חנות העתיקות ברחוב רמז - סודות ממואב

פרק א 

כבר מזמן לא נכנסו אל חנות העתיקות ברחוב רמז כל כך הרבה מבקרים צעירים בבת אחת. למען האמת, גם מבקרים מבוגרים לא נהרו אליה בהמוניהם. בדרך כלל נפתחה דלת החנות רק לעתים רחוקות, ואז צילצל פעמון הנחושת הישן שהיה תלוי עליה בשרשרת מתכת ארוכה, ולצליל התלוותה תמיד גם חריקת צירים. אמנם שמריהו קויפמן, בעלי החנות, תיכנן כבר זמן מה לשמן את צירי הדלת, אבל איכשהו היו לו תמיד דברים דחופים יותר או חשובים יותר לעשות, והצירים המשיכו לחרוק בפעמים הנדירות שבהן נפתחה הדלת בפני המבקרים המעטים שנכנסו בה.

תחילה נכנסה נערה כבת ארבע־עשרה, גבוהה ודקיקה, בהירת שיער וירוקת עיניים, שנמשים זעירים ניקדו את אפה. היא שלפה את המפתח מהמנעול, הדליקה את מנורות הניאון הקבועות בתקרה ומיצמצה בעיניה, מנסה להתרגל לאפלולית שבחנות עד שהאור עלה במנורות.

"מוזר שסבא עוד לא הגיע," אמרה לנער בן גילה שנכנס לחנות מיד אחריה. גם הוא היה בעל שיער בהיר ועיניים ירוקות וגבוה ממנה במעט.

"סבא אמר שאולי הוא יאחר," ענה לה הנער. "הוא אמר שהוא הולך לקופת חולים כי סבתא מכריחה אותו לעשות כמה בדיקות."

"אל תשכח שגם אנחנו איחרנו," ענתה לו הנערה המנומשת וירוקת העיניים, שהיתה דומה לו מאוד, בשעה שניגשה להעלות את התריסים ולפתוח את החלונות הסגורים כדי לאפשר לאוויר שבא מן הרחוב להפיג את המחנק בחדר הקטן והצפוף.

"ממש איחרנו," רטן עכשיו נער צעיר מעט יותר, ששיער שחור, גלי ופרוע כמעט כיסה את עיניו החומות, שהציצו מעבר לזגוגיות משקפיים ועדיין נראו הלומות שינה. גם קולו עדיין היה מרופד בפיסות של שרידי שינה, והוא נראה כעוס ובלתי מרוצה בעליל. "הייתי אמור עוד לישון עכשיו," הוא הוסיף בקול ממורמר. "זה מה שאנשים נורמליים עושים ביום הראשון של החופש הגדול. אז מה היה לו כל כך דחוף להביא אותנו לפה בשעה כזאת, כשהוא בעצמו בכלל עוד לא הגיע?"

"די, עידו, אל תדבר ככה על סבא," אמרה לו נערה שנכנסה אחריו וסגרה מאחוריה את דלת החנות החורקת. היא היתה שחרחורת כמותו, ושערה השחור הגלי נשפך מעט מעבר לכתפיה ומיסגר פנים שזופות וחייכניות. "מָיָה תמיד מחייכת," נהגו כולם לומר עליה. "גם כשהיא בוכה, מה שקורה לא מעט, היא עדיין מחייכת." ואכן, גם כשנזפה באחיה הצעיר שנכנס לחנות מעט לפניה, היא התקשתה למחוק משפתיה את החיוך טוב הלב שהיה משוך עליהן וריצד גם בעיניה. "אם סבא אמר לנו להגיע לכאן על הבוקר, כנראה זה עניין חשוב. ואם הוא עדיין לא כאן, זה כנראה בגלל שהוא התעכב בקופת חולים, כי אתה יודע שהוא ממילא קם בחמש בבוקר כל יום. וחוץ מזה, תשע וחצי בבוקר זה לא כזה מוקדם. אפשר לצפות שתוציא את עצמך מהמיטה בשעה כזאת אם סבא שלך מבקש."

