האחים פיורי 5 - בודן

פרק 1

בל

הרמתי את צווארון הז'קט שלי. ירד גשם קל והיה לי קר.

סרקתי את הרחוב בעיירה הנידחת שבאמצע הדרך בין יוסטון לניו אורלינס, נאנחתי וחציתי את הרחוב. לא היה הרבה מה לראות בו. כמה מלונות זולים, כמה חנויות קטנות שכבר סגרו להיום, ותחנת דלק שבה עצר האוטובוס. בדיינר הצמוד דלקו האורות. המקום נראה מזמין והייתי זקוקה לקפה.

סידרתי את התיק על גבי וצעדתי לכיוון הדלת. מתוך הרגל הידקתי את האחיזה ברצועותיו. התיק הכיל את כל רכושי, את כל מה שהיה לי בעולם.

את לא יכולה לקחת איתך הרבה כשאת במנוסה.

השארתי כל כך הרבה דברים מאחור.

נכנסתי לדיינר בכתפיים שפופות. פעמון צלצל מעל הדלת, ואישה בלונדינית מבוגרת חגורה בסינר לבן וחמושה בקנקן קפה הנהנה אליי.

"תמצאי לך מקום לשבת, חומד. מייד אגש אלייך."

הנהנתי והתיישבתי ליד שולחן בקרבת החלון. ראיתי מכונית חולפת בכביש וסרקתי את צלליות האנשים שהלכו על המדרכות.

לא הבחנתי בדמויות חשודות בחשכה. אף אחד לא עקב אחריי.

בלעתי את הרוק והתבוננתי בתפריט. חתיכת הפלסטיק הייתה דהויה ושרוטה, והעברתי אצבע על חריץ שנוצר משימוש יתר. לא נשאר לי הרבה כסף, ככה שלא יכולתי להתפרע עם ההזמנה.

קולות רמים הדהדו בדיינר. העפתי מבט הצידה והבחנתי בשלושה בחורים שנראו בשנות העשרים לחייהם יושבים בתא, צוחקים ומתלוצצים, כאילו שלא היו להם שום דאגות.

ככל הנראה באמת לא היו להם. הם כנראה עבדו, יצאו לבלות וחגגו במסיבות בסופי שבוע. לרגע אחד ישבתי ותהיתי איך זה לחיות ככה.

בצד השני, במרחק כמה שולחנות ממני, ישב גבר בעל שיער כהה, שנראה בוגר יותר מהבחורים הקולניים, וקרא עיתון בראש מורכן.

כעבור כמה רגעים הופיעה המלצרית. "מה תרצי להזמין?"

שלחתי אליה חיוך קטן. "קפה, בבקשה. שחור. מה מנת היום?"

"קציץ בשר. הוא לא יוקרתי או משהו, אבל לטבח יש מתכון מיוחד. אני מבטיחה לך שהוא ממלא ומשביע."

וזול. "טוב, אז שיהיה קציץ בשר."

המלצרית — שלפי התג שלה קראו לה קארן — הנהנה וחזרה לדלפק.

תופפתי באצבעותיי על שולחן הפורמייקה. הייתי צריכה להחליט לאן ללכת. צפונה? אני יכולה לנסוע לממפיס או לסנט לואיס. או שאולי כדאי לי להמשיך מזרחה? לניו אורלינס או אפילו לפלורידה.

לרגע תהיתי מה שלום אימא שלי בדאלאס. עברה כמעט שנה מאז שראיתי אותה.

ככה בטוח יותר, בל.

אבל זה לא מנע את הכאב. התגעגעתי אליה כל כך.

תמיד רציתי לבקר בניו אורלינס. תופפתי שוב על השולחן. לעומתה, בפלורידה יש חוף. מי לא אוהב מזג אוויר חמים וחוף זהוב?

דלת הכניסה נפתחה וזוג צעיר נכנס פנימה, מלווה במשב אוויר קריר. הגבר הקיף בזרועו אישה דקיקה ג'ינג'ית והיא חייכה אליו.

לפתע ראייתי היטשטשה.

אליסון.

המראה של החברה הכי טובה שלי — עם החיוך הרחב, הנמשים והשיער הג'ינג'י הארוך — היה חקוק בראשי. היו לי כל כך הרבה תמונות שלה.

