קינגס 2 - מלך חסר עכבות

פרק 1

ויולט

אני נשבעת, מכונת האספרסו העתיקה שונאת אותי.

אני מניחה את ידיי על הירכיים, מכווצת את העיניים אל גוש המתכת המתסכל ומנסה להתעלם מטיפת הזיעה שזולגת במורד גבי.

מימיני, משתרך תור קצר של לקוחות מול הדלפק של טרו־ברו. על אף שלא נשמעו שום תלונות עד כה, אני מרגישה את חוסר הסבלנות הניו יורקי הידוע לשמצה מתגבר עם כל דשדוש במקום והצצה בשעון. "סליחה על העיכוב," אני קוראת ומקווה שהחיוך שלי לא חושף עד כמה אני סחוטה. "הקפה שלכם תכף יהיה מוכן!"

אני מתקרבת למכונה ומסתכלת סביבי כדי לוודא שאין אף אחד בטווח שמיעה לפני שאני לוחשת, "אם את לא מוכנה לעשות את זה בשבילי, תעשי את זה בשביל אבא."

אני מצמידה את ידיי זו לזו ועוצרת את הנשימה, כמעט מאמינה שאִזכור הבעלים המנוח של המכונה אולי יעורר אותה לפעולה. לרוע המזל, לא נראה שאוסיף לוחשת למכונות לקורות החיים שלי בעתיד הנראה לעין, כיוון שהיא שומרת על דממה עיקשת. ועכשיו, חוץ מללחוץ בקדחתנות על מד הטמפרטורה, נותרתי רשמית ללא רעיונות.

ג'רוד נעמד לצידי ודוחק אותי הצידה בכתפו. "תני לי להסתכל עליה," הוא אומר. "את יכולה להחליף אותי בדלפק הראשי."

אני מסיטה מעיניי קווצת שיער שהשתחררה ומחייכת אליו בתודה. "אתה מציל אותי." ג'רוד עובד בטרו ברו כבר מספר שנים ופיתח יכולת על־טבעית להצליח להפעיל את המכונה ההפכפכה. למרות מגע הקסם שלו, אי אפשר להתכחש למציאות. נצטרך להחליף אותה בהקדם.

אני משאירה אותו לטפל במכונה, בתקווה שיצליח להפעיל אותה, וניגשת אל הדלפק הקדמי, שם ממתינה לקוחה אחת, אימא צעירה עם פעוטה חסרת מנוחה בידיים. הילדה הקטנה, שלראשה רעמה מרהיבה של תלתלים ג'ינג'ים, נראית סמוקה, עצבנית ועל סף התפוצצות.

אני מחייכת אל האימא ולוקחת ממנה את ההזמנה שלה. אחרי שאני מתקתקת בקופה את הסכום ששולם, אני מצביעה על צנצנת עם מרשמלו תפוח ענקי שאנחנו מחזיקים על הדלפק. "היא תרצה אחד?"

היא מחייכת אליי. "היא תשמח." היא פונה אל בתה. "את רוצה, מולי?"

הילדה הקטנה טומנת את ראשה בכתפה של אימה, ואז מציצה עליי ומהנהנת.

אני מחייכת, פותחת את הצנצנת, ומוציאה מרשמלו ורוד בעזרת מלקחיים קטנים. "בבקשה, חמודה."

הילדה הקטנה מושיטה את ידה ואני שומטת לתוכה את המרשמלו. היא מושכת אותו אל החזה שלה ונועצת בו מבט מוקסם.

"תודה רבה," האימא אומרת. "עבר עליה יום ארוך. על שתינו."

"אני מקווה שתיהנה ממנו. ואני מקווה שאת תיהני מהקפה שלך. נשמע שאת זקוקה לו."

היא שולחת לעברי חיוך אחרון לפני שהיא ניגשת אל דלפק האיסוף. אני אפילו זוכה לנפנוף ממולי מעבר לכתפה.

