עכשיו זה טוב

1.
דרור

הוא מעולם לא אהב את פיטר פן כמוני. רציתי להיפרד ממנו בטלפון, אבל איך אפשר לסיים קשר ארוך כל כך בשיחת טלפון? האוטובוס מטרטר בעליות ואני מהרהרת בו, בעמנואל. הנוף העירוני מתחלף בנוף הסלעי של הרי בנימין, ובראשי עולה זכרון יום ההולדת שהוא ערך לי בהפתעה לפני שנה, בקליניקה המשפטית שעבדתי בה. הוא תלה בלונים צבעוניים ושלט חמוד שהוא הכין בעצמו, וחייך אליי חיוך גדול מעל זיקוק התקוע במאפינס.

הכרתי אותו בגיל ארבע־עשרה באתר של סקירות ספרותיות. הוא כתב ביקורת שלילית על הספר "פיטר פן" מאת ג'יימס מתיו בארי, ואני שלחתי לו הודעה במייל הפנימי של האתר ודרשתי ממנו הסבר מפורט יותר. עמנואל טען שבארי המציא עולם שלם של דמויות סוריאליסטיות שמציפות הרבה שאלות מוסריות וערכיות. פיטר פן, למשל, הוא בסך הכול ילד ששיני החלב שלו עדיין לא התחלפו, וכבר יש לו מוח של איש העולם הגדול המנוסה בעורמה ובשחיתות. ניסיתי לשכנע אותו שפיטר פן הוא דמות מתוקה שברחה מהמציאות רק כדי להמשיך ולהיות ילדותית לנצח, דמות המסרבת להתבגר ולהתחייב לעולם שלם של חוקים ועול, אך עמנואל טען שאני מושפעת מגרסת דיסני, ושכדאי שאקרא את הספר המוער, אף שקראתי.

מאז דיברנו שעות על ספרים, על דת, על בני עקיבא ועל מקומות בארץ ובעולם שהיינו רוצים לבקר בהם. בהמשך אזרנו אומץ ועברנו לצ'אט של ג'ימייל, שם תקשרנו לעיתים קרובות יותר, וכשקיבלנו טלפון סלולרי — שלחנו זה לזה הודעות בלתי פוסקות. בפעם הראשונה שעמנואל הציע שנשוחח בטלפון התרגשתי מאוד. הוריי לא ידעו על קיומו, ואני דימיתי שאני חיה בסרט רומנטי. כיוון שהוא גר בצפון, נגזר עלינו להיפגש מאחורי מסך קר שרק העיף את הציפיות שלנו לשמיים. עם הזמן הוא הפך להיות החבר הכי טוב שלי. כדי להתכתב איתו הייתי מוכנה לחרוג ממגבלות חבילת הגלישה שלי ולשלם יותר על כל מסרון, או לריב על המחשב כדי לזכות בדקה נוספת של שיחה בצ'אט. עברנו יחד את הבגרויות, את השבו"שים שלו לישיבות, את השירות הלאומי שלי כקומונרית, את לימודיי במדרשה בשומרון, את הגיבושים שלו לצבא, את תחילת לימודיי באוניברסיטה ואת לימודיו בישיבת הגוש. בכל רגע נתון ידענו איפה האחר נמצא ומה הוא עושה, עד כדי התייעצויות בעניינים ברומו של עולם, כמו מה להזמין במסעדה.

מתחת לפני השטח ניסינו לעבור את משוכת הידידות, אבל היינו צעירים, ביישנים ובעיקר דתיים. וכשהתגברנו סוף־סוף על ההיסוסים והחלטנו לקחת צעד קדימה ומה שיהיה יהיה, זה פשוט לא עבד. הקשר שלנו היה כבד מדי, חסר ביטחון ושברירי. עד היום לא הצלחנו להתגבר על העכבות. בכל פעם שהעזתי לפרוץ קדימה, נתקלתי בגדר אישיותית או הלכתית מצידו. פעם הצעתי שנעשה קמפינג של יום בגולן, המקום שהוא הכי אוהב לטייל בו, ותשובתו המיידית הייתה "חד־משמעית לא!" לישון זה לצד זו? חלילה, גם אם באוהלים נפרדים.