היינו החברות הכי טובות מאז כיתה ב'. מהיום שבו היא התיישבה לידי בכיתה והכריזה שאנחנו נהיה החברות הכי טובות לנצח. ואכן היינו. בבית הספר היסודי, בחטיבה ובתיכון. אחר כך החלטנו ללמוד יחד בקולג' בביילור. אני למדתי מנהל עסקים, ואלי רצתה להיות אחות.

חשוב לעזור לאנשים שזקוקים לזה, בל.

היא הייתה האדם הכי נחמד וטוב לב שהכרתי. היא הייתה פשוט טובה ויפהפייה.

תפסתי בידיי בקצה השולחן, והזמן שב להתקדם בתקתוק. מצמצתי וראיתי את הג'ינג'ית והחבר שלה מתיישבים ליד שולחן.

היא לא הייתה אליסון.

אלי מתה.

הבטן שלי התכווצה וטעם של קיא עמד בפי. נשמתי עמוק כדי להתגבר על התחושה, תקעתי את אצבעותיי בירכיי וציפורניי ננעצו בבד מכנסי הג'ינס הבלויים שלי.

"בבקשה." קארן הניחה על השולחן ספל קפה וצלחת עם אוכל. הריח הכה בי והחמיר את הבחילה שלי.

הצלחתי לחייך אליה בכל זאת. "תודה."

היא הביטה בי. "אם תצטרכי עוד משהו, חומד, תגידי לי."

הנהנתי ודמעות עקצצו בעיניי מהחביבות שהיא הפגינה.

לא הייתה הרבה חביבות בחיים שלי מאז שעזבתי את הבית.

ברגע הבא התנערתי ממחשבותיי, נעלתי בתוכי את הרגשות והרמתי את המזלג. לשרוד. זה היה הדבר החשוב. ואני, בלאמי סנדרס, הייתי פאקינג שורדת.

לא הייתי מוכנה לאפשר לו לנצח.

נגסתי ביס אחד מקציץ הבשר ולעסתי באיטיות. הייתי באמצע הנגיסה השלישית כשמישהו ניגש לשולחן שלי.

"היי, מותק." זה היה אחד הבחורים מהשלישייה הקולנית. היו לו שיער חום בהיר ופנים שהוא בטח חשב שהן נאות, אבל נראו סתם רגילות. הוא החליק את ידיו לכיסי הג'ינס שלו. "נראה כאילו לא תזיק לך קצת חברה. למה שלא תצטרפי אלינו?"

הבטתי בו בחוסר עניין. "אני רוצה להיות לבד."

"בחייך." החיוך שהוא שיגר אליי אמר לי שהוא חושב שהוא מקסים. "אני בחור נחמד." הוא רכן לעברי. "נוכל לבלות קצת יחד."

אוף. שנאתי טיפוסים שתלטניים כאלה. לרוע המזל, למדתי שאישה שנמצאת לבדה מושכת בחורים כאלה. והרבה.

"אני בסדר. תודה."

קמט הופיע במצחו. "היי, אני מנסה להיות ידידותי."

"אני פשוט ממש רוצה לאכול את ארוחת הערב שלי."

"את יכולה לאכול אותה איתי ועם החברים שלי." הוא הצביע על השולחן שלו. "אנחנו יכולים ללמוד להכיר זה את זה."

פעימות הלב שלי התגברו. הוא לא התכוון להרפות, הוא התכוון לעשות סצנה.

נאנחתי. "תראה —"

לפתע נפל צל על השולחן.

הרמתי את הראש וליבי החסיר פעימה.

זה היה הגבר שישב לבדו בשולחן. כיוון שהוא ישב כשנכנסתי, פספסתי עובדה חשובה, הוא היה עצום. גבוה, רחב וכולו שרירים. השרוולים של חולצתו הכחולה היו מופשלים, וזרועותיו היו מכוסות בקעקועים של פרחים וכל מיני צורות גאומטריות מגניבות.

פניו לא היו ממש יפות, אבל לא יכולתי להסיט מהן את המבט. היה לו מראה מחוספס, עם אף שככל הנראה נשבר בעבר, שיער שחור פרוע וזקן שחור שכיסה את לסתו הרחבה.

עיניו האפורות נדמו לענני סערה והתמקדו באורח הלא רצוי שלי. "היא אמרה שהיא לא מעוניינת."

"אל תתערב." הבחור הצעיר השאיר את מבטו עליי. "זה לא עניינך."

"זה כן, כי אתה מתנהג כמו אידיוט. לך מכאן."

