המילה הכי קשה ונוראית
הרופאה שבה אל החדר.
היא התיישבה מולנו, והמתח הגדול באוויר מילא את החדר מקיר לקיר. משהו בהבעת הפנים ובשפת הגוף שלה בישר לי רעות.
"כפי שאתם מבינים", פתחה הרופאה את השיחה עם נעמי ואיתי, "ערכנו לעמית בדיקות דם מקיפות כדי להבין את הסיבה להתנהגות הלא־אופיינית שלה בזמן האחרון. וכל הסימנים הגופניים וספירות הדם מעידים על כך שעמית חולה מאוד".
נעמי ואני קפאנו על מקומנו. הספקנו להחליף בינינו רק מבט חטוף לפני שהרופאה המשיכה: "תראו, אני אגיד לכם את זה בצורה הכי ישירה והכי אמיתית, ואני מאוד מצטערת על כך שנפל בחלקי להיות זאת שמספרת לכם את זה. עמית חולה ככל הנראה בלוקמיה או בלימפומה".
מיד הפניתי מבטי אל נעמי, אבל הפעם לא הצלחתי לתפוס את מבטה. למען האמת, הרגשתי עכשיו שההבנה שלי הולכת ומתערפלת. ברור לי שמדובר בדבר מאוד לא טוב, אבל משהו בתאי המוח, או במנגנוני ההדחקה, סירב לקלוט עדיין במה בדיוק מדובר. לוקמיה? לימפומה? זה נשמע לי מּוּכר, השמות האלה, אבל למה הכוונה כאן בעצם?
בחדר שרר שקט מוחלט. לא היה לי ספק שכל היושבים בו יכלו לשמוע את פעימות לבי המואצות. אחרי כמה שניות אזרתי אומץ והעזתי לפצות את פי. "מה זה אומר"? שאלתי את הרופאה.
נעמי הישירה אליי מבט וענתה לי בצורה נחרצת וחדה את המילה הכי קשה ונוראית ששמעתי בחיי: "סרטן"!
אחרי שתיקה שארכה כמו נצח התנצלה שוב הרופאה על כך שנפל בחלקה לספר לנו בשֹורה כל־כך קשה ונוראית, ומיד ניסתה לנחם אותנו שעדיין יש סיכוי, אמנם קטן מאוד, שמדובר בכלל במחלה זיהומית כמו מחלת הנשיקה.
שוב הבטתי לכיוונה של נעמי. מעיניה נשקף אליי מבט שלעולם לא אשכח. היא נראתה מאובנת, כנציב קרח, ומתוך קיפאונה נצצו רק עיניה הכחולות, מבריקות ודומעות כמו ברז שנפתח לגמרי בטעות. הכאב והצער שגדשו את עיניה סימלו עבורי את סוף העולם. חייתי עם נעמי לפחות עשר שנים, ועברנו יחד גם רגעים כואבים, אך מעולם לא ראיתי בפניה כאב כל־כך חד ועצב כה עמוק כמו אלה שהיו טבועים בהם עכשיו.
חשתי כאילו כל שרירי הפנים שלי נתפסים. לא הצלחתי להניד אפילו עפעף. אט־אט השתלטה עליי תחושת חנק, כאילו אני שוקע בתוך בור שחור ומאבד קשר עם העולם. כאילו נחטפתי בחללית שחתכה את שכבת העולם החיצון וזרקה אותי לתוך ואקום אפל שחור משחור. אוזניי כבר בקושי שמעו את קולה הנחלש של הרופאה, המסבירה על בדיקות מח עצם שיערכו מחר לעמית כדי לקבוע באיזה סוג של סרטן בדיוק מדובר. ועל הסיכויים הקלושים שמדובר במחלת הנשיקה.
היא סיימה את הסבריה ויצאה מהחדר. נעמי ואני הבטנו זה על זו מבלי לומר מילה. מעיניה הכחולות זלגו דמעות ללא כל מעצור, ואילו אני המשכתי לשבת קפוא, נטול יכולת לדבר ולהזיז את איברי גופי. נתתי מבט קצר בעמית שישנה במיטה לידנו. זה הספיק לי כדי שאתפרק לגורמים. זהו, עולמי חרב. נזכרתי באימא שלי האהובה, שנפטרה מסרטן לפני כשש שנים, ונזכרתי בכל אותם ילדים קירחים שראיתי כשעומר היה מאושפז כאן לפני כשבע שנים ושמעולם לא הייתי מסוגל להסתכל עליהם. "בא לי למות", זה היה המשפט הראשון והיחיד שהצלחתי לחלץ מפי.
אחרי כמה דקות של שתיקה הרגשתי שאני חייב אוויר. לא הייתי מסוגל להישאר בחדר אפילו שנייה נוספת. כל מבט שהפניתי לעבר עמית גרם לי להיחנק מכאב ודמעות. כל מחשבה פילחה את לבי לפרוסות כמו סכין חדה. יצאתי מהחדר. ובדיוק אז חזרה הרופאה להמשך השיחה אתנו וכדי להסביר לנו מה הולך לקרות בעצם בימים הקרובים.
החלטתי לוותר על התענוג והמשכתי בדרכי החוצה מחדר המיון. כנראה שהרופאה הבינה שמצבי לא מאפשר לי להצטרף לשיחה, ולא לחצה. היא התיישבה עם נעמי והסבירה לה כל מה שרק אפשר. הרגשתי לא נוח כלפי נעמי, אבל לא הייתי מסוגל להיות שם. לא יכולתי להסתכל על עמית ולחשוב שמשהו כל־כך רע קורה לה.
ביציאה מחדר המיון הבחנתי באדם מבוגר שעישן סיגריה להנאתו. באופן בלתי נשלט, ואחרי חודשיים של ייסורי גמילה מעישון, ביקשתי ממנו סיגריה. שאפתי אותה חזק לריאות. אחחח, כמה שהייתי זקוק לזה!