עידו התעלם בהפגנתיות מאחותו הגדולה ופנה אל מי שהיתה בת דודתו, אף על פי שמראָהּ החיצוני היה שונה מאוד מזה שלו. "אולי תתקשרי אליו, שחר, ותראי מתי הוא מגיע? אני לא יכול לשרוף פה את כל היום."

שחר, הנערה הדקיקה והבהירה ששערה גלש על גבה, שלפה טלפון נייד מכיס שמלת הקיץ הפרחונית הקלילה שלה, הקישה עליו ונתקלה בצליל חיוג ממושך שלא נענה. "הוא לא עונה," היא הכריזה, אף על פי ששאר הנערים יכלו לשמוע גם הם את הצליל החדגוני שבקע מן המכשיר. "אולי הוא עוד לא יצא מקופת חולים."

"אפשר לחשוב לאן אתה כל כך ממהר," לחשה מיה לעבר עידו, שנראה עכשיו כעוס אפילו יותר. "אתה צריך להיות בבית ספר רק בשתיים בצהריים."

אף על פי שהדברים נאמרו בשקט, הם לא הצליחו לחמוק מאוזניהם של שני בני הדודים, שהיו עסוקים כל אחד בענייניו - שחר בניסיונות חוזרים ונשנים להשיג את סבא שמריהו בטלפון הנייד, וגלעד - אחיה התאום, שהדמיון ביניהם היה יוצא דופן - במאמץ מלווה בבעיטות ובמכות אגרוף לפתוח מגירה תקועה בשולחן כתיבה ישן שעמד למכירה וניצב במרכז החנות. "אחי, מה בית ספר היום?" הוא הפנה את ראשו אל עידו. "היום הראשון של החופש הגדול ואתה לא יכול בלי בית ספר?"

"אני צריך להחזיר ספרי לימוד," מילמל עידו, נבוך מעט, והוסיף בלחישה לעבר אחותו, "סתמי, מיה. את לא יודעת מה אני אעשה לך אם תפתחי את הפה."

שחר ניסתה להפיג את המתח והפעילה את הרמקול בטלפון הנייד שלה, בתקווה שצליל החיוג הרם והמתמשך ישתיק את הוויכוח המתלהט. "זה קצת מלחיץ," היא אמרה. "הוא באמת כבר היה אמור להגיע, ולמה הוא לא עונה? כמה זמן כבר לוקח לעשות בדיקות דם בקופת חולים?" אבל גלעד, הנער בהיר השיער, לא נענה לניסיונותיה של אחותו לגונן על עידו ורכן קרוב מאוד לפניו במבט מתריס. "מישהו כאן מסתיר משהו. אה, עידודי? אתה לא הולך היום להחזיר ספרים כי עשית את זה בשבוע שעבר. רצינו ללכת יחד לבית ספר, אבל אתה אמרת שאמא שלך תקפיץ אותך יותר מאוחר כי יש לך שקית ענקית של ספרי לימוד להחזיר. וכשאנשים ממציאים סיפורים, אני נהיה סקרן לגלות מה הם מנסים להסתיר ממני. אז מה, חמוד, מישהו קיבל עונש וצריך להגיע לבית ספר ביום הראשון של החופש?"

"עזוב אותו," נזפה שחר באחיה בטון של מבוגרת אחראית שממהרת לעצור מריבות עוד לפני שפרצו. "אם הוא לא רוצה לספר, זה עניין שלו." "ותפסיק לקרוא לו חמוד," הוסיפה מיה, מצטרפת גם היא לניסיונות לגונן על עידו. "אפשר לחשוב בן כמה אתה בעצמך. גדול ממנו בקושי בשנה. אז אל תשחק אותה כאילו אתה מי יודע מי ואל תסתכל עליו ככה מלמעלה."

