בפעם הבאה – שריפה

הצינוק שלי רעד
מכתב לאחייני במלאת מאה שנים לאמנציפציה

ג'יימס היקר,

חמש פעמים התחלתי את המכתב הזה וחמש פעמים קרעתי אותו לגזרים. לנגד עיניי אני רואה כל הזמן את פניך, שהן גם הפנים של אבא שלך, אח שלי. כמוהו, גם אתה קשוח, קודר, פגיע ורגזן — בעל נטייה ברורה להישמע לוחמני; שאיש לא יחשוב אותך לעדין. אולי אתה דומה מבחינה זו לסבא שלך, אינני יודע; כך או כך, גם אתה וגם אביך דומים לו מאוד במראֶה. אבל הוא כבר מת, הוא לא זכה לראות אותך, והיו לו חיים איומים. סבא שלך הוּבס הרבה לפני שמת, כי בעומק ליבו הוא באמת ובתמים האמין למה שאנשים לבנים אמרו עליו. זו אחת הסיבות שהוא פיתח כזו יראת שמיים. אני בטוח שאבא שלך אמר לך משהו על זה. לא אתה ולא אבא שלך מפגינים נטייה כלשהי לאמונה דתית: אתם באמת בני דור אחר, חלק ממה שקרה כשהאדם השחור1 עזב את הכפר לטובת מה שא' פרנקלין פרייזר המנוח כינה "ערי חורבן".2 אפשר להמיט עליך חורבן אך ורק אם תאמין שאתה באמת מה שהעולם הלבן מכנה נִיגֶר. אני אומר לך את זה כי אני אוהב אותך, ובבקשה אל תעז לשכוח זאת לעולם.

אני מכיר את שניכם מהרגע שנולדתם, החזקתי את אביך בזרועותיי ונשאתי אותו על כתפיי, נישקתי אותו והפלקתי לו, והתבוננתי בו כשלמד ללכת. אינני יודע אם אתה מכיר מישהו משלב מוקדם כל כך, אם אהבת מישהו זמן רב כל כך — תחילה בינקותו, אחר כך בילדותו ואז בבגרותו — מתקבלת נקודת מבט ייחודית על סבל ומאמץ אנושי לאורך זמן. אנשים אחרים אינם יכולים לראות את מה שאני רואה בכל פעם שאני מביט בפניו של אביך, שכן מאחורי הפנים שלו כפי שהן כיום, חבויות כל אותן פנים אחרות שהיו לו. כשהוא צוחק אני רואה מרתף שהוא אינו זוכר, בית שהוא שכח, ובצחוקו מהיום אני שומע את צחוקו מילדות. כשהוא מקלל אני נזכר איך ייבב כשנפל במדרגות היורדות למרתף, ודמעותיו עולות בזיכרוני בכאב — דמעות שידי או ידה של סבתך מחו אז בלי כל מאמץ. אלא שאין יד שיכולה למחות את הדמעות הבלתי נראות שהוא מזיל כיום; אלו שנשמעות מבעד לצחוקו, בחיתוך דיבורו, בשירים שלו. אני יודע מה עולל העולם לאחי, ואיך הוא אך בקושי שרד. גרוע מכך, אני יודע — וזהו הפשע שאני מאשים בו את ארצי ואת בני ארצי, ועליו לא תימצא להם מחילה לעולם; לא בליבי, ולא בראי הזמן או ההיסטוריה — שהם הרסו ועודם הורסים מאות אלפי חיים, והם אינם מודעים לזה ואינם רוצים לדעת. אפשר להיות — ולמעשה יש לשאוף להיעשות — קשוח וסטוֹאי בנוגע להרס ולמוות, שהרי באלה מצטיין רוב המין האנושי מיום שהתוודענו לאדם (אך זכור: רוב המין האנושי איננו כל המין האנושי). אבל לא יעלה על הדעת שמהנדסי החורבן יהיו גם חפים מפשע. ניקיון הכפיים הוא שמוליד את העוול.

