הנסיכה ממאה שערים

ליבי

באותו בוקר שמשי ומאיר התעוררה ליבי לקולות שעלו מהמטבח, אולי מהסלון. אבא אמר שצריך לנסוע לבית החולים כמה שיותר מהר. אי אפשר להשאיר את סבא לבד, ודוד יהודה נמצא בישיבה. ישיבה היא דבר מקודש במיוחד, גם בשבילה, אבל מה יהיה עם התפילות? לאחרונה היא לא מצליחה להתפלל, אבל ברור לה שיהודה לא יֵצא חלילה מהישיבה כדי להיות עם סבתא בבית החולים, גם לא על חשבון התפילות שלה.

משהו נלחץ בתוכה, והיא קמה ליטול ידיים בעודה ממלמלת "מודה אני" בחופזה. טוב, בסמינר תתפלל יותר בכוונה. בדיוק אתמול קיבלה על עצמה "קבלה" – שלוש תפילות ביום בכוונה גדולה – ולא רצתה להתחיל יום כזה במלמול חסר פשר. אבל הקולות שהדהדו בבית בכל זאת חוללו משהו בתוכה, והיא קמה במהירות. במטבח היה השוקו שלה כבר מוכן ולצידו הכריך. אימא אמרה לה, "אני אצא אחרי שאשלח את כולם למסגרות, שלא תאחרי." ליבי ידעה שחוץ מהשוקו שמוכן בשבילה הכול יהיה לה, וכמובן יהיה בסדר, וגם סבתא תהיה בסדר.

בצהריים היא הגיעה מוקדם, היא ידעה שאימא צריכה אותה. היא בוודאי עייפה אחרי בוקר שלם בבית החולים עם סבתא. אימא אכן נראתה עייפה, אבל היה אוכל חם והיא אכלה ואפילו סיפרה לאימא שמחר יש מבחן גדול ולכן שחררו אותם מוקדם.

"באמת חשוב ללמוד, כמה שתוכלי," אמרה לה אימא בקול עייף, "אבל אל תשכחי, נסיכה שלי, את המצווה הגדולה. אם אפשר תשטפי כלים ואם אפשר גם מכונה."

ליבי אומנם הייתה עייפה מאוד וגם רצתה ללמוד, אבל בכל זאת שטפה כלים, ואפילו הוציאה את הכביסה מהמכונה ותלתה אותה. היא ידעה שאימא באמת צריכה את העזרה שלה. אבל אחר הצהריים, אפילו שלאימא היו המון טלפונים ולחץ, היא ישבה בשקט ולמדה למבחן. אימא אפילו ביקשה מהילדים להיות בשקט כדי שהנסיכה תלמד ותצליח.

למרות רצונה העז ללמוד וללמוד, היא הרגישה שזהו, היא חייבת להתאוורר קצת ולצאת מהחדר. כשיצאה ראתה את פניה המודאגות של אימא."מה עם סבתא?" שאלה.

"ה' יעזור, מקווים לבשורות טובות."

אולי היא תתפלל קצת, תלך לכותל. אבל היא ידעה שאימא עייפה ושחייבים לעזור, וזה אכן מה שעשתה, בעודה מתפללת בתוך ליבה שה' ישלח רפואה שלמה לסבתא. היא עזרה להשכיב את הקטנים. להשכיב חמישה ילדים זה לא קל. מושי בכה שהוא עדיין רעב ואסתי רצתה סיפור. היא ניסתה להיות אחות טובה אבל גם אסרטיבית, כדי להשכיב את כולם, והכי חשוב – לספר להם סיפור באהבה ולא רק כדי שיישנו.

בערב, כשהכול היה שקט, שוב ניסתה להתרכז בחומר הלימוד וקיוותה שזה יספיק. אולי מחר אחרי המבחן כן תלך לכותל להתפלל. אבא אמר שכדאי להם להתפלל, והיא באמת רוצה, אבל התפילה הייתה תקועה בתוכה, חבויה בלי גואל ומושיע.

מה עם הקבלה? היא הבטיחה לעצמה שלוש תפילות ביום בכוונה גדולה. היא רצתה להצליח.