מחוץ לחדר המיון התחלתי להתהלך הלוך ושוב כמו זומבי. לא מצאתי מנוח. לא ראיתי שום דרך להפנים את הדברים הקשים שנאמרו שם בחדר. רצף מחשבות נוראיות שטף את מוחי. ואז, מבלי שאתכוון לכך, נגלה לעיניי מחצר המיון מגדל גור שאשא, מבנה בית החולים בילינסון. אותו בניין שבו נפרדתי מאבי לפני שמונה שנים בפעם האחרונה.
חדר ניתוחי הלב בבילינסון
כנראה שאבא שלי לקח ללב יותר מדי את שנות המיתון הקשות במשק.
העסק שהקים כמסגרייה, ושבעזרת ההתגייסות והפיתוח של שלושת בניו, משה, עופר ואני, נסק להיות אחת החברות המובילות בתחום גידור הפלדה בארץ, סיים את שנות השגשוג היפות שלו בשקיעה לתוך מציאות כלכלית חונקת וקטלנית. שנות המיתון הובילו להפסקת תשלומים מצד לקוחות, לעקיצות ועוקצים עסקיים מתסכלים ולמלחמת הישרדות תובענית, והתוצאה הייתה אירוע לבבי וניתוח מעקפים מסובך.
האירוע הקשה שעבר אבא התרחש רק כמה חודשים אחרי שהכרתי את נעמי, זו שכבר אחרי שבועיים ידעתי שהיא האחת ושאחרי פחות מחודש עברה לגור איתי בדירה משותפת. אבי צלח את הניתוח והתאוששותו בישרה לכולנו את פתיחתה של תקופה טובה ויפה. נעמי ואני החלטנו להתחתן, ואל יחידת הדיור הקטנה שבחצר בית הוריי שבה התגוררנו בינתיים, עד לחתונה, עברו לגור גם אחותי חדווה, בעלה ירון ובנם הבכור איתי. ניהלנו מעין קומונה אחת גדולה ושמחה, שעליה ניצח אבא באושר גדול.
ואז, קצת לפני החתונה שלנו, כשרשימות המוזמנים לאירוע השנה כבר נסגרו, ההזמנות נשלחו לבית הדפוס ושמלת הכלה כבר נקנתה, אבא נקרא בדחיפות לבצע ניתוח־ תיקון. בדיקה שגרתית גילתה דליפה של דם בין המסתם לאבי העורקים, והרופא הודיע שאין ברירה – צריך לסגור את הִפרצה בדחיפות מיידית. וכך, בשעה שבע וחצי בבוקר הגיע הסניטר לקחת אותו לחדר הניתוח. אני נפרדתי ממנו ואמרתי לו בחיוך: "בלי שטויות, אבא", והוא החזיר לי חיוך גדול עם קריצה ואמר: "יהיה בסדר בן, אל תדאג". ואכן, להבדיל מהניתוח הראשון, שארך כמעט שתים־עשרה שעות, הניתוח הזה לא הסב שום לחץ או חשש, שהרי מדובר בסך הכול ב"תיקונצ'יק שלגמרי קטן עליו", כפי שאמר לנו הרופא.
מחוץ לחדרי הניתוח ישבנו אז ִאמי ואני, וניצלנו את זמן ההמתנה עד שהרופא יצא ויודיע לנו שהכול בסדר כדי לעבור שוב על רשימות המוזמנים לחתונה. אחרי שעה הרופא המנתח אכן יצא אלינו, אך בפיו הייתה בֹשֹורה שונה לגמרי מזו שציפינו לה. "המצב קריטי", אמר, "אבי העורקים נקרע ולא הגיע חמצן למוח במשך זמן רב. תתפללו לנס".
שלושה ימים בלבד הצליח אבי להילחם בחוסר החמצן במוח, עד שנפטר בגיל 58 בלבד. כמה קשה היה להשלים עם אובדנו המיותר הזה של אבא למופת, איש אוהב ואהוב, חרוץ, חזק ונחוש!
נעמי ואני החלטנו מיד על דחיית החתונה, וחרף כל הקשיים הכרוכים בכך קיבלנו "הכשר" כדת וכדין מכולם. קיימנו את החתונה אחרי שנה, ב־6 במרץ ,2000 ו־450 מוזמנים חגגו אתנו את נישואינו באירוע שמח ומרובה באנרגיות טובות. אבל מה שלא הצליח להתאושש אחרי פטירתו של אבי הוא העסק המשפחתי שלנו. הוא הלך והתרסק, צבר חובות כבדים, וספג הערמת קשיים מצד הספקים והבנקים, עד שמפעל החיים של אבא קרס לנגד עינינו והותיר אותנו להתמודד עם הריסותיו ועם התחושה הקשה של האובדן הכפול.
שיקום העסק המשפחתי היה בעייתי, ותחת זאת אני ואחי הבכור, משה, נכנסנו יחד לשותפות בחברת גידור חדשה עם אחד ממפעלי הפלדה הגדולים והחזקים בארץ. הדברים זרמו די טוב והעתיד נראה מבטיח. הוא נראה טוב בהרבה כאשר תשעה חודשים בדיוק מליל כלולותינו נולד לנו עומר. תינוק מקסים, חמוד, שקט ורגוע, שגדל להיות ילד טוב, שקול ומחושב, העתק מדויק של אימא שלו מבחוץ ומבפנים.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהצלחתי להבין את משמעות המשפט "אהבה ממבט ראשון." ימים ולילות, שעות על גבי שעות, הייתי יושב ובוהה בפלא הזה שנולד ומנסה לעכל שהוא בשר מבשרי. ומבין שמעתה משתנים חיי מקצה אל קצה וסדר היום העמוס עם שעות העבודה הרבות שאליו אני מורגל, מוחלף בסדר יום שמתאים יותר למשפחה הזקוקה מדי פעם לאבא בבית.
