התאונה

תאונות אינן קורות, תאונות נגרמות

שעות אחר הצוהריים המאוחרות של יום שמש בעמק הנאפה שבקליפורניה. אמנון שוורץ נהג במכוניתו. הוא הרגיש נוח, וממש לא היה עייף. נסע במהירות קבועה, בערך שישים מייל בשעה. לא היה בטוח מהי המהירות המותרת בכביש, עד כמה שזכר מהתמרור האחרון שראה הוא בסדר. בירידות, המהירות התגברה מעט. הכביש היה כמעט ריק, הנוף היה פסטורלי, וגלי אשתו שתקה לצידו. בעוד קצת יותר משעתיים — יגיעו.

ממול הופיעה מכונית גדולה בצבע תכלת, גג פתוח. אמנון לא זיהה את סוג המכונית, אבל היא נסעה מהר. נהגה, שערו שחור ופרוע, חייך חיוך רחב שחשף שיניים לבנות. לצידו ישבה אישה, ראשה עטוף במטפחת צבעונית ומשוליה פרצו קווצות שיער בלונדיני. שניהם הרכיבו משקפי שמש כהים וגדולים.

שתי המכוניות התקרבו זו מול זו במהירות. פתאום, בבת אחת, הסיט הנהג המחייך את ההגה לעבר מכוניתו של אמנון ואשתו. אינסטינקטיבית הגיב אמנון בהסטת ההגה ימינה. ניסה להתחמק, אבל לא הספיק, והמכונית הפתוחה פגעה בחלק האחורי של מכוניתו. אמנון איבד שליטה. המכונית הסתחררה, התרוממה באוויר ואז התרסקה על צידה אל תעלה שבצד הדרך.

גם הנהג הפוגע איבד שליטה על מכוניתו. מעוצמת המכה המשיכה המכונית בנסיעה, חלפה על פני השול מעברו השני של הכביש, המשיכה בנסיעתה עד שנתקעה לבסוף בתוך סבך עצים. שני הנוסעים במכונית נותרו בהכרה. נראה שהגבר נפצע קשה יותר ונאנח בקול רם מכאבים. האישה, שנפגעה פחות, צרחה קצרות מבהלה ואז פנתה לעזור לנהג. הדלת בצד שלו הייתה צמודה לעצים, הרוסה, בלתי ניתנת לפתיחה. היא משכה אותו לכיוונה והוא צרח מכאב, עזבה אותו, פתחה את הדלת מהצד שלה, יצאה החוצה, צעדה חזרה אל שפת הכביש, התיישבה והתחילה לבכות.

מכוניות עצרו. אנשים הגיעו לעזור, הפסיקו את פעולת המנוע וביקשו ממנה לא לגעת בגבר השרוע על מושבי המכונית עד שתגיע עזרה רפואית.

אחרים פנו לבדוק מה קורה במכונית השנייה ששכבה על הצד. נראה היה ששני הנוסעים בה היו מחוסרי הכרה או שנהרגו. אמנון, בגדיו ספוגי דם, היה שרוע בתחתית, וכרית אוויר שהתנפחה הפרידה בינו לבין אשתו ששכבה מעליו. לא היה אפשר לחלץ אותם. המכונית התעוותה לחלוטין. מישהו החליט להכניס את ידו דרך החלון השבור ולבדוק את האישה. הוא הודיע שהיא איננה בחיים. בגלל כרית האוויר שהסתירה אותו לא הצליחו להגיע אל אמנון.

שוטר רכוב על אופנוע הגיע ראשון לזירה, ביקש מקהל הסקרנים לחזור למכוניותיהם, החל לכוון את התנועה ולנסות לפזר את הפקק הארוך שנוצר משני צידי הכביש.

עברה מחצית השעה עד הגעת העזרה הרפואית. פרמדיקים העמיסו את הגבר מהמכונית הפתוחה על אלונקה ומשם לאמבולנס. האישה עלתה בכוחות עצמה והתיישבה לידו, בוכה. האמבולנס יצא בדרכו לבית החולים.