לא פעם רציתי לצעוק עליו, "תסתכל קדימה, תראה מה יש שם באופק, זה יכול להיות שלנו." אבל הוא לא ראה מעבר לקצות רגליו, ואני הרגשתי שאני עומדת במקום ולא מתקדמת, ושאם רק היה משחרר מעט, אהבתנו הייתה פיצוץ קוסמי ענק ולא גחלת עמומה. ניסיתי לדבר איתו על שמירת נגיעה, שהיא מבחינתו איסור מוחלט, ותגובתו הייתה, "דרור, זה אסור. מה יש לדבר?" כך גם בהלכות שבת — הכול שחור או לבן. ובכל זאת, אהבתי אותו ולא רציתי לוותר עליו. אחרי הכול, הוא היחיד שאהבתי.

הנקודה הכואבת ביותר בפרידה ממנו היא ההבנה שאאבד אותו כחבר טוב. חלק ממני אינו מאמין שהסיפור שלנו חייב להסתיים ושעליי לעבור הלאה, וחלק אחר השלים עם זה מזמן. כל קילומטר שהאוטובוס גומא גורם לכתפיי לשקוע יותר וליבי הופך כבד. הוא לא יודע שאני באה לסיים אותנו, לחתוך בבשר. ודאי יהיה המום לגלות זאת, כי מבחינתו אנחנו 'עובדים' מצוין יחד. איך הוא לא מבין שמשהו תקוע, שאנחנו שונים כל כך?

עמנואל פוחד להעז, ואני שואפת לצאת מהמסגרת. באחת ההפסקות שלנו, לפני שהחלטנו לחזור ולהתקדם עם הקשר, יצאתי עם בחורים נוספים שניסו להרשים אותי בידע בתנ"ך או בהלכה, אבל גם בעיניהם היה חסר הנצנוץ, הריגוש. אולי אני הבעייתית, כמו שאימא שלי טורחת לציין באופן קבוע. היא תבין לליבי, אני יודעת, אבל עמוק בפנים תכרסם בה הדאגה, מה יהיה עכשיו? הרי יכולתי להתחתן כבר לפני שנתיים. אם היא תשמע שאני רוצה הפסקה אחרי עמנואל, היא תתחיל במסכת השכנועים הנוראית, "לא כדאי להתעכב. כדאי לתקתק כמה שיותר מהר, והכי כדאי לך להיות אימא צעירה, מניסיון."

האוטובוס עוצר בתחנת בנייני האומה ואני שואפת את האוויר הצלול של ירושלים. זו פלנטה אחרת והיא תיקח אותי לאן שצריך, יחד עם אלוקים. אולי זה המקום הנכון ביותר לסיים קשר ישן ולהתחיל את הבא אחריו, גם אם הישן הזה הוא בערך עשר שנות היכרות. עמנואל לא יוותר לי בקלות, אני יודעת. הוא יצטט לי רש"י מדויק לקושי, ואם זה לא יספק אותי, גם את אבן־עזרא. אבל כשהוא יפגוש את העצב בעיניי, כתפיו תישמטנה.

קבענו להיפגש בוופל בר בשלומציון המלכה. אני בטח אגיע לפניו, כמו תמיד. הגוש לא כל כך קרוב לירושלים, והוא מגיע מהישיבה אחרי סדר ערב. הרכבת הקלה עמוסה ואני מברכת על האוזניות שלי. עם המוזיקה אני פשוט נעלמת באווירה הקסומה של העיר. אני יורדת מהרכבת ופוסעת על המדרכה החלקלקה בסניקרס הלבנים שלי. לירושלים עולים לרגל. איך אפשר לגור בעיר הזאת ולהתרגל ליופייה? צריך להתפעם בכל פעם מחדש. אולי אחרי שאתחתן אגור כאן שנה, בשביל החוויה.

אני נכנסת לוופל בר, מזמינה קפה הפוך ומתיישבת בשולחן הקבוע שלנו. פעמון הדלת מצלצל ומבשר על אורח חדש. אני קופאת ובודקת אם זה הוא. בחור גבוה במשקפי שמש של רייבן ובלי כיפה נכנס למסעדה. זה לא הוא, אני נושמת לרווחה. אני לא מסוגלת לעשות את זה. מה אגיד? אין לי המילים המתאימות. אני משרבטת טיוטת פרידה בפתקים באייפון. לא, אל תהיי פתטית, אני נוזפת בעצמי, הלב יכתיב מה לומר, גם אם בשניות הראשונות ייאלם קולי.