ההתאהבות בעומר האיצה אצלי ואצל נעמי את ההחלטה על לידת ילד שני. וכך, פחות משנתיים אחרי שעומר נולד, בשעת אחר הצהריים ב־3 בספטמבר ,2002 נולדה במשקל 3.850 קילוגרם נסיכה קסומה ששבתה מיד את לב אביה.
לידתה של עמית שינתה אצלי עוד כמה סדרי עולם. אחי משה עזב את השותפות, ואני הפכתי לשכיר בה. השיקול העיקרי מאחורי החלטתי היה הרצון להיגמל מהשעבוד לעבודה, לחיות את החיים בכיף ולגדל את הילדים ללא דאגות וכאבי ראש מיותרים, גם במחיר של ירידה ברמת ההכנסה. אבל גם שינויים אחרים הופיעו, בעל כורחי, ללא שאיש הזמין אותם. רק חצי שנה חלפה מאז שעמית נולדה, וִאמי אובחנה כחולת סרטן שמקורו בלבלב. חודש ימים בלבד מהיום שבו אובחנה הבאנו אותה למנוחת עולמים. ייתכן שוויתרה על מלחמות חסרות תוחלת מבחינתה במחלה, שכן מאז פטירתו של אבי היא כבתה לחלוטין. היא אמנם חייכה בחתונות ובלידות ושיחקה עם הנכדים, אך מעולם לא הצליחה להתגבר באמת על העצב שבאובדנו של אבי.
פטירתה של אמי הייתה עבורי עוד מכה קשה וכואבת. מותה הפיל אותי אל הקרשים. הקשר של כולנו איתה היה חזק והדוק, וכמו אבא גם היא הייתה צעירה מכדי להיפרד מהעולם הזה. שניהם נפטרו בדיוק בגיל שבו החיים יכולים רק להתחיל. לכל אחד מהם היה סיפור חיים ייחודי וקשה: ִאמי, בת להורים ממוצא פולני, נולדה בפריז בזמן מלחמת העולם השנייה וכמעט כל משפחתה הוכחדה על ידי הנאצים; אבי עלה לארץ ממרוקו בגיל צעיר, ולמד אף הוא מילדּות לשרוד ולפרנס את משפחתו בתנאים קשים. כל שנותיהם הם עבדו קשה ועשו הכול למעננו, ילדיהם, ודווקא בשלב שבו היו אמורים לקצור סופסוף את הפירות וליהנות מנחת, רוגע וסיפוק, חייהם נגדעו.
מותה של אמי גרם לי להחלטה נוספת לגבי חיי העבודה
שלי. עברתי מהשותפות לחברה אחרת, ותיקה וידועה, בתחום הגידור. הידע והניסיון שצברתי במרוצת השנים בתחום זה הלכו לפניי וסייעו לי לבסס את מעמדי החזק בחברה, ועבורי ועבור המשפחה כולה היה זה שינוי מבורך. עכשיו באמת היה נראה שאפשר לשלב את העבודה עם חיי המשפחה בצורה טובה יותר. כך יכולתי לשאוב אנרגיות חיוביות מנעמי ומהילדים, ולחזור להתרומם מעלה. מאז התנהלו חיי במיזוג מופתי בין עבודה ומשפחה, ועלו על מסלול מאושר של ילדים שמחים, הורים שמחים, משפחה מאוחדת, המון חברים טובים וסביבה חמה ותומכת.
עד שנחתה המכה החדשה שלנו.
זה נבלה וזה טרפה
סיימתי את הסיגריה השנייה שלי בשניידר ואספתי את עצמי פנימה.
נעמי ישבה בחדר באותה תנוחה שבה ישבה כשיצאתי. עיניה היו אדומות ונפוחות מבכי. מעולם לא ראיתי אותה כך. התקרבתי אליה, אחזתי בידיה וחיבקתי אותה הכי חזק שיכולתי. "מה עושים"? מלמלתי לעברה בקול חנוק, "מה קורה עכשיו"?
היא שתקה שניות ספורות ודומעות ואז אמרה בטון שקט וכמעט־דיווחי: "עוד מעט יעבירו אותנו לאחת המחלקות הפנימיות. מחר, בסביבות עשר בבוקר, יכניסו את עמית לחדר ניתוח ויעשו לה בדיקת מח עצם בהרדמה מלאה. עד שעות אחר הצהריים המוקדמות הם יוכלו לתת לנו תשובה ראשונית לגבי זהות המחלה שלה. בינתיים צריך לשמור על אופטימיות ולקוות שבאמת מדובר במחלת הנשיקה".
הידקתי את החיבוק שלי סביבה. ואז היא גערה בי על שעישנתי.
למרות כל המאמצים להתעשת עדיין הייתי שרוי בהלם מוחלט. שום דבר לא התחבר לי, שום דבר לא הסתדר לי, לא ידעתי מה לשאול ועל מה לחשוב. רק אחרי כמה דקות הצלחתי לשחרר צרור שאלות לאוויר: "מה בדיוק ההבדל בין לוקמיה ללימפומה"? "מה עדיף לנו"? "ְלמה אנחנו צריכים לקוות"?
נעמי לא חשבה פעמיים והשיבה חד וחלק: "זה נבלה וזה טרפה".
זו הייתה מכת נוק־אאוט. סוף העולם. זהו, אמרתי לעצמי, החיים נגמרו. ואל נעמי מלמלתי בקול חנוק מדמעות: "בא לי למות"!
ואז, באופן בלתי צפוי, נטלה נעמי את שתי ידיי, אחזה בהן בחוזקה, ובמבט חודר כפי שלא הישירה לעיניי מעולם עד עתה אמרה לי בטון קשוח: "תקשיב לי טוב. תתחיל לאסוף את עצמך. צא מההלם, ותתחיל להבין שיש לפנינו מלחמה גדולה ומאוד לא פשוטה".