רבע שעה מאוחר יותר הגיע האמבולנס השני. פרמדיק ירד ממנו ובידיו ערכת הנשמה, אבל גילה מייד שהאישה איננה בחיים. הוא הצליח להכניס את ידו ולהגיע אל כתפו של הנהג, הכניס את ראשו פנימה ובעזרת סטטוסקופ ניסה לגלות סימני חיים, אך לא מצא. הפרמדיק הסביר לשוטר את המצב, והשוטר ביקש מכל האנשים שעדיין נשארו לחזות באירוע לעזוב את המקום.

לאחר שהתקבלה קריאה דחופה שדרוש אמבולנס במקום אחר, הוחלט שאין טעם להשאיר במקום את האמבולנס השלישי שהגיע בינתיים. אמבולנס אחד יוכל להעביר את שתי הגופות.

עברה עוד חצי שעה וצוות מחלצים הגיע. הם ניסרו וחתכו את המכונית, הוציאו את שתי הגופות והעמיסו אותן על האמבולנס שפנה ונסע לבית החולים. האמבולנס נסע כמכונית רגילה, ללא הפעלת סירנה. לא היה צורך למהר.

בינתיים הגיעו שתי ניידות משטרה נוספות. השוטרים עברו, בדקו את זירת האירוע וצילמו את שתי המכוניות המרוסקות. אחד השוטרים החליט לאסוף את החפצים שנותרו בשתי המכוניות כדי לקחת אותם איתו לתחנת המשטרה. נוסף על תיק אישה, שני תרמילי גב ומזוודה אחת גדולה, הוא אסף גם את מסמכי הרכב שמצא בתא הכפפות של המכונית שהתהפכה על צידה. במכונית הפתוחה לא נותרו חפצים אישיים. האישה לקחה איתה את תיקה. רק מסמכי הרכב שבתא הכפפות נאספו.

המחלצים העמיסו את המכונית הפתוחה על הגרר ונסעו. רק למוחרת בבוקר הגיע גרר נוסף ואסף גם את המכונית ההפוכה שבצד הדרך.

*

האמבולנס הראשון הגיע ביללות לכניסה הראשית של בית החולים. הפצועים נלקחו ישירות לחדר המיון ושם עברו בדיקות ראשוניות. התברר שהאישה נפגעה קל בלבד — כמה מכות יבשות ושריטות בפנים ובצוואר מענפי העצים. הגבר, לעומתה, נוסף על השריטות והמכות, ספג חבטה חזקה נוספת בפנים שריסקה את אפו ואת גבת עינו הימנית. הוא נשלח לצילומים ועלה חשש שעבר גם זעזוע מוח.

בני הזוג היו מוּכּרים בבית החולים. האישה עבדה כפיזיותרפיסטית במכון השיקום של בית החולים, והגבר, בעלה, היה מוכר כאחד התורמים לבית החולים. לפיכך הם זכו ליחס מיוחד. ניקו וחבשו את פצעיה של האישה המבוהלת, נתנו לה שני כדורים נגד כאבים, שהרגיעו אותה. היא חשה עייפות וטשטוש, הועברה לחדר פרטי ובו, בתוך זמן קצר, נרדמה. את הבעל לקחו לחדר הניתוח. מהבדיקות התברר כי ריכוז האלכוהול בדמו היה גבוה מאוד. לאחר התייעצות החליטו הרופא המרדים והמומחה לפלסטיקה של בית החולים שהוזעק במיוחד מביתו להרדים את הפצוע. במשך כשעתיים עבד המנתח על שחזור האף. לא הייתה בידו תמונה של האף המקורי, וכך זכה האיש באף משופר, על־פי טעמו של המנתח. עצם הגבה נפגעה, והטיפול בה ארך שעה נוספת, כולל שחזור הגבה עצמה.

בשעות הבוקר המאוחרות העירו האחיות את הפצוע — כיאה לאנשים חשובים מאוד הוא קיבל יחס מיוחד, ואפשרו לו להמשיך לישון עוד כמה שעות בניגוד לשאר המאושפזים שהושכמו מוקדם יותר — הפצוע עבר סדרת בדיקות נוספות שבסופן הודיעו לגבר שיצטרך להישאר בהשגחה לפחות עוד יום או יומיים. היה חשש מתופעות לוואי כתוצאה מהמכה החזקה שקיבל בראש.

