מעטפה לבנה

חלק ראשון: הוא והיא

ראש השנה

היא: "כל הרווקות דומות זו לזו, אבל לכל רווקה סיבה אחרת למה היא עדיין לא התחתנה." כך עניתי לצילה כששאלה אותי למה אני עדיין רווקה, תוך כדי שאני מספרת את שׂערהּ. לרגע הצטערתי, חששתי שעומדת להיפתח שיחה על תולדות הרווקות שלי. לא בא לי. זה היה יום לחוץ ממילא, רגע לפני ראש השנה, רציתי לסיים איתה כמה שיותר מהר ולעבור ללקוחה הבאה, שכבר המתינה על הספסל בחוץ. זה גם יום ההולדת שלי, שלושים ותשע.

צילה אוהבת לשבת תחת ידיי ולדבר על עולם היחסים. למען האמת יחסים ושיער – שני הנושאים המרתקים ביותר בעולמה, אני חושבת. בסוף כל משפט היא שולחת מבט אל המראה כדי לראות את תגובתי ולקבל אישור. צילה תמיד אומרת שהתעריפים שלי נמוכים מדי, ושעליי לגבות כסף גם כיועצת זוגית. אני, שנולדתי רווקה וככל הנראה אמות רווקה – יועצת זוגית?! בכל פעם שהיא מעלה את הרעיון, אני מתכווצת. אבל האמת היא, שיש משהו במה שהיא אומרת. לפעמים (במספרה הביתית הקטנה שלי, הצמודה לדירתי במושב שמשונים, בזמן שידיי מתעסקות בִּשְׂעַר לקוחותיי) אנחנו צוללות אל עומקי המשפחתיות לרקע קולות הגזיזה והמוזיקה השקטה, שתמיד עולה מהרדיו. אני עומדת, הן יושבות. וזה מאפשר לי מבט־על מעל צרותיהן. 

"אבל זה נכון מה שאמרת. איזה משפט חכם."

"לא ממש מקורי. זה מ'אנה קרנינה', סוג של ציטוט."

"הא, יפה לך ה'אנה קרנינה'."

"אולי גם אסיים כמוה. היא אנה, אני לבנה..." הצחקתי את צילה וגם את עצמי.

אני לא חושבת שצילה ידעה איך אנה סיימה את חייה. בכל מקרה, היא הוסיפה: "אולי באמת היה מתאים לך השם 'אנה', יותר מלבנה. לבנה חרדים זה שם נוקשה מדי לאישה כמוך." 

צילה המשיכה לספר לי על המריבה התורנית שלה עם בעלה. זה פרק ב' שלה וגם שלו. תוך כדי ארוחת הבוקר הוא קיבל הודעה בווטסאפ, הביט בה והמשיך להתכתב כאילו כלום, כאילו היא אוויר, כדבריה. אז היא שאלה אותו: 'מי זה או זו?' והוא ענה לה: 'צילה, אל תיכנסי לי בבקשה לפרטיות.' "ראית איזה חוצפן? והוא עוד עושה לי 'בבקשה' כזה. נִימוּסִי הוא נהיה לי, המַלְעוּן... רציתי להפוך לו את הנס קפה על הראש הקירח שלו, אבל לא עשיתי את זה. רבנו. מה דעתך?"

התחלתי לחפש את המילים הנכונות כדי לענות לה, כי הוא לא ממש קירח ומדי פעם קופץ אליי כדי להסתפר. אני לא ספרית גברים, אבל אותו אני מספרת כי הוא הבעל של צילה. אבל צילה כנראה קלטה פתאום שהיא מדברת על עצמה יותר מדי, כמו כל לקוחותיי הענוגות, ושאלה אותי איך אני. "אני סך חלומותיי המבואסים," עניתי. שוב חששתי שעלול להיפתח פה נושא שלא בא לי לפתוח.

ואז צלצל הטלפון. 

זרקתי מבט מהיר לכיוון הטלפון, אף על פי שלא היה סיכוי שאסכים לקבל עוד לקוחה היום, בשום מצב. הייתי מלאה וסחוטה מעייפות. חוץ מזה, החג כבר ממש פה, מעבר לפינה.