עכשיו ההלם שהייתי שרוי בו היה מדבריה של נעמי. מאיפה היא הביאה לי את זה עכשיו?
לקחתי נשימה ארוכה ועניתי לה: "על איזו מלחמה את מדברת? שאני אזכיר לך שגם עם שני הוריי נלחמנו והובסנו קשות"?
שוב נעצה בי נעמי את אותו מבט מפחיד, וגרמה לי להבין שכל מילה שאוציא לאוויר תהיה לגמרי מיותרת בשלב זה.
השעה כבר הייתה אחת וחצי בלילה, ועמית ישנה שנת נסיכות. בשום דרך לא יכולתי לשאת את המחשבה שבתוך הגוף הקטן והתמים הזה התנחל דבר כל־כך מפלצתי וארור. וודאי שלא הצלחתי לדמיין אותה, חלילה, חולה וקירחת, רזה וחיוורת, כמו אותם ילדים שראיתי במעליות של שניידר. מאחר שהייתי צריך לרסן את פי בכפוף ַלניעּור שקיבלתי מנעמי, ברחתי שוב מהחדר החוצה. חרף השעה המאוחרת שלפתי את הטלפון הנייד שלי מהכיס והתקשרתי לאחותי הקטנה, חדווה. מאז שנולדה הקשר בינינו מיוחד, קרוב וחזק. מי אם לא אותה אשתף בחדשות הנוראיות.
אחרי שני צלצולים בלבד שמעתי את קולה מלּווה בפיהוק ובטון קצת היסטרי: "מה קרה"?
פרצתי בבכי. ותוך כדי כך סיפרתי לה על אירועי הערב והלילה.
מעבר לקו שררה דממה מוחלטת. מלבד קולות היבבה של חדווה לא שמעתי דבר. ושוב נזכרתי באותן שיחות הטלפון ההן, כשבישרתי לה על ההסתבכות של אבא בחדר הניתוח ועל גילוי המחלה של אימא. איך קורה ששוב אנחנו חוזרים אל אותה סיטואציה מחורבנת שבה אני מתקשר לבשר לה בֹשֹורה קשה כל־כך?
ירון, גיסי, לקח את הטלפון מידיה וניסה לדלות ממני פרטים. עוד לפני שסיימתי את השיחה איתו הוא עדכן אותי: "חדווה כבר בדרך לשניידר".
נרגעתי קצת וחזרתי לחדר. נעמי החזיקה את הטלפון הנייד שלה והייתה שטופת בכי. היא דיברה עם בני, אחיה הגדול, ונראתה מרוסקת לחלוטין. ניגשתי אליה והקפתי אותה בזרועותיי.
"בעוד כמה דקות יגיע סניטר לקחת אותנו למחלקת אשפוז", חזרה נעמי לטון ענייני אגב ניגוב דמעותיה, "תעזור לי עם הדברים ותיסע הביתה, אני אשאר כאן עם עמית. בבוקר תדאג להוציא את עומר לבית הספר, ובינתיים אכין לך רשימת ציוד ראשונית של דברים שצריך להביא מהבית. אחד מאתנו יצטרך לעשות קניות של כמה דברים".
הסתכלתי עליה בהערצה. איך היא מצליחה בכלל לחשוב? מאילו חומרים עשויה האישה שלי? מנִיין היא שואבת את הכוחות?
קצת אחרי שלוש לפנות בוקר החלטנו שאין טעם שאשאר ביחד עם הבנות בחדר המיון להמתין לסניטר, שכבר מאז אחת וחצי אמור להגיע אלינו בכל רגע ולהעביר את עמית למחלקת האשפוז.
נישקתי את עמית ארוכות ויצאתי החוצה. בדרכי אל הרכב שלחתי שוב מבט חפוז לעבר הבניין שממול. אותו בניין שבו נפרדתי מאבי לפני שמונה שנים. אותו בניין שעזבתי בלילה המטלטל ההוא אל נסיעה לילית קשה מנשוא הביתה, שרצופה במחשבות על קץ העולם. המחשבה היחידה שחלפה במוחי עכשיו הייתה שאני הולך לעלות לגג הבניין הזה ולקפוץ ממנו למטה.
אבל דווקא אז קרה לי משהו. פתאום הדהדו בראשי דבריה של נעמי והרעידו את כולי. נעמי, בעלת היכולת המופלאה לשמור על שפיות בעת הקשה הזאת, שדואגת לסגור פינות למחר בבוקר ומסבירה לי איזה כריך להכין לעומר לבית הספר; נעמי שנזפה בי שאצא מההלם ואאסוף את ֹשק השברים שהייתי. דבריה נשמעו עכשיו באוזניי כאילו היא נמצאת כאן ממש לידי, ומטיחה אותם בפניי שוב ושוב. העפתי עוד מבט לעבר הבניין של בית החולים בילינסון, והבנתי. הפריבילגיה הזאת לא קיימת עבורי! חיי השתנו כרגע באחת, כמו חייהם של כל יקיריי, ובשעה הזאת עליי לאסוף את עצמי, ולצאת למלחמה; המלחמה על החיים של הבת השלי, ועל הבריאות שלי ושל המשפחה שלי.
איפה אימא ועמית?
בארבע לפנות בוקר פתחתי את דלת הבית.
סבתא רותי ישבה בסלון מול הטלוויזיה, ספק ערה־ספק ישנה. פניה הביעו הכול, לא היה צורך להוסיף מילה.
בתום שתיקה ארוכה וכמה מבטים אמרתי לה: "יהיה בסדר, רותי. צריך להתפלל ולקוות שכל הסיפור הזה יתברר בסופו של דבר כטעות אחת גדולה. ושאכן מדובר בכלל במחלת הנשיקה".
