התופת

1.

בעלת המלון, גברת לֵמֵרסיֶה, השאירה אותי לבד בחדר, אחרי שהזכירה לי בכמה מילים את היתרונות החומריים והמוסריים של פנסיון משפחת למרסיה.

נעמדתי מול המראה, במרכז החדר שבו אתגורר תקופה מסוימת. הבטתי בחדר ובעצמי.

החדר היה אפור ואפוף ריח אבק. ראיתי שני כיסאות שעל אחד מהם נשענה מזוודתי, שתי כורסאות עם משענות דקות וריפוד בד שמנוני, שולחן מחופה בצמר ירוק, ושטיח אוריינטלי שהערבסקות החוזרות על עצמן עד אין קץ ניסו למשוך את מבטי. באותו רגע בערב, נצבע השטיח בצבע האדמה.

לא הכרתי אף אחד מהדברים האלה ועם זאת הכרתי אותם: אותה מיטה מעץ מהגוני מדומה, אותו שולחן טואלט משיש קר, אותו סידור בלתי נמנע של הרהיטים ואותו ריק בין ארבעה קירות...

***

החדר בלוי, נדמה שכבר עברו דרכו אין־סוף מבקרים. מהדלת ועד החלון מציצים חוטים מהשטיח: המון רב צעד עליו יום אחר יום. הכרכובים נמצאים בהישג יד, עקומים, מחוררים, מתנדנדים, ושיש האח מתעגל בפינות. הדברים מתכלים באיטיות מייאשת כשהם באים במגע עם בני האדם.

הם גם מאפילים. התקרה התקדרה בהדרגה כמו שמי סערה. המקומות שנגעו בהם יותר מכול בלוחות העץ הלבנים ובטפט הוורוד נעשו שחורים: מרכז הדלת, הידית הצבעונית של ארון הבגדים והקיר מימין לחלון, בנקודה שמושכים בה את חבלי הווילונות. אנושות שלמה חלפה כאן כעשן. רק החלון נותר לבן.

ואני? אדם כמו שאר הבריות, באותו האופן שערב זה הוא ערב כמו שאר הערבים.

***

אני מטייל מאז הבוקר; החיפזון, העניינים הרשמיים, המזוודות, הרכבת ורוחות הערים השונות.

ישנה ספה, אני צונח לתוכה; הכול נעשה שלו ונעים יותר.

מעברי הסופי מהפרובינציה לפריז מסמן שלב גדול בחיי. מצאתי עבודה בבנק. חיי עומדים להשתנות. אני מתנתק הערב ממחשבותיי הרגילות מפאת השינוי הזה — וחושב על עצמי.

באחד בחודש הקרוב יצלצלו פעמוני יום הולדתי השלושים. איבדתי את אבי ואת אימי לפני שמונה־עשרה שנה, או עשרים. המאורע כל כך רחוק שהוא חסר משמעות. אינני נשוי; אין לי ילדים ולא יהיו לי. לפעמים זה מטריד אותי, כשאני חושב על כך שבמותי תבוא לקיצה שושלת שנמשכה מאז ראשית האנושות.

האם אני מאושר? כן. אין לי על מה להתלונן, אין בי חרטות או תשוקה מסובכת, ולכן אני מאושר. אני זוכר שהיו לי הארות בילדות, פרצי רגש מיסטיים ואהבה חולנית להסתגר פנים אל פנים עם עברי. הענקתי לעצמי חשיבות יוצאת דופן: חשבתי שאני נעלה מכל השאר! אבל כל זה שקע בהדרגה אל תוך הריקנות הברורה של הימים.

***

ועכשיו אני כאן.

אני רוכן על הכורסה כדי להתקרב למראה ומתבונן בעצמי היטב.

אני די קטן, משדר ריסון (גם אם לפעמים אני נמלא חיים), לבוש כראוי ואין שום דבר באישיותי שיש לתקן או שראוי לציון.

אני בוחן מקרוב את עיניי הירוקות. לרוב אומרים שהן שחורות, בגלל סטייה לא מוסברת.