"יודע מה? סבבה. אני אספר לך בדיוק למה אני צריך להגיע לבית ספר היום." עידו הישיר עכשיו מבט אל גלעד, כאילו קיבל זריקת אומץ משתי הבנות שיצאו להגנתו. "כן, נותנים לי עונש. לבוא לעשות מבחן במתמטיקה כי המורה המעצבנת הזאת שלנו החליטה שהעתקתי במבחן סוף שנה."

גלעד היה יכול להיאחז בגילוי הלב הזה, שהיה כמעט מעורר חמלה, ולהרפות מבן דודו, שנראה עכשיו הרבה יותר מסכן מאשר כועס. אלא שמשהו במסכנות של עידו עורר אותו דווקא להמשיך להציק. "לא ייאמן כמה דפוק אתה יכול להיות," אמר לו בקול נוזף. "מילא להעתיק, אבל שגם יתפסו אותך? ככה חינכתי אותך, עידודי?" המילים העוקצניות דחקו בעידו לעטות על עצמו שוב את הבעת הכעס. "תקשיב למה שאומרים לך, יא מתנשא. לא אמרתי שהעתקתי. אמרתי שהיא החליטה שהעתקתי. תמיד היא נטפלת אלי, המורה הזאת. לא משנה כמה פעמים אמרתי לה שהיא סתם מאשימה אותי בלי סיבה. שום דבר לא עזר. בסוף עשתה טובה ובמקום לתת לי אפס במבחן ולהזמין את ההורים שלי לשיחת נזיפה, היא הודיעה לי שאצטרך לבוא למבחן בחופש. ודיר באלק אם מישהו פה יגיד על זה מילה ליד ההורים שלי. וגם לא יזיק לך ללמוד קצת ממיה," הוא הפנה את המילים האחרונות לגלעד. "תלמד ממנה איך להיות קצת נחמד ולא לרדת כל הזמן על מי שקטן ממך."

"טוב, די כבר שניכם," שחר ניסתה שוב להרגיע את האווירה. "סבא לא עונה לי, וזה מתחיל להלחיץ אותי. שאתקשר לסבתא לראות אם היא יודעת מה קורה איתו? או שמישהו מאיתנו יתקשר לאבא או לאמא שלו?"

באותו רגע ניצת במפתיע זיק שובבי בעיניו של עידו ומחק את הבעת העלבון והכעס שנחה בהן קודם. "תגידו, אתם עובדים עלי פה כולכם? כי אין מצב שסבא יאחר לנו ככה ולא יודיע. זה בשביל הסרט שאתם מכינים לי לבר־מצווה? תודו! מישהו פה מצלם את כל זה? אתם רוצים להלחיץ אותי ובסוף תצעקו לי ככה, 'הפתעה!' כמו שעושים במסיבת יום הולדת?"

מיה הרימה את ידיה כלפי מעלה בתנועת ייאוש ואמרה לו בקול אטי וברור, כאילו היא מדברת לילד קטן, "תירגע עם זה, עידו. אנחנו לא מצלמים לך שום סרט לבר־מצווה. אולי נצלם בהמשך, אני לא יודעת. החופש רק התחיל והבר־מצווה שלך רק אחרי החגים. אולי עוד נגיע לזה. אבל בינתיים עוד לא עשינו כלום. תפסיק לחפש בכל דבר רמזים לדברים שאנחנו כאילו מסתירים ממך." ובאותה נשימה הפנתה את פניה לעבר גלעד ומיהרה להגיד לו, עכשיו שוב בטון כמעט נוזף, "ואתה אל תתחיל עוד פעם להציק לו ולרדת עליו. לא כולם כמוך, שהבר־מצווה שלך בקושי הזיז לך. לילדים נורמליים אכפת מזה, אז תפסיק להתנשא. ועכשיו בבקשה תפסיקו שניכם ובמקום זה ננסה לברר מה קורה עם סבא."