אני הטיפוס שתמיד נופל למשבצת המרצה, זה שלא רוצה לפגוע באחר ולכן ממשיך לפגוע בעצמו. כבר יותר מחמישה חודשים אין לי המילים או הלב לומר לו שזהו, נגמר. הוא שקוע בבועת האהבה הזאת שלנו, שהיא אכן קיימת, עובדה שאיננו מפסיקים לדבר, לקנות זה לזה מתנות יום הולדת, לייעץ זה לזה, להיפגש למרות הקשיים. הוא קורא לי חברה שלו, אבל אני רוצה אהבה שתקרן בכל הגוף. אני רוצה לחייך כשאני חושבת עליו. אני רוצה להתמסר ולוותר לו בדברים שמנוגדים לדעתי — רק מתוך אהבה. אבל במציאות הופך עולמי אפרורי, ועמנואל, הוא לא אפור בכלל. הוא צבעוני וחכם וחד מחשבה, ועם זאת תקוע בתוך מסגרת מרובעת ולא מסכים איתי שהעולם צריך להיחקר. בעיניו יש להימנע ככל האפשר מטעויות, כי הן מרחיקות אותנו מדרך התורה ומכשילות אותנו.

בכל השנים שהכרתי אותו רציתי לחבק אותו למרות האיסור, ואף שידעתי שהוא יזדעזע מזה. רציתי לטעות בזה. רציתי שניפול ונעשה חשבון נפש ונקום. אבל לא היה אפשר לטעות איתו בשום דבר. אפילו על כיסוי ראש דיברנו. תמיד ידעתי שאחרי נישואיי אכסה את הראש באופן מלא, אבל כשהוא אמר שזו הציפייה שלו ממני, יצאה לי כל הרוח מהמפרשים. אני חושבת שאלוקים רוצה בטובתנו ושם דגש על הדרך ועל הכוונה, ואילו עמנואל — הוא מתמקד בתוצאות.

הפעמון שוב מצלצל והפעם זה הוא. אני רואה את הראש השָּׁטֵנִי מציץ מבעד לדלת, סוקר את המסעדה. תיקו משתלשל ברצועה אחת על כתפו וציציותיו מתנדנדות לצדדים. תמיד הוא עמוס, אבל בחינניות. הוא מתקרב אליי בחיוך זוהר, שערו רטוב מעט מטיפות גשם קטנות.

"דרור, היי!" הוא מתנשף כשהוא עולה במדרגות לשולחן שלנו.

אני מחייכת אליו בחום וסוקרת אותו אחרי שבועיים שלא התראינו. הוא גבוה ממני מעט וגופו דקיק. לפעמים אני חושבת שהוא עלול לעוף ברוח. הוא מניח את התיק ומסדר את הכיפה על ראשו.

"כבר הזמנת?" הוא פושט את מעיל הסופטשל הגדול שלו ומניחו על הכיסא.

"רק קפה, כמו תמיד," אני מחייכת. "חשבת בנסיעה מה מתחשק לך לאכול?"

"את הוופל הרגיל," הוא מושך בכתפיו. "רוצה משהו אחר?"

תמיד הרגיל והבטוח. אני מנידה בראשי לשלילה וסוקרת את תווי פניו הרכים. עברנו הרבה יחד. בכל ריב קטן עם ההורים הוא היה שם לנחם אותי, להסביר לי שזה יעבור, שזה לא סוף העולם. מה השתבש לנו?

"הֵי, על מה את חושבת?" הוא מנתק אותי מהרהוריי.

"לא כלום. איך הייתה הנסיעה?"

הוא מעקם את אפו, "היא אף פעם לא נעימה, אבל כשאני מגיע לירושלים הכול משתנה."

אני מהנהנת בהזדהות, "מוזר שאנחנו נפגשים באמצע שבוע, לא?"

"כן, מזל שהסתדר לי," הוא מביט לכיוון המלצר.

לוח הזמנים שלו עמוס בדרך כלל בלימוד תורה ובשמירות ש"ג בישיבה, לכן הוא מעדיף להיפגש בימי חמישי בערב, כשמשתחררים הביתה ויש זמן ליציאה עם חברים או איתי. לא תמיד הייתי הבחירה הראשונה שלו.

הוופל מוגש לשולחן והמלצר שואל אם אנחנו רוצים משהו נוסף. שנינו מנידים בראשינו לשלילה. הוופל נראה טוב, כמו תמיד, מלא שוקולד לבן וחום וקצפות. אני משחקת בכפית שלי בשולי הוופל, והוא מספר על היום שעבר ועל הסוגיה בגמרא שהוא למד עם החברותא שלו הבוקר.

