותי הגדולה ברוכבת שניצבת לפניי כרגע. האישה הזו פיקחית, ערמומית ואפילו אכזרית קצת. האישה ששרדה את כל שלוש השנים עם צלקת אחת בלבד, וגם אותה היא קיבלה מהדרקון שלה במהלך הניפוי. "כי זה כל מה שתהיי - רק עוד מצבה, עוד שם חרוט על אבן. תשכחי מהספרים."

"אבא נתן לי אותו," אני ממלמלת ומחבקת את הספר. ייתכן שקובץ הסיפורים שמזהיר אותנו מהפיתוי שבכישופים הוא ילדותי ואפילו מוציא שם רע לדרקונים, אבל הוא כל מה שנשאר לי.

היא נאנחת. "זה לא ספר הפולקלור הישן ההוא על הוונום עם כוחות האופל והוויברנים שלהם? לא קראת אותו כבר אלף פעמים?"

"אולי יותר," אני מתוודה. "וקוראים להם ונין, לא ונום."

"אבא והאגדות שלו," היא אומרת. "רק אל תנסי לתעל כוחות ללא דרקון, ושום מפלצות עם עיניים אדומות לא יתחבאו מתחת למיטה שלך וינסו לחטוף אותך על דרקונים עם שתי רגליים כדי שתצטרפי לצבא האופל שלהם." היא מוציאה מהתרמיל את הספר האחרון שארזתי ומושיטה לי אותו. "תעזבי את הספרים. אבא לא יכול להציל אותך. הוא ניסה, וגם אני ניסיתי. תחליטי, ויולט. את מתכוונת למות בתור לבלרית או לחיות בתור רוכבת?"

אני מסתכלת על הספרים שבידיי ומחליטה. "את קוץ בתחת." אני מניחה בפינה את ספר האגדות והמשָלים, אבל את הספר עב הכרס השני אני ממשיכה להחזיק ומסתובבת אל אחותי.

"קוץ בתחת שמתכוון לוודא שתישארי בחיים. בשביל מה הספר הזה?" היא בוחנת אותי.

"כדי להרוג אנשים." אני מושיטה לה אותו בחזרה.

חיוך איטי נפרש על פניה. "יופי. את יכולה להשאיר אותו אצלך. עכשיו לכי להחליף בגדים ואני אסדר את הבלגן הזה." הפעמון מצלצל מעלינו. נותרו לנו ארבעים וחמש דקות.

אני מתלבשת במהירות, אבל הבגדים נראים כאילו שייכים למישהי אחרת, אף על פי שנתפרו בדיוק למידתי. הטוניקה הוחלפה בחולצה שחורה צמודה עם שרוולים ארוכים, והמכנסיים הרחבים הוחלפו במכנסי עור שנצמדים לכל קימוריי. אני מסיימת להתלבש, ומירה קושרת מחוך בצורת וסט מעל החולצה שלי ומהדקת אותו בחוזקה.

"זה יגן עלייך משפשופים," היא מסבירה.

"כמו הבגדים שהרוכבים לובשים כשהם יוצאים לקרב." אני מוכרחה להודות שהבגדים נראים די מגניבים, גם אם אני רק מתחזה. אלים אדירים, זה באמת קורה.

"בדיוק, כי זה מה שאת עושה. יוצאת לקרב."

העור והבד, שאת השילוב ביניהם אני לא מזהה, מכסים אותי מעצמות הבריח עד מתחת למותניי ועוטפים את החזה ואת כתפיי. אני מעבירה את אצבעי על הנרתיקים הנסתרים שנתפרו באלכסון לאורך הצלעות.

"הם בשביל הפגיונות שלך."

"יש לי רק ארבעה." אני מרימה אותם מערמת החפצים שמוטלת על הרצפה.

"את תשיגי עוד."

אני מחליקה את הפגיונות לתוך הנרתיקים, והצלעות שלי כמו הופכות לכלי נשק. העיצוב גאוני ממש. קל מאוד לשלוף את הפגיונות מהנרתיקים שממוקמים על הצלעות ועל הירכיים.

אני בקושי מזהה את עצמי במראה. אולי כלפי חוץ אני נראית כמו רוכבת, אבל בתוך תוכי אני עדיין לבלרית.

כמה דקות לאחר מכן, חצי מהדברים שארזתי נערמים ליד התיבות. מירה ארזה את התרמיל שלי מחדש ונפטרה מכל דבר שנראה חסר תועלת או סנטימנטלי מדי בעיניה, ובו־בזמן פירטה שלל עצות שיעזרו לי לשרוד ברובע. אבל היא הפתיעה אותי כשעשתה את הדבר הסנטימנטלי ביותר שיש - הורתה לי לשבת בין ברכיה כדי שתוכל לקלוע את השיער שלי סביב ראשי כמו כתר.