*

האמבולנס השני הגיע כשעתיים לאחר הגעתו של האמבולנס הראשון. בכניסה למיון עמדו שני אמבולנסים אחרים שרק הגיעו. כולם היו עסוקים. מישהו ניגש אל הפרמדיק ושאל אם זה דחוף. כשהבין שלא, הסביר שיש לחץ במיון ובקבלה ושירדו קומה אחת למטה, למפלס החניון, ישירות עד לדלת חדר המתים.

את פניהם שם קיבל סניטר שיחד עם צוות האמבולנס העבירו את שתי הגופות לעגלות נפרדות, כיסו אותן בסדין והכניסו אותן לחדר המתים. צוות חדר המתים לא היה באותו רגע במקום. הם היו בחדר האוכל. במחלקה שלהם שום דבר לא דחוף.

ראשון חזר לחדר המתים הרופא המתמחה, והסניטר עזב. המתמחה ניגש לגופת האישה והחל לגזור את בגדיה. הוא הפשיט אותה לגמרי והחל לחפש את סיבת המוות. כבר ממבט ראשון הוא זיהה חתך עמוק בצווארה, והבין שהסיבה היא ככל הנראה אובדן דם.

בינתיים הצטרף אליו גם הרופא הפתולוג. הוא ניגש לגופה ובחן אותה בסבלנות מכל עבר. לאחר מכן, במלקחיים, פתח את החתך הגדול בצווארה והוציא מתוכו שבר זכוכית. הוא בחן את שבר הזכוכית בדקדקנות מכל צידיו ואמר למתמחה לרשום שסיבת המוות היא אובדן דם כתוצאה מחתך של עורק הצוואר הראשי על־ידי שבר זכוכית ממראת הרכב או ממראה שהחזיקה האישה בידיה בזמן התאונה.

בזמן שהרופא מילא את הטפסים, כיסה המתמחה את הגופה והצמיד לידה השמאלית ולרגלה השמאלית את סרט הפלסטיק שעליו מספר, ללא שם. לא היה להם כל מושג מי האלמונית.

לאחר שהוכנסה הגופה למקרר, לקח המתמחה זוג מספריים, ניגש לגופה השנייה, הסיר את הסדין מעליה והחל לגזור את מכנסיה. הפתולוג ניגש גם הוא, הביט בה לרגע, תפס בידו של המת ואז פקד על המתמחה בקול צרוד ומוזר, כשהוא מרים את קולו בהתרגשות, לעזוב הכול ולעזור לו להעביר את הגופה לחדר המיון שבקומה מעליהם.

״מה קרה?״ שאל המתמחה, ״הוא חי?״

״כן,״ ענה הפתולוג כשהוא משחרר את מעצורי הגלגלים של העגלה.

המתמחה הניח את המספריים, ושניהם הובילו את העגלה בריצה אל מחוץ לחדר, לעבר המעלית.

השניים הגיעו לחדר המיון כשהפתולוג צועק ומקלל את אנשי בית החולים על ששלחו פצוע ללא הכרה לחדר המתים.

בחדר המיון מיהר הצוות התורן בבהלה אל העגלה. העבירו את הפצוע למיטה וגזרו את בגדיו שהיו ספוגים בדם שכבר התייבש ברובו. החשש היה שמצבו קשה בגלל איבוד דם רב, אבל בדיקות לחץ הדם היו נורמליות, הדופק היה סביר לאדם חסר הכרה וספיגת החמצן טובה. הם לא העלו בדעתם שהדם לא היה שייך לו. היה זה דמה של האישה שגופתה כיסתה אותו.

הם ניקו את הפצוע, בדקו וחיפשו את הפגיעה, והדבר היחידי שגילו היה שקע בגולגולת שנגרם כנראה מחבטה חזקה בראש. הם נטלו ממנו דגימות דם ושלחו את הפצוע לצילומים. כולם היו בלחץ כמובן. אף אחד לא הבין איך קרה שפצוע נשלח לחדר מתים. היה ברור שאירוע כזה לא יעבור בשקט.

גם בקבלה החלו לבדוק מה קרה — מתי הגיע האיש לבית החולים, מי הביא אותו, מי קיבל אותו, למה לא היה כל רישום שלו. נושא הביטוח הרפואי גם הוא עלה.