הסתכלתי על צג המכשיר. זו הייתה ציפה דריפה – ככה אשתו של אבא שלי מופיעה אצלי באנשי הקשר. אין מקום על המסך להוספת שם המשפחה התואם: 'ימפמפוני'. אחי יוֹרַאי ואני תמיד היינו קוראים לה בינינו ציפה דריפה. אחרי שהוא מת, נותרתי לבד עם שמהּ.

למה היא מטרידה אותי עכשיו? על מה דחוף לה לדבר איתי לפני ערב החג? היא הרי בחיים לא תסתפר אצלי. אפילו תיסע עד דיזנגוף, תסתבך עם חניה ותשלם הון תועפות – אבל אצלי היא לא תסתפר. אולי היא חושבת שאדקור אותה בצוואר עם המספריים ואותיר אותה לדמם לאיטהּ על הכיסא. מחשבה שכזו לא מופרכת לגמרי.

אולי היא בכלל רוצה לברך אותי ליום הולדתי? ציפה? לברך אותי?

עניתי. מה שנקרא – נתתי לה צ'אנס. גם בגיל שלושים ותשע אַתְּ עדיין תמימה. או כמו שהיא אומרת, בשאריות המבטא הפולני שנותרו לה מבית הוריה: "נתתי לה צ'אנסה."

אמרתי "רגע" לצילה, שהייתה בשוונג של דיבור, ועניתי. אני לא אוהבת לענות תוך כדי תספורת. זה מכניס את הלקוחות שלי – בטח ובטח את צילה – לחרדה קלה. את צריכה להיות אישה עם שיער מכובד כדי להבין זאת.

"כן ציפורה?" יריתי לשפופרת.

ככה ישר, בלי שום הקדמה, היא הודיעה לי: "לבנה, אבא שלך מת." כאילו היא מאשימה אותי בזה. לא יכלה לעמעם קצת את ההודעה? לרכך אותה? לשאול אותי קודם כול איפה אני? לבקש ממני לשבת? להציע שאגיע אליה דחוף? אבל לשלוף לי את הבשורה ככה בטלפון? מעולם לא אהבתי את אימי החורגת.

אמרתי לה: "ציפורה, תכף אחזור אלייך." וניתקתי.

המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה, שזו עוד מזימה של אבי בחסות אימי החורגת. המחשבה הבאה הייתה, מה בדיוק אני עושה עכשיו? אני לא יכולה להשאיר את צילה עם שלושת רבעי ראש.

הבטתי החוצה מהורהרת, יום יפה היום. החלטתי לשתוק ולהמשיך בינתיים בעבודה. רק אחרי שסיימנו, כשהיא באה לשלם, אמרתי לה: "הודיעו לי שאבא שלי מת, ואני חייבת לברוח..." היא הייתה המומה או מבולבלת ורק אמרה: "אבא זה אבא." שלחתי הודעה לכל הלקוחות שהיו אחריה בתור – אל תגיעו. אני מצטערת, אבל אבי נפטר. גם בפני הלקוחה שכבר המתינה על הספסל נאלצתי להתנצל ודחיתי אותה לאחרי החג.

רק אז יצאתי לכיוון הדירה שבה גרו ציפה ואבא שלי, שהייתה במרחק של כרבע שעה הליכה מהבית שלי. כשפסעתי לעבר הדירה שלהם (בשעה שכל מיני חברים מהמושב חולפים על פניי – חלקם ברגל, חלקם על טרקטור וחלקם בקלנועית) חשבתי לעצמי, שאולי צילה צודקת ובאמת הגיע הזמן לשנות את שמי. פסעתי ושקלתי את הנושא ביני לבין עצמי, ואז החלטתי. לא עוד לְבָנָה, כי אם לִיבִּי. גם את שם המשפחה המוזר שלי אני רוצה לשנות. לא עוד חֲרֵדִים. לקצר לחָרֵד. ליבי חרד. ככה יקראו לי מעתה. עוד לא הגעתי לביתו של אבי, וכבר החלטתי על שינוי השם. ואז עשיתי עוד משהו: הרמתי את השיער ברישול וקשרתי אותו מעל העורף כלחמניית בְּרִיּוֹשׁ, תסרוקת חדשה. "שני את התסרוקת – שני את חייך", חשבתי לעצמי וזמזמתי את שירו של לאונרד כהן lover, lover, lover"".

כל זה קרה כרבע שעה אחרי שהתבשרתי על מותו של אבא ובטרם הגעתי לדלת דירתו.