בסמינר, בשיעור של הרבנית מילצקי, הרגישה ליבי שהיא ממש זוהרת. הרבנית דיברה בדיוק על מה שהיא חולמת; חולמת ולא יודעת איך – איך תוכל להגשים את חלומה הגדול, בית של תורה, בעל שהוא תלמיד חכם שיושב ולומד. הרבנית אמרה להן שצריך להקריב מאוד. היא דיברה במילים יפות, והאור שעל פניה העיד עליה שגם היא מתרגשת מהשיחה.

הבנות בשיעור היו סקרניות ושאלו המון שאלות.

אחת הבנות שאלה, "מה אם נולדים לי המון ילדים ואני קורסת, ולא מצליחה גם לגדל אותם וגם לעבוד?"

זו שאלה שממש לא עלתה על דעתה, חשבה ליבי. הרי אצלה בבית אבא עובד ואימא עדיין לא סיימה ללדת. עוד יבואו ילדים, והיא דואגת לכול בבית. גם ליבי רצתה לשאול שאלות, אבל לא ידעה מה תוכל לשאול, ואז, כאילו שמעה את רחשי ליבה, שאלה רבקי חברתה, "ומה עושים כשיש חובות?"

"הרבי שלנו אומר שחובות שאי אפשר לשלם זו עבירה גדולה יותר מלצאת לעבוד," הזדעקה גיטי מהצד השני של הכיתה. המילים של גיטי מתחו לליבי את הלב.

"מה יקרה אם לא יהיה לנו אוכל או בגדים בסיסיים?" המשיכה גיטי בקול, "אתן יודעות כמה אברך כולל מרוויח?" ליבי לא ידעה, אבל גיטי הכריזה שזה מסתכם באלף עד אלפיים שקלים. הרבנית רצתה לעצור לרגע ולהגיד משהו, אבל גיטי המשיכה בצעקה, "תגידו לי אתן, האם אפשר לחיות עם אלפיים שקלים בחודש ולהביא עשרה ילדים?"

קול זעקה עלה בכיתה, והיו בנות שטענו שאישה יכולה להסתדר גם עם ילדים וגם עם עבודה, אבל לכולן היה ברור וחד שאם רוצים תורה צריך לוותר על רווחה. השיעור נגמר, והרבנית אמרה שאת הדיון הן ימשיכו בשבוע הבא. "צאו להפסקה ואולי תגיעו לבד למסקנה," היא סיכמה.

בהפסקה הכיתה להטה ורעשה. היו בנות שהיו תמימות דעים עם הרבנית, אבל היו בנות ששאלו, "איך נגדל משפחה?!"

לליבי היה קשה לשמוע את חברתה הקרובה רבקי אומרת שצריך להיות מציאותיים: אי אפשר להתפרנס רק מהכולל, הבעל צריך גם לפרנס, ואפשר לשלב בין שני הדברים. הרי כתוב: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, ויגיעת שניהם משכחת עוון." ברגע שאדם גם לומד וגם עובד הוא לא מתפתה לעשות עבירות. אבל ליבי התנגדה מאוד לרעיון שהבעל צריך לעשות גם וגם ושאלה את רבקי חברתה, "אז למה אנחנו לומדות מקצוע? הלוא זה כדי שנוכל באמת לעזור בעניין החשוב הזה של פרנסה."

רבקי אמרה, "זה טוב שלומדים, וכמובן נעבוד, אבל המצב היום קשה מאוד. את יודעת כמה מקבל היום אברך כולל? מה שגיטי אמרה – אלפיים שקלים – זה רק אם הוא עובר מבחנים, אבל בגדול זה רק שבע מאות שקלים לחודש." ליבי בלעה כל מילה של חברתה והייתה המומה.

"את כנראה לא מודעת למצב," אמרה לה חברתה, "אחי לומד אומנם, אבל אין להם לחם לאכול! זה לא מצב שאפשר לשרוד בו."ליבי הקשיבה ולא היה לה מה לענות. היא באמת לא ידעה. הרי אבא שלה לא לומד ומפרנס אותם בכבוד, ולא היה לה מושג איך זה באמת נראה כשהבעל לא עובד. אבל היא ידעה שהיא כן רוצה בעל אברך כולל, תלמיד חכם שלומד ולומד, גם אם זה קשה ואולי אפילו הזוי.

בערב, כשאבא סיפר לה שהמצב השתפר ושאולי מחר ישחררו את סבתא, היא הרשתה לעצמה לספר לאבא על הרצון שלה. היא גם סיפרה על השיעור ועל הרבנית ושאלה אותו, "מה אתה אומר, אבא?" אבא התרגש מאוד. הוא תמיד רצה ללמוד ולא היה יכול, והלוואי שיהיה לו חתן תלמיד חכם שילמד, הוא יהיה מוכן לשלם ולעזור, אם זה מה שליבי שלו רוצה.