היא בקושי סיימה לדבר, וצליל של שיר בקע מכיס מכנסי הג'ינס שלה. היא שלפה במהירות טלפון מתוכו ומיהרה לעדכן את שאר הנערים - "זאת אמא." וכעבור רגע, "כן, אנחנו מחכים לו פה בחנות... ראינו שהוא לא כאן, אז פתחנו במפתח שמוחבא בחוץ... כן. הוא אמר שהוא יהיה פה בתשע. אולי טיפה אחרי כי הוא הולך לקופת חולים... מה?... באמת?... את לא רצינית... זה לא יכול להיות," קולה נשמע פתאום מבוהל. "דיברנו איתו אתמול בערב והוא נשמע לגמרי רגיל... מתי זה קרה?... ואיפה הוא עכשיו?... ואתם?... אז שנגיע גם?... טוב. תעדכני ברגע שתדעי משהו. מבטיחה?" היא סיימה את השיחה ופנתה אל שאר החבורה בפנים חיוורות. "סבא בבית חולים," הטילה את הפצצה אל השקט שהתגבה פתאום ביניהם. "חושבים שהיה לו אירוע מוחי. הוא חזר בבוקר מהתפילה, התכונן לצאת לקופת חולים ואז הוא פתאום התחיל לומר דברים מבולבלים ואחרי כמה דקות נפל, וסבתא הזמינה אמבולנס ולקחו אותו לבית חולים. ועכשיו אמא שלנו ואבא שלכם" - היא פנתה אל שחר וגלעד - "עכשיו הם בבית חולים ומחכים לשמוע מה קורה איתו. לא בדיוק הצלחתי לקלוט. נדמה לי שהיא אמרה שהוא בטיפול נמרץ ושבשום פנים לא ננסה להגיע לשם. שנחכה שהיא תעדכן.

"והיא נשמעה נורא, אם תהיתם," הוסיפה כעבור רגע.

שקט כבד עמד בחדר הקטן והדחוס, שנהיה פתאום מחניק מאוד. על מדפים ושולחנות ובתוך ויטרינות עמדו בצפיפות אינספור חפצים עתיקים - פמוטי נחושת, כלי בית, תמונות ופסלונים, וביניהם ניצבו בצפיפות רבה גם רהיטים עתיקים מעוצבים בסגנונות מיושנים ונפרשו שטיחים פרסיים ישנים ארוגים בעבודת יד. ובתוך התפאורה הזאת, שנראתה כאילו קפאה בזמן, עמדו ארבעה נערים שגם פניהם קפאו פתאום, והרצון לפטפט או להעיר או להתקוטט או לנזוף נמוג מהם. הבשורה הותירה אותם המומים, מתקשים להגיב. עד ששחר אמרה פתאום, בשקט, "היתה לי תחושה שמשהו לא טוב הולך לקרות לו. מאז היום הולדת שלו. בחודשים האחרונים הוא נראה כאילו הזדקן בבת אחת בעשר שנים לפחות. הוא נהיה אטי יותר והתחיל לדאוג יותר. לא שמתם לב איך פתאום הוא התחיל ללכת יותר לאט, כאילו הוא מפחד ליפול או לאבד את היציבות? וכל הזמן הוא אמר, 'הזקנה קפצה עלי. בבת אחת היא קפצה עלי. זהו. איבדתי את כל הכוח.' נראה כאילו הוא רק חיכה שמשהו כזה יקרה לו. כאילו הוא החליט שמרגע שמלאו לו שמונים, הוא כבר לא שווה יותר כלום."

"וכל הזמן סבתא צילה אמרה לו, 'אתה מזדקן רע, שמריהו. תתחיל לטפל בעצמך,'" הוסיפה מיה. וגלעד לא התאפק ואמר, "והוא היה עונה לה, 'אם הייתי כמוך, רק מטפל בעציצים שלי ומצייר ציורי שמן ומכין ארוחות לנכדים, גם אני הייתי יכול להזדקן יותר טוב.'" "והיא היתה עונה לו, 'אז תסגור סוף־סוף את החנות שלך ותתחיל לעזור לי לטפל בעציצים. אולי אז גם אתה תתחיל להרגיש יותר טוב,'" חתמה מיה את חילופי הדברים שארבעתם זכו לשמוע בין סבא שמריהו לסבתא צילה הרבה יותר מדי פעמים בשבועות האחרונים.