לרוע המזל, לא ממתינים לקוחות נוספים, וכתפיי משתוחחות כשאני סורקת את המקום. בית הקפה הכפרי הקטן עם קירות הלבנים נראה יותר משעמם מאשר חמים, וכמעט כל שולחנות העץ ריקים.

לשבריר שנייה אני נזכרת בתקופה אחרת. תקופה שבה טרו ברו היה עמוס ושפע בפטפוטים עליזים, בשריקה החורקת של מכונת האספרסו ובנקישות סכו"ם. ומעל הכול נשמע צחוקו הרועם של אבא שלי שהתלוצץ עם הלקוחות שעמדו בתור כדי ליהנות ממאפים שנאפו במקום, מארוחות פשוטות וטעימות וממבחר של סוגי קפה בקליית ארטיזן ממקורות אתיים.

אני נאנחת. מה שהיה היה.

אבא שלי מת מהתקף לב לפני שנה ושמונה חודשים. לאחר מכן, הלב והנשמה של טרו ברו נעלמו. ואחרי הטיפול הכושל של הבחור שאחי מארק ואני העסקנו כדי שינהל את המקום, בית הקפה כבר לא מהווה מוקד משיכה קהילתי שוקק כמו פעם.

לכן כשמארק התקשר אליי לפני חמישה חודשים ואמר שאולי נצטרך למכור, ידעתי מה עליי לעשות. התפטרתי מהעבודה שלי במיין בארגון שלא למטרות רווח וחזרתי הביתה. טרו ברו הוא כל מה שנשאר לנו מאבא, ואני בשום אופן לא מוכנה להיות זו שתציב שלט למכירה על החלום שלו.

"החזרתי אותה לעניינים, בוס," ג'רוד אומר מאחוריי.

אני מסתובבת אליו, נשטפת גל מוכר של אסירות תודה על כך שהוא עדיין עובד כאן. הוא רק בן עשרים וחמש, בגילי. הוא בקלות יכול היה לעזוב כשהמצב התחיל להידרדר. אבל הוא נשאר, ואני בטוחה שרק בזכות פניו המוכרות, הלקוחות הנאמנים הספורים שנותרו לנו חזרו. אבל עכשיו, אחרי ששכנעתי את הספק הוותיק של הקפה הספשלטי1 של טרו ברו, חוזה, לחדש את הסכם האספקה שלנו — קורבן של אחד מצעדי ההתייעלות של המנהל הקודם — אני מקווה שאצליח למשוך בחזרה עוד לקוחות.

אני רק צריכה להמשיך לתפעל את המקום עד שזה יקרה.

אני מחייכת אל ג'רוד. "תודה לאל שהמכונה הזאת אוהבת אותך."

"היא צריכה לאהוב אותי." עיני הלוז שלו נוצצות. "מערכת היחסים שלי איתה ארוכה יותר מכל קשר אחר שהיה לי עם אישה אמיתית."

אני צוחקת ומפנה לו את הדרך כדי שיוכל לתפוס את מקומו ליד הדלפק. "זה בגלל שהחיוך המקסים שלך מכניס אותך לצרות," אני מקניטה.

הוא מטה את ראשו, וזווית אחת של פיו מתרוממת. "את חושבת שאני מקסים?"

אני מנופפת באצבעי מול פניו. "על זה בדיוק אני מדברת. שלא תחשוב שלא ראיתי את הבחורות שנכנסות לכאן ועושות לך עיניים."

עם שערו הכהה, החיוך החצוף והגומה הזאת, אני יכולה להבין את סיבת המשיכה. גם אם אני לא מרגישה פרפרים כשהוא מפנה את החיוך הזה אליי.

אני טופחת בתודה על זרועו, ואחרי שאני מהדקת את הגומייה שמחזיקה את שערי הארוך, אני פונה לטפל בהזמנות הקפה שהצטברו.

עד מהרה שעת הלחץ מסתיימת — על אף שאני לא בטוחה שאפשר לקרוא לתנועת האנשים האיטית שעת לחץ — והמלצרית שלנו במשרה חלקית, שרה, מסיימת את עבודתה.