הודיתי לה על העזרה וסיכמנו לעדכן ולהתעדכן שוב בבוקר. ניגשתי למיטתו של עומר. הוא ישן שינה מתוקה ועֵרבה. חיבקתי אותו כאילו אין מחר. עכשיו התמקדו מחשבותיי בו. איך הוא יקבל את הבֹשורה? כיצד יתמודד עם המצב? הרי עומר הוא ילד עדין ורגיש, והוא כל־כך מחובר לאחותו!
ככל שחשבתי יותר כך הּורע לי. הדברים נהיים קשים וסבוכים בכל חזית ומכל כיוּון, ולא נראה שהם צפויים להתרכך.
ניגשתי למחשב והתחברתי לאינטרנט. פתחתי את הדף הראשי של גוגל והקלדתי את מילות המפתח הנוראות שנחתו עליי. לוקמיה. לימפומה. עד כמה נוראות המחלות האלה? מה עדיף מבין שתיהן? מהם סיכויי ההחלמה?
מהר מאוד הבנתי שאני עדיין לא מבין כלום. חיפוש המידע העלה שיש ארבעה סוגים של לוקמיה ועוד שני סוגים עיקריים של לימפומה, ובדיוק כמו שנעמי אמרה: זה נבלה וזה טרפה. סגרתי את המחשב, התיישבתי על הספה בסלון ונכנעתי למחשבות המטרידות שלא נתנו מנוח למוחי.
מהחלונות ִבצבץ כבר אור יום. הצצתי בשעון וגיליתי שהשעה שש בבוקר. עוד מעט עומר יתעורר. מה אספר לו? איך הוא יגיב כשיגלה שאימא ועמית לא בבית? איך אצליח להתמודד עם השאלות שלו? ויותר מהכול – איך אצליח לא להתפרק מולו?
עומר לא המתין עד שאארגן לעצמי את התשובות וכבר התייצב בסלון. כינינו אותו "תרנגול הודו:" לא משנה באיזו שעה נרדם וכמה הוא עייף – תמיד הוא משּכים קום בשש וחצי בבוקר, כמו שעון שוויצרי. כמנהגי בכל בוקר ניגשתי למטבח והכנתי לו כוס שוקו חם.
"אבא, איפה אימא ועמית"? הוא שאל עוד לפני שהספקתי בכלל לומר לו בוקר טוב.
מיד מצאתי את עצמי מתפתל בהסברים. "היה מאוד מאוחר בלילה", אמרתי לו, בעודי בוחן אם הוא קונה את הסחורה שאני מֹוכר לו, "אז הרופאים העדיפו להשאיר את עמית בבית החולים כדי שיוכלו לבדוק אותה בבוקר".
"מה יש לעמית"? הוא ירה שוב. "לא יודע".
לא הייתי בטוח שאניח את דעתו, אבל ניסיתי ללכת על הכיוון הוויראלי. "כנראה שיש לה איזה וירוס שבגללו היא מרגישה ככה בימים האחרונים, וזו הסיבה שבבית החולים רוצים לבדוק אותה. אם ֵידעו בדיוק באיזה וירוס מדובר, יוכלו לתת לה את התרופה המתאימה. אבל בכל מקרה, זה לא משהו רציני".
הדופק שלי נסק, אבל הפעם עומר קנה את הסבריי ללא כל ספק.
לקראת היציאה מהבית לבית הספר הוא ביקש להתקשר לנעמי ולעמית כדי להגיד להן בוקר טוב. עוד בלילה, כשתכננו, נעמי ואני, את מהלכי הבוקר הצפוי לנו, היה ברור לשנינו שעומר יבקש לדבר איתן. התקשרתי לנעמי והעברתי לעומר את הטלפון. הוא שאל מה שלום עמית והתחיל לתחקר את נעמי על מצבה. נעמי לא התבלבלה. "היא צריכה לעבור עוד כמה בדיקות", השיבה לו בקול בוטח, "והכי חשוב זה שאין לך מה לדאוג".
עומר נראה די מרוצה. התשובות סיפקו אותו. הוא מסר ד"ש לעמית, נפרד מנעמי ויחד צעדנו לבית הספר. "אבא, אני אדבר היום עם תמי, המחנכת של עמית, ואגיד לה שעמית לא תבוא היום ַלבית־ספר. ובסוף היום אני אדאג לקחת בשבילה את כל השיעורים".
הנהנתי בראשי להסכמה, נרגש כולי. "אין לך מושג כמה אני גאה בָך וכמה אתה אח מקסים", אמרתי לו.
הבֹשורה מתפשטת
בתוך שלוש דקות היינו בבית הספר.
חיבקתי ונישקתי את עומר לפרידה, כתמיד, אבל הפעם הרגשתי אחרת. לא הצלחתי להרפות ממנו. חיבקתי אותו הכי חזק שרק יכולתי, מתפוצץ מבפנים ושומר על פאסון מבחוץ. רק בכוחות עילאיים שחררתי את ידיי ממנו.
מבטו הבהיר שאינו מבין את מפגן האהבה המיוחד שלי על הבוקר, ורגליו כבר רצו אל חבריו לכיתה. סובבתי את גבי כדי לצעוד בחזרה הביתה, ואז זה הגיע. חשתי זרם אדיר של רגשות שמתפרץ ממני במכה אחת גדולה ללא רחם. והתפרקתי בבכי תמרורים.
השפלתי פניי ומיקדתי מבטי אל הקרקע, כדי שאיש לא יראה אותי בבכיי. בכניסה למתחם החניה של הבניין שלנו הבחנתי בֵאתי ורוני, שעושים דרכם להסעת ילדיהם לבית הספר. הם לא רק שכנים שלנו מהבניין הסמוך, הם גם חברים טובים, כמו משפחה. נופפתי לאתי לשלום בתקווה שלא תבחין במצבי והמשכתי לצעוד אל הבניין שלנו. רוני עצר מיד את הרכב. אתי זינקה מתוכו היישר לעברי. ועוד לפני שהספקתי להרים את ראשי ולהישיר אליה מבט נפלתי לזרועותיה.