מר עקשני הסתובב אל הגבר האימתני וקפא.

כבשתי חיוך. כן, נכון, אתה לא הבחור הכי גדול בחדר.

"עכשיו," נהם הענק המקועקע.

הנודניק ללא ספק שקל את האפשרויות שלו והתאבן. "היא ממילא לא שווה את זה." הוא אמר בביטול וחזר לחברים שלו.

המשכתי לבהות בגבר הזר ולא יכולתי להסב את מבטי.

הוא הפנה את ראשו בחזרה אליי, ועיני הסערה האפורות שלו פגשו בעיניי.

פרק 2

בו

האישה הצעירה הרימה אליי את העיניים הכחולות הכי גדולות שראיתי בחיים.

"תודה," היא אמרה בקול צרוד באופן מפתיע.

"אני שונא דפוקים כאלה," אמרתי לה.

היא הנהנה. שערה היה צבוע בחום בהיר ואסוף בצמה. הבחנתי שזה לא הצבע הטבעי שלה, כי הוא היה אחיד מדי, ללא אף גוון. היו לה פנים חמודות ואף כפתורי.

"אפשר לקנות לך קפה כאות תודה?" היא שאלה בהיסוס והחוותה בידה על המקום שמולה.

"חשבתי שאת לא רוצה חברה."

"לא את החברה שלו." היא נענעה בראשה. "מצטערת, אתה בטח רוצה לסיים את הארוחה שלך לבד. אז שוב, תודה."

בחנתי אותה. היה בה משהו שנראה כל כך בודד. נתקלתי במראה הזה פעמים רבות בעבר כילד שגדל באומנה, ועכשיו עם ילדי האומנה שאימנתי במכון הכושר שלי.

"תני לי רק להביא את הדברים שלי."

כבר סיימתי לאכול את ההמבורגר, לכן לקחתי רק את העיתון ואת ספל הקפה שלי. נופפתי למלצרית והתיישבתי מול הצעירה הדקיקה והאבודה.

הבחנתי בה כשהיא נכנסה לדיינר. בהתחלה תייגתי אותה כנערה מתבגרת, אבל עכשיו מקרוב, הערכתי שהיא בתחילת שנות העשרים שלה. צעירה, אבל עם מבט נחוש בעיניים.

היא לא הייתה פרח עדין.

קריירת האגרוף שלי לימדה אותי לאמוד במהירות את האומץ והנחישות של אדם. זו הסיבה שהייתי כל כך טוב באגרוף.

האינסטינקטים שלי אמרו לי שהאישה הזאת חסינה נפשית ולא מוותרת בקלות.

"אני בוֹ."

היא היססה. "בל."

קרוב לוודאי שזה לא היה שמה האמיתי. ראו עליה שהיא בצרות או מנסה לברוח מצרות.

"בדרך לאן את, בל?"

"פלורידה."

הנהנתי. "אני בדרך הביתה לניו אורלינס. נסעתי ליוסטון בעניין עסקי."

חלק מהבחורים שהתאמנו במכון הכושר שלי השתתפו בתחרות אגרוף ביוסטון. החלטתי לנהוג לשם במקום לטוס ולהוציא את המכונית המשופצת החדשה שלי לנסיעת מבחן. עזבתי את תחרות האגרוף הערב, אבל אחרי שחציתי את גבול לואיזיאנה, החלטתי למצוא מלון ללילה ולהמשיך לנהוג הביתה בבוקר, אולי בכלל לרדת מהכביש הראשי ולבחור במסלול ציורי דרך אדמות הביצות.

יכולתי למצוא מלון טוב — היה לי כסף — אבל החלטתי לחזור למקורות ולחפש מלון דרכים פשוט שבו אוכל להחנות את המכונית שלי בחזית.

"תמיד רציתי לבקר בניו אורלינס." בל שיחקה בספל הקפה שלה. "זה נשמע כמו מקום נהדר."

צחקתי קצרות. "רוב האנשים נוהגים להתמקד באחוזי הפשיעה ובהוריקנים שם."

שפתיה התעקלו. "אני חושבת על רחוב בורבון, על המרדי גרא, האוכל הקייג'וני והביצות."

"כל הדברים האלה אכן קיימים בה. אני חושב שזו עיר נפלאה."