השיחה הרגיעה אותה מאוד. היא ידעה שאבא איתה בזה, ושמהיום היא תכין את עצמה לקראת משימתה הגדולה – להיות אשת תלמיד חכם.

כששוב התקיים שיעור של הרבנית היא הגיעה אליו רגועה יותר, פחות נסערת, ובתוך תוכה ידעה שהיא כבר יודעת מה היא רוצה ושעכשיו היא תיתן להקב"ה לעשות את שלו. גם הפעם השיעור היה בטוב טעם. הרבנית דיברה על חשיבות התורה ועל הערך של האישה שעומדת מאחורי הקלעים. אחרי השיעור הזה כל השיעורים היו טפלים בעיני ליבי, והיא לא רצתה להיכנס שוב לדיונים עם חברותיה כדי שלא יבלבלו אותה.

כמה טוב שאבא הבין אותה והיה איתה בהחלטה שלה. הנה השנה לקראת סיום, והיא כבר לא ילדה. כבר קרוב היום שבו היא תהיה מוכנה. תפילות רבות מאוד שלה היו בבקשה ובתחינה שתקבל את משאלת ליבה.

"יהי רצון שתמציא לי ברחמיך ובחסדיך הגדולים את זיווגי הראוי לי בזמנו, זיווג הגון הראוי להוליד תלמיד חכם גדול בתורה וביראה מזרע צדיקים ואנשי אמת."

תפילתה הקצרה הרגיעה במשהו את העומס שעל ליבה, והיא הרגישה שכל הדברים האחרים לא חשובים בכלל. כמובן היא תלמד ותצליח בכול. גם אימא רוצה שהיא תוציא ציונים טובים, ואפילו דואגת שיהיו לה הרוגע והשלווה וכל האפשרויות להצליח.

בחזרה מהלימודים, כששוב עלה הנושא, אמרה לה רבקי, "אל תדמייני לך שתצליחי שבעלך ילמד. את פשוט לא מבינה מה זה אומר, כי אבא שלך עובד. את יודעת כמה משלמים היום על בחור כזה?"

ליבי לא ידעה ולא רצתה לדעת. היא חשבה, רבקי הזאת סתם מלחיצה. רק שלא תלך לדבר עם גמליאל הדוד שלה, השדכן. לחברתה היא אמרה בקול שקט, "כל אחת תקבל מה שזיווגו לה משמיים. בואי נאמר שלא כדאי להיכנס כרגע לפרטים מי אכן המיועד שלי או שלך. רק אמרתי שזה מה שאני רוצה."

באותו הרגע הבכי כמעט הציף אותה, אבל היא לא רצתה שרבקי תבין שזה נושא רגיש אצלה, ולכן השתתקה.

רבקי פתחה את פיה בניסיון להגיב לדברי חברתה, אולם אז נראה שמשהו עוצר בעדה. "רוצה שנלך לגאולה אחר הצהריים לקנות בגדים?" היא שינתה את הנושא באופן מפתיע, וליבי הודתה בליבה לחברתה, על כך שהבינה מתי צריכה להסתיים השיחה.

באותו הערב התקשר השדכן. איך זה שהוא התקשר דווקא היום? זו גם שאלה טובה. אולי יש מצב שרבקי הלשינה לדוד שלה, גמליאל? חשבה ליבי כששמעה את אימה מדברת איתו בטלפון. היא הסתתרה מאחורי קיר הפרוזדור, מקווה שאימא שלה לא תבחין בה. אסור שהיא תתגלה. אויש, לא בא לי שכולם ידעו על הוויכוחים שלי עם רבקי, אמרה לעצמה.

היא שמעה את אימא שלה אומרת, "בסדר, אני אדבר עם בעלי ונתקשר שוב." אימא הסיטה מבטה אל עבר הפרוזדור, וליבי נסוגה במהירות. מזל. אם הייתה מבחינה בה, זה לא היה טוב. ליבי ידעה שאבא יגיד לשדכן שהיא רוצה אברך כולל ושהיא כמובן לא צריכה לדאוג, אבל היא כן קצת דאגה; מה יגיד אבא? ומה יגיד האיש שמעבר לקו? האם זה באמת גמליאל? אולי הוא יחשוב שהיא לא ראויה.