היא הבינה מיד שעובר עליי משהו – הרי מעולם לא ראתה אותי ככה, מסוחרר, נפוח ובוכה כמו תינוק. האינסטינקט הראשוני אמר לה שאני עובר אירוע לב או משהו כזה. אבל אני ניסיתי בשארית כוחותיי לשלול את התזה של בעיות הלב שלי, ובמלמול שבקושי יצא מפי לומר לה שלעמית יש סרטן.
במשך דקות ארוכות ניסיתי להסביר לה מה קורה אך ללא הצלחה. שום רצף הגיוני של מילים לא יצא מפי מבלי שיעורב בו חנק מבכי. בינתיים איבד רוני את סבלנותו והתחיל לצפור במטרה להזכיר לאתי שהילדים מאחרים לבית הספר. רק אחרי דקות ארוכות הצלחתי להתעשת מעט ולעדכן את אתי בתקציר האירועים מאתמול.
בדיוק כשנכנסתי הביתה צלצל הטלפון הנייד. אסנת. "אני נמצאת עכשיו בבית הספר ואני מבינה שעמית לא הגיעה היום", היא אמרה לי. אסנת הייתה מעין נפש תאומה שלי. אדם רגוע ושֵלו עם לב ענק וחוכמת חיים מדהימה. הכרנו לפני כמה שנים בישיבות ועדי ההורים העירוניים, כשאני ייצגתי את גני הילדים והיא הייתה יו"ר ועד ההורים הנצחית של בית הספר "סורקיס." שנינו גרנו בסמיכות לבית הספר, והחיבור בינינו התהדק על רקע הידיעה שבסיום גן חובה יתחיל עומר ללמוד ב"סורקיס שלה." אסנת הכתירה אותי כבר אז כיו"ר ועד ההורים הבא של בית הספר, אחרי שש שנים ברציפות שהיא נשאה בתפקיד. מאז, הידידות בינינו רק העמיקה. לפני שהספקתי להוציא מילה היא כבר התחילה לחקור אותי על מצבה של עמית. "מה קורה? מה איתה? למה אתה לא מגיב לאס.אם.אסים שלי? אולי תעדכן כבר"?
בקול חלוש ובקושי רב הצלחתי לענות לה: "מה שקורה
איתה רע, רע מאוד".
"שתי דקות ואני אצלך", הודיעה לי, וניתקה מיד את השיחה.
עד שהיא התייצבה בדלת בזריזות אופיינית, הספקתי לקבוע עם ענת, מנהלת בית הספר, פגישה דחופה לעוד חצי שעה. הייתי מוכרח לעדכן אותה ולסגור קצוות בענייני בית הספר לפני שאחזור לשניידר.
כשאסנת הגיעה חזרתי לבכות. התפרקתי. התיישבנו בסלון וסיפרתי לה כל מה שרק ידעתי והרגשתי. היא עזרה לי להכין את התיק לבית החולים ועברה איתי שוב ושוב על הרשימות שנעמי הכתיבה לי בטלפון. אחר כך נפרדתי ממנה בחיבוק וחזרתי לבית הספר. דילגתי על כל התחנות בדרך למשרד המנהלת ונכנסתי ישירות לחדרּה. לא הייתי בנוי עכשיו לשום מפגש אקראי או שיחת חולין מזדמנת.
התיישבתי בחדר המנהלת ושפכתי הכול בפני ענת. בתוקף תפקידי כיו"ר ועד ההורים, עוד בתקופה שענת הייתה סגנית המנהלת, צברנו המון שעות פעילות ועשייה משותפות. בתמיכה מסיבית ואינטנסיבית שלנו, ועד ההורים המוסדי, היא התמנתה השנה למנהלת בית הספר. הערכתי אותה מאוד כמנהלת מקצועית, חרוצה ורגישה, ואהבתי אותה כאדם. אחרי שעדכנתי אותה בפרטים הידועים לנו עד כה, החלטנו לצרף לשיחה את נטע, יועצת בית הספר, ואת עינת, הסגנית. יש כאן כמה עניינים שעומדים על הפרק, ואחד החשובים שבהם הוא האופן שבו עוזרים לעומר להתמודד עם המצב החדש.
סיכמנו שנחכה עד לקבלת התשובות הסופיות מבית
החולים, "ובכל מקרה", הזכירה לי ענת, "גם ככה מחר ערב יום הכיפורים ואין לימודים בבית הספר עד ליום שישי".
העבודה תחכה
בנסיעה לשניידר בדקתי את הטלפון הנייד שלי, שהיה במצב "שקט."
הצג הראה לי מספר רב של שיחות שלא נענו – רובן מהמשרד ומֵבני, הבוס שלי. חייגתי למשרד. סמדר, מזכירת החברה, זיהתה את קולי ומיד הפגיזה בשאלות: "איפה אתה? כל העולם מחפש אותך! למה אתה לא עונה לטלפונים"?
"יש לי בעיה אישית דחופה", אמרתי לה, ועדכנתי אותה שלא אהיה זמין במשך כל היום. "ובכלל", ביקשתי ממנה, "בטלי לי בבקשה את כל הפגישות המתוכננות לי להיום". וביקשתי ממנה להעביר את השיחה אל השלוחה של בני.
מעברו של הקו כבר יכולתי לשמוע אותו מנהל כמה שיחות במקביל. כשלרגע התפנה אליי, שאל אותי בני בטון כעוס מעט: "איפה אתה? כולם מחפשים אותך מהבוקר"!
"אנחנו צריכים לדבר בדחיפות", עניתי לו, וביקשתי ממנו שיתקשר אליי ברגע שיתפנה. הוא לא התמהמה יותר מדי וחזר אליי בתוך פחות מדקה.