צילומי הפצוע גילו שהוא סבל משבר בגולגולת. הוא הועבר מייד לחדר הניתוח, בעוד צוות הניתוח התארגן במהירות. הניתוח בוצע על־ידי רופאה צעירה שהייתה בתורנות באותו לילה, זה גם היה הניתוח הראשון שביצעה לגמרי לבדה, ללא השגחה וליווי של רופא בכיר. ייאמר לזכותה שכל הצוות התרשם מהעבודה המהירה והמדויקת שלה, והתוצאה הסופית נראתה טוב. במהלך הניתוח התגלה כי הפצוע סובל משטף דם במוח, והיה ברור שקיימת אפשרות סבירה שגם לאחר שהפצע בגולגולת יתרפא, יישאר האיש חסר הכרה, אולי צמח, ומי יודע אם בכלל יתאושש. אולי גם ימות בקרוב.

שרון

בבוקרו של היום החדש שלאחר התאונה, התעוררה מוקדם. עברו כמה שניות עד שהבינה היכן היא ולמה. מין תחושה של לחץ התפשטה בכל גופה, שרירי הלסת הסגורים בעוצמה הקרינו תחושה של כבדות על הראש, שרירי הבטן הפנימיים כאילו השתוללו ויצרו הרגשה של משהו לא בסדר במערכת, משהו לא טוב.

התיישבה במיטה הגבוהה של בית החולים. מישהו החליט ליתר ביטחון להרים את מעקה המיטה אחרי שנרדמה. לא הייתה לה כל ברירה אלא להורידו, לא מבצע מסובך כשעומדים ליד המיטה, אבל כשנמצאים על המיטה זה מתסכל ומרגיז. התיישבה על המיטה, רגליה מידלדלות באוויר והרגישה כועסת, קטנה, לבד. רחמים עצמיים צצו בתוכה. הבינה שהיא חייבת להתאושש, לחזור לעצמה.

לבושה הייתה בחלוק אחיות, כשמתחתיו רק תחתוניה מאתמול. נזכרה שאתמול — אחרי שעברה לחדר ובעצת האחיות — פשטה את בגדיה ולבשה חלוק שהביאה אחת מהן. ליד המיטה הבחינה בכיסא שעליו היו מונחים מקופלים בגדיה מאתמול. על הרצפה — נעליה. ירדה מהמיטה ברגליים יחפות ונעלה את נעלי העקב הלא נוחות של אתמול, חיפשה את התיק שלה עם הטלפון וצרור המפתחות. הוא לא נמצא בחדר.

יצאה וניגשה לתחנת האחיות. האחות של משמרת הלילה לא זיהתה אותה. חלוק האחיות הטעה אותה לחשוב שהיא אחות ממחלקה אחרת. שרון פנתה אליה ושאלה אם היא יודעת איפה התיק שלה. האחות התבלבלה, לא הבינה לרגע ואז קלטה מי היא. לא ידעה איפה התיק, אבל החליטה לחפש בארונות של תחנת האחיות. בשעה שהאחות חיטטה, פתחה וסגרה דלתות, הגיעה אחות נוספת שיצאה מאחד מחדרי החולים, ידעה איפה התיק, הלכה לחדר אחר בהמשך המסדרון וחזרה עם התיק.

שרון נשענה על דלפק תחנת האחיות. במבט אל שעון הקיר שבתחנה הבחינה שהשעה היא קצת אחרי חמש בבוקר. בתוך תוכה הרגישה לחץ של בכי עצור העומד להתפרץ. הזדקפה, ממש חטפה את התיק מידי האחות, ממלמלת ״סליחה ותודה״, ויצאה בהליכה מהירה לעבר מחלקת השיקום. הדרך למחלקת השיקום ארוכה לצעידה מהירה בנעלי עקב, אבל היא לא חשה כלל בכאב באצבעות רגליה. כבר לאחר כעשרים מטר פרץ הבכי מתוכה, הרגישה מסכנה. ההבנה שכל עולמה חרב עליה החלה מטלטלת את גופה, והבכי רק התגבר. צעדה מתייפחת אל מחוץ לבניין, על המדרכה הריקה. בשעת בוקר מוקדמת זו איש לא נראה בסביבה.