לרגע אני שוב ילדה ולא אישה בוגרת, אבל אני נענית לה בכל מקרה.

"מה זה?" אני נוגעת בבד מעל ליבי ומגרדת אותו בעזרת הציפורן.

"משהו שאני עיצבתי," היא מהדקת את הצמה לקרקפת שלי בחוזקה. "וידאתי שיתפרו את זה במיוחד בשבילך, מהקשקשים של טיין, אז תהיי זהירה עם זה."

"קשקשים של דרקון?" אני מסובבת את הראש בתנועה חדה כדי להסתכל עליה. "איך? טיין עצום."

"אני מכירה, במקרה, רוכב שמסוגל להפוך דברים גדולים לקטנים מאוד," חיוך ערמומי נפרש על שפתיה. "ודברים קטנים... להרבה, הרבה יותר גדולים."

אני מגלגלת עיניים. מאז ומתמיד מירה דיברה בפתיחות על כל הגברים שלה, בעוד אני לא נוהגת לדבר על... טוב, שני הגברים שלי. "כמה גדולים יותר?"

היא צוחקת ומושכת שוב בצמה. "ראש קדימה. היית צריכה לגזור את השיער," היא מהדקת את השיער לקרקפת שלי וממשיכה לקלוע את הצמה. "זה יקשה עלייך באימונים ובקרב, ואת תהפכי למטרה רצינית. לאף אחד אין שיער כמו שלך, שהופך לכסוף. זה יגרום להם להתמקד בך."

"את יודעת טוב מאוד שהצבע הטבעי שלו ייעלם בהדרגה, בלי קשר לאורך," גם עיניי מביעות חוסר החלטיות באותה מידה - ערבוב גוונים של כחול וענבר, שיוצר מעין גוון ירוק בהיר ולא ברור, ללא צבע אחד דומיננטי. "וחוץ מהדאגה של כולם לגבי הצבע, השיער הוא הדבר היחיד שבריא אצלי. אם אגזור אותו, אעניש את הגוף שלי, שעושה משהו נכון, סוף־סוף. אני לא חושבת שעליי להסתיר את מי שאני."

"את לא," מירה מושכת בצמה שוב כדי להטות את ראשי לאחור, ומבטינו מצטלבים. "את האישה הכי חכמה שאני מכירה, אל תשכחי את זה. השכל שלך הוא הנשק החזק שלך. תהיי חכמה יותר מהם, ויולט. את מבינה אותי?"

אני מהנהנת, והיא משחררת את אחיזתה, מסיימת לקלוע את הצמה ועוזרת לי לעמוד בחזרה על רגליי. היא ממשיכה לתמצת שנים של ידע בחמש־עשרה דקות מתוחות, ובקושי עוצרת כדי לנשום.

"תהיי ערנית וחדת־הבחנה. את יכולה להיות שקטה, אבל שימי לב לכל דבר ולכל אחד בסביבה שלך, כדי שתוכלי לתעל את זה לטובתך. קראת את ספר החוקים?"

"כמה פעמים." ספר החוקים של הרוכבים דק משמעותית לעומת הספרים של האוגדות האחרות, אולי כי הרוכבים מתקשים לציית לחוקים.

"מעולה. אז את יודעת שרוכבים אחרים יכולים להרוג אותך בכל רגע, והצוערים הרצחניים ינסו בהחלט. ככל שמספר הצוערים נמוך, הסיכוי לעבור את הניפוי גדול יותר. תמיד חסרים דרקונים שמוכנים לחבור, ולכל מי שנוהג בחוסר זהירות שבגללה הוא יכול להיהרג, לא מגיע דרקון בכל מקרה."

"אלא אם כן ישנים. תקיפה של צוער אחר בזמן שהוא ישן היא עבירה שעונשה מוות. פרק ג'-"

"נכון, אבל זה לא אומר שאת בטוחה בלילה. תישני עם זה, אם את יכולה." היא נוקשת באצבעה על הווסט שלי.

"צריך להרוויח את המדים השחורים של הרוכבים. את בטוחה שאני לא צריכה ללבוש את הטוניקה שלי היום?" אני נוגעת בעור.

"הרוח על חומת המגן תהפוך כל בד מיותר למפרש," היא מושיטה לי את התרמיל, והוא קל בהרבה עכשיו. "ככל שהבגדים שלך יהיו צמודים יותר, יהיה לך קל יותר כשתהיי למעלה. זה יעזור לך גם בזירה, במהלך האימונים. תלבשי את השריון כל הזמן, וגם את הפגיונות תשאירי עלייך כל הזמן." היא מצביעה על הנרתיקים שצמודים לירכיה.

"אנשים יגידו שלא הרווחתי את המדים האלה ביושר."

"את בת למשפחת סורנגייל," היא עונה, כאילו התשובה הזו מספקת. "ושכולם ילכו להזדיין."