זה לא היה סוד שסבתא לא אהבה את חנות העתיקות שסבא ניהל בקצה רחוב רמז הירושלמי כבר עשרות שנים. הילדים מעולם לא הכירו אותו עושה משהו אחר. הם רק ידעו שבעבר הרחוק מאוד הוא שימש פקיד בחברה ממשלתית כלשהי, בתפקיד בטוח ויציב, אבל שנא כל רגע במה שנראה לו כמו עבודה משמימה וחסרת מעוף. בתור תחביב נהג להסתובב בין חנויות לממכר עתיקות ובין אספנים פרטיים ולאט־לאט יצר לעצמו אוסף פרטי משלו, שהרשים את כל מי שחזה בו. עד שיום אחד החליט להפוך את התחביב למקצוע ופתח את חנות העתיקות הזאת במבנה קטן וקסום בנוי אבן ירושלמית, ממש בסמוך למבני תחנת הרכבת הישנה ברחוב רמז.

הוא תמיד אמר שלא היה יכול לחלום על מיקום מתאים יותר לחנות העתיקות שלו. בכל מקום סביבה היו אתרים שהעבר הכריז על עצמו מתוכם, כך נהג סבא לומר תמיד. אתרים שסיפרו סיפורים מלפני עשרות או מאות שנים ולפעמים אפילו סיפורים בני אלפי שנים. ממש בצמוד לחנות ניצב מתחם תחנת הרכבת הראשונה שחנכו הטורקים בשנת 1892, בקצה קו הרכבת שעלתה מיפו לירושלים. זה שנים אחדות שאדני עץ מרצפים את המתחם, נמתחים בין חנויות צבעוניות לבין מרכזי בילוי ומפתים תיירים ומטיילים להתפנק בגביע גלידה או לקנות כובע קש ססגוני, אבל סבא אהב לספר על הימים שבהם החליפה מסילת הרכבת הראשונה את נתיב החמורים שהלכו בו בעצלתיים, ועל אליעזר בן־יהודה שהשתתף בחנוכת התחנה והעניק למכונת הברזל נושפת הקיטור את השם "רכבת". לא רחוק מהחנות עמד המבנה הציורי של תיאטרון החאן, ששנים רבות לפני חנוכת המסילה כבר שימש מלון אורחים לעולי רגל יהודים ולצליינים נוצרים.1 ממש מול החנות התגבהה לה גבעת התנ"ך המשקיפה אל גיא בן הינום, הכנסייה הסקוטית לשמאלה ומלון הר ציון מתנשא על ההר שמולה.

לפני שנים, כשעוד היו ילדים קטנים, נהגו ארבעת הנכדים לבלות ימים רבים בחופשות שלהם ושעות רבות אחר הצהריים לאורך השנה בחנות העתיקות של סבא, שנראתה להם תמיד כאילו יצאה מתוך ספר אגדות קסום. גלעד ושחר התאומים היו כמעט בני גילה של מיה, ועידו צעיר מהם בשנה בלבד, ומאז ומתמיד היו ארבעתם חבורה מלוכדת שבילתה יחד כל זמן שהתאפשר לה. תמיד בשעה שתיים הקפיד סבא לצאת להפסקה מעבודתו, ובימים שבהם בחר לבלות את שעת המנוחה עם הנכדים ולא ללכת הביתה, כדי לאכול ארוחת צהריים עם סבתא ולנמנם קצת עד שיחזור ויפתח את החנות בשעה ארבע בדיוק, היה נוטל בידו שקית ניילון שבה כריכים עטופים בנייר וכמה פירות, חוצה את הכביש עם חבורת הנכדים שהקיפה אותו ומטפס איתם בזהירות על הגבעה שמול החנות.