***

קראו לי לבנה חרדים. כן, "חרדים" הוא שם המשפחה שלי. הייתי ה"חרדים" הכי חילונית בעולם. "לבנה" זה על שם סבתא שלי המנוחה, בלאנש, שבביתה אני גרה כיום. היא לא הייתה מאמינה לי, אילו סיפרתי לה שביום מותו של אבי חגגתי את יום ההולדת השלושים ותשע שלי. לא תכננתי שום מסיבת יום הולדת, ולא תכננתי לקבל שום מתנה מאבי. הוא מעולם לא הביא לי מתנה, לא ליום ההולדת ולא ל'אין יום הולדתי', אז לא ציפיתי ממנו לְדָבָר לקראת השנה האחרונה של שנות השלושים שלי. אבל למות?

בעודי מהרהרת במתנה המוזרה של אבי, הגעתי לדירה שלו ושל ציפה. בית מצוחצח ומהוקצע כבית מרקחת. פה נולדתי. ציפה, אשתו, התרוצצה אנה ואנה וכמעט לא הביטה בי. ברגעים שבהם אכן הסתכלה עליי, זה היה במבט הקבוע שלה מאז שהייתי ילדה, מבט שכאילו תוהה: "תזכירי לי איך קוראים לך, ומה בדיוק את עושה פה?" מעולם לא הייתה בינינו אהבה.

היא אמרה שזו הייתה תאונת פגע וברח, רכב פגע בו בעת שפסע במחלף שמשונים ושהוא מת על המקום. אבל היה נדמה לי שאני מזהה על פניה, שאפילו היא לא מאמינה למה שהיא אומרת. פגע וברח? נו באמת. מה היה לו לאדם בעשור השמיני לחייו לחפש באמצע מחלף כבישים סואן?

הייתה לי פינה חמה בלב למחלף הזה. יש אנשים שאוהבים בעלי חיים; יש כאלה שאוהבים טבע פראי, ים או הרים. אני אוהבת כבישים מעניינים. אני זוכרת שעוד כנערה בתיכון אהבתי לשבת על סלע נסתר בפאתי המושב, להדליק סיגריה ולהביט בכביש ובמחלף המסוים הזה. מאז הלך המחלף והשתנה, השתדרג, התפתח והפך למסועף ומורכב. כמה יצירתיות, כמה מחשבה, כמה כישרון וכמה אהבה הכניסו אליו מתכנניו. כאילו סַפָּרִים וְסוֹפְרִים תכננו אותו יחד. נתיב לפה ונתיב לשם, שלוש קומות של נתיבים. את נוהגת בו ומרגישה, שהכביש קורא את גופך ומוביל אותו מעדנות למחוז חפצך. פה נפרד אבא שלי מהעולם. לרגע עלתה בי המחשבה, שאולי פה בחר להיפרד ממנו. כעסתי על אבי, שהכתים את המחלף לנצח בדמו.

הוא: נעמה תמיד אמרה, שהמשפט שהיא הכי לא אוהבת הוא 'לצאת מאזור הנוחות'. "מה זה 'לצאת מאזור הנוחות'?" הייתה תוהה, כשמישהו מסביבה פלט את הקלישאה הידועה. "אם נוח לך שם, למה לצאת? תישאר ותיהנה. חיים פעם אחת וגם היא לא ארוכה מדי," אמרה כבמעין נבואת זעם. "חוץ מזה, לצאת מאזור הנוחות," הייתה תמיד אומרת, "זה לעצור את הרכב בשעת לילה מאוחרת או בגשם סוחף כדי לסייע לנהג תקוע. זו אולי ההצדקה היחידה להשתמש בביטוי 'לצאת מאזור הנוחות'."

אז יצאתי מאזור הנוחות. זה קרה בדרך להופעה ב"צוותא" בתל אביב, הופעה אחרונה לשנה הזאת. הייתי עם ה"גִ'יפָה", הג'אמפי, המסחרית הלבנה שלי עם התופים מאחורה ולשלשת העטלפים שעיטרה אותה. זו הייתה שעת בין ערביים; שיננתי בראשי את השירים שאני עומד לתופף, חזרתי במוחי על הביטים ועל המקצבים הצפויים לי וקיוויתי שלקחתי איתי את הכובע שרציתי לחבוש במהלך ההופעה ואת משקפי השמש שתכננתי להרכיב על העיניים. הם יעמעמו עבורי קצת את האורות שמכוּונים עליי במהלך ההופעה וגם יְיַצְּרוּ 'שיק' תִּיפוּפִי כזה, דיסטנס סקסי מהקהל. נהגתי והתאמנתי על השירים בקול, בעיקר שירי אהבה, כי בחלקם אני מקרב לפי את המיקרופון ועושה קולות שניים לזמר שאיתו אני מופיע זה כשלוש שנים, לירון חממי.