אני מכינה לג'רוד ולי קפה כשהפעמון שמעל הדלת מצלצל והחברה הכי טובה שלי, אנה, נכנסת בנחת. היא הגיעה לכאן היישר מעבודתה כמאמנת כושר אישית, עדיין במכנסי יוגה וגופייה. אני מקיפה את הדלפק ומחבקת אותה. "מה את עושה כאן בשעה כזאת?"

"היית מאמינה ששני הלקוחות האחרונים שלי ביטלו? פירשתי את זה כסימן שאני צריכה לבקר את האדם שאני הכי אוהבת."

"אז העיתוי שלך מושלם." אני אוחזת בידה ומובילה אותה אל שולחן קטן מאחור. "ג'רוד ואני בדיוק עמדנו לשתות קפה יחד."

הגבות הכהות של אנה מזדקפות, וחיוך נלהב מתפשט על פניה. "אני לא רוצה להפריע."

אני מגלגלת את העיניים וכובשת חיוך. "את יודעת שזה לא ככה."

"הממ, אם את אומרת."

אני מנמיכה את קולי ומתרחקת מג'רוד שעסוק בסידור המקום. "גם אם אנחנו עובדים יחד, זה לא אומר שיש בינינו משהו. חוץ מזה, אני הבוסית שלו."

"כאילו זה אומר משהו," היא משיבה בלגלוג. "לא קראת שום רומן רומנטי לאחרונה? חוץ מזה, ראיתי איך הוא מסתכל עלייך. ואת הסתכלת עליו? אין מצב שהוא לא עילוי במיטה. אולי הוא בדיוק סוג הכיף שאת צריכה כדי לצאת קצת מהשגרה."

ג'רוד מנגב את הדלפק בצד השני של החדר, ושרירי אמתו נמתחים בדרך שאפילו אני מצליחה להעריך.

אני מסתובבת ודוחפת אותה אל הכיסא. "הוא מסתכל ככה על כולן. גם עלייך. אבל בבקשה אל תנסי לברר בעצמך אם כיף איתו כמו שזה נראה. רק זה חסר לי, שיהיה מתח מוזר בין החברה הכי טובה שלי לעובד הכי טוב שלי."

אנה מתיישבת ומשלבת ידיים על שולחן העץ המהוה. "הוא חמוד, ואני בטוחה שהוא כיפי, אבל יש לו יותר מדי אנרגיה של גולדן רטריוור. אני מחפשת אנרגיה של זין גדול." היא קורצת לי ללא בושה.

אני לא מתאפקת וצוחקת. הטעם של אנה בגברים תמיד נטה לכיוון סוג אלפא. בחורים שופעי ביטחון. אני מעדיפה בחור מתוק על פני שובר לבבות שחצן. הם מלאים בקסם ובביטחון עצמי עד שאת מתאהבת בהם. ואז, ברגע שהם משיגים את מה שהם רוצים ואת הופכת לפקעת רגשות, הם מורידים את המסכה וחושפים את האופי האמיתי שלהם.

"בכל אופן," אנה מחווה בראשה אל הדלפק. "את עובדת קשה מדי. לכי תביאי את הקפה שלך ובואי תשבי איתי. כי אם ג'רוד לא עומד על הפרק, יש לי הצעה."

אני מעיפה לעברה מבט סקרני, אבל היא רק מחייכת ולא אומרת דבר.

"את גם רוצה קפה?" אני שואלת.

"טוב, אם את מציעה, אני אשמח ללאטה."

כעבור מספר דקות אני מניחה מול אנה את הספל שלה. היא מחייכת אל החתול המצויר שמקשט את קצף הלאטה שלה. סוף־סוף רכשתי את המיומנות, אחרי הרבה מאוד ניסיונות כושלים, שג'רוד נהג לקרוא להם בעקיצה זוועות הלאטה שלי.

אני לוקחת את הספל שלי ומתמקמת מולה. "טוב, אז מה ההצעה?"

