הביטלס המהפכניים

הקדמה

מאת דני רובס

"נשמח לקחת אתכם הביתה איתנו..."

מה כולנו רוצים בסך הכול? כמעט כל המחקרים מראים שהנפש האנושית מבקשת יציבות וביטחון, עוגן חזק, נטוע עמוק בקרקע. רק כשאלו מובטחים, הדמיון יכול לצאת למסעות מופלאים. אנחנו משתוקקים שמשהו או מישהו יחזק בתוכנו את התחושה הנעימה והבטוחה של בית – המקום שאנחנו מרגישים בו הכי מוגנים, ואז נוכל להרשות לעצמנו להעז ולהמריא אל הלא־נודע.

אין לי שמץ ספק שעבור כל קוראי וקוראות הספר הזה, השירים עוצרי הנשימה של לנון, מקרטני, הריסון (נו טוב, וסטאר...) הם סוג של בית. כל מי שבמחזור הדם שלו, לצד כדוריות הדם הלבנות והאדומות, שטים סרג'נט פפר, לוסי, ריטה, ההנדרסונים, בילי שירס, ג'וד ועוד דמויות צבעוניות וצלילים קסומים, מרגיש שהביטלס הם המרחב המוגן ביותר שיכול להיות. באופן טבעי, ככל שסביבנו העולם נהיה קודר, מפחיד וחסר גבולות, אנחנו רוצים הביתה. אל השירים המופלאים ואל הסיפורים שלא ייאמנו שמאחוריהם, אל ארבע הדמויות המורכבות והשונות האלה, שיצרו יחד משהו שהוציא את העולם מדעתו, ועדיין מוליך את כולנו ביופי, בכנות ובנצחיות שאין דומה להן.

בין 6 ביולי 1957 ועד לסוף שנות השישים של המאה ה-20, קצת אחרי הקלטות האלבום Abbey Road וההכרזה של ג'ון על גירושיו מהלהקה, הספיקו ארבעת המופלאים לעשות מה שמאות אנשים לא היו מספיקים בכמה תקופות חיים. הקצב הלא יתואר, והחריצות והפוריות שומטות הלסת, הוליכו אותם בדרך שניפצה את כל תקרות הזכוכית של עולם המוזיקה, התרבות, האופנה, העסקים, הפופולריות ועוד. אבל שנה אחת בתוך המרוץ המטורף ההוא, בין התחלת הקלטות האלבום Revolver באפריל 1966 ועד סיום הקלטת האלבום Sgt. Pepper באפריל 1967 היא יוצאת דופן גם בסטנדרטים הבלתי אפשריים של הביטלס. בשנה הזאת הפכו ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו מלהקה מלוטשת, מגובשת, מפוצצת מוטיבציה, אנרגיה וכריזמה, ללהקה שחוקרת אזורים שכף רגלם של מוזיקאי הרוק או הפופ לא דרכה בהם, והפכה לפורצת דרך, מרגשת ומסעירה מוזיקלית וחברתית.

בספר שלפניכם תמצאו את כל הפרטים הקטנים והמרתקים על אודות התקופה הזו, שלעניות דעתי היא אולי התקופה החשובה והגורלית ביותר בתולדות המוזיקה בת זמננו. זהו סיפורם המרתק של כל שיר, של כל ערוץ, של כל כלי נגינה, של כל דרך חדשה שנפרצה ושל אופק חדש שנפתח.

כשזה עובד – יש משהו בקבוצות מגובשות של אנשים בעלי מטרה משותפת (אל ארבעת חברי הלהקה נוספו המנהל בריאן אפשטיין וג'ורג' מרטין, המפיק המוזיקלי) שגורם להן להיות גדולות מסך מרכיביהן. עם כל הכישרון העצום, אף לא אחד מחברי הקבוצה הזאת היה יכול להגיע לפסגות האלה לבדו. כל אחד מהם נשא על גבו מטענים רבים וחסרונות גדולים: ג'ון, חסר הביטחון, המכור לסמים, בחיפושו הנצחי והנוגע ללב אחר דמות האם והאב, ג'ורג', המקופח התמידי, הכותב שמנסה למצוא את מקומו כמוביל הרוחני של הלהקה, פול השתלטן, המכור לעבודה, המנסה לבלוע את כל העולם, רינגו, שמנסה למצוא את דרכו בעולם המוזיקלי הפסיכדלי והאוונגרדי שמסביבו, בריאן, שנמצא עמוק בארון ונזקק יותר ויותר להרפתקאות קשות ולחומרים מטשטשי תודעה, וג'ורג' מרטין, שאיבד שליטה ביצירתיות המתפרצת של חברי הלהקה ונאבק בחסמים באולפן ומול חברת התקליטים. רק ביחד – התרחש הקסם הגדול, הפלא היצירתי שאנחנו שומעים בהשתאות עד היום.