באמצע המחלף הגדול ליד מושב שמשונים, בקומה הגבוהה וכמעט בין שמיים לארץ, ראיתי אדם מבוגר עם מקל הליכה שפוסע בקצב של שבע שמיניות. ככה על הכביש, כאילו פניו מועדות לאן שהוא. אבל לאן? לא היה כאן צומת קרוב, שום תחנת אוטובוס – ומתחתינו עוד שתי קומות של כבישים, שכל אחד מהם פונה לכנף תבל אחרת. האטתי. הבטתי בפניו, שהיו שילוב של נחישות ואומללות. הוא לא נראה כקבצן, מאלה שממלאים בימינו כל צומת במדינה הזאת ופושטים את ידם באופן תיאטרלי. מצד אחד היה נדמה לי שהוא הולך לאן שהוא, ומצד שני – הוא נראה אבוד. נזכרתי בריאיון שקראתי פעם עם סטיב גאד, המתופף האגדי, שאמר שלפני כל הופעה הוא מקפיד לעשות מעשה טוב אחד לפחות עבור מישהו אחר. הוא סיפר שזה מפקס אותו ונותן לו תחושה שכבר הצליח, עוד לפני שההופעה בכלל התחילה. האטתי את הרכב, הפעלתי את האורות המהבהבים וקראתי לעברו: "היי אדוני, הכול בסדר? מסוכן פה. בוא תעלה, אקפיץ אותך לצומת." הוא נעצר. גם אני. יצאתי מהרכב, עברתי לצד השני, פתחתי את הדלת וסייעתי לו לעלות לרכבי. האיש התיישב לרגע על הכיסא שליד הנהג. התנשם, לא הביט בי, לא באמת היה איתי, היה מרוכז בעולמו... משהו כנראה הסעיר אותו מאוד. הסתכלתי עליו וראיתי איש מוטרד. הוא היה לבוש בחליפה ולא הדיף ריח הזנחה. ברור שזה לא קבצן, אף לא מישהו שברח ממוסד כלשהו. סגרתי את דלת הרכב בצד שלו, פניתי בחזרה לכיוון השני והתיישבתי בכיסא הנהג. פתאום הוא התחרט, פתח את הדלת, יצא שוב אל השול של הכביש הסואן והתחיל ללכת. "מה, הוא משחק איתי?" חשבתי לעצמי. צפרתי לו, אך הוא התעלם ממני והמשיך ללכת בנחישות כאילו אני אוויר. מעשה הזוי. למשטרה לא התקשרתי, מה אומר להם? "יש קשיש שהולך לצידי הכביש ומסרב לעלות אליי לרכב"? הייתי לפני הופעה וכבר כמעט איחרתי. רגע לפני שנסעתי משם לגמרי, עוד האטתי לידו. "אדוני! אדוני!" קראתי לעברו. "בן אדם, עֲלֵה! אקח אותך לאן שאתה צריך, השמש עוד מעט שוקעת... אתה תידרס ככה! אדוני!" אבל הוא המשיך להתעלם, כאילו התאמץ להתרחק ממני. מכוניות צפצפו לי בכעס. הבטתי בשעון, אני מאחר. עליי עוד להרכיב את התופים, לעשות בדיקות סאונד ובאלנס, להתחמם. לא יכולתי להתעכב עוד. נסעתי משם בתחושה קצת חמוצה.

אחרי כחצי שעה הייתי כבר אחרי הרכבת מערכת התופים שלי והתחלתי לערוך את בדיקות השמע. תוף, תוף. טוב, טוב. לרגע עוד הייתי אפוף מחשבות על האירוע בכביש הראשי בדרך לפה, על הקשיש התימהוני־משהו. אחר כך שכחתי ממנו. הייתי חייב לשכוח ממנו – הייתה לי הופעת רוק על הראש. אני איתן אסקפה, המתופף של הלהקה, יש לי אחריות. אני הסֶנְטֶר, על פי התיפוף שלי נקבע הקצב.