בני היה מבחינתי הרבה יותר מסתם בוס. הוא זה שיזם את המהלך להכניס אותי לחברה הוותיקה, אחרי שפרשתי מהשותפות עם אחי הבכור ועם מפעל הפלדה הגדול. את הקושי הרב הכרוך במעבר מסטטוס של עצמאי לסטטוס של שכיר בחברה גדולה שרדתי בעיקר בזכותו. הערצתי אותו כמנהל וכאדם – בעיניי הוא תוצר של שילוב נדיר בין אישיות אנושית ורגישה ובין סוס עבודה יסודי שידו בכל ויד כל בו. הוא ניהל את החברה ביד רמה, אך תמיד נמצא בגובה העיניים של כולם. הוא עבד סביב השעון גם בשעות לא שגרתיות, אך היה נאמן ומסור למשפחתו והשקיע בה את נשמתו. במרוצת שנות העבודה המשותפות שלנו, בני ואני התקרבנו זה לזה וכך גם שתי משפחותינו. ידעתי שמה שאני הולך לספר לו עכשיו בטלפון יכה בו בעוצמה. בבילויים ובמפגשים המשפחתיים המשותפים שלנו לאורך השנים בני נקשר במיוחד לעמית, ולהפך.
"מה קורה, יובל? אתה נשמע לא במיטבך", הוא אמר רגע לפני שהמערבולות שלי יהפכו להיות חלק ממנו.
אספתי את עצמי בקושי רב, ובקול חנוק סיפרתי לו על ההתרחשויות האחרונות.
כפי שצפיתי, בני שתק. הוא לא הצליח למצוא מילים. המשפט הראשון שיצא מפיו לבסוף היה: "אתה צריך משהו"?
"כרגע – כלום", עניתי לו, ורק ביקשתי ממנו שידאג לשקט תעשייתי בכל הקשור בעבודה ובחברה.
אחרי אינספור סיבובים במגרש החניה של שניידר נסחבתי עם כל התיקים אל המבנה המרכזי של בית החולים. השעה הייתה כמעט עשר בבוקר, ובעודי ממתין למעלית הראשונה שתגיע נתקלו עיניי בילד קטן בן ארבע לערך שפדחתו קירחת ומבריקה. נעצתי בו מבט בלתי מנומס ולא יכולתי להסיר את עיניי ממנו. נשימתי נעתקה לרגע והרגשתי שאני נחנק. החרדה דבקה בי כשלראשונה הצלחתי לדמיין את הנסיכה שלי קירחת, עם עיניים כבויות, מחוברת לעמוד תרופות.
ילדים א'
מסדרון ארוך הוביל אותי למחלקת ילדים א.'
שוב נזכרתי באשפוז של עומר, כשהיה תינוק. בעצם, לא הרבה השתנה כאן מאז, ציינתי לעצמי, הציורים על הקירות עדיין אותם ציורים, וכך גם השטיחים הצבעוניים ובובות הענק הפזורות בחללי המחלקה. ניגשתי לדלפק האחיות וביקשתי לברר איפה אוכל למצוא את עמית קדוש. הן תיחקרו אותי בקצרה לגבי זהותי והפנו אותי לחדר בקצה המחלקה.
"עמית עדיין יֵשנה", בישרה לי נעמי, לאחר שנשקתי לשפתיה ואימצתי אותה לחיקי. ומיד היא החלה במסירת המידע שהצטבר אצלה בינתיים: הילדה בצום, מאז אתמול אין לה חום בכלל, היה פה מרדים שהחתים אותה על טופס הרדמה, בסביבות עשר וחצי יגיע סניטר וייקח אותה לחדר פעולות בקומה הרביעית.
"מה עושים לה שם"? תהיתי.
"זו בדיקת מח עצם, מעמוד השדרה, באמצעות החדרת מחט וגרידת תאי מח עצם לביופסיה. זה מה שאמרו לי".
"נידבו לך עוד מידע על מצבה מעבר למה שנאמר לנו אתמול בערב"?
"לא".
אחרי לבטים קשים החלטתי ששיחת הטלפון הבאה שלי תהיה לערן.
ערן הוא חבר טוב מהעבודה, שלפני שנתיים הביא למנוחת עולמים את בנו הבכור רותם, שניהל מלחמה ממושכת ואכזרית בלוקמיה ולא צלח בה. לא היה לי ספק שאין מתאים ממנו לספק לנו מידע והכוונה בכל הקשור למחלה הנוראה ולאופן שבו כנראה הולכים להיראות מעתה חיינו. הוא וגילה, אשתו, הם בדיוק האנשים הנכונים והמתאימים לדבר איתם עכשיו. החשש היחיד שלי היה, מן הסתם, לחפור שוב בפצע הכואב שלהם שכנראה לא יגליד לעולם.
ערן ענה לי מיד וביקש לחזור אליי בעוד שעה בערך, כי הוא עסוק טיפה. בכל חנוק הודעתי לו: "זה דחוף"! וניתקתי.
לא חלפו חמש דקות והוא חזר אליי. "מה קורה, יובל? הכול בסדר"? שאל בקול מודאג.
סיפרתי לו הכול. כל מה שיכולתי וידעתי. מעברו השני של הקו השתררה דממה מוחלטת. לא היה לי ספק שהממתי את ערן. הרי רק לפני שלושה שבועות בילינו יחד, שתי המשפחות, סופשבוע ארוך ונפלא בכנרת, ומי היה יכול להעלות בדעתו שהרולטה חסרת הרחמים תיפול גם על המשבצת שלנו.
כשהוא התאושש טיפה, התחלתי להפגיז אותו בשאלות. "מה זה בדיוק לוקמיה? מה אומרות תוצאות ספירות הדם הלבנות של עמית? האם זה בכלל נכון להישאר בשניידר או שכדאי לעבור לבית חולים אחר"?
ערן התחיל להסביר לי על סוגי הלוקמיה וקבע: "צריך להמתין לתשובות של בדיקת המח־עצם". הוא אמר שגילה, אשתו, תיצור איתי קשר, ושאעדכן אותה בפרטים.