התקופה המטורפת והחד־פעמית הזו שבתה את דמיוני מאז ומעולם, אפילו שגיליתי את הביטלס דווקא דרך האנרגיה האטומית של ימי ה'ביטלמניה'. הייתי ילד בן שבע כשדודה שלי לקחה אותי ל'מסיבה סלונית', כפי שקראו לזה אז. מישהו הניח את המחט על תקליט שחור ומחורץ של All My Loving, ואני הפכתי לאדם אחר. התקופה שהכי עניינה אותי, במיוחד לאחר שהתחלתי לכתוב שירים בעצמי, הייתה תמיד ימי Revolver ו־Sgt. Pepper. אני חושב שהתחלתי לכתוב שירים אחרי שהבנתי, בזכות לנון, מקרטני והריסון, שאני יכול לשלוח יד פנימה אל תוך נפשי ולדלות משם רגשות אמיתיים. לפעמים הם כואבים, לפעמים מפחידים, ולא תמיד מתוקים ומוארים – אבל אפשר לצבוע אותם במנגינה מכושפת, בעיבוד אלמותי ובהפקה נצחית. בהיותי ילד ביישן שהתקשה חברתית, הבנתי שאני יכול לדבר אל העולם ואל האנשים הקרובים אליי דרך שירים. שנים רבות לאחר מכן, כשכבר הייתי אומן מוכר, הרף הגבוה שלמדתי מהביטלס – לתת כל מה שיש לך, להשקיע בכל שיר ובכל צליל, לנסות כל הזמן גישות שונות, גם אם הן לא תמיד מקובלות, ולגעת לפעמים באפלה ובלא־נודע – הרף הזה דרבן אותי תמיד לא לוותר, לנסות ולהיות הכי אמיתי וישיר, ולנסות ולא להיות בנלי לעולם.

מאחר שבאופיי אני יותר קרוב למקרטני, ההשתאות שלי מיצירות המופת של לנון הייתה תמיד מערפלת חושים כמעט. אפילו הברוטליות וההומור הנפלא והמרושע לפרקים שלו הקסימו אותי. אבל בתור מי שמכיר כל שיעול בכל הקדמה של טייק זניח, ההבנה הברורה שלי היא שהם עשו את מה שעשו לא בזכות הכישרון החד־פעמי האינדיווידואלי של ארבעת המופלאים, אלא בזכות החיבור שלהם למכלול אחד.

זהו לב העניין – הדרך של לנון, מקרטני, הריסון וסטאר להתחבר למפלצת ארבע־ראשית עם לב אחד ונפש בלתי מנוצחת. אין כמעט שיר של הביטלס שאני שומע גם היום, אחרי עשרות שנים, שאינו מעלה דמעות של אושר בעיניי ומחנק של יופי צרוף בגרוני. ללא השירים שלהם לא הייתי מעז לעשות לופ של דקות ארוכות לזנב של שירים, לא הייתי חושב על חיבורם של שירים באלבום לכדי יצירה מוזיקלית אחת, לא הייתי מעלה בדעתי לכתוב שירים שקיימים בהם שני חלקים שונים לגמרי או לכתוב תפקידים לכלים קלסיים בתוך שירי רוק.