כשעה לאחר מכן החלה ההופעה. ברגע שהבמה מתמלאת בעשן אני סופר עד ארבע, מקיש מקל במקל ושוכח מהכול. אני בעולם המוזיקה בלבד, נותן בראש, מפליג לעולמות אחרים.

היא: כבישים באים והולכים, נוסעים ושבים. מחלפים מסתלסלים להם, עולים ויורדים ומביאים את האנשים אל מחוז חפצם, אל משפחתם, אל אהוביהם. אני אוהבת אותם כמעט כמו שאני אוהבת שיער של אנשים. טוב, משיער של אנשים אני מתפרנסת. כבישים הם פנטזיה. כבישים הם תחושה. כבישים מספרים לנו סיפור. אני נוסעת בכביש ויכולה ממש לחוש את האנרגיה שלו, את עוצמתו, את כוונתו. אני מרגישה את המוג'ו שלו, את מה שהתחולל בו ואת מה שעלול להתחולל בו. כשהייתי ילדה, דקלמתי להוריי פתגם ששמעתי מהמורה לשל"ח בבית הספר האזורי שבו למדתי, בטרם העיפו אותי לגיהינום: "חכם השביל מן ההולכים בו. אם עלית בו – אל תעזבנו, כי הוא צודק תמיד." משפט יפה, חשבתי לעצמי, כזה שנותן חיים לשביל. אם מותר להם לתת תכונות אנושיות לשבילים, אז גם לי מותר. אמרתי לאבא ולאימא, שאני רוצה להיות מתכננת של שבילים וכבישים כשאהיה גדולה, ואבא שלי ענה לי: "לבנה, צריך להיות חכם כדי לבנות שבילים וכבישים, לא טיפש." זה היה עוד לפני שגילו את המחלה אצל אימי. היא הביטה בו בזעם כבוש, אך לא אמרה לו מילה. פחדה? אולי באותו הרגע פרצה אצלה המחלה, כי היא לא ידעה לזרוק אותו? אבא לא אמור לדבר ככה אל הבת הקטנה שלו, אחת מתוך שני הילדים שלו. תפקידו לספר לבתו רק כמה היא חכמה ויפה.

ועכשיו הוא מת, כופה עליי יתמות מוחלטת ואת הצגת העצבות. ועוד מביים את מותו. אני ממש לא מאמינה לסיפור הזה, שהוא מת לתומו בתאונת פגע וברח, דווקא במחלף הכבישים האהוב עליי. לא היה יכול למצוא מקום אחר? לא היה יכול למות בבית או בבית החולים, כמו אנשים נורמליים? דווקא בכביש, ועוד בכזה עם אנרגיות טובות כאלה – שבו לא אמורים למות בתאונת פגע וברח!

כבישים – פסגת היצירתיות. ההיגיון שבהם, חיבורם זה לזה, כביש אל כביש. הייתי ילדה חולמנית, המחשבות שלי תמיד היו נודדות או נוסעות. אני זוכרת שפעם אחת, איזו מורה בבית הספר היסודי חשבה שאמרתי לה שאני אוהבת כבשים, והיא אמרה שזה מקסים לאהוב כבשים, ושאולי היא תארגן טיול של הכיתה לדיר במיוחד עבורי. אבל לא כל כך אהבתי כבשים ולא נמשכתי אל הדיר ואל ריחותיו. כבר אז התכוונתי לכבישים. אני זוכרת את המבט של המורה אחרי שהעמדתי אותה על טעותה. היא אמרה שאולי כדאי לקרוא לאימא שלי לשיחה. מה זאת אומרת ילדה שאוהבת כבישים? "בכבישים יש תאונות. בכבישים יש זונות. בכבישים עובדים אנשים פשוטים. כבישים הם מסוכנים. אנשים מתים בכבישים..." הייתה המורה אומרת, לעיתים בקול ולעיתים במבט. המבט של המורה הזאת נשאר זהה, עד שהועפתי מבית הספר – עוד ילדה מוזרה. בחדרי חדרים לחשו אז מילה, ולקח לי קצת זמן עד שהכרתי אותה: 'אקסצנטרית'. אף היו כאלה שהוסיפו ביטוי, שבקושי נולד אז: "על הרצף". לבנה חרדים? היא אקסצנטרית, על הרצף. לא יודעים מה לעשות איתה. אז נעיף אותה ואולי נמליץ להוריה לחפש לה מסגרת לילדים בעלי צרכים מיוחדים, כאלה שעל הרצף.