צעדה במהירות ישירות אל חדר ההלבשה של הצוות שבמחלקה, חשה את לחץ שלפוחית השתן ובני מעיה, ופנתה ישירות אל תאי השירותים הצמודים. נכנסה לאחד מהם, הסיטה את החלוק, הורידה את תחתוניה והתיישבה. לא אכפת היה לה אם המושב נקי, פשוט התיישבה, והכול פרץ מתוכה.

עשיית הצרכים הרגיעה אותה, הבכי פסק. הניחה את מרפקיה על ברכיה, כופפה ראשה לעבר ידיה, כיסתה את פניה בכפות ידיה, ישבה כך בעיניים עצומות, מנסה לארגן את רגשותיה. הרעד בשרירי גופה פסק. היא כעסה עליו, על ריקו, מין כעס שהלך והתגבר. היא ממש שנאה אותו. הוא הרג, רצח שני אנשים. כעסה גם על עצמה, לא יודעת למה. הטינה כלפיו מהעבר החלה מבעבעת מתוכה. ״הוא רע, רע, רע ונורא,״ אמרה לעצמה.

לאחר זמן־מה התרוממה מהאסלה, לא ניקתה את עצמה, וגם לא הרימה את תחתוניה, הורידה אותם מרגל שמאל. הם נשארו תלויים על כף רגלה הימנית, ואז בעטה והעיפה אותם לקצה החדר. במין החלטיות ניגשה אל הארונית שלה שבחדר ההלבשה, פתחה והוציאה את תיק הרחצה שלה ששמרה שם, ניגשה לכיור והחלה מצחצחת את שיניה, בעוד היא מביטה אל הדמות הלא ברורה והכעורה המשתקפת מולה בראי. כשסיימה ארגנה את התיק והחזירה לארונית, הוציאה סבון גוף וסבון לחפיפה ונכנסה למקלחת. עמדה מתחת לזרם המים החמים במשך זמן רב, מנסה להירגע, ואז סיבנה את כל גופה בעוצמה, חפפה את ראשה, מעסה בכוח את הקרקפת. שטפה את עצמה וחזרה שוב על התהליך.

עמדה עוד כמה רגעים מתחת לזרם המים ולבסוף ניגשה לארונית, הוציאה מגבת, התנגבה והתלבשה בבגדי העבודה הנקיים שהיו בארונית. שעה שנעלה את נעלי הספורט אשר שימשו אותה בעבודה הרגישה רגועה יותר. הטירוף שאחז בה נעלם.

קמה מהספסל, סגרה את הארונית, אספה את תחתוניה מפינת החדר והשליכה אותם לפח האשפה. יצאה מחדר ההלבשה ומהמחלקה ופנתה חזרה לבית החולים.

נכנסה לחדרו והתיישבה בכורסה המיוחדת שהכינו לה. התקשתה להביט לעברו, אבל ראתה כי אין מה לראות. כל גופו נעלם מתחת לשמיכה והראש המבצבץ היה מכוסה בשלל תחבושות. קווצות מהשיער השחור בלטו מבין התחבושות, עין אחת עצומה וסנטר מתחת לשפתיים, כשהשפה העליונה בצבע חום־צהוב — שארית של החיטוי.

ישבה כמה דקות. אחות נכנסה ושאלה בשקט אם היא יכולה להוציא את בגדיה מהחדר שבו ישנה הלילה. השאלה נראתה לא במקום.

״תוציאי אותם בבקשה,״ היא ענתה. ״אני לא חוזרת לחדר ההוא.״

האחות עמדה מולה מופתעת מהתשובה.

״תזרקי אותם לאשפה,״ הוסיפה. ״אני לא צריכה אותם.״

האחות פנתה ויצאה.

היה עדיין מוקדם בבוקר. היא הוציאה את הטלפון מהתיק, פתחה אותו וראתה שהשעה כבר קרובה לשבע בבוקר. רחשי בית החולים המתעורר נשמעו כאילו מרחוק, דלת החדר הסגורה שמרה על שקט בחדר.