היא רוכנת ובוחנת אותי בפנים רציניות. "אני רוצה שתקשיבי לי עד הסוף לפני שתגידי משהו."

אני מהנהנת. "בטח."

"זוכרת שלפני שנה בערך סיפרתי לך על הבחור הזה שיצאתי איתו? מבוגר קצת, חתיך, עשיר."

אז עדיין גרתי במיין, אבל אני זוכרת את שיחת הטלפון שניהלנו על ריצ'רד ועל כמה מהדברים שאהב לעשות והלהיבו אותה. "אוה כן, אני בהחלט זוכרת. אבל הוא עזב, לא? הוא חזר?"

"לא, הוא עדיין בקליפורניה. נפרדנו כשעזב, ולא דיברנו מאז. אבל את זוכרת שסיפרתי לך שהוא לקח אותי לאיזה מועדון?"

לחייה מסמיקות מעט. אנה ואני חברות מחטיבת הביניים, תמיד שוחחנו על מערכות יחסים וסקס, והיא לא בדיוק הטיפוס הביישן, כך שלמראה הסומק שעולה על פניה אני תוהה מה בדיוק היא וריצ'י המיליונר עשו במועדון ההוא.

"אני זוכרת, אבל לא נכנסת לפרטים."

היא לוגמת מהקפה שלה ומתבוננת בי מעל הספל שלה. "קשה להסביר במילים. בואי נגיד רק שזה היה, אה, משחרר."

אני זוקפת גבה. "זה כל מה שיש לך להגיד על זה?"

"טוב —" היא מחייכת אליי בערמומיות. "אני לא רוצה למסור יותר מדי מידע, כי אני חושבת שאת צריכה לחוות את זה בעצמך."

הבטן שלי צוללת והספל שלי מתנודד. אני מיישרת אותו רגע לפני שהקפה נשפך. "את רוצה שאני אלך ל... מועדון סקס?" אני לוחשת את החלק האחרון. "סליחה, את מכירה אותי בכלל? זה רעיון נורא."

היא משרבבת את שפתיה, ועיניה הכהות בורקות משעשוע. "הבטחת להקשיב עד הסוף."

אני נועצת את שיניי בשפתי התחתונה ומהנהנת. באמת הבטחתי, על אף שאני לא בטוחה שאני רוצה לדעת לאן היא חותרת.

"אני יודעת על מה את חושבת. גם אני חשבתי ככה כשריצ'רד הציע את זה. אבל המקום הזה בכלל לא מפוקפק. הוא סופר אקסקלוסיבי ומגיעים אליו הרבה אנשים עשירים מאוד ומפורסמים מאוד. חברי המועדון עוברים בדיקת רקע, וצריך לעטות מסכה כדי להיכנס, כך שכולם אנונימיים."

היא בוחנת את הבעתי ומעווה את פניה. כנראה מפני שהיא מבינה שאני לא קונה את הרעיון. "תראי. הם מתייחסים לביטחון החברים מאוד ברצינות. בדיקות רקע הן חובה, אפילו לאורחים. המסכות נועדות להבטיח אנונימיות, אבל אני מבטיחה לך שזה לא מפחיד." היא מחייכת. "למען האמת, זה די סקסי. תחשבי רגע, זו הזדמנות של פעם בחיים להתרועע עם עשירים ומפורסמים באווירה סקסית. וגם —" הא עוצרת כדי להגביר את הרושם, "אם תחליטי שאת רוצה, זה מקום מושלם כדי להפיג בו מתח בצורה בטוחה, אנונימית, נטולת מחויבות. וזה משהו שאת, אחותי —" היא מצביעה עליי בדרמטיות, "זקוקה לו נואשות אחרי כל מה שעברת בשנתיים האחרונות."