מה זאת אומרת שאני אוהבת כבישים? גם אני לא לגמרי הבנתי בהתחלה את האהבה המוזרה הזאת שפיתחתי. מדוע אני אוהבת כבישים? מה יש לאהוב בכבישים? הם מלאים באספלט שחור, ומכוניות נוסעות עליהם במהירות וגורמות לעיתים לתאונות דרכים, שבני אדם מתים בהן. עד שלאט־לאט הבנתי: כבישים הם יצירה. הם בלתי צפויים. הם מתוחכמים. מחברים מקום למקום כשתי עלילות נפרדות של סיפור, כאילו מישהו חשב על זה מאז הבריאה, אבל לא – אנשים חשבו על זה. כל כביש חדש הוא חגיגה עבורי. כאילו נולד לי ילד חדש, והייתי מגיעה אליו במיוחד ונוסעת בו הלוך ושוב רק בשביל ההיכרות.

הייתה לי מחברת, שבה דירגתי את הכבישים האהובים עליי. עד היום אני עדיין מדרגת כבישים לפי יופיים ותחכומם ומפרסמת בקבוצה של אוהבי כבישים. לפעמים אני מדמיינת את מתכנן הכביש, יושב מול מפה או אולי הולך ברגל ולפתע מזהה חיבור בין כביש קיים לכביש דמיוני. אם יבנה אותו בכיוון הזה, יחפור מנהרה ואחר כך יעלה אותו על גשר – הוא יוכל להתחבר לכביש הקיים ולקצר לאנשים את הדרך, להפוך את סיפור הדרך שלהם ליפה יותר, למעניין יותר. ממש כמו עבודה של סופר. ברשימה האישית שלי, הכביש הזה שבו סיים אבי את חייו – ירד קשות בדירוג.

לא הפכתי למתכננת כבישים, חלום נוסף לרשימת אכזבותיי. כן, כמאמר השיר, יש כאלה שעובדות בפקידות או בהנהלת חשבונות, אחרות מנסות את מזלן בתור דוגמניות או שינניות. אני, היו לי ציפיות... אבל הפכתי לספרית נשים. אני אוהבת לספר, מאוד אוהבת לספר. הפכתי לסוג של מתכננת שבילים, אבל רק באמצע הקודקוד. לעיתים בצד...

עכשיו אחרי שאבא שלי מת, אני חייבת לעשות הצגה. להעמיד פנים שאהבתי אותו, ושאני עצובה בגלל מותו. לא בא לי. מה יעשו לי? הייתי בטוחה שאמות לפניו. הייתי בטוחה שהוא יקבור את כולנו. הוא קבר את אימי, הוא קבר את אחי, והוא יקבור גם אותי. אבל איך אמר לֵנוֹן? החיים זה מה שקורה לך כשאתה מתכנן תוכניות אחרות.

להלוויה שלו לא הלכתי. מה ששבר אותי סופית היה התוכנית של רעייתו, אימי החורגת, לנגן בזמן ההלוויה את Wish you were here – השיר שהכי שנוא עליי, של להקה שאת שמהּ אני בכלל לא יכולה לבטא. איך מכל השירים בעולם, היא בחרה להשמיע דווקא את השיר הזה? כאילו היא יודעת שזה שיר שמקפיא לי את הדם. נתליתי באיזו אמירה של דוד רחוק, דתי, שהילדים לא הולכים אחרי מיטת האב – ככה הוא קרא לאלונקה, שעליה הובילו את גופת אבי המת לקבורה שארגנו לו בבית העלמין של המושב. לא שאלתי לפשר המנהג. אני לא כל כך מאמינה באלוהים, או ליתר דיוק לא האמנתי עד אותו הרגע, אבל את המנהג הזה קיימתי בחפץ לב. נשארתי בבית בזמן שקברו את אבי, שורה או שתיים במקביל לאימי – לא בסמוך אליה. הציפה דריפה לא הסכימה שהם ייקברו זה ליד זו והצהירה: "על גופתי!". הצחיק אותי לשמוע את זה.  

אז נחלצתי מהצורך להספידו כבתו הביולוגית, היחידה שבחיים, או לשמוע הספדים של אחרים או להקריב בגד במעמד הקריעה.