בערב סיפרה לה אימא בקצרה שאכן הייתה הצעה, וכך נודע לליבי שהשדכן אינו גמליאל. היא גם גילתה שאבא רוצה בשבילה יותר. "תתפללי נסיכה שלי, שיהיה לך טוב."

באותו הרגע היא באמת הרגישה כמו הנסיכה של אימא. אף על פי שב"ה נולדו להם עוד ילדים, היא נשארה ה"נסיכה." "את יודעת, אבא תמיד ידאג לך. אל תדאגי."

אבל במיטה שוב עלו מחשבות וחששות. אולי היא לא תוכל לקבל את משאלת ליבה? ומי יודע מה חושבים עליה? היא שוב נזכרה בשיחה שהייתה לה עם רבקי, אולי מהפחד שאת הכול היא מעבירה הלאה לדוד שלה, השדכן העסקן, ובתוך ליבה הוסיפה בשקט, וגם הרכלן. זה לא יפה לחשוב שלילי על יהודי טוב שעושה טוב, אבל מחשבות רעות בכל זאת התרוצצו בראשה משום־מה. אולי כולם חושבים שמכיוון שאבא שלה עובד, גם בעלה צריך לעבוד. היא שמעה את אבא ואימא מדברים בשקט בסלון ולא הצליחה לשמוע על מה. היא גם הייתה עייפה וידעה שמחר מצפה לה יום ארוך. אימא רצתה שהיא תלך לחוג ציור מחר. "המון זמן כבר לא הלכת וחבל על הכישרון שלך," היא אמרה לה. גם אבא חשב שהיא יכולה לעבוד בזה ולהרוויח המון. היא אהבה לצייר אבל לא הבינה איך זה יכול לעזור לה להגשים את החלום שלה. להתפרנס אי אפשר מזה, אפילו המורה שלה לציור אומרת את זה, אף שהיא מוכשרת במיוחד ועוסקת בהוראת הציור והאומנות.

כנראה ישנן עוד בנות כמוה שלא ממש מגיעות לחוג, והמורה החביבה לא מספיק חזקה או אסרטיבית כדי לקבוע כללים ברורים, אבל אבא הכין לה כסף על המדף ואמר לה שכדאי לה מאוד ללכת כי בעצם ה' נתן לה מתנה והיא צריכה להגיד תודה, והתודה שלה זה שהיא באמת תשתמש בכישרון שלה. לבסוף הלכה.

בחוג היה נעים מאוד, הייתה אווירה טובה ומרגיעה והציור יצא מואר באור יקרות. אפילו הבנות האחרות פרגנו לה במילים מחמיאות במיוחד.

אחרי שיצאה חשבה שזה באמת טוב ומרגיע, ואולי גם זה משהו, כי לאחרונה קשה לה לישון. היא לחוצה ואפילו לא יודעת למה. הרי סבתא כבר בסדר, אבא תומך בהחלטה שלה והכול בסדר גם בבית ובטח שגם בסמינר.

בכל זאת ליבי לא ידעה ולא הבינה מה מציק לה. היא לא הצליחה להצביע על הנקודה שמפריעה לה להיות שלווה. בבית היה חם, ריח טוב של פנקייק טעים עמד באוויר וכולם ישבו ואכלו. גם היא הוזמנה לשבת לאכול. אסתי ומירי התרגשו לקראתה ודובי חיבק אותה ושאל מתי ארי מגיע, כאילו הוא בכיס שלה. פתאום היא הרגישה שחמישה ילדים זה המון כרגע, כשהיא אחראית להאכיל ולהשכיב אותם. כשאימא פה היא רגועה, כי האחריות לא מוטלת עליה. היא לא רצתה לחשוב מה תעשה כשלה יהיו חמישה ילדים, אבל אימא החזירה אותה למציאות ושאלה מה קורה עם הציור היפה שהתחילה. אימא כמובן שמחה לשמוע שהציור מתקדם ואפילו הציעה להביא את הציור לסבתא, שאוהבת מאוד את הציורים שלה. היא טענה שזה מרגיע אותה, ואכן אחרי כל מה שסבתא עברה חשוב שהיא תהיה רגועה. ליבי הסכימה, למה לא, בבית כבר אין מקום.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*