הטלפון סימן לה שהסוללה עומדת להיגמר, ולא היה לה מטען. היא קמה, יצאה מהחדר, ניגשה לתחנת האחיות ושאלה אם יש למי מהן מטען, היה להן. ביקשה שיחברו את הטלפון אצלן, ואם מישהו יצלצל שלא יטרידו אותה, יאמרו שהיא עסוקה וייקחו הודעות אם יהיה צורך.

כשהגיעו השוטרים, כבר הייתה רגועה. ריקו בעלה עדיין ישן. יצאה אליהם, ביקשה שיחזרו אחר הצוהריים או למוחרת, אחרי שיתעורר, והם ימסרו עדות יחדיו. חשבו אולי לגבות עדות ממנה, אבל היא התנצלה, ממש התחננה שיעשו זאת מאוחר יותר כי גם היא עדיין המומה מהחוויה שעברו.

השוטרים נענו לה וסוכם שיגיעו למוחרת.

האחיות במחלקה ארגנו לה ארוחת בוקר בחדר, ותוך כדי אכילה היא הביטה לעברו, על צרור התחבושות והעירוי המחובר אליו. למרות כל התחושות שזעזעו אותה קודם, מידה קלה של רחמים חלחלה לתוכה, ואיתה גם קצת פחד אולי הוא לא יקום יותר. כבר קרו דברים, מי כמוה יודעת. לגמה מהקפה, וחשש נוסף מילא אותה, עתידה בלעדיו — כי גם אם יקום בריא ושלם הוא יבלה מספר רב של שנים בכלא, השוטרים ודאי יגלו, אם לא גילו זאת בינתיים, שהיה שיכור. בבית החולים עשו לשניהם בדיקות דם כשהגיעו. זו לא הפעם הראשונה שהוא נתפס נוהג שיכור. כבר נשפט בעבר ומאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו.

עם כל השנאה והטינה שהייתה בה אליו, היא צריכה אותו. היא לא הייתה יכולה להישאר לבד. הוא האיש שלה, הוא הבסיס האיתן של כל עולמה.

גם כשמרבית הזמן לא היה איתה ידעה שהוא שם, מסתובב בכל המדינה, עובד, עושה עסקים, מבלה עם החברים, ואולי גם עם נשים אחרות. אולי הם לא אהבו כמו פעם, ואולי כמעט שלא אהבו, אבל עדיין בשניהם התקיימה מין אהבה אחרת, חום של קרבה, זכר לאהבה הגדולה של פעם.

הגיעה אחות, רשמה את נתוני מצבו ולמרות שעדיין ישן בדקה את לחץ הדם, בדיקה שהעירה אותו. הוא נהם משהו לא ברור ונרדם שוב. אחרי כשעה הגיע הרופא, מלווה בקבוצת רופאים מתמחים. הפעם הוא התעורר ושמע את הסקירה של הרופא על מה שעבר ועל מצבו.

הרופא גם הוסיף כי אם הכול ילך כמו שצריך הוא יוכל להשתחרר לביתו למוחרת היום. לגבי הצלקות, הן תעבורנה ברובן במהלך החודשים הבאים, והאחרות ייעלמו לגמרי או כמעט לגמרי במהלך השנים הבאות.

״אל דאגה,״ המשיך וסיכם, ״תישאר גבר נאה.״

לאחר שקבוצת הרופאים יצאה, הפנה את פניו לעברה של שרון, עינו האחת מביטה בה. היא קמה, ניגשה אליו, אחזה בידו ושאלה, ״כואב לך?״

״לא,״ ענה, ״רק העין הסתומה מפריעה לי קצת.״

״הרופא אמר לי שמשקפי השמש שהרכבנו הצילו לנו את העיניים, שלי ושלך.״

״מה עם המכונית?״ שאל.

״לא יודעת,״ ענתה.

״טלפני לאלכס ותודיעי לו לטפל בעניין, שידאג לקחת אותה למוסך שלנו.״

״בסדר,״ ענתה.

הדבר האחרון שדאגה לו היה המכונית. זה מה שחשוב לו עכשיו? חשבה לעצמה. היא גם לא אהבה את טון הדיבור הקר הענייני שלו. אלכס היה איש הכולבו שלו, שומר ראש, נהג ומי שתפקידו לטפל ולפתור בעיות מיוחדות.