אני לא אוהבת הלוויות, לא הולכת אליהן. גם לאזכרות של אחי אני לא הולכת כבר שנים. כבד לי, מזויף לי. התוכנית שלי היא לא להותיר מעצמי דבר, לא להותיר זֵכֶר: לא ילדים, לא רכוש, לא תצלומים ואף לא סיפורים. אחרי מותי, ואני מעריכה שלא ירחק היום שבו הוא יגיע, אינני רוצה להשאיר דבר גם מגופי. אצווה לשרוף הכול עד עפר ואפר. לא התחתנתי מעולם וגם לא אתחתן. אין לי ילדים וגם לא אביא. אני לא הולכת להשאיר מעצמי כלום.

בזמן ההלוויה יצאתי להליכה לאורך כביש אהוב ושקט, לא רחוק מהמושב. הבטתי בכבישים. התיישבתי על סלע, הדלקתי סיגריה ובהיתי באוויר. מכוניות שקטות נראו באופק כדגיגים באוקיינוס. חשתי נחמה, שקט נפשי. הייתי זקוקה לזה.

הוא: ההופעה הייתה טובה. שעתיים של תיפוף אנרגטי וכיפי שלי. שכחתי לרגע מכל דבר אחר: תופפתי, שרתי, צולמתי וצחקתי הרבה. עם מגבעת מגניבה, משקפי שמש סקסיים, גופייה (שהוחלפה באמצע ההופעה, אחרי שכבר הייתה רטובה מזיעה) ותיפוף רצוף, שבמהלכו לגמתי שני בקבוקי מים מינרליים ושני בקבוקי בירה. את ההפסקה ניצלתי כדי לעשן שתי סיגריות ברצף. הייתי כל כך אנרגטי, עד שבשלב מסוים השלכתי את המגבעת השחורה באוויר. השתדלתי להגיע לסימביוזה מוחלטת עם המערכת. ניסיתי לעשות את המיטב שלי על התופים, לתופף כמו באדי ריץ' או ג'ון בונהם, לפרוץ את תקרת עור התוף.

סיימנו לפרק את הבמה לקראת שתים־עשרה בלילה. קיבלתי את השכר שלי, התחבקתי עם חברי הלהקה ועם המפיקה שלנו (שהעירה לי בדרך אגב שהגיע הזמן להסתפר), העמסתי את התופים בחזרה על הרכב ונסעתי הביתה, אל הבנות שלי: נטע הגדולה ושיר הקטנה. חשבתי לעצמי כמה אני אוהב את הבית שלי, את השקט שלי ואת נוף הים שלי. את החלון האחורי בבית, זה שפונה אל שערי עזה הכבדים, אני פחות אוהב.

הדרך הביתה לאבוקות עוז, הקיבוץ שלי, הייתה שקטה ונעימה. הכבישים היו פנויים לגמרי. רק שלטי מחאה קרועים (וגם כאלה שטרם נקרעו) העידו שבמהלך היום הייתה פה פעילות, מחאה נגד הממשלה או בעד הממשלה. זה לא ממש מעניין אותי. אם היו פה אנשים אולי הייתי מצפצף להם לאות הזדהות, אבל כרגע שימח אותי שנסעתי בשקט שלי. אפילו רדיו לא הדלקתי. רציתי לתת מרגוע לאוזניים, שעדיין צלצלו.

