שחקנים חסרי גבולות 2 - קשורה אליי

מחוברים הוא רומן רומנטי על בוקרת בעיירה קטנה, מתובל, מפולפל ומלא בנשיקות ופרפרים. ברובו הוא מספק קריאה קלילה ומהנה, אבל ברצוני להתריע על מספר נושאים לפני תחילת הקריאה:

• שפה בוטה
• צריכת אלכוהול בסיטואציות חברתיות
• תיאור פציעה של דמות משנית
• הערות סקסיסטיות של דמויות משנה
• צריכת מריחואנה על ידי דמות ראשית כבילוי חברתי
• תיאורים מיניים מפורטים
• תיאור התקף חרדה
• הזכרת שימוש בסמים, מחוץ לסיפור
• נטיות חרדתיות של דמות ראשית, אך היא לא בהכרח סובלת מחרדה
• מניפולציות רגשיות של אקס
• שימוש בסקס כדרך לעבד ולעכל חוויות טראומטיות
• הדמות הנשית הראשית מתמודדת עם כמיהה להפוך לאימא

שמרו על עצמכם, לפני הכול ותמיד.

באהבה,

מרדית'.

וויאט

"היא תצטרך להחזיק חזק," מבטא דרומי כבד מתגלגל ביציע של הרודיאו.

המבט שלי עובר לשני הבחורים שעומדים לידי. לאחד מהם יש שפם ענקי ולשני עניבת בולו, כמו במערבונים של פעם. שניהם משתלבים היטב בקהל במכנסי הג'ינס, מגפי הבוקרים וכובעי הסטטון מלֶבֶד.

בעצם, מי המטורף שחובש כובע סטטון באמצע הקיץ הטקסני?

זה כמו לשים מעיל על הראש שלך בחדר סאונה יבשה. הם מזיעים אפילו יותר ממני, ואני צריך לאסוף את השיער שלי כי אני נוטף. אבל אני לא מזיע בגלל החום, אלא מסיבה אחרת לגמרי — לחץ.

אני מעביר את מבטי לזירת הרכיבה, שם הבוקרים מתאמנים, מעלים ענני אבק לאוויר ומתכוננים לרכיבת השוורים שלהם. זה האירוע המרכזי שכולם מתאספים בשבילו בעיירה הקטנה, וזו הסיבה שבגללה אני נשען על המעקה, עיניי נעוצות בתאים ומחפשות אותה.

אותה אחת שלא הפסקתי לחשוב עליה מאז שעזבתי את העיירה לפני שלוש שנים בלב שבור ומצולק. לא ציפיתי שהחזרה שלי לגרניט פולס תוביל לכאבים בחזה. אני לא מפסיק לחפש בגוגל סימפטומים להתקף לב, אבל זה לא ממש מפתיע.

אני מחפש בגוגל כל דבר מאז שאני אבא.

"אין סיכוי שהיא תצליח להישאר על השור הזה שמונה שניות מלאות," מגחך הקאובוי עם השפם. "היא התאמנה על שוורים קלים יותר, והשור הזה אגרסיבי במיוחד."

החבר שלו מושך בכתפיו. "היא צריכה להחזיק מעמד רק שש שניות כי היא בליגת רכיבת שוורים לנשים."

"נכון, אבל שמעתי שקוטלת הבוקרים הקשוחה שלנו מנסה להחזיק את כל שמונה השניות כי היא רוצה להתקבל לפי־בי־אר¹," הוא טוען.

קוטלת הבוקרים.

אני קופא כשאני שומע את הכינוי הזה, אבל מייד אחר כך אני מתקרב אליהם כדי לשמוע עוד מהשיחה. הבחור לוגם מהבירה שלו ושפתיו מתעקלות מעט. "אני מתערב איתך שהיא לא תחזיק מעמד אפילו ארבע שניות על השור הזה."

מניאק.

"אולי שתי שניות," מגחך השני.

אוקיי, שני מניאקים.

אני שולף מהכיס שטר מקומט של עשרים ונועץ בהם את המבט הכי נוקב שלי. אני מוכן לשים את כל הארנק שלי על הבחורה הזאת. היא הצילה את חיי לפני הרבה שנים ואני חייב לה הכול. "אני מתערב על עשרים שהיא תחזיק מעמד את כל שמונה השניות, ועוד קצת."