״המשטרה הייתה פה לחקור אותנו,״ סיפרה לו, ״ביקשתי שיבואו מחר והם הסכימו.״

״מקווה שלא סיפרת כלום לאף אחד.״

״לא,״ ענתה.

״ברור לך שאת תספרי שאת נהגת,״ אמר.

״מה? למה?״ שאלה מופתעת.

״כי אני שתיתי די הרבה, והם בטח כבר יודעים זאת.״

״טוב,״ אמרה בלחש. הפתרון היה פשוט, אבל היא לא אהבה אותו. בפועל היא תהיה אחראית לתאונה שבה נהרגו שני אנשים. לאחר מחשבה נוספת שאלה, ״לא יפסלו לי את הרישיון? שני אנשים נהרגו.״

״לא, כנראה שלא, וגם אם כן, נסדר לך נהג,״ ענה ואז עצר רגע לחשוב ושאל, ״המכונית שלי פגעה במכונית שלהם בקצה מאחור, נכון?״

״כן.״

״אז יש לי רעיון איך להוציא אותך מהצרה.״

לאחר כשעה היה סיפור התאונה מוכן לפרטיו עבור העדות. סיפור פשוט. הם בילו במסיבה אצל חברים. הבעל ריקרדו, או בכינויו ״ריקו״, שתה קצת יותר מדי ולכן במכונית נהגה אשתו שרון. המכונית שבאה ממולם נסעה בצד שמאל של הכביש, הנהג כנראה חלם או לא שם לב או כל סיבה אחרת, אולי היה שתוי. זה קרה מהר. היא כמובן הספיקה לצפור, הוא כנראה התבלבל ונבהל לרגע וניסה לחזור לנתיב הימני. בו־בזמן היא הפנתה את הרכב לשולי הכביש, אלא שהוא נסע מהר כל כך שהקצה הקדמי השמאלי של מכוניתה פגע בקצה האחורי השמאלי של המכונית שממול, ושתי המכוניות נזרקו הצידה. היא לא ראתה מה קרה למכונית השנייה, הייתה עסוקה בעצירת המכונית שלה. ריקו בעלה לעומת זאת ראה את המכונית השנייה מתעופפת באוויר, לפני שספג את החבטה בפנים.

שני השוטרים שחקרו אותם למוחרת ידעו את זהות הנוסעים במכונית השנייה, ידעו גם ששניהם נהרגו. לאחר ששמעו את הסיפור, העלה אחד השוטרים את הסברה כי מאחר שהנהג במכונית השנייה היה תייר מישראל, ייתכן שהתבלבל ונסע בצד שמאל של הכביש מתוך הרגל, שהרי במדינות רבות כמו אנגליה ויפן נוהגים בצד שמאל של הכביש ולא בצד ימין, ועד כמה שהוא זוכר — כך גם בישראל. הבדיקה בשטח שעשו מומחי המשטרה גילתה שאכן הפגיעה של שתי המכוניות התאימה לסיפור, קצה קדמי שמאלי של המכונית הפתוחה היה פגוע ושרידי הצבע של המכונית השנייה נמצאו עליו. גם במכונית ההרוסה שבה נהרגו שני הנוסעים נמצאו שרידי צבע של המכונית הפתוחה על הגלגל האחורי שמאלי. לא היו עדים לתאונה, השוטרים נתנו לבני הזוג לקרוא את המסמך שבו רשם אחד השוטרים את פרטי האירוע, שרון רפרפה עליו, לא ממש קראה, כך כנראה עשה גם ריקו. שניהם חתמו.

לפני שעזבו השוטרים הסבירו כי מהאינפורמציה שבידם וממה ששמעו אין להם סיבה לדאגה, הם יעבירו את המסמך לקצין האחראי, ואם חברת הביטוח תפנה אליהם הם יעבירו גם אליה העתק.

שרון עדיין הייתה לחוצה, אבל חלק מהמתח החל להתפוגג. הרגישה שהיא חייבת לעזוב את החדר של ריקו, להתרחק מהמקום. זרקה לעברו, ״אני יוצאת להתאוורר.״

לא חיכתה לתגובה, פנתה ויצאה.