הם היו אוכלים יחד ארוחה קלה, וסבא היה מבקש מהם לעצום את עיניהם ולהאזין לצעקות הילדים שהוקרבו לאל בעל לקול הלמות התופים בתופת שנפער בגיא שמתחתיהם לפני אלפי שנים. לפעמים סיפר להם על היהודים שבחרו, לפני יותר ממאה שנים, לצאת מן השכונות הישנות בעיר העתיקה ולהקים את השכונות החדשות שנמצאות כמעט במרחק הושטת יד מהם. והוא ביקש מהם לדמיין אותם, נועלים בלילה את שערי השכונות החדשות, מאזינים בחרדה לקולות רחוקים של תנים או של שודדים מאיימים. ולפעמים סיפר על הטורקים שהקימו את תחנת הרכבת הצמודה אל החנות, או על הכנסייה שהוקמה כדי להנציח את החיילים הסקוטים שנהרגו בקרבות מלחמת העולם הראשונה. תמיד היו לו סיפורים מרתקים ותמיד ביקש מהילדים לעצום את עיניהם, לדמיין את המראות ולהאזין לקולות שעדיין - כך אמר להם - אצורים בסלעים שמסביב ורק מחכים שמישהו יחלץ אותם מתוך האבן.

בשנים הראשונות נהגו ארבעת הילדים לשבת בסבלנות ולהקשיב בשקיקה לסיפוריו של סבא. עם הזמן החלו הבנים לגלות סימנים של חוסר סבלנות וביקשו להם עיסוקים חדשים. עידו נהפך מומחה למשחקי מחשב ונטה להתחמק מהבילויים הממושכים עם סבא ומהסיפורים שחזר וסיפר שוב ושוב. וגלעד - הוא התחיל להתעניין בכדורסל, לדבר על כדורסל, לעודד את קבוצת הכדורסל הירושלמית ולשחק בעצמו כדורסל, בתקווה שיום יבוא והוא יתנשא סוף־סוף לגובה של שחקן כדורסל אמיתי. מיה המשיכה לבלות עם סבא על גבעת התנ"ך, אבל פחות ופחות התעניינה בסיפורים, והתעסקה יותר ויותר במרבדי הפרחים שכיסו את הגבעה והתחלפו בין חצבים בשלהי הקיץ לבין סתווניות בראשית הסתיו וכלניות לקראת סוף החורף, בבעלי החיים שביקרו בגבעה, בתצורות הסלע ובמרחבי הנוף. כשעידו התחיל ללכת לחוגי תכנות וגלעד הלך לחוג כדורסל, התחילה מיה ללכת לחוגי סיירות. ורק שחר שמרה אמונים לסיפוריו של סבא. היא שתתה אותם בצמא, וכשהיה עסוק ולא התפנה לספר לה סיפורים בעצמו, שקעה בקריאת ספרים שהשלימו עבורה את מה שהחסיר בדבריו. היא קראה בלי סוף וזכרה היטב כל מה שקראה. כך, כשסבתא צילה ביקשה את עזרת הנכדים במציאת תשובה להגדרה בלתי מפוענחת בתשבצים שכל כך אהבה לפתור, כמעט תמיד שחר היתה זו שקפצה והתשובה הנכונה בפיה.

אמנם ככל שחלפו השנים הלכו הילדים ואימצו להם תחביבים מגוונים, והשעות הקסומות של האזנה לסיפוריו של סבא על גבעת התנ"ך הלכו והתמעטו, אבל בתוך לבם נשארה פינה חמה לחנות העתיקות, גם אם הביקורים בה נעשו נדירים יותר ויותר. בימים של חופשה מבית הספר או בשעות שלאחר סיום הלימודים היה מדי פעם מגיע מי מהם, בעיקר שחר או מיה, אל החנות, להפיג את בדידותו של סבא, שחיכה עד בוש לכניסתם של לקוחות. הם התבוננו אז בפליאה בחפצים שבחנות וניסו לדמיין למה שימשו ולמי היו שייכים אי־אז לפני שנים רבות, ולפעמים היו מרגישים גם איזו צביטת געגוע לימים שבהם נהגו ארבעתם לבלות יחד בחנות.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*