שני הבוקרים בוחנים את הטי־שירט הלבנה שלי ומתמקדים בכתם האפונה הירוק שהבת שלי, ויינה, השאירה שם הבוקר. אני לא מתכוון לייפות את זה — זה נראה כאילו הקאתי על עצמי.

כיף חיים.

הודות לבת השנה שלי, התשלומים שלי על הכביסה מרקיעים שחקים, אבל לא הייתי משנה דבר. כולל קיא אפונה ירוק. היא העתק שלי, עם שיער גלי בלונדיני־כהה, עיניים ירוקות גדולות וסנטר מחורץ — או סנטר תחת, כמו ששתי האימהות שלי אוהבות לקרוא לו.

הקאובוי עם עניבת המערבונים מהנהן בכובעו לעברי. "אני מבין שאתה מעריץ של הקוטלת שלנו. היית מוכן להמר עליה?"

"אפשר להגיד," אני מתנשף ברוגז.

אפשר גם להגיד שאני אובססיבי כלפי הבחורה הזאת מאז שהייתי בן שמונה, אבל אני לא מתכוון להתווכח עם שני אלו. אולי אני משחק באן־אייץ'־אל², אבל אני מאהב, לא לוחם.

"מאיפה אתם מכירים אותה?" אני שואל במבטא דרומי, ומנסה להישמע טבעי אבל לא מצליח. המבטא שלי תמיד נשמע מוגזם כשאני מגיע הביתה.

הם מחייכים בזחיחות זה לזה. אחד מהם מלטף את השפם שלו. "לקוטלת שלנו יש קצת... מוניטין כאן בגרניט פולס."

אני מכווץ את עיניי. כדאי מאוד שהוא לא התכוון למה שאני חושב שהוא התכוון. "של אחת מרוכבות השוורים הטובות ביותר בטקסס?" כדאי מאוד שהוא התכוון לזה, לכל הרוחות.

"לא, בזמן האחרון היא לא ממש מצליחה להחזיק מעמד, אז זה לא העניין —" החיוך הזחוח שלו רק מתרחב.

אני לא אוהב את המבט המרוצה שעולה בעיניו, ממש לא, ואני כבר יודע שאני לא אוהב את מה שעומד לצאת לו מהפה.

"של אחת שרוכבת חזק על בוקרים כמו שהיא רוכבת על שוורים." הוא צוחק בקול גרוני והשפם שלו רוטט.

הנה האגרוף לבטן שחיכיתי לו, אבל לפחות זה משהו שלא השתנה. בכל קיץ שבו חזרתי לטקסס, היה מישהו חדש שהלך אחריה. היום, הייתי נותן כמעט הכול בשביל להיות אחד מברי המזל שזכו להיות איתה.

אם היא עדיין שוברת לבבות, אשמח לתת לה את שלי.

הקאובוי השני חובט בברכו של הראשון. "תיזהר, היא עוד תהרוג אותך או תפרק לך את הצורה. על אף שזו יכולה להיות דרך נפלאה לעבור מן העולם. שמעת מה היא עשתה לבון? מסכן."

אני קופא. בון באומן. זה שם שלא שמעתי הרבה זמן והייתי שמח לא לשמוע שוב לעולם.

"הייתי נזהר עם איך שאתם מדברים עליה," אני אומר בשיניים חשוקות.

עד כמה שהייתי רוצה להגיד להם בדיוק מה אני חושב עליהם, אני חושק שיניים בניסיון לעצור את בחירת המילים הלא הרצויה שלי. התינוקת שלי היא כמו ספוג, קולטת כל מילה שיוצאת לי מהפה. ואני מנסה לצמצם את הקללות גם כשהיא לא בסביבה. לא שמפריע לי כשאישה מקללת. האמת היא שאני אוהב אישה עם פה מלוכלך. אבל אני לא רוצה שכל ההורים בפעוטון ינעצו בי מבטים כשהבת שלי תצייץ פתאום פאק.

כך שלצערי, אני לא יכול להגיד בקול רם את מה שאני חושב — וזה שהבחורים האלה שמשחקים ברופא ובוקרת צריכים לעבור סמינר של שבוע על איך להתייחס בכבוד לאישה.