תבין, יקירי הנושא את שמי, האנשים התמימים, שוחרי הטוב הללו, בני ארצך, גרמו לך להיוולד בתנאים שאינם שונים מאוד מאלה ששררו בלונדון לפני יותר ממאה שנים, כפי שתיאר אותם צ'ארלס דיקנס (אני שומע את מקהלת החפים מפשע זועקת "לא! זה שקר! כמה ממורמר אתה!" — אלא שאני כותב את המכתב הזה אליך, כדי לנסות לומר לך דבר מה על האופן שבו עליך לנהוג בהם, כיוון שרובם עדיין לא באמת יודעים על קיומך. אני מכיר את התנאים שנולדת לתוכם מפני שהייתי שם. בני ארצך לא היו שם, ולמעשה הם עדיין לא הגיעו. סבתא שלך דווקא כן הייתה שם, ואיש מעולם לא האשים אותה במרירות. אני מציע שהחפים מפשע ישאלו אותה. אפשר למצוא אותה בקלות. בני ארצך גם על קיומה שלה אינם יודעים, אף שכל חייהם היא עבדה עבורם).

והנה — נולדת. הנה באת אלינו, לפני חמש־עשרה שנה בערך. ואף שלהוריך ולסבתך היו כל הסיבות שבעולם להיעצב למראה הרחובות שהם הובילו אותך בהם, למראה הקירות שהם שיכנו אותך ביניהם — על אף כל זאת הם לא נעצבו. כי למולם היית אתה, ג'יימס הגדול הקרוי על שמי — תינוק גדול היית, לא כמוני — ובאת להיות נאהב. להיות נאהב, ילד — חזק, מיד ולעד; כדי לחשל אותך לקראת עולם נטול אהבה. עליך לזכור זאת: אני יודע שהדברים נראים לך היום שחורים מאוד. הם נראו רע גם ביום ההוא. כן, רעדנו מפחד. אנחנו עדיין רועדים, אבל אלמלא אהבנו זה את זה איש מאיתנו לא היה שורד. וכעת עליך לשרוד, מכיוון שאנחנו אוהבים אותך, ולמען ילדיך וילדיהם שלהם.

הארץ התמימה הזו הושיבה אותך בגטו, ולמעשה קיוותה שתֹאבד בו. הרשה לי להבהיר למה בדיוק אני מתכוון, כי זהו לב העניין ושורש הוויכוח שיש לי עם ארצי. נולדתָ איפה שנולדת ונגזר עליך העתיד שנגזר עליך אך ורק מכיוון שאתה שחור, לא משום סיבה אחרת. בזאת נקבעה אפוא תקרת שאיפותיך לָנֶצח. נולדת לחברה שהבהירה לך, ללא רחם ובכל דרך אפשרית, שאתה אדם חסר ערך. לא ציפו ממך לשאוף לגדולות; ציפו ממך להסתפק בבינוניות. באשר פנית, ג'יימס, בימיך הקצרים על פני האדמה הזו, הורו לך לאן מותר לך ללכת ומה מותר לך לעשות (וגם איך לעשות זאת), איפה מותר לך לגור ועם מי מותר לך להתחתן. אני יודע שבני ארצך חולקים עליי בעניין זה, ואני שומע אותם אומרים, "אתה מגזים". הם אינם מכירים את הארלם, ואילו אני כן. גם אתה. אל תסמוך על איש, גם לא עליי, אלא בטַח בניסיונך. דע מאין באת. אם תדע מאין באת, באמת אין גבול למקומות שתוכל להגיע אליהם. הפרטים והסמלים שבחייך עוצבו במכוון כדי לגרום לך להאמין במה שאנשים לבנים אומרים עליך. אנא השתדל לזכור שהשקפת עולמם, וכמוה הדברים שהם עושים ומה שהם מאלצים אותך לשאת, אינה מעידה על נחיתותך, כי אם על חוסר אנושיותם ועל פחדם שלהם. אנא, ג'יימס היקר, השתדל להיות בהיר, בתוך הסערה המשתוללת כעת סביב ראשך הצעיר, בנוגע למציאוּת שמאחורי המילים קבלה ואינטגרציה. אין לך כל סיבה לנסות להידמות לאנשים הלבנים, ואין כל בסיס להנחתם החצופה שהם צריכים לקבל אותך. הדבר הנורא באמת, יקירי, הוא שאתה צריך לקבל אותם, ואני מתכוון לזה בכל הרצינות. אתה צריך לקבל אותם, ולקבל אותם באהבה, כי לאנשים התמימים הללו אין תקנה אחרת. הם למעשה עדיין שבויים בהיסטוריה שאינה מובנת להם, וכל עוד לא יבינו אותה, לא יוכלו להשתחרר ממנה. במשך שנים רבות, ומאין־ספור סיבות, הם נאלצו להאמין שאנשים שחורים נחותים מלבנים. אומנם רבים מהם יודעים שאין זה כך, אבל כפי שעוד תגלה — ידיעה לחוד ומעשים לחוד.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*