בנימה אישית, אני מאזין קבוע של הפודקאסט 'ביטלמניקס' של אורי קואז, שהספר הזה מבוסס עליו. בשנים האחרונות לא החמצתי שום פרק, וכשהאירועים שסביבנו גבו מחירים נפשיים מכולנו, וכשהפחד הזדחל מתחת לשמיכה, מצאתי את עצמי גומע בצמא כל פרט, כל צליל, כל טייק מוקדם מכל שיר, מגלה המון דברים חדשים ונכבש כל פעם מחדש ביופי הלא־ייאמן של שירי הלהקה הגדולה בתבל. כמו אל השירים של הביטלס, מצאתי את עצמי חוזר אל הפרקים ומאזין להם שוב ושוב. ואז הבנתי – זה הבית שאני מחפש. פה אני ועוד המוני אנשים כמוני מקשיבים לכל הפרטים הקטנים, החשובים והשוליים, לכל מילה, לכל שיר ולכל כלי נגינה, ומרגישים שהם במקום בטוח. גם אם הכול בוער ומדמם מסביב, נמצא שם יופי מוחלט, שתמיד אפשר לשאוף, גם עמוק־עמוק בחשכה.

כמו ששרו השניים בשיר Two of Us על כך שהם לובשים מעילי גשם ועומדים בשמש (פול וג'ון? פול ולינדה?), השובל של הזיכרונות שלנו ארוך מהדרך המשתרעת לפנינו. אבל אנחנו תמיד חוזרים הביתה, אל השירים הכי יפים בעולם, אל הסיפורים הכי מרתקים שמאחוריהם, אל העונג הזה שמזכיר לנו שלא הכול אבוד. שאין שום דבר שאנחנו רוצים לעשות שהוא בלתי אפשרי. ושכל מה שאנחנו זקוקים לו זו אהבה. ושירים של הביטלס. ואנשים שיספרו לנו עליהם עוד ועוד. כדי שנרגיש בבית. כמו בספר הזה.

זמן נפלא מובטח לכולכם,

דני רובס

פתח דבר

מילים רבות נכתבו על ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו, ה־Fab Four, או ה־Beatles (בספר אכנה אותם 'הביטלס'), ועל השפעתם המוזיקלית והתרבותית על דורות של מוזיקאים, בני נוער ומבוגרים, החל משנות השישים ועד לימינו אנו. מקובל על היסטוריונים לחלק את הקריירה הקצרה שלהם בתור להקת אולפן פעילה מ־1962 ועד ל־1970 לשלוש תקופות עיקריות: תקופת ה־Moptops,¹ התקופה המהפכנית ותקופת הפירוק.

התקופה המסקרנת והיצירתית ביותר שלהם בתור להקה היא ללא ספק התקופה המהפכנית. בתקופה זו שינו הביטלס לחלוטין את יחסם אל המוזיקה הפופולרית, ולא רק להיבט המוזיקלי שבה אלא גם להיבטים חברתיים ותרבותיים.

בשנת 1965 לחברי להקת הביטלס היה הכול: קהל מעריצים נאמן, כסף, סינגלים ואלבומים שכבשו את פסגת מצעדי הפזמונים, ותקשורת אוהדת שהעריצה את סיפור ההצלחה הפנטסטי של ארבעת הבחורים מליברפול. כל אלו לצד הופעות שנמכרו מראש בכל יום נתון ומנהל נאמן, שהשיט בבטחה את האונייה שלהם בים שורץ כרישים. נראה היה שהשמיים הם הגבול. אך בשנת 1966 ועד קיץ 1967 השילו מעצמם הביטלס את ההישגים, שזוהרם הלך והתעמעם בעיניהם. ב־1965 הלך וגבר העומס עליהם ועימו הדרישה לתוצרת: המשך סבבי ההופעות המתישים, הפקת שני אלבומים והפקתו של סרט, ששוחרר כבר באותה שנה.

בתוך לוחות הזמנים הבלתי אפשריים לא ראו חברי הביטלס את סופה של הדרך, שנראתה להם ארוכה ומתסכלת, והם רצו לצאת לחופשי. הדרך לחופש הייתה טמונה בשינוי עמוק של עצמם ובהגדרה מחדש של האומנות שהם יצרו. כדי להמציא את עצמם מחדש נזקקו ארבעת הצעירים מליברפול, שחשו כעת כאוגרים במרוץ אין־סופי על גלגל, למשהו או למישהו שידחוף אותם משם.