אני מאמין בדברים רבים בערבוביה, בראש ובראשונה בקיומו של אלוהים ואולי גם בדוֹגמוֹת של הדת. הדת מציגה יתרונות לפשוטי העם ולנשים, שיש להם מוח קטן יותר מאשר אצל הגברים.

בכל מה שנוגע לדיונים פילוסופיים, אני חושב שהם ריקים מכול וכול. אי אפשר לשלוט בשום דבר, לוודא שום דבר. איזו משמעות יש לאמת?

אני מבדיל בין טוב ורע, לא אוליך שולל אף אחד, גם אם אהיה בטוח שאחמוק מעונש. לא אניח לעצמי לקבל שום הפרזה, בשום דבר ועניין.

אם כולם היו כמוני, העולם היה נפלא.

***

כבר מאוחר. לא אעשה דבר נוסף היום. נשארתי לשבת מול פינת המראה ביום האבוד הזה, ובאפֵלה הפולשת אט־אט לחדר, אני מבחין בתווי מצחי, בסגלגלות פניי ובעיניי — תחת עפעפיי הממצמצים — בעיניים שבאמצעותן חדרתי לעצמי כמו לקבר.

העייפות, מזג האוויר הקודר (שמעתי הערב את טפטוף הגשם בחוץ), צילי, שהגביר את בדידותי והגדיל אותי בניגוד לרצוני, ועוד משהו שלא ידעתי בדיוק מהו — מעציבים אותי. שעמם אותי להיות עצוב. אני מתנער. מה יש אפוא? אין שום דבר. מלבדי.

***

אינני בודד בחיי כפי שאני בודד הערב. האהבה לבשה עבורי את דמותה ופעולותיה של ז׳וֹזֶט הקטנה. כבר תקופה ארוכה שאנחנו ביחד, אבל עבר זמן רב מאז שאחזתי בפניה ונישקתי את פיה, במחסן חנות הבגדים שבה היא עובדת בעיר טוּר, וגיליתי שאני אוהב אותה.

אני זוכר עכשיו טוב יותר את האושר המוזר שחשנו בשעה שהתפשטנו. לפעמים אני חושק בה באותו טירוף כמו בפעם הראשונה — בעיקר כשהיא לא לצידי. כשהיא לצידי, היא לפעמים מגעילה אותי.

ניפגש בטוּר בחופשת הקיץ. נוכל להפוך את הימים שנתראה בהם לפני מותנו למשמעותיים... אם רק נעז.

למות! רעיון המוות הוא בוודאי החשוב מכולם.

יום אחד אמות. האם חשבתי על כך אי פעם? אני תוהה. לא, מעולם לא חשבתי על המוות. בדומה לשמש, אי אפשר להביט ישירות בגורל, גם אם הוא אפרורי.

והערב מגיע כשאר הערבים שיבואו, עד שאחד מהם יימשך לנצח.

***

לפתע אני מזנק על רגליי, מתנודד, ליבי הולם כמו משק כנפיים...

מה קרה? צליל של קרן עלה מהרחוב, שיר ציידים... נדמה שאיזה שוטר שתיין, שעמד בסמוך לדלפק הקברט עם לחיים נפוחות ופה סגור במיוחד, ששידר פראוּת, הפליא את הקהל והשליך בו דממה.

אבל לא מדובר רק בתרועה המצלצלת בין אבני העיר... כשהייתי ילד, בכפר שבו גדלתי, שמעתי את הצלילים הללו ממרחקים, בדרכים המוליכות ליער ולטירה. אותו שיר, אותו דבר בדיוק. איך ייתכן שהם זהים עד כדי כך?

בניגוד לרצוני, נחה ידי על ליבי במחווה איטית ורועדת.

בעבר... כיום... חיי... ליבי... אני! אני חושב על כל אלה לפתע, בלי סיבה, כאילו יצאתי מדעתי.

***

...מאז ועד היום, מאז ומעולם — מה עשיתי עם עצמי? לא כלום, ואני כבר נמצא בדרכי מטה. הו! הפזמון הזה הזכיר לי את עברי ונדמה לי שהעניין גמור עבורי, לא חייתי ואני מייחל לאיזשהו גן עדן אבוד.