"אתה זוכר את הספר שקניתי לך של ויסלבה שימבורסקה?" אני קוטעת אותו.

הוא מביט בי מבולבל לרגע. "כן, בטח. הוא אצלי בבית."

"קראת בו פעם?"

הוא מכווץ את גבותיו. "כן, פחות התחברתי, אבל את כבר יודעת את זה, למה את שואלת שוב?"

"כי זה ספר שירה מעולה ואתה נבוך לקרוא בו... סליחה, היית נבוך אפילו לקבל אותו!" אני קוראת בקול ומביטה לצדדים, אך אף אחד לא מסתכל עליי. "אני אהבתי אותו מהרגע הראשון."

"השירים שם קצת לא —"

"השירים בסדר גמור," אני אומרת בלהט, "הם יפים, אמיצים, לא מתביישים ולא מתכופפים בפני שום חוק. היא מתארת את העולם מנקודת מבט כל כך מיוחדת, אבל כל מה שאתה רואה זה חוסר נימוס וצניעות. נכון, היא גם מדברת על אהבה, אבל מה רע בזה? זה טבעי, זה משהו שהנפש והגוף רוצים לחוות."

הוא מגלגל את עיניו, "בסדר, אבל מה זה שייך עכשיו?"

"זה פשוט יושב עליי, עמנואל," אני משתדלת להישמע רגועה. "אני אוהבת דברים שאתה לא אוהב, וזה לא רק בשירה."

"דרור, מה יש?" הוא מניח את הכפית הארוכה ומביט בעיניי.

"אנחנו צריכים לדבר." אווירת ירושלים שלנו נעשית כבדה ברגע.

"אז נדבר," הוא אומר בשקט, "בכותל."

כמה פואטי. אנחנו משלמים את החשבון ועוזבים את הוופל בר, פוסעים בכבדות על המדרכה הירושלמית החלקלקה. פעמים אין־ספור חשבתי לתפוס בידו המתנדנדת לידי, כאילו בהיסח הדעת. ליבי דהר רק מהמחשבה על הצעד הזה, אבל לא העזתי. הוא ודאי היה מתחשמל ומזדעק, "מה את עושה?!" אף פעם לא הצלחתי לדמיין אותנו מתחבקים. נמשכתי אליו, ברור שנמשכתי, אבל לא יכולתי לעשות עם זה כלום.

נכון, איסור נגיעה הוא מהתורה ואנחנו חייבים לשמור אותו עד החתונה, אבל נדמה לי שהרעיון לחבק אותי בכלל לא עבר לו בראש. בקטעים האלו הוא היה קר וחותך. מה שאסור, אסור. למעשה, אני מסכימה עם האיסור הזה. מרגשת אותי המחשבה שיהיה רק אדם אחד מיוחד ונבדל מכל האחרים שאתמסר לו בגוף ובנפש, ועם זאת, קיים בי כבר עתה הרצון לגעת, לחקור את העולם המסתורי הזה. זה לא בסדר, אני יודעת.

רחובות ירושלים שוקקים הולכי רגל. הדרך אל הכותל מוכרת כל כך שאני אפילו לא צריכה להסתכל קדימה. רגליי נושאות אותי מעצמן. פסיעותינו שקטות מדי. אנחנו יורדים במדרגות המוכרות של הרובע היהודי ועוברים את השער אל רחבת הכותל. כל פעם מחדש אני מביטה בהשתאות ברחבה הענקית שמובילה לקיר האבנים הקדוש, השארית האחרונה מבית המקדש. האנרגיה בכותל מעקצצת בחלל חזי ומושכת אותי קדימה, לדבר עם אלוקים.

"ניפגש על האבנים שם אחרי ערבית?" מציע עמנואל בטון ענייני.

אני מהנהנת ומביטה בו מתקדם ועוזב אותי לבדי. נדמה שהוא קצת מרוגז. אני נשרכת לכיוון הכותל ומשתדלת להתפלל ערבית בכוונה, אך איני מרוכזת. אצבעותיי נוגעות באבנים הקרות בין המון הנשים שפוקדות את הכותל בתפילות ובתחנונים. אני מנשקת את אצבעותיי ופוסעת אחורה ליציאה, כשפניי לכיוון קיר האבנים העצומות. "אלוקים," אני לוחשת, "שים את המילים הנכונות בפי, שלא אפגע בו. ובבקשה, שלא אבכה."