חזרתי לחדרה של עמית. היא בדיוק התחילה להראות סימני התעוררות והייתה מעט מבוהלת. היא לא הבינה בעצם איפה היא נמצאת ומה קורה סביבה והחלה לירות צרור של שאלות נוקבות.
"הגענו לבית החולים אתמול בלילה", הזכירה לה נעמי בשלווה שקּולה, רגישה ומעוררת הערצה, "והרופאים רוצים לבדוק אותך טוב־טוב כדי למצוא מה הדבר הזה שמפריע לך ושבגללו כואב לך כל הזמן בבטן ובצוואר. וכחלק מהבדיקות שלהם, עוד מעט ייקחו אותנו לחדר מיוחד, שבו ירדימו אותך ויעשו לך את הבדיקות בזמן שתשני, כדי שלא יכאב לך".
ייתכן שעמית הסתפקה בהסבר הזה וייתכן שלא, ומכל מקום מה שהטריד אותה ברגע זה היה הרעב. היא ממש רצתה לאכול. נעמי ואני ניסינו להסביר לה שלצערנו אנחנו לא יכולים לתת לה שום דבר לאכול כיוון שהיא חייבת להיות בצום לקראת ההרדמה.
אלא שכל הסברינו לא הועילו. "נו, הבנתי מה שאתם אומרים", היא אמרה, "אבל אני רעבה! אני חייבת לאכול! רק משהו קטן אפילו"!
נאלצנו לעמוד בפני הפצרותיה ולסרב. הסירוב שלנו גרם לה לכעוס עלינו ולהביע את מחאתה בקולניות לא קטנה.
מח עצם
בעשר וחצי בבוקר נכנס לחדר סניטר מלּווה באחות מהמחלקה.
"עמית קדוש"! קרא בקולו הרועם והקפיץ מיד את כולנו. "הולכים לחדר ניתוח"! תוך כדי הכרזה הוא ניגש עם כיסא גלגלים אל המיטה של עמית.
עמית לא אהבה את הרעיון של כיסא הגלגלים. "למה אני צריכה את זה"? שאלה, והודיעה לנו שהיא לא מוכנה בשום אופן לעלות עליו.
ניסינו לרכך אותה בנימוקים שכיסא גלגלים עדיף על הליכה רגלית, בעיקר בגלל חולשתה ועייפותה ומשום שהיא לא אכלה דבר מאתמול, אבל מה ששכנע אותה לבסוף היה עמוד העירוי שמחובר ליד שלה, שצריך להתגלגל אתנו אל חדר הניתוח. כשהתרצתה, היא אפילו נעשתה די משועשעת מהפינוק הבלתי־צפוי שהנחיתו עליה – לנסוע בכיסא גלגלים!
ירדנו קומה במעלית צדדית והסניטר הוביל אותנו אל חדר ההמתנה לחדרי הניתוח. ככל שהתקרבנו אל חדר הניתוח שיועד לעמית גבר המתח. בכניסה לשם ביקש מאתנו הסניטר להמתין בפינת הישיבה עד שיקראו לנו, ונכנס פנימה עם התיק הרפואי של עמית. בחלוף כחמש דקות נפתחה דלת חדר הניתוח, וקולה של רופאה במבטא אנגלו־סקסי הקפיץ אותנו ממקומנו: "קדוש עמית"? היא קראה, והזמינה אותנו להיכנס לחדר. היא בקשה מאתנו פרטים, ושוב גוללנו בפניה את השתלשלות העניינים בימים האחרונים.
כשהסתיים שלב התחקיר הסבירה לנו הרופאה על הבדיקה שתעבור כעת עמית ועל משמעות התוצאות. האווירה בחדר הייתה קשה ומתוחה. נעמי ואני היינו אחוזי חרדה, מפוחדים מהלא־נודע ומהבשורות המרות שככל הנראה יצאו מהחדר הזה בעוד כמה שעות. בעודנו שקועים בשיחה עם הרופאה נפתחה דלת נוספת, הפעם מצדו הפנימי של החדר, ואחות נחמדה וחייכנית הודיעה לרופאה שהכול מוכן ושאפשר להתחיל.
חתמנו על כל המסמכים והטפסים המאשרים את הסכמתנו לביצוע הפעולה ונכנסנו יחד עם עמית ועם הרופאה לחדר הניתוח הפנימי. במרכזו עמדה מיטה ומסביבה ניצבו מכשירים שונים ומשונים ועמודי תרופות. החדר דווקא לא נראה מאיים באופן אובייקטיבי כמו חדרי ניתוח שרואים בסרטים, אבל ללחץ ולחרדה שלי זה לא שינה דבר. הרגשתי את זרימת הדם שלי מתגברת ואת קצב פעימות הלב מואץ. בפעם הראשונה בחיי הבנתי על בשרי את משמעות הביטוי "לרעוד מפחד."
בצייתנות לא־אופיינית במיוחד עלתה עמית על המיטה ונשכבה. היא נראתה מבוהלת ומפוחדת, וִלבי נקרע בכאב חד שגרם לרעידות בכל גופי. הרופאה הביטה בנעמי ואחר כך בי, ואמרה: "עכשיו תצטרכו לצאת מהחדר, ותמתינו בחוץ עד שיקראו לכם לחדר ההתאוששות. כל ההליך אמור לקחת בסך הכול חצי שעה עד ארבעים דקות, אם הכול ילך כשורה ולא יהיו חלילה שום סיבוכים בלתי צפויים".
נפרדנו מעמית בקושי רב. חיבקתי אותה חזק ככל האפשר וזעקתי בלבי בקול אדיר "שמע ישראל"! אחר כך נשקתי לה ומלמלתי אליה: "את גיבורה וחזקה, נסיכה שלי. ועוד מעט ניפגש בחדר השני, אחרי שתתעוררי".
*המשך הפרק זמין בספר המלא*