הבחור עם השפם מעביר את מבטו אליי. "תן לי לנחש... היא הרסה גם אותך?"

אני מאגרף את כפות ידיי, אבל שותק מתוך כבוד אליה. העיירות הקטנות והרכילות שלהן. אלו לא הזקנות אפורות השיער שדואגות להפעיל את מטחנות השמועות, אלא הבוקרים הקולניים שלא מצליחים לסתום את הפה שלהם.

הדרך היחידה לשמור סוד במקומות כאלה היא לספר אותו לכלב שלך.

הם ממשיכים לדבר ואני לופת את ברכיי יותר ויותר חזק. קנאה משתוללת בתוכי כשאני שומע עוד על הבוקרים שהיא כביכול הרסה. אבל אני תקוע בתפקיד החבר הטוב כבר למעלה מעשור, ואני רגיל להרגשה הזאת. העברתי את כל הקיצים כשאני מסתכל מהצד ורואה איך כל הבנים בעיירה נופלים למגפיה.

כולם רצו אותה. אבל אני, אני הייתי נואש אליה — וגם היום.

בכל קיץ שחזרתי לטקסס, בחור אחר היה כרוך סביב האצבע שלה, ותמיד הייתי הגלגל השלישי התקוע.

חשבתי שמשהו ישתנה אחרי שאוריד את הגשר בשיניים.

חשבתי שהיא תראה אותי בצורה אחרת אחרי שפצעוני האקנה שלי ייעלמו.

חשבתי שהיא סוף־סוף תבחין בי אחרי שהתנפחתי בעשרה קילוגרמים של שרירים מוצקים ומשורטטים.

אבל טעיתי. כל כך פאקינג טעיתי.

אני מאשים את העובדה שהיא גדולה ממני בשנתיים, שבמכלול החיים זה כלום, אבל כשאתה בן חמש־עשרה והיא בת שבע־עשרה? זה הבדל עצום.

אלא שזה לא כזה הבדל עכשיו שאני בן עשרים ושש והיא בת עשרים ושמונה.

כשהיינו ילדים, היא ראתה אותי כילד הקטן מהבית השכן, ולמשך זמן מה זה הספיק לי. חוות הפרחים של המשפחה שלי גבלה בשטח של המשפחה שלה, ובכל קיץ הייתי רץ היישר מהמטוס לזרועותיה המצפות.

זה היה המשחק הקבוע שלנו.

אני הייתי רץ אליה והיא הייתה תופסת אותי. אבל כשהתבגרנו, הדברים השתנו. התהפכו.

הקול שלי העמיק.

לה נוספו... קימורים.

ומהר מאוד היא הייתה זו שקפצה לזרועותיי, ואני הייתי זה שמסובב אותה באוויר ברגליים מתנדנדות.

עד שזה נגמר.

"גבירותיי ורבותיי!" קורא הכרוז.

כובעי הבוקרים רוחשים בזירה המאובקת ואני מנגב את הזיעה שזולגת על עורפי. אני באמת צריך להסתפר, אבל היא תמיד אהבה את השיער שלי ארוך.

"סובבו את הראשים שלכם לכלוב כי את הרכיבה הבאה אתם לא רוצים לפספס," הוא רועם. "היא ידועה בפרצוף הזועף שלה, והערב היא תנסה להשתלט על האמר³, השור שהעיף מעליו כל רוכב שהעז לשבת עליו. אתם לא רוצים להתעסק איתה, חברים!"

אני סורק את הזירה, מחפש אותה. עיניי תרות בהיסטריה מבעד לערפילי האבק שמפיצים ריח חריף של דשן באוויר החם. עברו למעלה משלוש שנים מאז שהבטתי לתוך עיני הדבש היפות שלה, אבל אני לא מוצא אותה. איפה היא?

פתאום אני מזהה אותה ניצבת ליד כלוב המתכת.

הבטן שלי צונחת.

היא לא מסתכלת עליי, אבל אני מסתכל עליה, והיא... טוב, היא מדהימה. אין מילה אחרת לתאר אותה.