האחים שלי ואני עשינו את מרב המאמצים לשפר אותה. כולנו נחלנו הצלחה וניסינו להחזיר לקהילה. תרמנו כסף רב לארגוני צדקה מקומיים ולמטרות חשובות, ודאגנו שהפינה הקטנה שלנו בניו אורלינס — בלוק ברובע וורהאוס — תהיה נקייה מפשע.

לא פחדנו להסתבך עם הבני זונות שנכנסו לשטח שלנו. קפצתי את ידי מתחת לשולחן. לכולנו היו עסקים ובתים שם, ועשינו את מה שהיינו צריכים לעשות כדי להגן עליהם. אכן, התקדמנו יפה מהימים שבהם היינו חמישה ילדים נטושים שנפגשו באומנה.

חמישה ילדים שעברו חוויות קשות ותמכו זה בזה.

זיכרונות ישנים וקשים התעוררו בי, ונתתי להם להציף אותי. אף פעם לא שכחתי מאיפה הגעתי.

או מאיזה מצב הגעתי.

"אז מה יש בפלורידה?"

"חוף ים." בל חייכה.

חיוך האיר את פניה ונשימתי נעתקה. לעזאזל, היא הייתה יפהפייה כשחייכה. כחכחתי בגרוני.

"אני אוהבת את החוף," היא המשיכה.

"יש הרבה מה לאהוב בו — חול, שמש חמימה, בירות קרות. על אף שיש כרישים וכוויות מהשמש. פעם הייתי שם בחופשה עם האחים שלי. סנפיר צץ במים, ובחיים לא ראיתי את אחי רית' שוחה מהר כל כך. בסוף זה היה דולפין."

בל צחקה ונראתה מופתעת, כאילו היא לא צחקה הרבה לאחרונה. "כמה אחים יש לך?"

"ארבעה."

"ארבעה. וואו. בטח הבית שלכם היה רועש כשהייתם ילדים."

זקרתי את הסנטר, אבל לא הזכרתי את האומנה. בית האומנה האחרון שלנו היה לא נעים בלשון המעטה. הארווי טאקר אהב להרביץ משמעת בילדים. בעצם הוא היה סתם בן זונה סדיסט.

"יש לך אחים ואחיות?" שאלתי.

היא השפילה מבט. "לא. היינו רק אימא שלי ואני."

המלצרית מילאה מחדש את כוסות הקפה שלנו, ואני שמרתי על שיחה קלילה. בכל פעם שנגענו בנושאים אישיים מדי, בל נלחצה. דיברנו עוד על ניו אורלינס, על מוזיקה ועל סרטים. לרוב לא הייתי דברן גדול, אבל איתה היה לי קל.

היא הייתה צעירה ורעננה, והיה ברור שהיא משכילה, למרות הבגדים הבלויים. היא הייתה אמורה להתחיל את הקריירה שלה ולצאת עם בחורים ולבלות עם חברות, לא לעשות את מה שזה לא יהיה שהיא עשתה.

"אנחנו תכף סוגרים," קראה קארן בקול רם.

זקרתי את הסנטר שלי. "תודה."

בל נשכה את שפתה והביטה החוצה. הטפטוף התגבר לגשם שוטף. ידעתי שלפי התחזית מזג האוויר עוד יחמיר.

"את מתאכסנת במלון הסמוך?" העפתי מבט מהחלון ויכולתי לראות את המכונית שלי. "המקום לא מפואר, אבל הוא נקי."

"הממ, האוטובוס אמור להגיע בעוד כמה שעות."

התאבנתי. הדיינר עמד להיסגר וירד גשם. איפה היא התכוונה לחכות, לעזאזל?

היא ספרה בזהירות את הכסף שלה והשאירה אותו על השולחן. היא נעמדה, הרימה את תיק הגב שלה וסידרה אותו על כתפיה.

הנחתי על השולחן קצת כסף מזומן ליד הכסף שלה ויצאתי בעקבותיה.

באותו רגע נשמע רעם אדיר וברק האיר את החושך. ארובות השמיים נפתחו וגשם זלעפות החל לרדת.

"אוי לא." השיער של בל נרטב בתוך שניות.

"בואי." אחזתי בידה ורצתי למלון הדרכים.

הצטופפנו מתחת לכניסה המקורה שמחוץ לחדר שלי. הבגדים שלנו היו ספוגים מהגשם שירד סביבנו.

שיט. לא נראה שהוא עמד להיחלש בזמן הקרוב.