***

עמנואל ממתין לי בישיבה על אחת האבנים, משחק בנעלו בחצץ. אני נושמת עמוק ומתקדמת אליו, מקווה שהוא ילווה אותי לבנייני האומה אחרי הדברים שאומר.

"היי, איך היה לך?" אני מתיישבת לצידו, משתדלת להתעלם מהתנועה ומהרעש סביבנו.

"בסדר." עיניו הבהירות מביטות הצידה, משתדלות שלא לפגוש במבטי. הוא נושך מעט את שפתו, ואני חוששת שיפצע אותה בקור הזה. גופו הצנום רועד מעט.

"תקשיב, עמנואל," אני מתחילה וגופו השפוף נדרך. "אני אוהבת אותך. אתה החבר הכי טוב שלי, הראשון שהכנסתי ללב והאחד שתמיד ברחתי אליו, כי תמיד היית לי כמו בית." הוא תולה בי עיניים ואני מחזירה לו מבט אמיץ, "אבל אני מרגישה שאנחנו לא במקום שאנחנו צריכים להיות."

הוא משחק ברוכסן הסופטשל שלו, "דרור, אנחנו במקום מושלם, איך את לא רואה את זה?"

הוא צודק. הקשר שלנו טוב ואנחנו מתאימים מבחינות רבות. מה אני עושה?

"לא," אני מתעשתת, "אנחנו בוחרים בנו כי מעולם לא התנתקנו אחד מהשנייה. רגע," אני עוצרת אותו לפני שהוא יספיק לקטוע אותי, "נכון, היו לנו הפסקות, אבל חזרנו מגעגוע של חברים טובים ולא מגעגוע של בני זוג, עמנואל."

"אני לא מסכים איתך."

"אני יודעת שאתה לא מסכים איתי," אני עונה מיד. עיניו עצובות, אבל אני חייבת להמשיך. "אנחנו גם חושבים שונה על ההלכה ועל התורה. אתה רואה הכול שחור־לבן, ואני רואה צבעוני."

הוא שולח לעברי מבט מתגונן, "את יודעת שקשה לי להתאים את עצמי לדרכי החשיבה המגוונות שלך, אבל אני בכל זאת זורם איתך, גם אם את שונה מהמשפחה שלי בקטע הזה."

"הנה, זה עומד בינינו."

הוא נותן לי הרגשה שהוא מתפשר בשבילי, בשעה שהוא צריך לא להניח לי מרוב אהבה. יש לו רגש בכלל? אני יודעת שהוא שם וקיים, כי עבודת השם שלו מטורפת והשמחה שלו מדהימה, וכשהוא רוקד בשמחות הוא אובד שם לגמרי, אבל כשאני מבקשת אהבה אישית, הוא מגושם ונבוך ולא יודע להביע אותה, להוביל אותי, לסחרר אותי. הוא נולד למשפחה דתית מאוד. יש לו שבעה אחים ואחיות, והורים על טהרת הדוסיות שמבררים מי הבחורה עוד לפני שהיא יוצאת עם הבן שלהם. כל האחים שלו אותו שטנץ: חולצות פלנל, ציציות בחוץ, גרביים בסנדלים. גם האחיות שלו מתלבשות שונה ממני. אני לובשת חצאיות ג'ינס והן חצאיות דגמ"ח, אני לובשת חולצות בעלות שרוולים מעל המרפק, ואצלן זה ייהרג ובל יעבור. אני מצטיירת כמתירנית מאוד בעיניו.

"דרור," הוא אומר ברוך, כזה שקיוויתי לשמוע יותר בשיחות שלנו בעבר, "גם אני אוהב אותך, ואני לא רוצה לוותר על הקשר שלנו."

דמעות מבצבצות בעיניי. בעוד רגע אבכה. "אני יודעת," אני מושכת באפי, "אבל אני לא יכולה יותר, עמנואל, אני רוצה יותר מזה."

פניו מתקשחות, "מה הכוונה יותר? את רוצה שנעבור על האיסור וניגע אחד בשני? את רוצה חיבוק?" המילים השקטות שלו עוקצניות.