היא עומדת שם, עטופה בהילה פראית ונחישות לוחמנית, וזוקפת את גבה. גובהם הממוצע של רוכבי שוורים נע בין מטר ושישים וחמישה למטר ושמונים. בגובה מטר ושבעים היא עדיין נמוכה ממני בעשרים סנטימטרים, אבל היא הולכת בעולם כאילו היא האדם הגבוה ביותר.

שפתיה המלאות והמושלמות, שחלמתי לנשק מיליון פעם, טבועות בפרצוף הזועף הקבוע — סימן ההיכר שלה. אבל אני יודע בדיוק איך לדגדג אותה כדי לגרום לגומות שלה להופיע — מאחורי הברכיים, ובאופן מוזר, במרפקים.

שערה החום והגלי קלוע לצמה מתחת לכובע הבוקרת שלה, והיא לובשת אפוד מגן עמוס טלאים ומכנסי רכיבה מעור עם פרנזים שעוטפים את כל הקימורים שלה — ולעזאזל, הם בולטים יותר עכשיו.

הרבה יותר משהיו לה לפני שלוש שנים.

הפה שלי מתייבש כשאני מדמיין את ידיי עוברות על איברי גופה החזק והשרירי. העברתי יותר מדי זמן בפנטזיות כאלו. והנמשים על גשר אפה? יש גבול למה שגבר יכול להתמודד איתו.

היא מקרינה עוצמה שלא ניתן להתעלם ממנה, ולא רק מפני שהיא עוצרת נשימה, על אף שהיא תמיד הייתה כזו — יפה, מהממת, מדהימה — כל התיאורים נכונים. כולם מתאימים לה.

זה הזעף שלה, תמיד על גבול חיוך זחוח, כאילו לא מזיז לה מה כולם חושבים עליה. ובאמת לא מזיז לה.

החזה שלי פועם בעוצמה ובדאגה, בשעה שהיא מתכוננת לעלות על גב השור הזועם במשקל של תשע מאות קילוגרם. היא נטולת פחד, ואם התינוקת שלי תגדל להיות אמיצה כמוה, אדע שעשיתי משהו נכון.

השור משתולל, ואני עוצר את נשימתי כשאני מסתכל עליה מטפסת מעל המכלאה המתכתית. גם אחרי כל כך הרבה שנים, עדיין לא קל לי לראות אותה יוצאת לקרב מול שור. ועד כמה שזה מבעית אותי, אני אף פעם לא מצליח להסיט את המבט. היא מסכנת את החיים שלה והיא ראויה למלוא תשומת ליבי.

"תכין את עצמך," אומר הבחור לצידי ונועץ מרפק בצלעות של חברו. "זה יהיה פרוע."

"כן," אומר הקאובוי השני. "כל שתי השניות, כי היא לא תצליח להחזיק מעמד."

"שמונה שניות," אני מתפרץ ונועץ בהם מבט זועף נוסף. "כל מה שהיא צריכה לעשות זה להישאר על השור הזה במשך שמונה שניות. היא יודעת את העבודה."

אני חוזר על המשפט כמו תפילה ומרים את טבעת מצב הרוח שתלויה על צווארי. אני מנשק את המתכת ונזכר ביום ההוא שכרעתי ברך והצעתי לה להתחתן איתי. הייתי בן שמונה, היא אמרה לי 'לא', והסבירה שהיא לא מוכנה לנישואים. אבל אני הבטחתי לה שאשמור על הטבעת עד שהיא תהיה מוכנה, וכך עשיתי — במשך שמונה־עשרה שנה.

כשאני מסתכל עליה עכשיו, אני מבין שהרגשות שלי נשארו כשהיו. אחרי שעזבתי את גרניט פולס, ניסיתי כל מיני סוגים של חטאים כדי להוציא אותה מהראש.

ויסקי. מריחואנה. נשים.

כולם הכניסו אותי לצרות, אבל האחרון הביא לי את הבת שלי. לעולם לא אתחרט על הבחירה ההיא.

אבל למעשה, שום דבר לא עבד.

תמיד הייתי שלה... אבל היא מעולם לא הייתה שלי.

"גבירותיי ורבותיי!" קולו של הכרוז קוטע את הזיכרונות שבראשי. "קבלו בבקשה את הרוכבת הבאה שלנו! היא אמיצה, היא אכזרית והפרצוף שלה תמיד זועף. קבלו במחיאות כפיים את קודי קאטלר, קוטלת הבוקרים!"