אז, באמצעות הרבה דמיון וקצת עזרה מחומרים אסורים, הצליחו הביטלס לעשות את הלא־ייאמן. ספר זה יעסוק בתהליך הלידה מחדש שעבר על הביטלס. עוד קודם היותו ספר נוסף על הביטלס, הוא עוסק קודם כול בתהליך מרתק של שינוי, של יציאה מהקופסה ושל חדשנות חסרת תקדים.

התקופה המהפכנית של הביטלס שוות ערך בעיניי לתקופות חשובות אחרות בהתהוות המוזיקה: החל בתקופת הרנסנס, שהרחיבה את המנעד הווקאלי, דרך השינויים והתמורות שחלו בתקופת המוזיקה הברוקית, וכלה בהתפתחות המוזיקה המודרנית – הקאנטרי־וסטרן, הג'אז, הבלוז, הרוקבילי והרוקנרול. לצד שמות חלוציים כמו באך, מוצרט, היידן, שוברט ובטהובן, יחד עם האבות המייסדים של הרוקנרול – אלביס, ביל היילי, צ'אק ברי, קארל פרקינס, ליטל ריצ'רד ועוד רבים וטובים – ניצבת בגאון להקת הביטלס ובראשם צמד הכותבים לנון ומקרטני, שהובילו את המהפכה המוזיקלית המודרנית שמלווה אותנו עד עצם היום הזה.

התקופה הקצרה של פעילות הלהקה והתוצרת האדירה שראתה אור תחת ידיהם של חבריה, רק מדגישות עד כמה בעבעה בהם רוח היצירה, כמה שאפו ללמוד, להתחדש ולהתעלות על היוצרים המוזיקאים הדגולים שמהם הושפעו – לסלול דרך חדשה, לא קיימת, אל הלא־נודע.

חברי הלהקה ידעו לכוון את המוזיקה שיצרו לתדר המתאים, שמדבר אל המכנה המשותף הגדול ביותר של האנושות. לראיה, המוזיקה שלהם ממשיכה לכבוש לבבות של דורות חדשים גם אחרי יותר מחמישים שנה להתפרקות הלהקה, הסיפורים מאחורי היצירה שלהם מסקרנים מיליוני אנשים ברחבי העולם, וכל פיסת מידע חדשה מתקבלת בצימאון. ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו מן הסתם לא שיערו בנפשם שתופעה כזאת תתקיים שנים רבות כל כך לאחר שהקימו את ההרכב. כל מה שארבעת הנערים רצו היה לנגן מוזיקה מול קהל, בדיוק כמו האומנים שהעריצו.

לא בכדי אנחנו משתמשים במילה 'מהפכה' כאשר אנו עוסקים בביטלס. הם שאפו לחדש את פני המוזיקה הפופולרית כך שלא תפנה רק לאנשים צעירים, אלא תאמר משהו לכל אדם, בכל גיל. למעשה, הם שאפו להפוך את הקערה על פיה ולחבר את המוזיקה הצעירה בת זמנם עם המוזיקה הקלסית הוותיקה. המהפך לא נוצר יש מאין ולא הם החלו אותו. לא מעט הרכבים ואומנים ניסו לקחת את המוזיקה שלהם צעד קדימה, להוסיף לה ממדים אומנותיים ובה בעת לשלב אותה בזרם המיינסטרים, שמתקשר עם קהלים מגוונים. הביטלס היו החלוצים שלפני המחנה כשגילו שחיבורים כאלה יכולים לעבוד היטב ולשבור את חומת הברזל שנוצרה בין הדורות השונים, ולמרות הזיקה הברורה של חברי הלהקה לרוקנרול הם לא בחלו בעיסוק בז'אנרים מוזיקליים אחרים ובנגינתם.

כבר בגלגול המוקדם של הביטלס, הבחירה בגרסאות כיסוי לשירים שלא היו בקונצנזוס או ב־²B-Sides נידחים, האירה את הלהקה באור ייחודי. לא תמיד החדשנות הייתה הסיבה העיקרית לכך – לפעמים היה זה רצון כביר להתבלט מעל הרכבים אחרים שפעלו בזמן ההוא, לפעמים הצורך למלא זמן במה, כמו למשל בסבב ההופעות הקשוח בהמבורג ב־1960, אבל הרצון לתת לקהל משהו שונה, חדש, תמיד היה שם.