"את לא חושבת שהקשקשים של הדרקון הם רמאות?"

"אין דבר כזה רמאות. ברגע שאת עולה במדרגות של הצריח ההוא, זה רק לשרוד או למות." הפעמון מצלצל ומבשר לנו שנשארו רק עוד שלושים דקות. היא בולעת רוק. "כמעט הגיע הזמן. את מוכנה?"

"לא."

"גם אני לא הייתי מוכנה," זווית פיה מתרוממת בחיוך אירוני. "והתאמנתי לקראת הרגע הזה כל חיי."

"אני לא מתכוונת למות היום." אני תולה את התרמיל על כתפיי ומצליחה לנשום בקלות, יותר משיכולתי הבוקר. הוא הרבה יותר נוח לנשיאה עכשיו.

המסדרונות בחלק המרכזי של המבצר, שהוא החלק המנהלתי, שקטים באופן מצמרר כשאנחנו יורדות דרך כמה גרמי מדרגות שונים, אבל ככל שאנחנו מתקדמות, הרעש מבחוץ גובר. מבעד לחלונות, בשדות הירוקים הנפרשים מול השער הראשי, אלפי מועמדים מחבקים את משפחותיהם ואומרים מילות פרידה. כמו בכל שנה, רוב המשפחות מסרבות לשחרר את המועמדים עד הצלצול האחרון. את ארבעת השבילים המובילים אל המבצר חוסמים סוסים ועגלות. הם מתקבצים בעיקר מול הכניסה לבית הספר, אבל העגלות הריקות שממתינות בסוף השדות הן אלו שגורמות לי לבחילה.

הן מיועדות לגופות.

אנחנו עומדות להקיף את הפינה האחרונה שתוביל אותנו אל החצר, אך מירה עוצרת.

"מה- אוח." היא מושכת אותי אל החזה שלה, מחבקת אותי בחוזקה במסדרון המבודד יחסית.

"אני אוהבת אותך, ויולט. תזכרי את כל מה שאמרתי לך. אל תהפכי לעוד שם ברשימת המתים." קולה רועד. אני כורכת את זרועותיי סביבה ומחבקת אותה בחוזקה.

"אהיה בסדר," אני מבטיחה.

היא מהנהנת, וסנטרה זז ומתחכך בראשי. "אני יודעת. בואי נזוז."

היא לא אומרת דבר נוסף, מתרחקת ממני ויוצאת אל החצר הצפופה, שממוקמת ממש מאחורי השער הראשי של המבצר. מדריכים, קצינים ואפילו אימא שלי התאספו שם באופן לא רשמי. הם ממתינים שהטירוף המתחולל מעבר לחומות יחלוף כשכולם ייכנסו דרכן. מבין כל הדלתות של בית הספר הצבאי, השער הראשי הוא הכניסה היחידה שדרכה לא יעבור היום אף צוער. לכל רובע יש כניסה ומבנה משלו. לעזאזל, לרוכבים יש אפילו מצודה משלהם. אידיוטים יומרניים ואנוכיים.

אני הולכת בעקבות מירה ומדביקה את הקצב שלה בכמה צעדים מהירים.

"תמצאי את דיין אייטוס," מירה אומרת כשאנחנו חוצות את החצר ומתקדמות לעבר השער הפתוח.

"דיין?" אני לא יכולה שלא לחייך מעצם המחשבה שאראה אותו שוב, וליבי מחסיר פעימה. עברה שנה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. התגעגעתי לעיניו החומות הרכות ולאופן שבו כל גופו זז כשהוא צוחק. התגעגעתי לחברוּת שלנו, ולכל הרגעים שבהם חשבתי שנוכל להיות יותר מזה אילו היה המצב שונה. התגעגעתי לדרך שבה הוא הסתכל עליי, כאילו אני מישהי שראויה לתשומת לב. התגעגעתי פשוט... אליו.

"אני לא נמצאת ברובע כבר שלוש שנים, אבל שמעתי שהוא מסתדר מצוין. הוא ישמור עלייך. תורידי את החיוך הזה מהפנים," מירה נוזפת בי. "הוא בשנה השנייה," היא מנענעת את אצבעה מצד לצד. "אל תתעסקי עם צוערים מהשנה השנייה. אם את רוצה לשכב עם מישהו, וכדאי לך..." גבותיה מתרוממות בשובבות, "לעשות את זה כמה שיותר, כי את אף פעם לא יודעת מה יקרה מחר. אז תתעסקי עם צוערים מהשכבה שלך. אין דבר גרוע יותר מצוערים שמרכלים עלייך וטוענים ששכבת עם מישהו כדי לשרוד."

"אז מותר לי להכניס למיטה כל אחד מהצוערים מהשכבה שלי," אני אומרת בחיוך קטן וערמומי. "רק לא צוערים מהשנה השנייה או השלישית."

"בדיוק." היא קורצת.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*