הקהל מריע בהתלהבות.

היא אולי קודי קאטלר בשביל כולם, אבל בשבילי היא תמיד תהיה דקוטה שלי.

הערות

1 PBR — ארגון רוכבי השוורים המקצועניים.

2 ליגת ההוקי הלאומית של אמריקה וקנדה.

3 פטיש.

דקוטה

היא אמיצה, היא אכזרית והפרצוף שלה תמיד זועף.

הכרוז באמת היה חייב להגיד את זה עכשיו? זה לא שאני עושה פרצוף לכולם — זה פשוט הפרצוף שלי. חס וחלילה שלאישה לא יהיה מרוח חיוך על הפרצוף עשרים וארבע שעות ביממה.

"תזכרי, ילדונת," אבא שלי ממלמל ומחווה בראשו להאמר — השור הזועם עם השם ההולם שכותש בפראות את המתכת כרגע — "תקפידי להישאר משוחררת ו —"

"תזרמי כמו טקילה טובה. חלק ויציב," אני משלימה את דבריו ומתרחקת מגדר המתכת.

אבא שלי חוזר על המשפט הזה מהיום שבו הצלחתי להרכיב משפט שלם בפעם הראשונה. במבט לאחור, זה לא הדבר הכי מוצלח להגיד לילדה בת שנתיים, אבל זה אבא שלי. נועז, חסר גבולות, ולא שם זין על מה שאחרים חושבים עליו.

אני העתק של קוטלר קאטלר, וזה מסב לי גאווה. הוא לא רק אבא שלי, הוא גם החבר הכי טוב שלי.

אבא שלי הוא אחד המאמנים הנחשבים ביותר במדינה ברכיבת שוורים, ואף אחד לא מתעסק איתו — בדיוק כמו שאף אחד לא מתעסק איתי.

אני מסתכלת על השור החום במבט נחוש. הוא השור הכי קשוח ברודיאו הזה, אבל הייתי בוחרת בו בכל פעם מחדש. אני אוהבת את הקשוחים כי הם באמת מאתגרים אותי. וככל שהשור קשוח יותר, כך התוצאה חשובה יותר, כי קשה להישאר עליהם לאורך זמן.

"אני יודעת, אבא. אשתדל להישאר משוחררת." אני טופחת על כתפו המיוזעת. החום מחניק היום ומכנסי העור שלי בוערים, כאילו אני שוחה בתוך לבה.

השור הזה הוא מהמתפרעים, ונראה שהפעם אבא שלי צודק במיוחד. אני חייבת להשתחרר, רק שלהישאר משוחררת זו הבעיה הכי גדולה שלי כרגע. אני מתוחה כמו לאסו מאז שבון התראיין וניפץ לי את כל הביטחון העצמי במשפט אחד. מאז קשה לי לחזור לזירה, אבל אני מנסה.

מנסה בכל הפאקינג כוח.

"יופי, ילדונת." אבא שלי נוהם מתחת לכובע הבוקרים שלו. "עכשיו תסתכלי עליי ותקשיבי היטב."

אני מתמקדת במבטו החודר בזמן שהוא נותן לי הנחיות לרכיבה. לשנינו יש עיניים ענבריות, שיער גלי כהה וגומות חן. אבא שלי תמיד מסובב את הראשים של כל הנשים, על אף שהבעת פניו תמיד זועפת.

מאז שההורים שלי התגרשו, הוא מסתובב בהבעת פנים כועסת, סיגר תקוע בפיו ושותה מאותו בקבוק טקילה.

הוא שולף סיגר מהכיס האחורי. "הבנת את זה? האמר קשוח. את חייבת להיזהר, ברור? תישארי רגועה. לא לקפוא."

התחננתי בפניו שיפסיק לעשן לפני שנים, אבל הוא עדיין אוהב ללעוס את הקצה כשהוא מודאג. המילים שלו אולי נשמעות רגועות, אבל אני מזהה את זרם הלחץ התת־קרקעי שתמיד מופיע אצלו לפני הרכיבות שלי, ואני אוהבת שאכפת לו כל כך.