היטיב לתאר זאת מבקר המוזיקה של מגזין ה־Times, ויליאם מאן, במאמר שהתפרסם ב־27 בדצמבר 1963. מאן זיהה את החיבורים המקוריים שהיו במוזיקה של הביטלס כבר בשלב מוקדם זה בקריירת ההקלטות שלהם. אף על פי שלעיתים החיבורים האלו נעשו שלא במודע, מאן השתמש במושגים מעולם המוזיקה הקלסית לנתח את שיריהם, ובהתלהבות לא מוסתרת כתב שהם מביאים אל תוך הרוקנרול טעם ייחודי ומלהיב.

בתקופה שאעסוק בה בספר הזה, תקופת המהפכנות של הביטלס, החיבורים האלו נעשו כבר במודע ובכוונה תחילה לפרוץ את הגבולות המוכרים ולייצר מוזיקה חדשה שתחבר ותמזג אליה מכל הבא ליד. על פי חברי הלהקה, מוזיקה היא מוזיקה – מכל תקופה, ז'אנר או מדינה. תפקידה הוא לחבר בין אנשים ולהיות מקום בטוח שאפשר להימלט אליו מטרדות היום־יום.

התהליך שעברה להקת הביטלס לא התרחש רק בשינוי היחס לכתיבת המילים, שנהיו פיוטיות ובעלות משמעות, או ללחן, שהיה לעיתים, ללא משים, מורכב ומאתגר. גם תהליך ההקלטה של המוזיקה לסליל ההקלטה עבר מהפכה טכנולוגית, בתקופה שבה האפשרויות הטכנולוגיות היו מעטות. היטיב לתאר זאת ג'ורג' מרטין, בדבריו על ההתפתחות של אומנות הקלטת הצליל: "מנעד הצבעים על הקנבס הלך וגדל," אמר. סר ג'ורג' מרטין, המוגדר לעיתים כ'ביטל החמישי' בלהקה, היה המפיק האגדי של הביטלס, שהביא איתו לאולפן ההקלטות ניסיון עשיר והרחיב את המנעד הטכנולוגי בתקופה שבה היו להפקת מוזיקה פרוטוקולים וחוקים ברורים; לא כל שכן באולפני EMI המעונבים. ללא הובלתו של מרטין, שפתח בפניהם את שערי אולפן ההקלטות, וללא ההשראה שנתן להם, הביטלס לא היו יכולים לצלוח את התקופה ההיא ולהפיק את השירים, שלאחר הסיוע האולפני המופלא שלו הפכו ליצירות מופת.

האבולוציה שעברו חברי הלהקה, שבמהלכה קילפו את 'שכבות ההגנה' שעטפו את סוגי המוזיקה השונים ומוטטו את הגבולות ביניהם, אומצה בחום על ידי דורות של מוזיקאים שממשיכים, מגלים ומפרשים את המוזיקה של הביטלס.

בשנת 1966 נדהם פול מהתגלית המרעישה שגם הקולות והצלילים שמפיק שטוקהאוזן³ הם אומנות לכל דבר ועניין. הם הוכיחו כי כל להקה או אומן יכולים ללהטט בין צלילים ולשלב אוונגרד עם רוקנרול, פופ עם מיוזיק הול, מוזיקה קלסית עם אסיד רוק.

העניין בלהקת הביטלס מלווה אותי משחר ילדותי. הפעם הראשונה והמרגשת ששלפתי את קלטת האלבום !Help ממגירת הקלטות של הוריי, בזמן ששהיתי בחופשת מחלה בבית, הייתה רגע מכונן. הקלטת הישנה והחבוטה הציתה בי סקרנות גדולה והיא חשפה בפניי עולם של צלילים, מילים וכריזמה כובשת. מכאן המסע לגילוי אלבומים נוספים היה מהיר. תוך זמן קצר הכרתי את כל אלבומי הביטלס, והדרך לשלב הבא הייתה קצרה גם היא: תפיסתם של אלבומי הביטלס כיצירות שלמות, מגובשות ואף ביוגרפיות, והרצון שלי להבין מה עומד מאחורי המוזיקה והמילים הלך וגבר.