אבל גם אם אתחנן, אתקומם, לא יהיה שום דבר עבורי. מעתה ואילך לא אהיה מאושר או אומלל. אינני יכול לקום לתחייה. אזקין באותה שלווה שאני חש עכשיו בחדר זה, חדר שאנשים רבים הותירו בו את עקבותיהם, ושאיש לא הותיר בו את עקבותיו.

מוצאים את החדר הזה על כל צעד ושעל. חדר של כולם. מאמינים שהוא סגור. לא. הוא פתוח לארבע רוחות השמיים. הוא אבוד בין חדרים שדומים לו כמו שביב אור בשמיים, כמו יום מקרב ימות השבוע, כמוני בכל מקום.

אני, אני! אני רואה רק את דמותי החיוורת בעלת ארובות העיניים העמוקות קבורה בחשכת הערב, ואת פי המלא בשתיקה שאט־אט — אך בבטחה — חונקת ומחסלת אותי.

אני מתיישר על מרפקיי כמו על גדמי כנפיים, מקווה שאחוש משהו אין־סופי.

***

אין בי גאונות, אין לי משימה להשלים או אהבה גדולה לתת. אין לי שום דבר ואינני ראוי לדבר. אבל למרות הכול קיוויתי לגמול כלשהו...

אהבה! אני חולם על אידיליה לא צפויה, ייחודית, עם אישה שונה לגמרי מזו שעד כה כיליתי עליה את זמני; אישה שאינני רואה את תווי פניה, אבל שאני מדמיין את צילהּ בסמוך לצילי לאורך הדרך.

משהו אין־סופי, משהו חדש! מסע, מסע יוצא דופן שאסתער עליו, שאתפתח בו. נסיעות מפוארות ועמוסות בין פשוטי העם המצטופפים, לשבת בנחת בתוך קרונות רכבת הנוסעת בכל עוצמתה כמו רעם בין נופים פורעי שיער, וערים הגדלות במפתיע כמו הרוח.

ספינות, תרנים, פקודות המצֻוות בשפות לא מוכרות, עגינות ברציפים זהובים, פנים אקזוטיות ומעוררות סקרנות תחת השמש, הדומות אלה לאלה באופן מוזר, ומונומנטים שהכרתי את תמונתם ועכשיו הגיעו עד אליי, במה שנדמה כגאוות המסע.

מוחי ריק; ליבי יבש; אין אף אחד סביבי, מעולם לא מצאתי דבר, אפילו לא חבר; אני אדם אומלל שננטש למשך יום על רצפת חדר המלון, חדר שכולם באים אליו ומסתלקים ממנו. ועם זאת אני רוצה גדוּלה! גדולה שתשתלב בי כמו פצע מפתיע ונפלא שאחוש בקרבי ושכל העולם ידבר עליו; אני רוצה המון אדם שאעמוד בראשו, שיקרא בשמי כמו קריאה חדשה תחת כיפת השמיים.

אבל אני חש את גדלותי צונחת. דמיוני הילדותי משחק לשווא בתמונות המוגזמות האלה. אין שום דבר עבורי: יש רק אותי, מעורטל על ידי הערב, עולה כמו זעקה.

השעה המאוחרת כמעט עיוורה אותי. אני מנחש שאני ניבט במראה יותר משאני רואה את עצמי בה. אני רואה את חולשתי ואת מאסרי. אני רוכן קדימה, בכיוון החלון, כפות ידיי מתוחות עד האצבעות, כפות ידיי שנדמות לחפצים שבורים. מהפינה החשוכה, אני מרים את ראשי לשמיים. אני מתמוטט לאחור ונשכב על המיטה — על אותו חפץ שבמעורפל נראה חי — כמו גווייה. אלוהים אדירים, אני אבוד. רחם עליי! האמנתי שאני טוב ומרוצה מגורלי; טענתי שאני משוחרר מהדחף לגנוב; אבל זה לא נכון, רציתי לקחת את כל מה שלא שייך לי.