אני מנסה להבין מה היא מציעה. אני יודעת שהיא לא מדברת רק על טרו ברו, או אפילו על האבל על אבא שלי ועל האשמה שלי כי לא הייתי כאן כשהוא מת, על אף שקשה לי עם שני הדברים האלה. היא מדברת גם על האקס הבוגדני שלי, אריק, שרק היא ידעה מה קרה איתו. לא רציתי להכביד על מארק עם ההשלכות של הטעם הנורא שלי בגברים. אני יכולה להאשים רק את עצמי על ההתעלמות מכל הדגלים האדומים בקשר איתו. לכן אנה היא היחידה שיודעת למה אני מסתייגת כל כך ממערכת יחסים נוספת.

זה לא אומר שלא חסר לי סקס. אומנם יש לי בבית חבר נאמן שפועל על סוללות, אבל אין תחליף לאינטראקציה אנושית ולמגע של עור בעור. האם זו יכולה להיות התשובה? לילה אחד בלי שמות, בלי ציפיות, בלי החלפת מספרי טלפון. בלי רגשות ופגיעה כי השאלה אפילו לא נשאלת. ובלי הבוקר המביך שאחרי.

אנה מתבוננת בי בגבות מכווצות. "אני לא רוצה ללחוץ עלייך או לגרום לך חוסר נוחות. אבל יעשה לך טוב להשתחרר, אפילו רק ללילה אחד. את זקוקה להסחת דעת מכל מה שקורה." היא מניחה את היד שלה מעל שלי על השולחן ולוחצת עליה. "אין שום לחץ. את יכולה לעשות מה שבא לך, קצת או הרבה. החלק הקדמי די זהה למועדון לילה רגיל, אז כשנגיע לשם, נוכל פשוט לשתות ולרקוד. את לא חייבת לעשות משהו מעבר. אבל אם תפגשי מישהו שימצא חן בעינייך, אז, את יודעת, תוכלי לזרום איתו."

קצב פעימות הלב שלי מתגבר. אני יכולה לעשות את זה? לפחות אוכל למחוק את הסעיף מרשימת החלומות שלי. לא שיציאה למועדון סקס כלולה בה. אבל מי לא הוסיף סעיף לרשימה רק כדי שיוכל אחר כך למחוק אותו? והמחשבה לעשות משהו כל כך מנוגד לאופי שלי, כל כך פרוע, קוסמת לי משום מה. עבר הרבה זמן מאז שהרגשתי חופשייה מדאגות והתנהגתי בספונטניות. אולי זה מטורף, אבל למען האמת לילה של אסקפיזם טהור נשמע לי... טוב.

שלא לדבר על המסר הגדול לאריק של לך תזדיין.

אני נושמת עמוק. "טוב, בואי נגיד שאני שוקלת את ההצעה. ריצ'רד הזמין אותך לשם, נכון? איך ניכנס לשם בלעדיו?"

העיניים של אנה מאירות, והיא מזדקפת מעט. "לפני שעזב, הוא שילם על חברות בשבילי. קרא לזה מתנת פרידה. אבל למען האמת, לא עניין אותי לחזור לשם בלעדיו." היא מקרבת את הספל אל שפתיה ולוגמת לגימה קטנה לפני שהיא ממשיכה. "תוקף החברות עומד לפקוע בעוד כמה שבועות. חבל לא לנצל אותה לפחות פעם אחת. במיוחד כי היא לא זולה. ובתור חברה, אני יכולה להביא אותך כאורחת. את רק צריכה להעביר קודם את הפרטים שלך בשביל בדיקת רקע. אחרי הבדיקה תורשי להיכנס איתי." היא רוכנת. "אבל את לא חייבת להחליט עכשיו. תחשבי על זה ותודיעי לי."

אני יכולה לחשוב על זה. או שאני יכולה להתנהג כמו אישה בוגרת, לתת לעצמי לילה חופשי מוויולט, בעלת בית קפה שמצוי בקשיים, ולעשות משהו נועז לראשונה אחרי זמן רב.

אני מסיימת את הקפה, מניחה את הספל על השולחן ומחייכת אל אנה חיוך שקרוב לוודאי מקרין יותר ביטחון ממה שאני מרגישה באמת. "אז מה כדאי לי ללבוש?"