כשהגעתי הביתה הבנות כבר ישנו. הקפצתי את עמליה, הבייביסיטר, לביתהּ שבחלקו האחר של הקיבוץ. לא יקרה לבנות כלום אם יהיו לבד לכמה דקות. הבייביסיטר הייתה סקרנית לגבי ההופעה ושאלה על הזמר המוביל שליוויתי, זה שהכירה מהרדיו. הייתי די גמור, אז הבטחתי לספר לה בפעם הבאה שתגיע לשיעור. באותו הרגע סימלתי עבורה כנראה את העולם הגדול, את החלום שלה להיות יום אחד גם מתופפת. היא לומדת אצלי שיעורי תיפוף פעם בשבוע, "עסקת בַּרְטֶר". תמורת שיעורי התיפוף היא שומרת לי על הבנות בזמן ההופעות ואף רוחצת לי מפעם לפעם את המסחרית, את גִ'יפָה, מֵחִרְיוֹנֵי הציפורים והעטלפים. לא היה לי כוח להתחיל לספר לה על ההופעה ועל הזמר המפורסם שאני מופיע איתו, וחוץ מזה, לא התאים לי לשבת ברכב חשוך עם נערה בת שבע־עשרה וחצי – גם אם היא הבייביסיטר של בנותיי – בחניה מול הדירה של הוריה. הודיתי לה על השמרטפות, והיא פנתה לצאת מהרכב. באור שנדלק בתא הנוסעים עם פתיחת הדלת, היא הבחינה במשהו שהיה זרוק במקום שבו היו מונחות קודם כפות רגליה, על השטיח המהוה של הרכב. מעטפה לבנה. היא הרימה אותה ומסרה לי. "יש כאן איזו מעטפה, היא בטח חשובה," אמרה תוך כדי התנצלות על שדרכה עליה, "לא שמתי לב." הבטתי במעטפה. גם אני לא שמתי לב אליה עד כה. היו עליה שם וכתובת: "לכבוד לְבָנָה חֲרֵדִים, מושב שמשונים". לא ידעתי מה זה. לא זיהיתי את השם הכתוב עליה, ולא ידעתי איך היא בכלל הגיעה אליי לרכב. רק בדרך הביתה נפל לי האסימון, וקלטתי מהיכן כנראה הגיעה המעטפה לרכבי. היא בטח נשרה מהקשיש, שנכנס לרגע אחד לרכב שלי בדרך להופעה. האירוע ההוא עוד לא נגמר. חשבתי לעצמי שבהזדמנות הבאה שאעבור באזור, אמסור שם את המעטפה. שוב לצאת מאזור הנוחות. הגעתי הביתה, ורגע לפני שפניתי לישון החלטתי לצאת החוצה לוורנדה כדי לשבת מול הבריזה הנעימה, שעלתה מהים השחור שממול. הדלקתי סיגריה ולגמתי לי כוסית של גראפה איטלקית – משקה העשוי מגֶּפֶת ענבים – שהשכן שלי מושקה, ניצול אושוויץ המתגורר ממש בדירה הסמוכה, לימד אותי לשתות. קודם לכן לא ידעתי מה זה גראפה. אחר כך נכנסתי לחדר של הבנות. הן ישנו שנת ישרים, ודִידֶל (הפודל המשפחתי) ישן בסמוך אליהן, לא נותן להגעתי הביתה להפריע לשנת היופי שלו בין הבנות. כמה הן מתוקות. כמה הן בטוחות בשנתן. כרעתי על ברכיי, נישקתי כל אחת מהן בעדינות על לחייה ואז ניגשתי לחדר השינה שלי. באוזניי עדיין הדהד הבייס דראם מההופעה – בּוּבּוּם, בּוּבּוּם, בּוּבּוּם – כאילו עברו פעימות הלב לאוזניים. נרדמתי ברגע.

היא: השבעה הקצרה שזומנה לי בלי שהתכוונתי אליה, הייתה בלתי נסבלת. לא רק שהייתי צריכה להיראות עצובה על אבי ולהעמיד פנים ללא הפסקה, החלק הכי נורא היה הקרבה הפיזית לציפה דריפה ולבושם שלה בריח ורשה. עם הצעיר שלה, יותם, יש לי כימיה נעימה. הוא חמוד, שמעתי גם שאמר קדיש על אבי המנוח. עם האחרים אין לי כל קשר או סימפתיה.

הודיתי לאלוהים, שאני לא מאמינה בו (או שאולי אני מאמינה בו? אני כבר לא יודעת) – על החגים שהגיעו לפתע. בזכותם ישבנו רק "חצי מנה" של שבעה. המנחמים נכנסו ויצאו, יצאו ונכנסו. כל הלקוחות שלי באו אף הן והשתתפו בצערי ה"לִכְאוֹרִי", גם אלה שידעו היטב שלא הייתי ממש קרובה לאבי. במספרה שלי מדברים על הכול, ומה שנאמר במספרה נשאר במספרה. הן ידעו שאבי מעולם לא היה שם בשבילי, לא כשאימא עוד הייתה בחיים ובטח לא אחרי שמתה.

אם הייתי מקבלת דולר על כל פעם ששמעתי "אבא זה אבא" במהלך הימים הארוכים הללו, הייתי כנראה יוצאת עשירה מהשבעה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*