שיאה של החוויה הביטלסית שלי הגיע עם צאת פרויקט האנתולוגיה שלהם באמצע שנות התשעים. האנתולוגיה עוררה מהפכה ביחס אל הביטלס ופרשה בפניי ובפני הדור שלי את עולמם באופן מודרני. זה היה אירוע שהתכתב עם תופעת הביטלמניה, שהתרחשה שלושים שנה קודם לכן, רק באופן שונה ומותאם לתקופה ולעובדה הזניחה שהלהקה כבר לא הייתה קיימת. סדרת האנתולוגיה הבהירה וחידדה את ההבנה שבסופו של דבר מדובר באנשים, כמוני וכמוך. אנשים שהשכילו לקחת את הדברים שלמדו ואת המוזיקה שהאזינו לה, ולתרגם אותם לכדי אומנות. עבורי הייתה זו הבנה מהפכנית ושלב חשוב בהתבגרות הביטלסית.

פרויקט האנתולוגיה הגביר את צימאוני לידע נוסף על הביטלס והביא אותי לקרוא כל ספר שהיה זמין, בתקופה של היצע לא גדול בארץ בכלל ובדגש על היצע זעום במיוחד בשפה העברית. כעשור אחר כך, בבלוג ובפודקאסט ביטלמניקס, הרוויתי את צימאונו של הנער המתבגר שהייתי, שלא ידע הרבה על הלהקה שהוא מעריץ וחיפש בלהט חומרים בעברית עליה.

הספר שבידכם הוא התוצר המורחב של המחקר שעשיתי עבור הסדרה 'מריבולבר לפפר', ששודרה בפודקאסט. נצלול בו לנבכי המהפכנות המוזיקלית של הביטלס, בתהליך שהחל אי אז בשנת 1966 והגיע לשיאו ב־1967. ראשיתו בתחילת העבודה על האלבום Revolver, שהפך ליצירה השלמה המגוונת הראשונה של הביטלס, שבה הם השתמשו באופן נרחב ויצירתי בכלים האולפניים שעמדו לרשותם.

סדר סקירת השירים בספר תואם לזמן הכרונולוגי שבו נכתבו. נפתח בעבודה יוצאת הדופן על השיר Tomorrow Never Knows – שיר שפרץ את גבולות המוזיקה הפופולרית. משם נגלוש במורד מחילת הארנב ונעבור בכל תחנה ויצירה שהרכיבו את האלבום החד־פעמי הזה. ניכנס למוחם הקודח של ארבעת הצעירים ונתמקד בתהליכי הקלטה, בכלים מוזיקליים ובמגוון התרבותי שהשפיע עליהם.

משם נמשיך לתהליך השינוי האישי שעבר על כל אחד מחברי הלהקה, שינויים שהובילו אותם ליצירה הגדולה שלהם, האלבום Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, שקרא תיגר על איך שאלבומים נראו ונשמעו עד אז, אלבום שהוא יצירת אומנות שלמה. כשהם עוטים על עצמם מראה חדש, הביטלס, שקצו בסבבי ההופעות המתישים, יצאו לראשונה למסע הופעות אחר, כלהקה אחרת ושונה, שהפכה את המוזיקה לכור היתוך של סגנונות מתקופות שונות. נראה איך יצירות מופת כמו Strawberry Fields Forever ,Penny Lane ו־A Day in the Life התגבשו והתעוררו לחיים. בכל אחד מהפרקים שבספר תמצאו ניתוח של השירים פורצי הדרך, של החדשנות האולפנית ושל החזון היצירתי של חברי הלהקה, ובהם שזורים סיפורים אישיים ורגעים מכוננים שהפכו את הביטלס לאייקון תרבותי על־זמני.

הביטלס, כיחידה, כמוזיקאים וכאנשים, ממשיכים לרתק אותי לאורך השנים ובאופן שונה בכל תחנה בחיי.

הספר הזה מוקדש לכם הביטלמניקים הישראלים, לדור שלי, שהתקשה למצוא חומרים בעברית על הביטלס, לדורות הבאים, שלהם יהיו ככל הנראה מרב הכלים להבנת הלהקה החשובה הזו טוב מאי פעם, ועבורי, הנער שהייתי פעם.