"קצת קשה להישאר רגועה כשאני על גב של חיה משתוללת במשקל תשע מאות קילוגרם, אבא," אני מנסה להצחיק אותו, אבל חוש ההומור המשובח של אימא שלי פסח על דור, והבדיחות שלי משתטחות על הרצפה. "אני אהיה בסדר. אני על זה."

בסדר זה הימור, הטלת מטבע. עץ נשארים בחיים. פלי מתים.

רכיבת שוורים... היא לא לחלשים.

בזמן שאני מסתכלת על השור שמתפרע בתוך הכלוב, אני לא כל כך בטוחה שאני על זה. אבל זה מה שאבא שלי צריך לשמוע וזה מה שאני צריכה להגיד לעצמי. כשזה מגיע לרכיבת שוורים, ספקות יכולים להרוג אותך. אבל בשביל מהרהרת כפייתית ומקוללת כמוני קשה שלא לחשוב על הסיכונים מסביב לשעון.

לרוכבי שוורים צריכה להיות גישה של מה שיהיה, יהיה, אבל אני כל הזמן דואגת שאיעלם מן העולם בן רגע, בלי ילדים, בלי מורשת — בלי משפחה.

ואני ממש רוצה להיות אימא יום אחד.

"אני מאמין בך, ילדה שלי. תמיד ולנצח. השור הזה נועד לאלופים, אם תצליחי להישאר עליו את תגיעי לליגה הבכירה. עוד תראי."

אני מזדקפת, מלאת תקווה. "אתה באמת מאמין בזה?"

"אין לי צל של ספק."

הליגה הבכירה.

הפי־בי־אר.

ליגת רוכבי השוורים המקצועניים.

זה היה החלום שלי מאז ומתמיד, מהפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי עולה על שור. תמיד רציתי להיות בדיוק כמוהו. אני נצר לשושלת ארוכה של רוכבי שוורים, ורכיבה היא לא רק בדם שלי, היא ממש הדם שלי. נתתי לספורט הזה את כל מה שיש לי — בדם, יזע ודמעות.

בעבר הייתי רוכבת שוורים עטורת תארים וזכיתי בכל חגורות האליפות האפשריות ברודיאו. אבל מאז בון יצאתי מאיזון וחזרתי לליגת החובבנים. קשה לי להחזיק מעמד שמונה שניות, ואני מנסה לחזק את הביטחון העצמי שלי בתחרויות חובבנים. עוד יגיע היום שאחזור לעצמי ואצליח להיכנס לליגת המקצוענים. אני יודעת את זה.

אבא שלי אוחז בגדר המתכת ועיניו מאפילות מפחד שהוא כל כך מתאמץ להסתיר. "תחזיקי מעמד שמונה שניות, את שומעת?"

אני בולעת בקושי את הגוש שתקוע לי בגרון מהלחץ. "אנסה. אבל אף אחד לא חושב שיש לי את מה שצריך בשביל זה, אבא."

"אני לא שם זין על מה שאחרים חושבים. אני יודע שיש לך את מה שצריך." הוא מנופף לעבר קהל כובעי הבוקרים הגועש. "כל הרעש הזה? כל האנשים האלה? תכבי הכול. את לא פרח שצריך שישקו אותו בזהירות. את קקטוס, יקירתי. דוקרנית מספיק בשביל לצמוח במדבר של ספקות."

פעם הלב שלי היה רך. אבל מאז שבון טען שלעולם לא אצליח בספורט הזה, הוא הפך לאבן. לא הייתה לי ברירה, לא יכולתי להרשות לעצמי עלבון נוסף שיערער את הנחישות שלי. עכשיו כל החרא עובר לי מעל הראש.

לא מזיז לי מה אחרים חושבים ואני לא מוכנה שיחשבו שאכפת לי, אז אני מהנהנת בניסיון לגייס כל טיפת ביטחון עצמי שיש לי. אבל עמוק בפנים הבטן שלי מתהפכת. כיוון שאני האישה הרוכבת היחידה במדינת הכוכב הבודד — טקסס, אני רגילה לזייף ביטחון עצמי. לפעמים, כל החיים שלי מרגישים לי כמו זיוף.

שמונה שניות.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*