"אתה יודע שזה לא ככה. אני חושבת שאנחנו צריכים לסיים את הקשר שלנו עכשיו, כי אני עומדת במקום."

הוא נאנח, "אני מרגיש שדווקא התקדמנו. אנחנו לומדים אמונה בכל ערב, האהבה שלנו מתבססת —"

"האהבה שלנו לא אמורה להתבסס, עמנואל!" אני מתרגזת. "האהבה שלנו אמורה לבעור כל כך חזק שהקשתיות של כולם פה יידלקו! אנחנו מכירים יותר משמונה שני —"

"רק לפני כמה חודשים לקחנו את זה קדימה באמת!" הוא מוחה.

"אהבתי אותך הרבה לפני, ותמיד הרגשתי שלא התאמצת מספיק בשבילי."

"מה?" קולו נהפך לצורמני. "מתי הרגשת ככה?"

פניי מתלהטות, אני שונאת לתת דוגמאות. "למשל כשקבענו לצאת וכבר הייתי כולי מאורגנת, ואז קיבלתי ממך הודעה שאתה בדרך לצפון, כי מצאת טרמפ של השמחות."

"נו, היה לי טרמפ ממש טוב, איך יכולתי לוותר על זה?"

זה היה יום חמישי במדרשה. כל הבנות ארזו תיקים ליציאה הביתה, ורק אני ארגנתי תיק לנסיעה לירושלים, כי עמנואל ואני קבענו להיפגש אחרי שלושה שבועות שהוא היה בצבא. התקלחתי, התאפרתי ובחרתי בגדים יפים במיוחד, ואז הוא הודיע לי שנצטרך לדחות את פגישתנו כי הוא מצא טרמפ מושלם עד הבית! כבר אז רציתי להטיח הכול בפרצופו ולומר לו כמה הוא חסר רגישות. הוא פשוט ויתר עליי בשביל טרמפ, כאילו שלושת השבועות שלא התראינו היו כלום בשבילו. כאילו אני חסרת חשיבות.

"הקשר שלנו כבד ומעיק," אני מתייפחת ולא מאמינה שמצאתי את האומץ להתפרק כך מולו.

"באת עם החלטה ברורה, נכון?" מילותיו כמו סוטרות לי. "את אפילו לא מתכוונת לתת לנו הזדמנות."

אני נאנחת ומוחה את דמעותיי, "נתתי אין־ספור הזדמנויות, עמנואל. הפעם אנחנו צריכים להפסיק ולהתקדם הלאה."

רוח חורפית חולפת על פנינו ומקפיאה את פניי. הנסיעה הביתה תהיה קשה, מלווה בשירים מלנכוליים.

"אולי הדרך לתחנה תשנה את דעתך," הוא אינו מתייאש ואני כמעט צוחקת. "בואי, שלא תפספסי את האוטובוס האחרון שלך."

הדרך לתחנת בנייני האומה אינה כבדה ורצינית כמו הדרך מהוופל בר. הכותל משרה תחושת פורקן מדהימה בין אדם לחברו ובין אדם ליוצרו. זו הפעם הראשונה שהעזתי לחשוף בפניו את מה שהרגשתי כל הזמן. כשאנחנו מגיעים לתחנה, נראה ששנינו מרגישים את המתח ואת הציפייה לאוטובוס שיגיח מעבר לפינה. איך ננצל את דקות ההמתנה האלה? אני מנסה לחקוק את תווי פניו בזיכרוני, את קמטי הצחוק, את עיניו הבהירות, את העמידה הפשוטה.

"אם אתה שלי, אנחנו נחזור להיות יחד," אני מעיזה עוד קצת.

הוא מסמיק כמו עגבנייה לשמע המילה "שלי", שהופכת הכול לאישי ולרומנטי מדי עבורו.

"אם זה מה שירצה אלוקים עבור שנינו," הוא נאנח לעברי ומסמן בסנטרו קדימה, "האוטובוס שלך פה."

ליבי צונח כשאני נעמדת ברגע האמת, אך אני עולה לאוטובוס בתחושת ניצחון קטנה. הפרידה הזאת התבשלה בי המון זמן, ועכשיו אני משוחררת. אני מפנה את גבי לנהג כדי להביט בעמנואל עד שייעלם מעיניי. כשאיני מצליחה לראותו עוד אני מתיישבת על אחד המושבים, תוחבת אוזניות ונעלמת במוזיקה, בוכה משמחה ומעצב גם יחד.